תביעה בסדר דין מהיר על סך 41,597 ₪, שעילתה שטרית.

רקע

1. התובע הגיש שני שיקים שלא נפרעו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות, וזו הועברה על ידי רשם ההוצאה לפועל לבית המשפט. רשם בית משפט זה נתן לנתבעת רשות להתגונן וכן נתן תוקף להסכמת הצדדים כי התובע יגיש כתב תביעה מתוקן שיכלול שני שיקים נוספים של הנתבעת שלא נפרעו.
2. כתב תביעה מתוקן מעולם לא הוגש, אך במסגרת תצהירו של התובע פורטו ארבעת השיקים שבמחלוקת: שיק על סך 11,600 ₪ שמספרו 10170 וזמן פירעונו 1.11.2007; שיק על סך 3,547 ₪ שמספרו 10174 וזמן פירעונו 3.11.2007; שיק על סך 1,450 ₪ שמספרו 10161 וזמן פירעונו 15.11.2007; ושיק על סך 25,000 ₪ שמספרו 10175 וזמן פירעונו 8.2.2010.

הנתבעת לא בקשה סעד כלשהו בנוגע למחדל התובע להגיש כתב תביעה מתוקן, והצדדים התנהלו כאילו התביעה נסבה על כל ארבעה השיקים.

1. התובע טוען כי השטרות נסמכים על עסקת יסוד בינו לבין הנתבעת. לגרסתו, בחודש נובמבר 2006 פנתה אליו הנתבעת ובקשה ממנו להלוות לה כספים. הנתבעת הפקידה בידי התובע ייפוי כח שיאפשר לו לבדוק את מצבה בבנק, וביום 29.3.2007 הלווה לה סך של 24,840 ₪ ללא ריבית ונערך בין הצדדים הסכם בכתב. במועד זה הפקידה הנתבעת בידי התובע ייפוי כח נוסף.

כבטוחה למתן ההלוואה הפקידה התובעת בידי התובע שיק ביטחון על סך של 25,000 ₪, הלא הוא השיק שמספרו 10175.

לטענת התובע, חלק מן השיקים שפרסה (כך במקור – מ' ק') הנתבעת חוללו, ולכן הוחלפו בשיקים נוספים, והוא מצדו הלווה לה כספים נוספים. בסופו של דבר נוצר חוב של 41,597 ₪ ובידי התובע נותרו ארבעת השיקים שבמחלוקת.

התובע ציין כי באותה עת היה בידו רישיון למתן הלוואות חוץ בנקאיות, והסיבה שלא גבה ריבית הייתה ניסיון למשוך לקוחות.

1. התובע הגיש במסגרת הליכי הגילוי המוקדם את ארבעת השיקים שבמחלוקת, וכן הסכם הלוואה ושני ייפויי כח – כולם נחזים להיות חתומים על ידי הנתבעת.
2. הנתבעת טוענת כי אין היא מכירה כלל את התובע, מעולם לא נטלה הלוואה ממנו (או מאנשים פרטיים אחרים) ולא הפקידה בידיו שיקים.

לגרסת הנתבעת, בשנת 2006 ניהלה בר-מסעדה בנתניה בו הועסקו עד חמישה עובדים, וכן מנהל המקום מר אליהו קמינסקי. הנתבעת נהגה להשאיר מספר שיקים חתומים, חלקם עם סכום נקוב וחלקם ללא סכום בקופת העסק, על מנת שמר קמינסקי ישלם באמצעותם לספקים. בשנת 2008 סגרה הנתבעת את העסק ושילמה את חובה לכל הספקים. מיום 18.2.2010 עד ליום 12.3.2010 שהתה הנתבעת בחו"ל. היא ראתה באינטרנט שהופקדו ארבעה שיקים שנמשכו מחשבונה וחוללו, ולא ידעה במה מדובר. הנתבעת חזרה ארצה, ולאחר בדיקה באה לכלל מסקנה כי מדובר בשיקים שנחתמו על ידה לצורך תשלום לספקים שלוש שנים קודם לכן, אשר נגנבו על ידי מנהל המקום מר קמינסקי. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה נגד מר קמינסקי אשר נהנה מאמונה והיה מעורה בפרטי חשבון הבנק שלה.

הנתבעת העידה (כבר בעדותה לפני הרשם מיום 2.11.2011) כי חתימותיה על הסכם ההלוואה וייפויי הכח שהציג התובע – זויפו, יתכן שעל ידי מר קמינסקי. זו הייתה גרסת הנתבעת גם ביחס לשניים מן השיקים, שמספריהם 10174 ו-10175. הנתבעת אישרה את חתימתה על גבי השיק שמספרו 10161, וטענה כי שיק זה הושאר על ידה בקופת העסק לצורך תשלום לחברת קוקה-קולה. הנתבעת לא טענה שהחתימה על גבי השיק שמספרו 10170 אינה חתימתה. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי שיק זה, שהיה מיועד לתשלום דמי שכירות העסק, נגנב על ידי מר קמינסקי (סעיף 15.2 לכתב ההגנה המתוקן).

1. בהסכמת הצדדים מיניתי את מר נפתלי יהונתן לשמש מומחה מטעם בית המשפט לשאלה האם הנתבעת היא החתומה על השיקים, על ייפויי הכח ועל הסכם ההלוואה. ביום 10.7.2013 חיווה המומחה את דעתו כי כל החתימות הן חתימותיה של הנתבעת. דרגת הזהות של כתבי היד היא הגבוהה ביותר לפי מדרג המסקנות שציין המומחה.

דיון

1. אין כל אפשרות לתת אמון בגרסת הנתבעת.

לוּ הייתה טוענת את טענת הזיוף לגבי השיקים בלבד, אפשר היה (בדוחק) לפטור גרסה זו בחוסר זיכרונה לגבי השיקים הפתוחים שהותירה בבית העסק. אלא שהנתבעת טענה שגם חתימותיה על הסכם ההלוואה ועל ייפויי הכח – זויפו, והכל בניגוד לקביעת המומחה מטעם בית המשפט. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה, ולא טענו טענה כלשהי בנוגע לתוקף חוות דעתו. וברור אפוא כי לטענת הנתבעת שאינה מכירה את התובע ולא נטלה ממנו כספים אין כל בסיס (מעבר לדרוש יצוין כי התובע ידע – כעולה מעדותו לפניי – פרטים אישיים על הנתבעת, כגון העובדה שבשנת 2007 הייתה בהריון).

זאת ועוד. לגבי שניים מהשיקים טענה הנתבעת טענות שנקל היה להוכיחן במסמכים. הנתבעת לא הגישה כל ראיה חיצונית שתתמוך בגרסתה בדבר חוב בגובה 11,600 ₪ עבור דמי שכירות וחוב בגובה 1,450 ₪ לחברת קוקה-קולה, וברור כי הימנעותה מלהציג ראיות אלה פועלת לחובתה.

באותו אופן יש להתייחס למחדלה של הנתבעת לא לזמן לעדות מטעמה את מר קמינסקי (או, לכל הפחות, לעתור לצו לזימונו) המדובר בעד מהותי לגרסת הנתבעת, ויוער כי העובדה שעד זה הפקיד כספים בחשבונה של הנתבעת בשנת 2010 (נספח 12 לכתב ההגנה המתוקן), מלמדת לכאורה על קשרים הדוקים בין השניים. כמו כן, הנתבעת אמנם הגישה תלונה במשטרה נגד אותו קמינסקי, עוד בשנת 2010, אך לא הביאה כל ראיה בנוגע לתוצאות החקירה.

1. מן העבר האחר, גרסת התובע אף היא מעוררת קשיים.

נתקשיתי לתת אמון לטענתו הבסיסית של התובע כי העניק לנתבעת הלוואות בעשרות אלפי ₪ בריבית אפס, משום שרצה "למשוך לקוחות". טענה בסיסית זו סותרת את ההיגיון הישר ויש לדחותה, הגם שבהסכם ההלוואה מצוין ששיעור הריבית השנתית ביחס לסכום ההלוואה הוא "0%".

אך מעבר לכך, התובע טען כזכור שהלווה כספים לנתבעת מעבר לרשום בהסכם ההלוואה. התובע לא יכול היה להסביר בעדותו מדוע לא הועלו הסכמי ההלוואה הנוספים על הכתב, וזאת כאשר עסקינן באדם שטוען שיש לו רישיון למתן שירותי מטבע.

ועוד. התובע התחייב להמציא לנתבעת את הרישיון למתן הלוואות חוץ בנקאיות וכן את השיקים המקוריים של הנתבעת ש"גולגלו" כדבריו (פרוטוקול מיום 10.7.2013 עמ' 5 שורה 15). התובע לא עשה כן, וביום דיון ההוכחות הגיש (על דעת עצמו) תצהיר בו טען לראשונה שהחזיר לנתבעת את השיקים "המגולגלים". התובע לא ידע לפרט מהם הסכומים הנוספים שהלווה לנתבעת, באילו מועדים נתנו, ואלו בטוחות הופקדו בידיו בכל שלב. התובע לא יכול היה להסביר מדוע השיק על סך 25,000 ₪ נושא תאריך פירעון שהוא שלוש שנים לאחר תאריכי הפירעון של השיקים האחרים.

התובע גם לא צרף רישיון למתן הלוואות חוץ בנקאיות, אלא רק תדפיס ממאגר נותני שירותי מטבע.

כל שהוכיח התובע הוא שהשיקים נתנו בקשר עם הלוואה (או הלוואות) שנתן לנתבעת. על יסוד עדות התובע לא ניתן לקבוע סכומים, מועדים ובטוחות.

1. מן האמור עד הנה עולה כי טענת הזיוף נכשלה. התובע הוכיח כי הנתבעת היא החתומה על השיקים שבמחלוקת בהם הוא אוחז. התובע זכאי ליהנות מן החזקות המנויות בסעיף 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש], לפיהן נעשתה הנתבעת צד לשטרות אלה בעד ערך, וכן שהתובע הוא אוחז כשורה בשטרות.

לנטל הראיה חשיבות מיוחדת במקרה זה, שכן לאחר שמיעת הראיות באתי לכלל מסקנה שאין באפשרותי לקבוע איזו מן הגרסאות שהובאו לפניי נכונה, במלואה או בחלקה (פרט לכך שהתובע העניק לנתבעת הלוואה אחת לפחות בגובה 24,840 ₪, בריבית לא ידועה, והוא מחזיק בידו שיק של הנתבעת בקשר עם הלוואה זו).

1. ניתן היה לסיים בדברים שאמרתי לעיל ולקבל את התביעה במלואה, אלא שהנתבעת העלתה, לראשונה בסיכומיה, טענה שיש בכוחה להפוך את הקערה על פיה. לטענת הנתבעת, התובע, אשר העיד על עצמו כי בעת הרלוונטית היה בעל רישיון להלוואות חוץ בנקאיות, לא עמד בדרישות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן – "החוק"), ועל כן דין תביעתו להידחות.
2. וזה סדר הילוכה של הטענה: התובע טוען כי החל בשנת 2007 נתן הלוואות לנתבעת. התובע בוודאי אינו בגדר "תאגיד בנקאי ותאגיד עזר" כאמור בסעיף 1 לחוק, ועל כן חל החוק לגביו. לפי סעיף 2 לחוק הסכם הלוואה חוץ בנקאית טעון מסמך בכתב. לפי סעיף 3(א) לחוק חייב מלווה לאפשר ללווה לעיין בעותק מהסכם ההלוואה זמן סביר טרם החתימה. לפי סעיף 3(ב) לחוק חוזה הלוואה שכזה חייב לכלול גילוי מלא של פרטים, לרבות שמות הצדדים, סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל, שיעור הריבית ועוד.

סעיף 4 לחוק קובע כי אם לא קוימו חובות הגילוי לפי סעיף 3 יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סעיף 8 לחוק קובע כי על מלווה המגיש תובענה בבית משפט נגד לווה, או מגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע שטר בקשר לחוזה הלוואה עליו חל החוק, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של חוזה ההלוואה, יציין את הסכום הנדרש ואת אופן חישובו, וכן את הפרטים המנויים בסעיף 8(ב) לחוק. סעיף 11 לחוק קובע כי זכויות האוחז בשטר עליו חתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה יהיו כפופות להוראות החוק כאילו היה המלווה.

1. התובע טען כי טענת הנתבעת בסיכומים מהווה הרחבת חזית. אכן, טענה זו לא בא זכרה קודם לשלב הסיכומים. ברם אין משמעות הדבר כי מדובר בהרחבת חזית פסולה. הרחבת החזית מתמקדת בטענות משפטיות, שעה שהראיות פרושות כבר לפני בית המשפט. בעניין זה כבר קבע בית המשפט העליון:

"הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון. אולם, כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד – אין לנעול את הדלת בפניה" (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117-116 (2004); עיינו גם: ע"א 8881/07 לב נ' אליאס (27.8.2012)).

בענייננו, הטענות העובדתיות ידועות. הראיות נפרשו. עתה מועלית טענה משפטית, הנסמכת על חוק קוגנטי ורב חשיבות, הנועד להגן על הלווים במסגרת החוץ בנקאית, דוגמת הנתבעת, חוק שיש להקפיד על כל הוראותיו ודקדוקיו (ראו: ע"א 9044/04 מיסטר מאני בע"מ נ' צוניאשווילי (24.6.07)). יתרה מכך, התובע ציין במפורש בתצהירו כי בעת שהלווה כספים לתובעת החזיק ברישיון מכוח החוק – אותו חוק ממש שאת הוראותיו מבקשת הנתבעת לאכוף נגד התובע. אין מניעה אפוא להיזקק לטיעוניה, גם אם המאוחרים, של הנתבעת בעניין זה.

1. לאחר עיון בהוראות הדין הרלוונטיות ובפסיקה הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבל את הטענה האמורה בנוגע לשיק שמספרו 10175, אך יש לקבלה ביחס לשיקים האחרים מושא הליך זה.
2. יש לקבל את טענת הנתבעת כי החוק חל על ההלוואות שנתן התובע לנתבעת. החוק חל על כל הלוואה חוץ בנקאית גם אם לא הוסכם בין הצדדים שתשולם ריבית, וממילא קבעתי כי איני נותן אמון בגרסת התובע שמדובר היה בהלוואה בריבית אפס. הוראות החוק בהן עסקינן אמנם אינן חלות על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק, אולם אינני סבור שמי שלטענתו קיבל רישיון למתן הלוואות חוץ בנקאיות יכול להישמע בטענה כי אינו עוסק בתחום, ובכל מקרה גם בעניין זה איני מקבל את גרסת התובע.
3. אין חולק כי התובע לא צרף לבקשת הביצוע שהגיש בלשכת ההוצאה לפועל את הסכם ההלוואה, אלא עשה כן מאוחר יותר, בשלב בו התבררה התנגדות הנתבעת בבית המשפט. יחד עם זה, הנתבעת, בהיותה מיוצגת, לא העלתה כל טענה בעניין זה בשעת הדיון לפני הרשם, ולהפך – הסכימה לתיקון כתב התביעה כך שיתאפשר לתובע לצרף לתביעתו שני שיקים בסכומים גבוהים פי כמה מאלה שנתבעו תחילה, והכול בקשר עם אותו הסכם הלוואה. במצב דברים זה אני מוצא שנפל אמנם פגם באופן בו הגיש התובע את בקשתו ללשכת ההוצאה לפועל, אך פגם זה נרפא בהסכמת הנתבעת בהמשך הדרך.
4. בשלב בירור התובענה כבר הוצג, כאמור, הסכם ההלוואה החתום על ידי הנתבעת. ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אריה (פורסם במאגר "נבו") (21.1.2009) (להלן – "עניין בס"). באותו עניין נקבע כי כאשר לא מועלה על הכתב הסכם הלוואה חוץ בנקאי, לא ניתן להתגבר על דרישות סעיף 8 לחוק, והתוצאה היא שאין לאכוף הסכם כזה. באותו פסק דין נאמרו אמנם על ידי כב' השופט שנלר אמרות אגב לגבי טיבם של יתר התנאים המנויים בחוק, ובהם חובות הגילוי, אך אלה לא מהוות חלק מטעם הפסק (פסקה 35 לפסק דינו של כב' השופט שנלר).

דעתי היא כי התובע זכאי לסכום המופיע בהסכם ההלוואה שצורף לתצהירו. הנתבעת לא טענה ששילמה את סכום ההלוואה אלא שמעולם לא חבה לתובע. לא נתתי אמון בגרסת הנתבעת, ועל כן עליה לפרוע את ההלוואה שנטלה. התובע טען שההלוואה היא בריבית אפס, וכך מופיע בהסכם ההלוואה. אמנם לא נתתי אמון בגרסה זו של התובע, אך נוכח הוראות החוק ודאי שאם היה דורש ריבית לא היה זכאי לה. מרבית הפרטים המהותיים מצויים בחוזה ההלוואה. הפרט היחיד שחסר הוא תקופת ההלוואה ומועדי התשלום. מדובר אמנם בפרט מהותי, אולם אינני סבור כי כל פגם בהוראות הגילוי המנויות בסעיף 3 לחוק מצדיק, מניה וביה, ביטול הסכם הלוואה חוץ בנקאי. תוצאה זו לא מנויה בחוק ואין היא מתחייבת מתכליתו. יתרה מכך, גם אם יש לבטל את ההסכם, או אף אם בטל הוא מעיקרא, חייב הלווה להשיב למלווה את קרן החוב. כך עולה מהוראות סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וכן מכוח דיני עשיית עושר [רצ"פ (מרכז) 8241-06-08 דלתא קפיטל גרופ בע"מ נ' אליאש קסלר (פורסם במאגר "נבו") (14.1.2009), וראו גם החלטת כב' השופט רובינשטיין בבקשת רשות הערעור שהוגשה נגד פסק הדין בעניין בס – רע"א 2132/09 אריה נ' בס (פורסם במאגר "נבו") (8.7.2009)].

כעולה הן מפסק הדין בעניין בס בבית המשפט המחוזי, הן מן האמור בערעור, הרי שדחיית התביעה כולה, לרבות ביחס לתביעת הקרן (להבדיל מן הריבית), היא התוצאה הקשה, אך הנכונה, מקום שבו לא הוכחה כלל עסקת היסוד. כאשר עסקת היסוד ידועה, אזי גם בהיעדר אכיפה של העסקה, מתחייב החזר הקרן.

בענייננו, משהוכח שהתובע נתן הלוואה לנתבעת, והוצג הסכם בכתב כדרישות החוק, אין כל הצדקה לפטור את הנתבעת מהחזר קרן החוב (השוו: תא"מ (של'-ת"א) 50469-10-12 במזומן בזמן נ' מסינג (19.5.2013).

מוצא אני לנכון לקבל את גרסת התובע, כי השיק על סך 25,000 ₪ (מספר סידורי 10175) ניתן לו על ידי הנתבעת כבטוחה להבטחת החזר ההלוואה בסך 24,800 ₪, כמופיע בהסכם ההלוואה, שנתן לנתבעת. אשר על כן, זכאי התובע לפרוע שיק זה של הנתבעת ובנוגע אליו דין התביעה להתקבל.

1. שונה הדבר ביחס לתביעה בגין ההלוואות הנוספות שהתובע גורס שנתן לנתבעת, ובגינן קיבל מידה את השיקים הנוספים. ביחס להלוואות אלה אף לגרסת התובע לא נערך הסכם בכתב. הלוואות אלה הן בשיעורים עלומים, במועדים עלומים ובתנאים עלומים. יתכן בהחלט כי התובע העניק לנתבעת הלוואות החורגות מן הסכום הרשום בהסכם ההלוואה, אך כאשר מלווה חוץ בנקאי אינו מסוגל לספק שום פרט בנוגע להלוואות שלטענתו נתן ללווה, ואין למעשה כל ראיה ביחס לעסקת היסוד, הרי שיש להחיל במלוא עוצמתה את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין בס, וזהו כאמור טעם הפסק.

אשר על כן, התובע אינו זכאי להיפרע מן הנתבעת בדין שלושת השיקים הנוספים.

התוצאה

1. אני מקבל את התביעה ביחס לשיק שמספרו 10175 ומורה לנתבעת לשלם לתובע את סכום השיק, 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.2.2010 ועד מועד התשלום בפועל.
2. אני דוחה את התביעה ביחס לשיקים שמספרם 10170, 10174 ו-10161.
3. אני מורה לנתבעת לשלם לתובע את חלקו בהוצאות המומחה, סך של 2,065 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום שכר הטרחה ועד לתשלום בפועל.
4. אני מורה לנתבעת לשלם לתובע את אגרות בית המשפט ואגרות ההוצאה לפועל.
5. הסכומים המנויים בפסקאות 18, 20 ו-21 ישתלמו תוך 60 יום מיום המצאת פסק הדין.
6. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות הפקס.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ד, 10 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.