פסק דין

השופטת רות לבהרֿ שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ארנה לוי), שניתן בת.א. 34036/08, ביום 30.12.10, ואשר דן בתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), בקשר לתאונת דרכים שארעה למערער 1, גיורא אליסזדה (להלן: "המערער").

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. המערער, יליד 2.8.69, נפגע בתאונת דרכים ביום 31.08.06 (להלן: "התאונה"), בהיותו בן 37 שנים. התאונה הוגדרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל). יצוין, כי עובר לתאונה עבד המערער כנהג משאית גרר הן כשכיר והן כעצמאי.

המערערת 2, גלית אליסזדה, אשתו של המערער, הצטרפה לתביעה כמטיבה.

2. המשיבה, הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה" או "חברת הביטוח") ביטחה את הרכב בו נהג המערער במועד הרלוונטי, ולא חלקה על החבות, אלא על גובה הנזק בלבד.

3. למערער נקבעה על ידי המל"ל נכות זמנית בשיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 30.01.07, ובשיעור של 70% מיום 01.02.07 ועד ליום 30.09.07, וכן נכות רפואית צמיתה החל מיום 01.10.07 בשיעור של 42%, אותה אימץ בימ"ש קמא מכח סעיף 6ב' לחוק, לפי הפירוט כדלקמן:

• 20% נכות בגין ברך שמאל בהתאם לסעיף 48(ב)(2) לתוספת תקנות המל"ל;
• 10% נכות נוירולוגית בהתאם לסעיף 32(יא)1 לתוספת לתקנות המל"ל;
• 10% נכות פסיכיאטרית בתהאם לסעיף 34(ב) לתוספת לתקנות המל"ל;
• 10% נכות בגין קיבוע חוליות L4-L5 בהתאם לסעיף 37(8)ב) לתוספת לתקנות המל"ל.

יצויין, כי אף שהמערער טען לנכויות גם בתחומים נוספים, לא נקבעה לו נכות בתחום האורולוגי, וכן בגין פגיעה בברך ימין.

בית המשפט לא קבע את שיעור הנכות התפקודית, אם כי בסופו של יום ערך את חישוב הפסדי השכר על בסיס הנכות הרפואית, כפי שיפורט במשך.

4. באשר להפסדי השכר, לעבר ולעתיד, שזו היתה המחלוקת העיקרית בין הצדדים, בית המשפט ציין כי המערער מיעט בהבאת ראיות לגבי עבודתו והשתכרותו עובר לתאונה, ובתוך כך לא הציג ראיות בסיסיות כגון שומות מס וטפסי 106, והסתפק בהגשת דו"ח רווח והפסד לשלושה חודשים, עובר לתאונה, בשנת 2006, וציין כי יש לזקוף את העדר הראיות לחובתו של המערער.

המערער טען כי לפני התאונה הוא היה נהג משאית, וטען שעובר לתאונה החליט לפתוח עסק חדש כעצמאי, ובשלשת החודשים האחרונים לפני התאונה הרויח בממוצע כ-10,000 ₪ לחודש, בהתאם לדוח רווח והפסד שהוגש על ידי רואה החשבון מטעמו. לטענתו, שיעורי ההכנסה שהיו צפויים לו בעתיד, אלמלא התאונה, עדיין לא היו ידועים בוודאות.

מנגד, המשיבים טענו כי המערער לא הוכיח את שכרו עובר לתאונה ואת כושר השתכרותו, וכי אין די בהצגת דוח רווח והפסד לשלשה חודשים. המשיבה הגישה חוות דעת בעניין עלות אחזקת משאית גרירה.

ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת כמהימנה, וקבע כי יש להעמיד את בסיס השכר של המערער עובר לתאונה על שכר המינימום, דהיינו על סך - 3,850 ₪, ובהתאם לכך פסק פיצויים כדלקמן:

• הפסד שכר לעבר - בית המשפט ערך חישוב אריתמטי של הפסדי השכר לעבר בהתבסס על בסיס השכר הנ"ל, ועל שיעורי הנכות הזמנית והצמיתה שנקבעו על ידי המל"ל , ופסק למערער פיצוי בסך של 63,063 ₪ (בהתאם לנכויות הזמניות מיום התאונה ועד קביעת הנכות הצמיתה, ומאותו יום ועד למועד פסק הדין), בתוספת ריבית מאמצע תקופה;
• לגבי הפסדי שכר לעתיד - בהתבסס על שכר המינימום שנקבע על ידי ביהמ"ש כבסיס השכר, ושיעור הנכות הרפואית, ובהיוון עד גיל 67, פסק בית המשפט למערער, בחישוב אריתמטי, סך כולל של 350,000 ₪ לעתיד.
• בית המשפט לא העניק פיצוי בגין הפסדי פנסיה, לאחר שקבע כי המערער לא הוכיח כי הפריש כספים לקרן פנסיה לפני התאונה;
• ביהמ"ש פסק בגין כאב וסבל, סך של - 98,500 ₪, בהתאם לתקנות;
• בגין עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד, העמיד ביהמ"ש את הפיצוי על סך כולל של 85,000 ₪, תוך שציין כי המערער לא הוכיח טענותיו בראש נזק זה, ולא הביא כל ראיה לגבי הוצאות כאלו ואחרות.

מסכום הפיצוי הכולל (כ-592,000 ש"ח) הורה בית המשפט לנכות תגמולי מל"ל לעבר ולעתיד, בסך כולל של 180,415 ₪ בהתאם לחוות דעת אקטוארית, וכן תשלום תכוף ששולם בסך של כ-34,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור

5. לטענת המערערים, שגה בית המשפט כאשר קבע כי המערער לא הביא די נתונים להוכחת שכרו, והעמיד את בסיס השכר על שכר המינימום בלבד, כך גם טעה ביהמ"ש בפיצוי הנמוך שפסק למערער ואשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור והגדלת הפיצוי לכל הפחות ב-500,000 ₪, אם לא יותר.

לטענת המערער, הוא הוכיח כי שלושה חודשים עובר לתאונה, בהיותו כבן 37 הוא החל לעבוד כעצמאי והוכיח את שכרו. אומנם מדובר בשלשה חודשים בלבד, אך אין מקום לכלול בחישוב בסיס השכר נתוני השתכרות טרם השינוי, כאשר הם צרפו נתונים אודות השכר בשלושת החודשים עובר לתאונה, שאז שינה את מעמדו והחל לעבוד כעצמאי, בשכר ממוצע של כ-10,000 ₪, ואי צירוף מסמכים המלמדים על השתכרותו בעבר אינם רלוונטיים, מה גם שבפועל כל המסמכים צורפו במסגרת תחשיבי הנזק. לטענתו, אם המשיבה סברה כי יש להביא בחשבון נתוני שכר קודמים לפני עבודת המערער כעצמאי - עליה היה הנטל להביא ראיות לכך.

עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט כשקיבל את חוות דעת המומחה מטעם המשיבה בעניין הוצאות החזקת גרר, שכן חוות הדעת אינה מתייחסת למשאית מהסוג שבבעלות המערער, מה גם שעל פי ההלכה הפסוקה אין לקבל חוות דעת שמתבססת על נתונים סטטיסטיים, מקום בו קיימות ראיות אמיתיות ביחס להוצאות שהוצאו בפועל.

לבסוף, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כשלא פסק פיצוי מלא בגין התקופה בה נקבעה לו נכות זמנית של 70%, שכן לטענתו גם בתקופה זו לא יכול היה כלל לשוב לעבודה. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט כשלא ניכה מהתשלום התכוף שכ"ט עו"ד בשיעור 11% ומע"מ. בנוסף מלינים המערערים על כך שהמשיבה שילמה את סכום פסק הדין באופן חלקי והעבירה לרשויות המס 20% מהריבית.

6. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס על התרשמותו השלילית של בית המשפט מהמערער ומעבודתו, ומכך שלא הציג ראיות רלוונטיות לגבי השתכרותו בעבר. לטענתה, גם אם היה מקום לקבל את טענת המערער לגבי בסיס השכר הנטען (ואין כך הדבר), הרי שבכל מקרה המערער לא הוכיח את בסיס שכרו כעצמאי בשלושת החודשים עובר לתאונה, ואין די בהגשת דו"ח רווח והפסד. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענת המערער שמרגע שהפך לעצמאי, אין מקום להתחשב בשכרו בעבר כשכיר, ויש לזקוף לחובתו את העדר הצגת הראיות, וכי בצדק העמיד בית המשפט את שכר המערער על שכר המינימום.

באשר לנכות התפקודית של המערער, טוענת המשיבה כי בכל מקרה הנכות התפקודית נופלת בהרבה מהנכות הרפואית, והראיה - שבפועל המערער שב לעבוד לאחר התאונה, וכי בצדק לא פסק בית המשפט פיצוי מלא לתקופת אי הכושר הזמנית לגביה נקבעה נכות של 70%.

לבסוף טוענת המשיבה שהלכה היא שמקום בו סכום פסק הדין, כמכלול, הינו סביר - כפי שהמצב בענייננו - ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בו.

ד י ו ן

7. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, ובכל המסמכים הרלוונטיים, ולאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, אני סבורה, כי יש מקום להתערב במידת מה בבסיס השכר שנקבע, כפי שיפורט להלן.

8. למערער שנפצע בתאונת דרכים במסגרת עבודתו כנהג משאית גרר, בהיותו בן 37, נותרה נכות רפואית שהינה משמעותית, בעיקר בהתחשב בגילו הצעיר. מדובר בנכויות שאינן שנויות במחלוקת. בתחום האורטופדי - 20% נכות בגין פגיעה בברך שמאל, ו-10% בגין נכות בחוליות. בנוסף נותרה למערער נכות נוירולוגית בשיעור 10% וכן שיעור פסיכיאטרית בשיעור 10%. בית המשפט אימץ קביעות אלה של המל"ל לגבי שיעור הנכויות הרפואיות, אך לא התייחס במפורש לגבי שיעור הנכות התפקודית שנותרה למערער, אם כי את חישובי הפסדי השכר ערך בית המשפט בחישוב אריתמטי מלא לפי גובה הנכות הרפואית, דהיינו בשיעור של 42% נכות.

בענין זה יצוין כי במקרה זה לאור הנכויות המשמעותיות הייתה הצדקה מלאה להעמיד את הנכות התפקודית לפחות בגובה הנכות הרפואית ולערוך חישוב אריתמטי מלא [השופט עמית בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו, 07.09.10)].

9. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא באשר לבסיס השכר אותו יש להביא בחשבון לצורך חישוב הפסדי השכר לעבר ולעתיד. טענתו המרכזית של המערער היא כי אין להתחשב במקרה דנן בשכרו בעבר, אלא רק בשכרו בשלושת החודשים האחרונים עובר לתאונה, שעמד לטענתו, בממוצע על סך של 10,000 ₪ לחודש מעת שהחל לעבוד כעצמאי.

10. בבואו של בית המשפט להעריך את פגיעתו התפקודית ובסיס השכר של המערער, ציין בית המשפט כי המערער המעיט בהצגת מסמכים ונתונים ברורים על עבודתו והשתכרותו לפני התאונה, למרות שמדובר במסמכים שניתן היה לאתרם ולהגישם ללא קושי, וסקר את כל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, וכן פירט את נתוני השכר של המערער כפי שעולים מהמסמכים שהוגשו.

מחד, אכן בצדק קבע ביהמ"ש שמחובתו של המערער להתכבד ולהביא ראיות נוספות ומהימנות לגבי עברו התעסוקתי וכושר השתכרותו, כדי לבסס את טענותיו לגבי כושר השתכרותו. כך גם אינני מתעלמת מהתרשמותו של בית משפט קמא מהמערער שלא היתה חיובית. מאידך, אומנם יש ליתן משקל לעברו התעסוקתי של המערער, אך אין להתעלם מהעובדה שגם בעבר ניסה המערער לעבוד כעצמאי כנהג משאית גרר שבבעלותו, ואין להתעלם מהעובדה שמדובר באדם צעיר שעתידו התעסוקתי עוד לפניו, ושבפועל הוכיח שעבד כעצמאי במשך שלושה חודשים ברציפות עד לתאונה, ושרק התאונה היא שקטעה את עבודתו. כך גם הצביע המערער והוכיח את הכנסותיו כעצמאי בתקופה זו, כאשר הוא פירט גם את ההוצאות כפי שאושר בדו"ח רווח והפסד שהוגש על ידי יועץ המס שלו, מר מרדכי כהן. דו"ח רווח והפסד שהגיש משקף הן את התקבולים והן את ההוצאות שהיו למערער ושעל פיו יתרת הרווח בחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2006, הייתה בהתאמה: 9,853 ₪; 8,636 ₪; ו-11,692 ₪.

גם אם נביא בחשבון את האמור בחוות הדעת של הכלכלן מר משה קצין, מטעם המשיבה, ואשר מתייחסת להוצאות סבירות לגבי הפעלת המשאית, עדיין קביעת בסיס השכר לעתיד עד הגיעו של המערער לגיל 67 על שכר מינימום נראית לי נמוכה ומקפחת את המערער.

11. בנסיבות אלה, ותוך שאני מביאה בחשבון את מכלול העובדות והנתונים, לרבות את התרשמותו של בית המשפט מהמערער, אציע לחבריי להרכב להעמיד את בסיס השכר החודשי, נטו, על סך של 5,000 ₪ לחודש.

בהתאם לכך אמליץ לחבריי להרכב להוסיף לסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא בראשי הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד סכום גלובלי של 95,000 ₪, משוערך למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

12. לגבי שאר טענות המערער, אני סבורה שאין מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא, שכן שעה שבוחנים את המכלול הכולל של פסיקתו של בימ"ש קמא אין מקום להתערבותנו.

סוף דבר

13. לפיכך, לו נשמעה דעתי, הייתי ממליצה לחבריי להרכב להוסיף לסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא, סך של 95,000 ₪, למועד פסק דינו של בית משפט קמא, ובתוספת שכ"ט עו"ד.

המשיבה תשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסך כולל של 10,000 ₪.

הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר לו, באמצעות ב"כ.

השופט י' שנלר, אב"ד

אני מסכים.

השופט ד"ר ק' ורדי

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון.

ניתן היום י"ב באלול, תשע"ב (30.08.12), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.