1. לפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 29.12.10 בה דחה את בקשת המערער להכיר במחלת הסוכרת מסוג 1 שבה לקה המערער, כמחלה שיש לה קשר לתנאי שירותו במשטרה.
2. להלן פרטים עובדתיים הנוגעים למערער שלמעשה אינם שנויים במחלוקת:
   1. המערער יליד 1.3.1980.
   2. המערער שירת שירות חובה בצה"ל בין השנים 1998-2001 ובצבא הקבע בשנים 2001-2002.
   3. המערער התגייס למשטרת ישראל בשנת 2002. עם גיוסו נשלח המערער לקורס שוטרים בסיסי אותו הוא סיים באוגוסט 2003 ובתחילת ספטמבר 2003 הוא הוצב לתפקיד שוטר סיור במרחב ציון.
   4. כ-10 חודשים לאחר ששימש כשוטר סיור החל המערער לחוש צמא מוגבר, חולשה כללית, עייפות מתמדת והטלת שתן מרובה. ב-6.8.04 אובחן כסובל ממחלת הסוכרת סוג 1 והוחל בטיפול באינסולין.
   5. במשפחתו להוריו סוכרת סוג 2.
3. הוגשו ע"י הצדדים חוות דעת רפואיות כדלהלן:

מטעם המערער חוו"ד של פרופ' מיכה רפפורט מיום 10.6.11;

ומטעם המשיב שתי חוות דעת של פרופ' מרדכי וויס: האחת מיום 23.11.2010 והשנייה מיום 5.8.11.

בחוו"הד של פרופ' רפפורט מיום 10.6.11 נכתב, בפרק המסקנות, כדלהלן:

" 1. על סמך מהלך המחלה והממצאים המעבדתיים מדובר בסוכרת סוג 1 שהתפרצה אצל מר דוד לראשונה בשנת 2004 ונמשכת עד עצם היום הזה.

2. דחק נפשי ו/או גופני יכול לשמש כ"גורם הדק" סביבתי המביא בנסיבות מסויימות לפריצת מחלת

הסוכרת.

3. לאור נסיבות המקרה וסמיכות הזמנים בין אירועי הדחק ופריצתה של המחלה, סביר ביותר שהדחק הנפשי החמור אותו חווה מר דוד באירועים ....בזמן ועקב שירותו במשטרה.

4. סביר ביותר שאילולא הדחק הנפשי שנגרם אצלו במהלך השירות במשטרה, מחלת הסוכרת לא היתה פורצת אצלו במועד שפרצה.

5. על סמך תקנות הנכים" סוכרת, מגיע למר דוד נכות לצמיתות בדרגה של 40% ".

בחוות דעתו הראשונה של פרופ' מרדכי וויס מיום 23.11.2010 הוא כתב, בין השאר, כדלהלן: "דעתי היא שאין אסכולה התומכת בקשר סיבתי בין STRSSו-T1DM". בהמשך כתב בסעיף 4© לחוות דעתו כך: "בכל מהלך שירותו במשטרת ישראל של מר ניר דוד, אין תיאור כלשהו של חשיפה למצב דחק משמעותי. טענתו היחידה הינה מצב דחק מתמשך, ללא אירוע יוצא דופן. קביעה זו משמעותית, שכן לדידם של הגורסים במסקנות וועדת רז יש להכיר בקשר בין השירות הצבאי ובין התפתחות T1DM כאשר 'החייל עבר אירוע קשה, גופני או נפשי, בסמוך מאד להתגלות הסוכרת'. כמפורט לעיל, מר ניר דוד לא עבר אירוע העונה להגדרה זו. יתר על כן על פי ועדת רז, רק כאשר הסוכרת התגלתה 'לאחר 3 שנים' מתחילת השירות בצבא 'לא ניתן לשלול שהגורם להתפתחותה נובע מאירוע או אירועים שקרו תוך כדי שירותו'. במקרה דנן, פרק הזמן שחלף מתחילת שירותו של מר ניר דוד במשטרה ועד לאבחון T1DM אצלו היה קצר משנתיים כך שיחסי הזמנים אינם עולים לקביעתה של וועדת רז בדבר קשר אפשרי בין מצב דחק ו- T1DM. יתר על כן, וועדת מאירוביץ' הבלתי תלויה שמונתה לאחרונה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות שוללת שהוכח קשר בין מצב דחק והתפרצות T1DM. לאור הפירוט דלעיל- דעתי עם מסקנות וועדת מאירוביץ." ומסקנתו של ד"ר וויס היתה: "מחלתו של מר ניר דוד לא נגרמה ולא הוחמרה ע"י תנאי שירותו במשטרת ישראל".

בחוות דעתו השנייה של פרופ' וייס מיום 5.8.11 אשר אף התייחסה לחוות דעתו של פרופ' רפפורט, כתב פרופ' וייס בפרק המסקנות כדלהלן:

1. מר דוד חלה ב- T1DM, מחלתו נמשכת גם היום.
2. אין אסכולה התומכת בגרימת T1DM ע"י סטרס כלשהו.
3. בישראל הוכח כי סטרס ביטחוני אינו מעלה את הסיכון לחלות ב- T1DM.
4. מר דוד ניר היה נתון בלחץ שגרתי של עובדי מערכת הביטחון, ללא אירוע חריג.
5. סביר להניח כי מחלתו היתה מתפרצת גם לו לא שירת במשטרת ישראל.
6. מחלתו של ניר דוד לא נגרמה ולא הוחמרה ע"י תנאי שירותו במשטרת ישראל".

1. המערער הגיש שני תצהירים האחד נחתם ביום 3.2.10 והשני ביום5.6.11. בתצהיר הראשון שנחתם בפני עו"ד יגאל אלמליח מהמטא"ר במשטרת ישראל, כתב המערער בסע' 6, בין היתר כדלהלן: "החל מגיוסי למשטרת ישראל בשנת 2002 ועד לגילוי המחלה, עבדתי כשוטר סיור במרחב ציון תקופה רצופת פיגועים והתראות פח"ע רבות,אירועי מוקד רבים ותגבורים רבים....הלחץ הקבוע והמשמרות הלא שגרתיות תרמו לאי איזון רמות הסוכר ולכן הועברתי לתפקידי משרד". בתצהיר השני מיום 5.6.11 שנחתם בפני עו"ד מימון שאף ייצג את המערער בהליכים אלו, ציין המערער את תפקידו כשוטר סיור שכלל משימות אבטחה וסיור ברחובות ירושלים ובדיקת חשודים וחיפוש אחר מפגעים, וכן ציין את תחושת האחריות בתפקיד שהוטל עליו והדגיש בדבריו "חשתי פעמים רבות סכנה ברורה ומיידית".

דיון

1. לאחר עיון כולל בטיעוני שני הצדדים, בחוות הדעת של המומחים ובחקירות שנחקרו באשר לחוות דעתם, בתיקו הרפואי של המערער ובמאמרים רפואיים שאליהם הפנו שני המומחים לרבות תצהירי המערער וחקירתו הנגדית עליהם וכן חקירת מפקדו של המערער ממרץ 2004, פקד קובי יעקב, הננו מחליטים שלא מתקבל על הדעת שהאירועים שטען להם המערער יכולים לגרום לו לסוכרת נעורים. כלומר גם אם נקבל את דעתו של המומחה מטעם המערער שאירוע דחק יכול לגרום לסוכרת נעורים (ונושא זה, כפי שנראה בהמשך הדברים שנוי במחלוקת), גם אז אין לומר שהאירועים שטען להם המערער היו כה קיצוניים שהיה בהם כדי לגרום לו להתפרצות המחלה.
2. במקרה שלפנינו לא הביא המומחה מטעם המערער אסמכתאות רפואיות המצביעות על אסכולה כלשהי התומכת בחוות דעתו שהמערער סובל ממחלת סוכרת סוג 1 כתוצאה מתנאי שירותו במשטרה. ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון עמד כב' השופט זמיר על מהות הנושא של "אסכולה רפואית" וכך קבע: "...אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים. ...אמור מעתה, כדי שאסכולה רפואית תוכל לזכות שוטר או חייל, או את בני משפחותיהם, בתגמולים לפי החוק, בגין מחלה שנגרמה או שהוחמרה בתקופת השירות, צריך שהאסכולה תקיים שני תנאים: הראשון - בנוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות; השני - בנוגע לעוצמת הקשר.

פסק הדין הנ"ל ממשיך ומנחה כדלהלן:

"בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שירותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השירות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קיצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה. התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשירות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין אירוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של הסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שאירוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) וכך אמר השופט בך: '... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה' ".

1. מהאמור לעיל ניתן לקבוע שכדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה. במקרה דנן המערער לא עמד בנטל ההוכחה הזה. הפסיקה מלמדת ש"...העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי, אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכות לתגמולים" [ראו ע"א 8317/99 שלמה שוקרון נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(5) 321, 329 ב'-ד'). עוד מלמדת הפסיקה שהכלל הוא שלא די בכך שהמערער יראה אפשרות תיאורטית לקיום קשר סיבתי בין נכותו לבין השירות, אלא יש צורך ברמת ראיות של "מתקבל מאד על הדעת" לקיום הקשר הסיבתי (ראו רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מז(2) 471, 475-6).
2. פרופ' וייס המומחה מטעם המשיב היתה ש"המהלך הטבעי של התקדמות המחלה הוא שתוך כ-5 שנים מתחילת התהליך החיסוני המחלה מתגלית לעין כל לפחות ב-80% מהאנשים" [ראו פרוט' עמ' 15 ש' 21-24]. מאידך, פרופ' רפפורט, המומחה מטעם המערער , ציין בחוות דעתו בעמ' 3 ש"רקע גנטי וגורמים סביבתיים שונים גורמים למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את התאים מפרישי האינסולין בלבלב ולהביא להרס הדרגתי שלהם. ...משך התהליך יכול לנוע בין ימים וחודשים לשנים". בעת עדותו בביהמ"ש תיקן פרופ' רפפורט את משך הזמן להתפתחות המחלה וציין שמדובר בתהליך הנמשך שבועות או חודשים (ללא אסמכתא התומכת בדבריו) והעיד כך: "אני לא אפנה אותך למספר, לא כללתי מס' של ימים, רק תיארתי את התהליך באופן כללי.אם תרצי מאמר בנושא, אכלול אותו. אוסיף ואומר, המאמר הזה אינו רלוונטי כי לא אמרנו שאצלו סוכרת 1 תוך ימים, אלא מדובר בתהליך של שבועות וחודשים" [ראו פרוט' עמ' 9 ש' 30-32] בהמשך חקירתו הנגדית כאשר נשאל על משך הזמן של השפעת דחק על התפרצות המחלה, הודה פרופ' רפפורט ש"רוב הספרות מתייחסת לטווח ארוך, לא למשהו נקודתי. את הביטוי הזה ניתן למצוא בטקסטבוקים" [ראו פרוט' עמ' 11 ש' 31-32].

במקום אחר, הודה פרופ' רפפורט שדרושה "רגישות גנטית" להתפתחות מחלת הסוכרת סוג 1 [ראו פרוט' עמ' 5 ש' 5-6]. בהמשך אף הודה פרופ' רפפורט שתהליך הדלקת של התאים האחראים לייצור האינסולין הוא תהליך הנמשך שנים; וכך העיד בעניין זה (כלשונו): "צריך בתחילת ההליך רב השנים שבסופו של דבר יתבטא או לא יתבטא בסוכרת, תאי הבתא עוברים תהליך של דלקת. מתי שהוא, זה הגורם הסביבתי על פי הריסון, במילים אחרות גורם ההדק או גורם הדחק מבקש מאותם תאים מודלקים שניזוקו לייצר אינסולין, ואז הם לא עומדים בפרץ, בייצור" [ראו פרוט' עמ' 5 ש' 11-14]. עולה מהאמור לעיל שהגורם הדומיננטי הוא הגורם הגנטי ושגורם הדחק אמור להימשך שנים כדי שיגרום למחלת הסוכרת סוג 1.

1. ברע"א 1696/11 יבגני מלישב נ' קצין התגמולים כתב ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט דנציגר כדלהלן: "....., הוריתי לקצין התגמולים להגיש הודעה בה יודיע האם יושמה המלצתו החוזרת של בית משפט זה להקים פאנל מומחים בלתי תלוי שידון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לאירוע דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים. ביום 5.1.2011 הוגשה הודעת העדכון מטעם קצין התגמולים. מההודעה עולה כי ביום 24.8.2008 הוקם פאנל מומחים במינוי מנכ"ל משרד הבריאות. מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סכרת נעורים, אולם קשר סיבתי כאמור עשוי להתקיים במקרים פרטניים ומשכך יש לבחון כל מקרה לגופו. מסקנותיו של פאנל מקצועי זה מתיישבות עם מגמת הפסיקה כאמור לפיה אין בהיעדר אסכולה רפואית מוכחת כדי לחסום את דרכו של תובע קונקרטי מלהוכיח קיומו של קשר סיבתי בנסיבותיו הפרטניות". לאור ההלכה הנ"ל, השאלה שיהיה צורך לפסוק בה במקרה הקונקרטי של המערער היא האם הוכח קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת סוג 1 בה לוקה המערער לבין תנאי שירותו במשטרה.
2. ב- 1996 התכנסה ועדה שמטרתה הייתה שמטרתה הייתה לבחון את הקשר בין התפרצות המחלה או החמרה במחלה לשירות צבאי ("ועדת רז"). מסקנות הוועדה היו עמומות. כך למשל בסעיף 1 לדו"ח נקבע כי "אין הוכחה מדעית חד משמעית לכך כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סכרת מסוג 1..." עוד נקבע בסעיף 3 כי "באם החייל עבר אירוע קשה רפואי או נפשי, בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת ניתן ליחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת .... ובמידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים." הוועדה נמנעה מלקבוע מהו אותו "אירוע קשה" ואף נמנעה מלספק דוגמאות לאירוע שכזה. עם זאת, הוועדה הנ"ל קבעה לעניין פרק הזמן שבין הופעת גורם הדחק ועד להתפתחות הקלינית של המחלה , עפ"י המחקרים בעולם הסיכוי להתפתחות סוכרת 1 , ככל שמדובר בפרק זמן של שנה הוא 3%.
3. במאמר מוסגר ייאמר שמסקנותיה של וועדת רז שניתנו בשנת 1996 שונו. לאחר וועדת רז הוקמה וועדה רפואית שהיו חברים בה 3 מומחים בכירים: פרופ' זוהר, פרופ' פרס וד"ר גילון ומומחים אלה שללו את הקשר בין דחק נפשי להתפרצות סוכרת וכך קבעו: " ניתן אפוא לקבוע בוודאות שבספרי הלימוד החשובים העוסקים בסוכרת אין כל נקודת אחיזה להנחה שדחק יכול לקצר את התהליך האוטו-אימוני או תהליכים תורשתיים, המביאים להופעת סוכרת הן מטיפוס 1 והן מטיפוס 2. בענין זה יש קונסנסוס בין כל ספרי הלימוד החשובים. אין בענין זה שתי אסכולות, אלא רק אסכולה אחת. כל הכתוב ב"סכום והמלצות" של הרופאים של האגודה לסוכרת, על "אירוע רפואי או נפשי" עד שלושה חודשים לפני הופעת הסוכרת, אין לו כל אחיזה במציאות הרפואית, ואין לו כל זכר בספרי הלימוד החשובים ... ובודאי שאין הוא יכול להסתמך על מחקרים חדישים" . למעשה, העמדה הרפואית העדכנית היא כפי שגובשה ע"י וועדת מאירוביץ השוללת קשר בין סטרס והתפרצות מחלת סוכרת מסוג 1 [ראו לעניין זה עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' וייס מיום 23.11.10].
4. למרות כל האמור לעיל, למעשה קיימת מוסכמה בפסיקה אשר קובעת כדלהלן: "במקרה מתאים, כאשר מוכח קיומו של דחק חריג וקיימת סמיכות זמנים של ממש בין מצב הדחק בשירות לבין התפרצות המחלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי במקרה הקונקרטי, גם בהעדרה של אסכולה." [ראו ע"א (ת"א) 2557/03 לופו נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 25.1.2006)] באותו כיוון ב-רע"א 6270/98 פוטשניק ז"ל נ' קצין תגמולים נקבע לעניין הדחק כי "יש להוכיח שמדובר באירוע שאינו טריוויאלי, שולי או שגרתי, אלא אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. קשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי אינו מספיק. נדרש אירוע שיש בו "ממשות".
5. באותו כיוון נפסק בדנ"א 5343/00 קת"ג נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 ע"י כב' השופט השופט מ. חשין בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, שנדרש, כי לא יהא מדובר באופן טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא "אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא" ושאין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות (במקרה שלנו-השירות המשטרתי) אלא נדרש אירוע שיש בו "ממשות" ". במקרה דנן, איננו מוצאים "מיוחדות וייחודיות" בתנאי השירות של המערער שהובילו- אובייקטיבית לפריצת המחלה.
6. המערער לא טען לקיומו של אירוע חריג וחד פעמי ב-10 החודשים בהם שירת כסייר במרחב ציון. המערער ציין שהיה מצב מתמיד של עומס, תחושת אחריות ולחץ להצליח במשימה. המערער תיאר בתצהירו הראשון, בטרם שהיה מיוצג ע"י מי שייצגו בערעור, שתקופת שירותו אופיינה כ"תקופה רצופת פיגועים והתראות פח"ע" אלא שהמערער בדברים אלה ניסה להעצים את טענתו בדבר לחצים. פקד קובי יעקב, שהעיד מטעמו של המערער הודה שבכל תקופת שירותו של המערער לא היו כלל פיגועי טרור בכל מרחב ירושלים [ראו פרוט' עמ' 19 ש' 16-17]. לאותו עד הוצגה טבלת פיגועים שהצביעה על כך שהפיגוע האחרון היה לפני שהמערער החל לעבוד כשוטר סיור. התראות הפח"ע, לפי עדותו של קובי יעקב, היו בעת התידרוכים לפני היציאה לתפקיד, וקיימים למעשה כל הזמן (וניתן לומר עד ימינו), ולא רק בתקופה בה שימש המערער כשוטר סיור. למעשה, אין בשני התצהירים שהגיש המערער דבר קיום "דחק נפשי שהלך והתגבר והגיע לשיא כלשהו בעת שפרצה המחלה". עובדה היא שביחידתו של המערער היו 20 שוטרים ולא הובא מקרה נוסף מקרב אותם שוטרים או מקרב שוטרים אחרים ששירתו באותה יחידה לפני או אחרי שהיה בהם המערער או אפילו מהתקופה שקדמה לשירותו כשוטר סיור שכן התאפיינה בפיגועים,שלקה בסוכרת מסוג 1. מעבר לכך ייאמר, שהרצון להצליח ותחושת האחריות והחששות שלו בעת ביצוע תפקידו הם מצבים הקיימים בהרבה תפקידים אזרחיים; תנאי הדחק שטען להם המערער , אינם "אירוע שיש בו ממשות" במובן הפסיקה הנ"ל ואינם "אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות" (במקרה שלנו המשטרתי). המערער היה בתנאים הללו 10 חודשים וניתן לקבוע בסבירות שמחלת הסוכרת אצל המערער לא נגרמה כתוצאה מתנאי דחק (בלתי ממשיים) שנמשכו תקופה קצרה יחסית.
7. ב"כ המערער צירף לסיכומי התשובה שלו 2 פסקי דין שנסיבותיהם בכל הקשור לכל אחד מהמערערים באותם פסקי דין, שונות מאלו שלפנינו ולכן לא ניתן ללמוד מהם גזירה שווה לענייננו:
   1. בפס"ד נשוא ע"א 3411/02 קצין התגמולים נ' ורד גוטמן תואר שירות קשה את אופי שירותה עם מחזורי טירונים שחלקם היו חסרי מוטיבציה והיא נאלצה לסחוב אותם מהמיטות , ושהיו עליה איומים . מפקדת החיילת תיארה שהיה מדובר בחיילים שהוריהם היו בכלא, בעלי קשיים כספיים, חינוך לקוי וחוסר שליטה באמוציות; ושהיה בשירותה של אותה מערערת אירוע שכונה "אירוע הסכין" בו איים אחד החיילים על המערערת באותו תיק בסכין ושהיה אירוע טראומטי במיוחד לגבי אותה מערערת. לאור החומר הרפואי שהוזכר לעיל, ניתן אמנם להתווכח האם ראוי היה להכיר באותה מערערת כנכה לפי חוק הנכים, אך מה שניתן לומר הוא שאופי השירות הנ"ל היה שונה מאופי השירות של המערער דנן.
   2. פסה"ד השני שצירף ב"כ המערער לסיכומי התשובה שלו היה ע"א 9184/06 נועם הולנדר נ' וועדת הערעורים לפי חוק הנכים. מבלי להביע דעה על כך שהמשיב באותו ערעור היה צריך להיות קצין התגמולים ולא וועדת הערעורים; העובדות הקשורות לאותו מערער שונות מאלו שלפנינו. היה מדובר שם בחייל ששירת כלוחם בהר דוב ובעזה והיה זה שירות שכלל פעילות סביב השעון של שכיבה במארבים, סיורים רגליים וממונעים, מבצעי מעצרים וכוננות מתמדת. בנוסף, תנאי ההיגיינה בגזרת הר דוב היו ירודים ביותר, לא היו שירותים מסודרים ולא היו מים במקלחות. לצד אלה היו למערער חיכוכים מתמידים עם מפקדיו. בסעיף 31 לפסק הדין קבע ביהמ"ש כל התנאים הנ"ל היה בהם כדי ליצור דחק נפשי קיצוני וממשי. אלה לא היו קיימים במקרה דנן.
8. בע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לו'(4) 361, 366 נקבע ש"אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". הננו סבורים שהמערער לא עמד בנטל ולא הוכיח שמתקבל מאד על הדעת שנוכח אופי שירותו של המערער קיים קשר בין שירותו של המערער במשטרה לפרוץ המחלה .
9. לפיכך, הננו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

-------------------------- ------------------------------- -----------------------------

יואל צור, שופט בדימ' פרופ' צבי שטרן עו"ד אראלה עפרון

אב"ד חבר חברה

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.