ע"י ב"כ עו"ד אורית בקרמן

רקע כללי

1. לפנינו ערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 [להלן-חוק משפחות חיילים] שהוגש ע"י אלמנת המנוח אילן רייז , ז"ל [להלן- המנוח] שנפטר בשל אירוע לבבי במהלך משחק כדורסל בו השתתף במהלך חופשת סוף השבוע. הערעור הוא על החלטת קצין התגמולים [להלן- המשיב] אשר בהחלטתו מיום 21.12.10 קבע ש"אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין שירותו בשירות קבע בצה"ל".
2. להלן פרטים אודות המנוח:
   1. המנוח התגייס לצה"ל בשנת 1991;
   2. המנוח התגייס לצה"ל במסגרת העתודה האקדמית בתחום הלוגיסטיקה ושירת במגוון תפקידים ובתפקידו האחרון שירת כמהנדס מערכת "משואה" ורמ"ד משואה ביחידה הטכנולוגית של צה"ל [להלן- יחט"ל] בדרגת רס"ן;
   3. במוצ"ש 8.11.08 כאשר המנוח היה בחופשת סופ"ש בביתו שבישוב אלקנה, הוא שיחק כדורסל עם חבריו. לאחר כשעה של משחק קרס המנוח וכשעה ורבע לאחר מכן נקבע מותו של המנוח בהיותו כבן 35 שנים;
3. לפנינו מונחות 5 חוות דעת רפואיות כדלהלן:

מטעם המערערת- שתי חוו"ד של ד"ר מנחם כץ האחת מיום 13.3.09 והשנייה מיום 25.1.10 ; ד"ר מנחם כץ היה מי שהגיע אל המנוח דקות ספורות לאחר הגעת צוות מד"א, לאחר שהמנוח קרס, ורופא זה אף נטל חלק בניסיונות ההחייאה שבסיומם נקבע מותו של המנוח;וכן חוו"ד של פרופ' אלכסנדר בטלר מיום 31.7.11 שנתן חוו"ד במסגרת ההליך דנן;

מטעם המשיב: שתי חוו"ד של ד"ר ישראל תמרי האחת מיום 30.4.10 והשנייה מיום 26.6.13;

להלן העולה מחוות דעת אלה:

בחוות דעתו הראשונה של ד"ר מנחם כץ (מטעם המערער) מיום 13.3.09 נכתב, בין היתר, כדלהלן:

"ייאמר מייד שסיבת מותו הפתאומי אינה ידועה בוודאות, שכן לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, ואילן ז"ל הוחזק כאדם בריא עד למותו המפתיע. אעפ"כ ניתן להצביע על שרשרת של אירועים המלמדים על אפשרות סבירה למדי לסיבת המוות שקטע את חייו הקצרים של אילן ז"ל".

בהמשך מנה ד"ר כץ את הגורמים הבאים:

1. רמתו הגבוהה הכולסטרול LDL לעומת רמת כולסטרול HDL נמוכה.
2. העובדה שאימו של המנוח נפטרה בגיל 48 מאירועים מוחיים ווסקולרים חוזרים ונשנים שפקדו אותה החל מגיל 46;
3. הוא מביע פליאה שהמערכת הרפואית הצבאית לא הפנתה את המנוח לבדיקת לב במאמץ ותבעה ממנו תביעות גופניות קשות כמו: בוחן בר אור ו"תביעות נפשיות מלחיצות הקשורות בתפקידו הצבאי";
4. תסכולו של המנוח שקידומו נפגע שלא בצדק.

בפרק "סיכום" כתב ד"ר כץ, בין היתר, כדלהלן:

"....יש להניח במידה רבה של סבירות, שגורם המוות היה אירוע קרדיאלי ראשוני. ניתן להניח בסבירות רבה, גם על בסיס גורמי הסיכון שלו שפורטו לעיל, שאילן ז"ל סבל ממחלה קורונרית טרשתית סמויה, לא מאובחנת....לדעתי גורמי הסיכון המשמעותיים לטרשת העורקים דלעיל, שהתקיימו אצל אילן ז"ל, חייבו בדיקות רפואיות מכוונות, לרבות בירור המטולוגי למערכת קרישת הדם ובדיקת לב במאמץ. בוודאי שהיה מקום לעשותן טרם מתן האישור לביצוע פעילות ספורטיבית מאומצת לרבות בחדר כושר"

בחוות דעתו השנייה השנייה של ד"ר מנחם כץ (מטעם המערער), מיום 25.1.10 , נכתב, בפרק הסיכום, בין היתר כדלהלן:

" 1. איש לא טוען שצריך היה לטפל באילן ז"ל , אם כי....הוא היה מאד קרוב לצורך זה, אילו היו מיושמות הלכה למעשה המלצותיה של ד"ר נטליה צרני. יש לשים לב במיוחד, בהקשר זה, למגמה שהסתמנה בערכי המעבדה של אילן ז"ל בשנים האחרונות, להחמרה ברורה בערכי שומני הדם.

2. קיימת התעלמות מוחלטת של המערכת הרפואית הצבאית מהסקת מסקנות המתבקשות ממות אדם בגיל צעיר מטרשת עורקים.

3. על רקע גורמי הסיכון המשמעותיים של אילן ז"ל לטרשת עורקים, היה מקום, באופן מובהק, להפנותו לבדיקת לב במאמץ לפני כל המטלות הפיזיות שנכונו לו.....כמובן, שאם בדיקת לב במאמץ היתה מודגמת כתקינה...לא היה מקום להגבילו בפעילות גופנית. אלא שבדיקה זאת לא בוצעה, ולו היתה מבוצעת קיימת אפשרות סבירה שהיו נקבעות מגבלות לפעילותו הגופנית של אילן ז"ל, ואולי אף מסקנות מעשיות אחרות".

פרופ' אלכסנדר בטלר אף הוא מטעם המערער, בחוו"ד מיום 31.7.11 כתב,בפרק הסיכום, בין היתר, כדלהלן:

"למנוח היו גורמי סיכון ברורים לטרשת העורקים, על אף גילו הצעיר יחסית בעת פטירתו. כיומיים טרם פטירתו הפתאומית, היה המנוח במתח נפשי חריף וחריג, על רקע שירותו הצבאי. המנוח נפטר מהפרעת קצב מסוג של פרפור חדרים, כפי שתוארה ע"י הצוות שהחל בהחייאה. הסיבה השכיחה ביותר למוות פתאומי על רקע הפרעת קצב של פרפור חדרים, היא אירוע אסכמי חריף שנגרם בגלל היצרות/חסימה חריפה של עורק כלילי בגלל קרע של רובד טרשתי. הקשר בין מתח נפשי חריג, לקרע של רובד טרשתי המוביל תוך שעות/ימים בודדים לאירוע לב חריף, מוכר היטב, ונסמך על מנגנונים פתופיזיולוגיים ידועים. יש, איפוא, קשר של גרימה, בין המתח הנפשי החריג שהחל אצל המנוח עקב שירותו הצבאי ביומיים שקדמו למותו, לבין מותו הפתאומי. אלמלא המתח החריג, המנוח היה יכול לחיות עוד שנים רבות, ללא כל מגבלה תפקודית על אף הטרשת שהייתה בסבירות גבוהה בעורקים הכליליים של ליבו".

מטעם המשיב ישנה חווה"ד של ד"ר תמרי מיום 30.4.10 בה הגיב על שתי חוות הדעת של ד"ר מנחם כץ שמוזכרות לעיל. בחוות דעת זו כתב ד"ר תמרי , בין היתר, כדלהלן:

"....לפי גילו, הבדיקות שהמנוח עבר ולפי נתוני המעבדה, לא הייתה כל הצדקה לבצע מבחן מאמץ לפני מתן אישור לביצוע פעילות גופנית. המנוח היה בן 35 שנה בלבד ללא יתר לחץ דם, לא עישן, ללא סכרת. ללא כל תלונות המחשידות למחלה כלשהי . עסק בפעילות גופנית סדירה וממושכת ללא כל בעיה. ה-LDL היה אמנם גבוה גבולי וכן סך הכולסטרול, אולם זה כשלעצמו לא מצדיק הפנייה למבחן מאמץ ואין צורך אפילו להתחיל בטיפול תרופתי, אולי רק להמליץ על דיאטה מתאימה.....אין סיפור משפחתי למחלת לב טרשתית (וגם אם היה עדיין אין זה מחייב בדיקת מאמץ בהעדר תלונות מתאימות)...יתרה מזאת, בהעדר נתיחה שלאחר המוות סיבת המוות אינה ידועה. ....הדחק הנפשי אותו מתארים קרובי המנוח, הוא לכל היותר דחק כרוני שאינו מהווה גורם סיכון להתפתחות מחלת לב טרשתית".

בחווה"ד שנייה של ד"ר תמרי מיום 26.6.13 בה הגיב על חוות הדעת של ד"ר בטלר שמוזכרת לעיל, כתב ד"ר תמרי , בין היתר, כדלהלן:

" .........מחקרים הדגימו שמתח נפשי חריג או מאמץ נפשי חריג גורמים לאוטם כאשר המרווח בין האירוע החריג לבין האוטם הוא עד שעתיים....במקרה שלפנינו זה היה המרווח בין האירוע החריג-מאמץ גופני חריג (משחק כדורסל) לבין האירוע הקרדיאלי הקטלני, ויש קשר ברור של גרימה בין המאמץ החריג לבין הפרעת הקצב הקטלנית...אם היה קרע מקדים של רובד טרשתי מיומיים לפני המשחק, כפי שטוען פרופ' בטלר, המנוח לא היה מסוגל לשחק במשך שעה מבלי שיחוש בכאבים בחזה תוך כדי המשחק. לכן אם הסיבה היא מחלת לב כלילית טרשתית, אזי הקרע של הרובד הטרשתי אירע תוך כדי משחק הכדורסל שהיווה מאמץ גופני חריג, ללא כל קשר למתח נפשי יומיים קודם לכן.

לסיכום, המנוח נפטר מהפרעת קצב קטלנית שסיבתה אינה ידועה. המנוח נפטר תוך כדי מאמץ גופני ממושך וקשה, שאינו קשור לשירותו הצבאי. לכן איני מוצא כל קשר בין הפרעת הקצב בה לקה ומותו עקב כך, לבין שירותו הצבאי (גם אם הסיבה הבסיסית היא מחלת לב טרשתית)".

1. השאלה שיש לפסוק לגביה בערעור זה היא האם הוכח ב"אופן מאד מתקבל על הדעת" (כלשון פסיקת ביהמ"ש העליון) קשר סיבתי בין מות המנוח לבין שירותו הצבאי. לעניין שאלה זו יש להשיב על שלוש שאלות משנה והן:

• 1. האם הוכיחה המערערת דבר קיומו של "אירוע חריג" שגרם לו לאוטם שריר הלב?(בהקשר זה נציין שבנושא האירוע החריג איננו מתייחסים במסגרת שאלה זו למאמץ הגופני בעת משחק הכדורסל-בשאלת הקשר בין המאמץ הגופני לבין השירות נתייחס בנפרד) .

• 1. האם הייתה רשלנות רפואית כלשהי בכך שהמנוח לא נשלח לבדיקת מאמץ.
  2. הואיל והמנוח נפטר בעת פעילות גופנית ספורטיבית של משחק כדורסל, יש לברר האם היה קשר סיבתי בין משחק הכדורסל והשירות הצבאי בהתחשב בכך שהמנוח חפץ לשפר את כושרו הגופני לקראת "מבחן בר-אור"?

1. לאחר שקראנו את חוות הדעת של המומחים הנ"ל והאסמכתאות שאליהן הפנו, ולאחר ששמענו את עדויות 3 המומחים הנ"ל וכן גם את חקירת המערערת, חקירת גב' מיכל גרבינר ששימשה כאזרחית בפרויקט משואה שבו עבד המנוח ואף הכירה את המנוח מתקופת לימודיה באוניברסיטת בר אילן, עדות רס"ן חיים מרדכי ששימש בזמנו כראש פרויקט משואה ועסק בצד המבצעי - התשובה על שתי שאלות המשנה הראשונות שהצבנו לעצמו לעיל היא בשלילה. בה במידה איננו סבורים שהיה קשר סיבתי בין משחק הכדורסל והשירות הצבאי בהתחשב בכך שהמנוח חפץ לשפר את כושרו הגופני לקראת "מבחן בר-אור" . לכן הננו סבורים שלא הוכיחה המערערת ב"אופן מאד מתקבל על הדעת" קשר סיבתי בין מות המוח לבין שירותו הצבאי ודין הערעור להידחות. להלן יובאו טעמינו למסקנה זו.

האם הוכח "אירוע חריג" ע"י המערערת

1. המערערת טענה שני אירועים היו בבחינת "אירוע חריג" שיכול היה להוביל, לדעתה, לאוטם שריר ליבו של המנוח. המדובר הוא באי קידומו של המערער מדרגת רס"ן לדרגת סא"ל וההודעה שקיבל על כך, וכן מדובר בהודעת דובר צה"ל שפורסמה ב-7.11.08 בצהרי היום (יום לפני מות המנוח) באשר להכנסתה לביצוע של מערכת משואה, הודעה שלא אזכרה את שמו של המנוח שניהל את הפרויקט.
2. העובדות הנוגעות ל"אירועים" הנ"ל לפי תצהירה של המערערת הן שהמנוח היה זה שריכז את הפרויקט וייצג את צה"ל מול חברת אלביט שסיפקה את המערכת וכן מול גורמים בארץ ובחו"ל [ראו סעיף 7 לתצהירה של המערערת]. ביום 5.11.08 קיבל המנוח במייל הודעה מהרחט"ל שהוא אינו ממליץ על קידומו לדרגת סא"ל למרות ההערכות הגבוהות וחווה"ד באשר למנוח. לטענת המערערת המנוח קיבל את זה באופן קשה [ראו סעיפים 10-11 לתצהיר המערערת]. ביום 7.11.08 פורסמה הודעת דובר צה"ל שהמערכת הוכנסה לשימוש ולמרות שהיה לו חלק מרכזי במערכת הזו שמו של המנוח לא הוזכר [או כלשונה "נוכס לאחרים"] דבר שגרם למנוח להיות מסוגר בעצמו, לחוש פגוע ונסער ונתון במרה שחורה [ראו סעיפים 14-15 לתצהיר המערערת].
3. ביהמ"ש העליון פסק בזמנו ש"אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת, מקום בו מצביע התובע על אירוע או על שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה"[ראו ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 214 ה'-ו]. באותו כיוון נפסק בדנ"א 5343/00 קת"ג נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 ע"י כב' השופט השופט מ. חשין, ז"ל, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, שנדרש, כי לא יהא מדובר באופן טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא "אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא" ושאין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות אלא נדרש אירוע שיש בו "ממשות" ". במקרה דנן, אין לראות באף אחד מהאירועים שציינה המערערת בבחינת אירועים "חריגים" במשמעות שניתנה לכך בפסיקה. בנושא קידומו של המנוח בדרגה, ניתן ללמוד מעדותו של חברו של המנוח, רס"ן מרדכי, שהמנוח הבין מהראיון שהיה לו עם מפקד היחידה שטרם הגיע המועד לקידומו בדרגה ועליו לבצע תפקיד שטח נוסף, ולדעתו של רס"ן מרדכי הוא לא חש שהמנוח לא מתמודד עם הקביעה הזו [ראו פרוט' עמ' 19 ש' 5]. לכן, אין לומר שנושא אי קידומו בדרגה של המנוח מהווה אירוע חריג שגרם לו לאוטם שריר הלב.
4. אשר לטענה שהמנוח לא זכה להוקרה ולאזכור שמו במהדורת החדשות כשדובר על פרויקט משואה אף הוא אינו יכול להיחשב כאירוע חריג. המנוח לא היה היחידי שעבד באותו פרויקט ואף את חברו של המנוח, רס"ן מרדכי, לא ציינו את שמו. ככלל זוקפים הצלחות בפרויקטים למפקדי היחידה, כך שאין לומר שאירוע זה למרות שגרם למערער לתסכול נחשב כ"אירוע חריג" שהיה בו כדי להוביל לאוטם שריר הלב.
5. לצד כל האמור לעיל יצוין שד"ר תמרי הציג סידרת מחקרים שכעס יכול לגרום לאוטם שריר הלב כאשר מרווח הזמן בין הכעס והאוטם הוא בין שעה לשעתיים. הפסיקה של וועדות עררים שונות חזרה ואימצה את הכלל שביטא המומחה מטעם המשיב שיש לראות קשר סיבתי בין אירוע של מתח נפשי והתרגזות לבין התקף לב, רק כשיש סמיכות זמנים או פרק זמן קצר ביותר בין ההתרגזות לבין התקף הלב. להלן כמה דוגמאות מהפסיקה:
   1. בעמ"ח (ראשל"צ) 8/07 א.ג. נ' קצין התגמולים נפסק: "גם בעניין השפעתו של הדחק האקוטי, מצאנו את חוות דעתו של ד"ר תמרי מטעם המשיב, מבוססת יותר מבחינת הספרות הרפואית. לפי מחקרים שפירט, קשר סיבתי בין האירוע החריג לאוטם קיים בטווח זמן של עד שעתיים".
   2. בע"נ (י-ם) 195/08 יובל מזרחי נ' קצין התגמולים נפסק: "לא שוכנענו, בהיבט העובדתי, שהיה אירוע חריג שבסמיכות לו התרחש אוטם שריר הלב. במקרה דנן עבר פרק זמן ארוך בין האירועים הנטענים לבין האוטם גם אם היינו מקבלים את הטענה שכעס יכול לגרום לאוטם שריר הלב. מה גם שלא שוכנענו,כפי שפורט לעיל, כי האירועים הנטענים , בהיבט הרפואי, יוצרים קשר סיבתי לאוטם שריר הלב.
   3. בו"ע (חי') 469/07 גרינוולד נ' קצין התגמולים נפסק "מעבר לגורמי הסיכון, קיים הפרש זמנים בין הויכוח והאירוע בו לקה המערער....גם אם היינו מגיעים למסקנה שמדובר באירוע חריג, הרי שלפי הספרות הרפואית נדרש קיומו של דחק חריג בעוצמתו ליצירת הקשר בין אוטם שריר הלב שתקף את המערער ובין הוויכוח אותו יהל עם מפקדו....נדרשת סמיכות זמנים בת שעה-שעתיים לכל היותר כדי שישתכלל קשר סיבתי".
   4. ע"א (מחוזי ב"ש) 1178/09 פיינברג נ' קצין התגמולים נפסק כך: "הוועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' שפירא, השוללת היתכנות של קשר סיבתי בהיעדר סמיכות זמנים מיידית".

האם היתה רשלנות רפואית מצד הצבא בכך שלא הופנה לבדיקת מאמץ?

1. השאלה שיש לברר בהקשר הנ"ל היא האם העובדה שהמערער לא הופנה לבדיקת מאמץ קושרת בין מותו לבין השירות; בנוסף יש לברר האם בשל ההיסטוריה הרפואית של אימו של המנוח אשר נפטרה בגיל 48, היה צריך להפנות את המנוח לבדיקת מאמץ?
2. המומחה הרפואי מטעם המשיב השיב לשתי השאלות הנ"ל בשלילה.

• 1. לעניין השאלה הראשונה העיד ש"בחור צעיר פעיל בלי מחלה, בלי תלונות, לא מעשן, ללא לחץ דם, אין לו סכרת, השומנים שלו על הגבול העליון של הנורמה, לא עושים בדיקת מאמץ. אנו רואים אלפים כאלה" [ראו פרוט' עמ' 23 ש' 13-14]. ד"ר תמרי הוסיף והעיד ש"יש מחלות שבמבחן מאמץ לא יראו שום דבר. אני חושב שבמקרה זה הוא נפטר ממחלה שאי אפשר לראות במאמץ" [ראו פרוט' עמ' 24 ש' 3-4].
  2. לעניין השאלה השנייה העיד כך "מדובר באדם בן 35 ללא היסטוריה של מחלת לב, אין היסטוריה של סימפטומים של מחלת לב כלילית, הייתי בודק לחץ דם כי האתיולוגיה של אמו היא לחץ דם. אם אין לו יתר לחץ דם ומקשיבים ללב למה לעשות ארגונומטריה. אני לא מכיר פרקטיקה כזו" [ראו פרוט' עמ' 23 ש' 6-8]. במקום אחר הוסיף ד"ר תמרי לגבי אימו של המנוח והעיד ש"הייתה לה בעיה בכלי דם מוחיים. אני אומר לך באחריות מלאה, אנשים עם יתר לחץ דם הרבה פעמים סובלים מאירוע מוחי ללא שייכות ללב. יכול להיות כלי דם בלב תקינים בצינתור ולאיש יש אירוע מוחי. ע"מ שיהיה אירוע מוחי מספיק שיתפוצץ כלי דם קטן. עצם העובדה שהיא עברה אירועים חוזרים במוח ואין תיעוד שעברה אירועים בלב, להיפך, מלמדת אותי שהבעיה במוח ולא בלב". [ ראו פרוט' עמ' 22 ש. 1-7].

1. המומחה מטעם המערערת לא הוכיח את טענותיו שלמרות הנתונים הנ"ל של המנוח היה מקום לעריכת מבחן מאמץ גופני, או כאשר יש נתונים כנ"ל נהוג לעשות מבחן כושר. הנטל לעניין זה מוטל על שכם המערערת והיא לא עמדה בכך.

1. האם היה קשר סיבתי בין משחק הכדורסל והשירות הצבאי בהתחשב בכך שהמנוח חפץ לשפר את כושרו הגופני לקראת "מבחן בר-אור"?

א. בהתחשב בכך שמות המנוח היה בעת משחק כדורסל, יש מקום לברר את אחת מטענות המערערת לפיה המנוח השתתף במשחק כדורסל לצורך שיפור כושרו הגופני לקראת מבחן בר אור שהוא מבחן ספורטיבי שהיה על המנוח לעמוד בו. עם כל הצער שבדבר, גם אם הטענה שהמנוח חפץ לשפר את כושרו הגופני, אין לכך נפקות מבחינה משפטית. סעיף 2א(א) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י -1050 קובע כדלהלן:

2א. (א) רואים חבלה שגרמה למותו של חייל או של חייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרכו אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו; לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת שירותו עקב שירותו רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו;

(ב) לענין סעיף זה –

"מחנה" – המקום שבו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי, ולגבי איש מילואים – לרבות מקום התייצבותו;

במקרה שלנו המנוח היה בחופשת סוף שבוע בביתו והוא לא היה, כדרישת החוק, בדרכו מביתו אל הבסיס או בדרכו מן הבסיס לביתו. עם זאת, יצוין כי פותחה בפסיקה ההלכה לפיה ייתכנו מקרים בהם האירוע (ובמקרה שלנו אוטם שריר ליבו של המנוח) אירע תוך ביצוע מעשה אשר נועד לקדם את אינטרס הצבא ועל כן יש לראותו כאירוע שקרה עקב השירות. ביהמ"ש העליון בע"א 829/76 טננבוים נ' קצין התגמולים, פ"ד לב(1), 598 ,עמ' 600-601 קבע כך:

"מעמדו של חייל השוהה בחופשה. המונח "חייל השוהה בחופשה" אינו מתפרש על-פי משמעותו הלשונית הרגילה אלא הוא הוגדר, כמובא לעיל, לצורך החוק וההגדרה אינה חופפת את כל תקופת שהותו של החייל מחוץ למסגרת הפעילות הרגילה ביחידה, אלא רק אותה תקופה בה אינו "במילוי תפקיד בשירות". הווה אומר, גם אם חייל יצא מיחידתו על-פי אישור שהיה מחוץ למחנה, אך ממלא בשלב מסויים "תפקיד בשירות" - אין הוא לפי נוסחו של סעיף 2א בגדר חייל השוהה בחופשה וחבלה בה ייחבל תיבחן על-כן על-פי אמות-המידה הרגילות החלות על חייל שנחבל בתוך מחנהו או בעת אימוניו ופעילויותיו האחרות. סיוג זה בהגדרה גם מובן מאליו לאור תנאי השירות שלנו, כי הרי אחרת היה נוצר עיוות לרעת השוקדים נאמנה על מילוי תפקידם".

ב. באותו כיוון נקבע בר"ע 507/82 לביב אבו רוקון ואח' נ' קצין התגמולים פ"ד לז(4), 212 ,עמ' 214-216, כדלהלן:

"כי אם בתקופת החופשה או במקביל לאחר שעות העבודה הרגילות, מבצע האדם שנפגע פעולה, הקשורה בדרך נלווית לשירות, ובמיוחד כשהיא מקדמת בדרך זו או אחרת את עניינו של המעביד (ובענייננו את מטרותיו של צה"ל), ייחשב הדבר לאירוע, שקרה עקב השירות......... הסיבה המרכזית להכרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד, ובמקרה שאנו עוסקים בו את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה, אם במפורש ואם במשתמע, מנסיבות שהתהוו. ברוב העניינים שנדונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן היה לראות באותם מקרים את הפעולה, על-פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות או נדרש על-פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל".

ג. בית המשפט הרחיב את מבחן האינטרס בע"א (מחוזי ת"א) 1173/86 פורשפן סמדר נ' ק"ת (לא פורסם, 08.09.1988) (להלן: "פסק דין פורשפן") בקבעו, בדעת רוב, מפי כבוד השופט מצא, כי יש להכיר בזכות על פי החוק גם במקרים בהם פעל החייל על פי עצה או המלצה של מפקדיו שאז יש לבחון את זכאות החייל על פי אמות המידה שעל פיהן היה נבחן אילו נחבל בעת עשיית אותן פעולות בתחומי המחנה. עוד הוסיף בית המשפט בעניין זה כי גם אם אמירת מפקד אינה נמסרת בלשון ציווי מפורש, אלא נמסרת בלשון המלצה או עצה המיועדת להנחות כיצד ראוי לנהוג, די בה כדי לשוות לעשייתו של החייל אופי של עשייה לגיטימית שנעשתה במילוי תפקידו בשירות, ובלבד שאותה עשייה הייתה פועל יוצא סביר מעצתו והמלצתו של אותו מפקד.

ד. לפיכך, יש לברר האם פעילותו של המנוח נודעה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המערער היתה מילוי אחר עצת/המלצת מפקדיו שאז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. הננו סבורים כי יש להשיב על השאלות הנ"ל בשלילה. הננו סבורים שההלכות שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון ברורות ולא ראינו צורך בהבאתם של מקרים שונים שפרטיהם שונים מפרטי המקרה שלפנינו. הזדמן לביהמ"ש העליון לדון בפעילות ספורטיבית של חייל לקראת "מבחן בר אור" שהוא המבחן שהמנוח היה צריך לעמוד בו במקרה שלפנינו. היה זה ברע"א 4242/07 אופיר נחמני נ' קצין התגמולים . אמנם באותו עניין פסה"ד עסק בחוק הנכים ולא בחוק משפחות חיילים ,ואמנם באותו עניין היה מדובר במסחק קט רגל ולא במשחק כדורסל; וכך פסק כב' השופט מלצר (ולדעתנו דבריו, מוטטיס מוטנדיס, רלוונטיים לענייננו):

"אכן ההלכה שיצאה מפי בית משפט זה היא כי ניתן להכיר בקשר בין פגיעה לבין השירות בצה"ל, גם כאשר הפגיעה התרחשה עת שהה החייל בחופשה, אך זאת רק בתנאי שהפגיעה התרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרותיו של צה"ל – ככזה, או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע מנסיבות שהתהוו (עיינו, למשל: ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4), 212, 215 שיש בו דמיון מסוים לטענות שבפנינו). השאלות אותן יש לבחון הינן איפוא האם פעילותו של המבקש נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המבקש הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד, או אז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. לשיטתי, התשובה על שאלות אלה כאן הינה בשלילה. המבקש פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק קט-רגל. בענייננו לא ניתן לומר כי השתתפותו של המבקש במשחק קידמה, או נועדה לקדם – ככזו – אינטרס ישיר של צה"ל. ודוק, ייתכן והיתה צפויה לצה"ל תועלת עקיפה כלשהי משיפור כושרו הגופני של המבקש ובהחלט ייתכן שמשחק הקט-רגל היה תורם לשיפור תוצאת מבחן הבר-אור של המבקש, אך גם אם כך הדבר (ואין הדבר נקי מספקות), הרי שמכאן ועד להוכחת קשר סיבתי בין הפציעה לבין השירות הצבאי – הדרך עודנה ארוכה. זאת ועוד – למבקש, על-אף שמגרש הספורט בבסיסו הצבאי היה בשיפוצים, היו חלופות אימון נוספות בתוך הצבא, אם אכן רצה להתאמן לקראת בוחן הבר-אור הצבאי, כגון: חדר הכושר של הבסיס ומקומות נוספים אחרים בבסיס. הנה כי כן, בניגוד לפסיקה שהניח בפנינו ב"כ של המבקש, במקרה שלפנינו, לא סוכלה האפשרות של המבקש להקפיד על קיום משטר פעילות ספורטיבית בתחומי הבסיס ובשעות הפעילות של היחידה. אף תמיכת המפקד ביוזמה הספורטיבית של המבקש – איננה יכולה להיחשב כפקודה, או המלצה ממנה משתמעת חובה ספציפית להתאמן דווקא בדרך בה בחר המבקש. בנקודה זו, לא למותר לציין, כי העובדה שהמבקש אינו משרת בתפקיד אשר דורש, ככזה, רמה גבוהה של כושר-גופני, מרחיקה גם היא את הקשר הסיבתי בין חבלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי והופכת אותו לקשר היפותטי בלבד".

1. העולה מכל האמור לעיל הוא שהמערערת לא הוכיחה שיש קשר סיבתי בין מות המנוח לבין השירות הצבאי. לפיכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו הוא.

חברי הוועדה חתמו על עותקים נפרדים של ההחלטה.

_______________ _________________ ________________

יואל צור שופט בדימו' ד"ר אריה שמחה מנחם שח"'ק עו"ד

יו"ר חבר חבר

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.