1. לפניי בקשה למינוי בורר חלופי בהתאם להוראות פרק ג' לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").
2. תיק זה החל כבקשה שהגישו המשיבים (שחר פדה, אריאל גיז וגיא פלדמן) לביטול החלטת הבורר כב' השופט בדימוס י' בצלאל מיום 14.12.10, שעסקה בגדרי המחלוקת ובבקשות מקדמיות של הצדדים. במהלך הדיון בביהמ"ש הסכימו הצדדים כי הבקשה לביטול תימשך, והתביעות שהגישו הצדדים בבוררות ידונו לפני השופט בצלאל, אך בשונה מהסכם הבוררות הן ידונו בהתאם לסדר הדין האזרחי ודיני הראיות, והבורר יפסוק בהתאם לדין המהותי ותהיה זכות ערעור, כמפורט בהסכמה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין ביום 8.9.11.
3. בהתאם פנו הצדדים לשופט בצלאל בבקשה כי יסכים לנהל את הבוררות בתנאים שנקבעו, ולאחר זמן השיב שהוא הציע לכב' השופט (בדימוס) משה רביד להעביר אליו את ניהול הבוררות. ב"כ המבקשים הסכים למינוי, אך פניותיו לב"כ המשיבים בעניין המינוי נשארו ללא מענה, ועל כן הוגשה בקשת המבקשים ביום 13.11.13 להורות על מינוי בורר. המשיבים התנגדו לבקשה וביקשו לנהל את הסכסוך בביהמ"ש, חלף בוררות.
4. בדיון שהתקיים לפניי במחלוקת האמורה הסכימו הצדדים לפנות לגישור. קביעת זהות המגשר ארכה זמן, ובסופו של דבר הוסכם על מינויו של עו"ד ביני בר לב כמגשר. כמצוין בהודעת המגשר מיום 5.5.16 ובבקשת המבקשים מיום 26.5.16, הגישור לא צלח, ועל כן על בית המשפט להכריע כעת בבקשה למינוי בורר.

טענות הצדדים

1. בבקשה להורות על מינוי בורר סוקרים המבקשים את השתלשלות ההליכים ומבקשים כי ביהמ"ש ימנה בורר במקום השופט בצלאל.
2. בתשובה טענו המשיבים כבר בתשובתם מיום 15.12.13 כי התובעים זנחו את הליכי הבוררות וכי על כן, הסכם הבוררות פג והוא אינו בר תוקף; ועל כן, יש לטענתם לדחות את הבקשה ולהורות על ביטול הסכם הבוררות. כפי שמפרטים המשיבים, הסכם הבוררות המקורי שבין הצדדים נחתם ביום 8.2.10; כתב התביעה הומצא לבורר בצלאל ביום 23.2.10 והתקבל אצלו למחרת; וביום 14.12.10 התקבלה החלטת הבורר אשר קבעה את היקף הבוררות שלפניו. על בסיס האמור טוענים המשיבים כי לכל המאוחר יש להתייחס למועד זה - 14.12.10 - כמועד בו החל הבורר לדון בתיק, כך שהתקופה הקבועה בסעיף ט"ו לתוספת לחוק, המגבילה את משך הבוררות לשלושה חודשים, חלפה זה מכבר.
3. כן נטען, כי החל מחודש ספטמבר 2011, כאשר, כמפורט לעיל, הסכימו הצדדים להמשך בהליך הבוררות, ועד מחצית שנת 2013, המבקשים לא עשו כל צעד בתיק ולפיכך נטשו את הליכי הבוררות, והבוררות שבקה חיים.
4. מנגד טוענים המבקשים כי טענות עובדתיות אלה אינן נכונות, וכי התשובה לא נתמכה בתצהיר, ורק מסיבה זו יש לדחותה. המשיבים הם אלה שעתרו לביהמ"ש לביטול החלטת הבורר מיום 14.12.10 ולעיכוב הליכי הבוררות, כך שהמשיבים לא יכולים לטעון כי אותו מועד הינו המועד המאוחר ביותר בו החל הבורר לדון בתיק. עוד טוענים המבקשים כי המשיבים טרם הגישו כתב הגנה בתביעת המבקשים בבוררות, כך שעל פי הפסיקה, מניין שלושת החודשים למתן הפסק כלל לא חל. המבקשים מכחישים את הטענה כי זנחו את הליכי הבוררות. לטענתם, הם החליפו את ייצוגם עם באי כוחם הנוכחיים, ונעשו מספר פניות לבורר, ברם הוא לא היה פנוי במשך מספר חודשים כיוון שהעתיק את מקום מגוריו מירושלים לתל אביב. העתק מכל פנייה אל הבורר נשלח גם למשיבים, ולא נטען מפיהם כי הסכם הבוררות פג או כי הבוררות נזנחה על ידי המבקשים. כן מציינים, כי המשיבים עצמם הודיעו לבורר ביום 11.4.13 כי הוסכם בין הצדדים שהבוררות תתנהל בהתאם לסדר הדין והדין המהותי, ומכאן שהסכימו לבוררות במועד זה ולא טענו שהבוררות נזנחה.
5. בהשלמת טיעון מטעמם, טענו המבקשים כי לשיטתם, סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות אינו חל בעניינם כיון שבהסכם הבוררות נקבעה הוראה מפורשת אחרת השונה מסעיף ט"ו; ועל כן, בהתאם לסעיף 2 לחוק, לפיו יכולים הצדדים לקבוע בהסכם הבוררות הוראות השונות מן ההוראות שבתוספת, הרי שהוראת התוספת לחוק בדבר הגבלת הזמן לא היתה חלה.

בהקשר זה מפנים המבקשים לסעיף 12 להסכם, בו נקבע כי "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה בהתאם לחוק הבוררות". לטענת המבקשים, מן הסעיף האמור הושמטה החלופה המופיעה בסעיף ט"ו, "או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר" – כך שתקופת שלושת החודשים לא תחל עד שהבורר יתחיל בפועל לדון בסכסוך.

כן טוענים המבקשים, כי אף אם הייתה חלה הגבלת הזמן ממועד הגשת דרישה לקיום דיון, לא ניתן לסברתם לראות במכתבו של ב"כ המשיבים מיום 11.4.13 דרישה להתחיל לדון בסכסוך. במכתב זה דרשו המשיבים מהבורר לאשר את הסכמתו לתנאים המוסכמים לניהול הבוררות, וביקשו כי לאחר קבלת הסכמת הבורר יוקצב להם פרק זמן להגשת כתב הגנה. לטענת המבקשים, ממכתב האמור עולה כי לסברת המשיבים, תחילת הבוררות הייתה מותנית באישור מקדמי של הבורר; ומאחר שאישור כזה לא ניתן, הרי שתקופת שלושת החודשים כלל לא החל לרוץ.

1. בדיון לפניי טען ב"כ המשיבים כי חלף זמן רב, הבורר לא ניהל את הבוררות ומבחינת המשיבים היא נגמרה. לטענתו, כיון שהצדדים הסכימו כי הבורר – שהוא שופט בדימוס - ידון בהתאם לדין המהותי, ודיני ראיות וסדר הדין, עדיף בשלב זה לנהל הליך בביהמ"ש ואין הצדקה להתעקש על ניהול בוררות. ב"כ המשיבים אישר כי אמנם לא כתב לב"כ המבקשים כי מבחינתם הבוררות הסתיימה, אך ההליך כולו התעכב ואין טעם לנסות להחל עתה בבוררות נוספת. כאמור, בתום הדיון הסכימו הצדדים ללכת לגישור, כאשר מאז הסכמתם חלפו למעלה משנתיים עד לתום הגישור – אשר לא צלח.

דיון והכרעה

1. הליך הבוררות אשר החל לפני השופט בצלאל בשנת 2010 , מכוח הסכם הבוררות, נעצר בשלב כתבי הטענות וללא כל דיון לגופו. סבורני כי הסכמת הצדדים בתיק זה, ועיגונה בפסק דין ביום 8.9.11, הביאה למעשה להסכמה לקיום הליך בוררות מחדש, ואין לראות את פתיחת התהליך בשנת 2010 כתחילת מונה הזמן להליך בוררות כמוגבל בסעיף ט"ו לתוספת, כפי שאפרט להלן.
2. אציג להלן את השתלשלות העניינים במלואה, כפי שעלתה מכתבי הטענות והנספחים. הצדדים חתמו על הסכם הבוררות ביום 8.2.10 והשופט בצלאל הסכים לנהלה. בשלב הגשת כתבי הטענות, ניתנה החלטת הבורר בשאלת היקף הבוררות וסמכות הבורר, עליה הוגשה בקשה לביטול ועיכוב הליכים. במסגרת הבקשה הסכימו הצדדים לקיום הבוררות בתנאים שנקבעו, כנזכר לעיל, וניתן להסכמה תוקף של פסק דין ביום 8.9.11. עשרה חודשים לאחר מכן, ביום 4.7.12, פנה ב"כ המבקשים לבורר בבקשה שיקבל על עצמו להמשיך את הבוררות בתנאים שנקבעו. ב"כ המבקשים פנה שוב לבורר ביום 25.10.12 וביום 14.1.13. ביום 19.2.13 נתן הבורר החלטה בה הורה כי תוגש עמדת הצד השני, וב"כ המשיבים הגיש תגובה ביום 11.4.13, לפיה "במידה וכבוד הבורר יסכים לתנאים אלו (כי הבוררות תתקיים בהתאם לסדר הדין האזרחי ולפי הדין המהותי - ב.ג.) ובהנחה שאין לבורר כל ניגוד עניינים ו/או סיבה אחרת שבגינה אינו יכול לקבל על עצמו את הבוררות, כי אז מיד עם קבלת הסכמת הבורר יוקצב למרשי 30 יום להגשת הגנה לתביעה שכנגד ולאחר מכן תקבע ישיבת קדם להמשך." (אעיר כי במכתב זה יש תיקון על התאריך בכתב יד לא ברור וייתכן כי מדובר בתאריך 31.4.13). ביום 27.5.13 פנה ב"כ המבקשים לבורר בבקשה שייתן את הסכמתו לניהול הליך הבוררות, וביום 19.6.13 נמסרה הודעה מהבורר לפיה פנה לשופט רביד לקבל על עצמו לנהל את הבוררות, כי השופט רביד מסכים לכך, ועל הצדדים ליצור קשר עם השופט רביד. לאחר מכן, ב"כ המשיבים לא השיבו לבקשת ב"כ המבקשים לנהל בוררות אצל השופט רביד, ועל כן הוגשה הבקשה שלפניי.
3. למעשה, שני הצדדים פנו אל השופט בצלאל בבקשה כי יסכים לנהל את הבוררות בתנאים שנקבעו, כך שלצדדים היה ברור כי אין מדובר בהמשך טבעי של הליך הבוררות שהחל בשנת 2010, וכי המשכו-תחילתו מחדש תלוי בהסכמת השופט בצלאל. מכאן גם שאין מקום לטענת המשיבים כי לכל המאוחר יש לראות ביום 14.12.10 את המועד בו החל הבורר לדון בתיק ולמנות ממועד זה שלושה חודשים – שלאחריהם פגה הבוררות; שהרי, לשיטת המשיבים מדובר בהתחלת בוררות שתלויה בהסכמת הבורר.
4. אם כן, הסכמת הצדדים בתיק זה ועיגונה בפסק דין ביום 8.9.11, למעשה לא מומשה עד כה, ומשלא הסכים השופט בצלאל לנהל את ההליך, לא ניתן לומר כי הבורר החל לדון בבוררות ושיש להחיל את מגבלת הזמן של שלושת החודשים הקבועה בסעיף 12 להסכם הבוררות, וכן אין מקום להחלת סעיף ט"ו לתוספת לחוק, כטענת המבקשים. מכאן, שעל פניו אין בקביעת התקופה של שלושה חודשים כדי להוות מחסום למינויו של בורר חליף.
5. סעיף 12(א) לחוק קובע כדלקמן:

12. (א) נתפנתה כהונתו של בורר, אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו, יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות.

בסעיף 8(א) לחוק נקבע כי ביהמ"ש רשאי למנות בורר כאשר נתגלע סכסוך בין צדדים בענין שהוסכם למוסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם. בענייננו, בסעיף 1 להסכם הבוררות משנת 2010, נקבע כי "הצדדים יפנו בזה לבורר שיוסכם ביניהם... הבוררים המוצעים להסכמת הצדדים הם השופט בדימוס בצלאל או עו"ד אשר אקסלרד, במקרה של חוסר הסכמה ימונה הבורר על ידי ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין".

בסעיף 1 להסכמה בין הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, הוסכם כי:

"תביעות הצדדים שהוגשו לבורר לרבות התביעה נשוא הליך זה, שהוגשה ע"י המשיבים נגד המבקשים, ידונו כהליך הבוררות בפני כב' השופט (בדימוס) יעקב בצלאל."

המשיבים לא העלו טענה כי ההסכמה הייתה אישית לשופט בצלאל בלבד, ועל כן לא אדון בכך.

1. הלכה היא כי סעיף 8(א) לחוק הקובע כי ביהמ"ש רשאי למנות בורר, מעניק לבית המשפט שיקול דעת במינוי בורר חליף, כאשר ככלל, הסכם בוררות יש לקיים, ברם במקרים חריגים ישתמש בית המשפט בסמכותו שלא למנות בורר. נפסק כי השיקולים לכך דומים לאלה הנשקלים במסגרת עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק. ראו רע"א 8420/14 מרדכי מורל נ' רונן צור (22.2.15), שם מפנה ביהמ"ש העליון לשיקולים שבספרה של המלומדת ס' אוטולונגי העשויים להצדיק אי מינוי בורר חליף, כשחלקם חופפים לשיקולים שנשקלים בקשר לסעיף 5 לחוק, וביניהם: תרמית, אי חוקיות, האפשרות לסיים סופית את הסכסוך, כוונת הצדדים לבורר מיוחד וסחבת בדיוני הבוררות (ס' אוטולונגי, בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית) התשס"ה – 2005 (להלן: "אוטולונגי"), עמוד 415). בנוגע לשיקול של סחבת בדיוני הבוררות סבורה אוטולונגי כי "אם נוהלו המגעים בין הצדדים לגבי מינוי בורר בעצלתיים, תוך שזמן רב עבר בין הצעה להצעה, וההצעות ההדדיות בדבר זהות הבוררים בסופו של דבר לא נשאו פרי – יכול בית המשפט להגיע למסקנה שהצדדים בעצם זנחו את הסכם הבוררות, ולכן יסרב למנות בורר עבורם. אם הבורר שמונה על ידי הצדדים אינו יכול להמשיך בתפקידו מסיבות שונות, אותו שיקול של סחבת יפעל גם לגבי מינוי בורר חליף." (אוטולונגי, עמוד 426).
2. תכלית הליך הבוררות היא הכרעה יעילה ומהירה במחלוקות שבין הצדדים, וברוח תכלית זו נוצרה ההלכה כי נטישת הצדדים את הבוררות מביאה לפקיעתה (ראו למשל רע"א 1172/15 גד ביתן נ' ברכיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (2.4.15)).
3. בענייננו הצדדים קבעו בסעיף 12 להסכם הבוררות כי הבוררות תימשך שלושה חודשים עם אפשרות להארכה, ומכאן שאף הצדדים התכוונו להליך בוררות קצר.
4. טענת המשיבים כי המבקשים זנחו את הבוררות אינה ריקה מתוכן. אומנם המבקשים פנו אל השופט בצלאל כי ינהל את הבוררות, ברם הפניה אליו נעשתה עשרה חודשים לאחר שניתן פסק הדין המאשר את הסכמת הצדדים, כאשר העובדה שהמשיבים החליפו ייצוג בתקופה זו אינה מצדיקה פער זמנים כה ארוך. גם בהמשך, משלא נענו חלפו כחודשיים בין כל פניה ופניה לבורר לניהול הבוררות. מפניות אלו לשופט בצלאל, ובהמשך - מן הפניות למשיבים באשר למינויו של השופט רביד, יש להסיק כי ברמה העקרונית, המבקשים לא זנחו את הבוררות ומעוניינים לקיימה, ברם הדבר ארך זמן יתר על המידה (אם כי ראוי לציין כי האחריות לכך לא מוטלת רק לפתחם של המבקשים).
5. מן האמור עד כה עולה כי חלפו למעלה משנתיים מאז שהסכימו הצדדים לניהול הבוררות לפני השופט בצלאל ועד שפנו המבקשים לביהמ"ש למינוי בורר חלופי. אך גם מכאן ואילך חלה סחבת בהליך, שהרי הצדדים הסכימו ללכת לגישור ביום 3.3.14 אולם הגישור ארך למעלה משנתיים נוספות, כשההודעה על סיומו התקבלה ביום 5.5.16, לאחר דחיית ישיבות וקיום מספר ישיבות בודד ותו לא.
6. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על שטר בוררות בחודש אוקטובר 2010, ביום 8.9.11 אושרה הסכמתם להתחלת הבוררות בתנאים החדשים שנקבעו, ומאז ועד היום לא החלה הבוררות. אין אלא לומר כי ניכרה סחבת חמורה בכל ההליכים הללו עוד לפני שהליך הבוררות יצא לדרך, ובכך נפגעה באופן בלתי סביר תכלית הליך הבוררות. אי לכך, יש הצדקה לדחיית הבקשה למינוי בורר חליף.
7. אציין כי המקרה שלפניי שונה ממקרה בו מופסקת הבוררות באיבה, בשלב כלשהו לאחר שכבר מתנהל ההליך, עקב עזיבת הבורר את תפקידו, או אז ישנו ערך לזמן ולמאמצים שהושקעו בו כשיקול משמעותי להמשכת הבוררות ע"י בורר חליף. ברם, בענייננו למעשה הייתה הסכמה לבוררות אך הבורר המוסכם לא קיבל על עצמו את ניהול התיק, והסכסוך המשפטי עומד כאבן שאין לה הופכין במשך מספר שנים פרט לזמן שהושקע בהליך הגישור – כאשר כישלונו השיב את הצדדים לנקודת ההתחלה. כן העובדה שהצדדים הסכימו כי הבורר ידון לפי סדר הדין האזרחי ודיני הראיות ויכריע לפי הדין המהותי, מובילה לכך שאין יתרון משמעותי לניהול ההליך בבוררות ולא בבית המשפט – וזאת לאור ההתנהלות האיטית של הצדדים עד כה בהליכים טרום הבוררות.
8. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למינוי בורר.
9. המבקשים ישאו בשכ"ט והוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו אדר תשע"ז, 24 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.