1. הנתבעת היא חברה המפעילה רשת חנויות נעליים, אשר העסיקה את התובעת כמוכרת כשלוש וחצי שנים, עד התפטרותה, על רקע ניכויים שונים משכרה.

השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא האם בנסיבות ההתפטרות, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). בנוסף נתבעו החזר הניכויים מהשכר והפרשים בגין עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, פדיון חופשה והבראה.

2. רקע עובדתי

א. התובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 7.3.2005 ועד יום 23.9.08, כמוכרת בחנות ברחוב שינקין בתל אביב-יפו.

ב. התובעת היתה עובדת בשכר שעתי של 20 ₪ שהועלה בחודש אוגוסט 2008 ל – 22 ₪ לשעה.

ג. התובעת קיבלה שתי הלוואות מהנתבעת: בסך 4,000 ₪ ובסך 200 דולר ארה"ב. החזרי ההלוואות נוכו משכרה של התובעת. בנוסף, הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת שווי מוצרים שהתובעת רכשה מהחנות.

ד. בחודש יולי 2008 נוכה משכרה של התובעת סכום של 2,001 ₪ בגין שימוש פרטי חריג בטלפון של החנות. מאותה סיבה נוכה סכום נוסף משכרה של התובעת בחודש ספטמבר 2008, בסך 751 ₪.

ה. אין חולק שהתובעת התפטרה, אך נסיבות ההתפטרות שנויות במחלוקת.

3. ההליך

א. התובעת הגישה תביעה דומה בעבר (עב 6832/09), אשר נמחקה מחוסר מעש. בנוסף, התובעת הגישה תביעה לקבלת תלושי שכר (עב 11523/08), שאף היא נמחקה.

ב. במסגרת סיכומי התובעת היא צמצמה את תביעה, הן בכך שויתרה על רכיב התביעה "החזר גילום מס" והן בצמצום הסכומים שנתבעו.

ג. בישיבת ההוכחות נשמעו עדויות התובעת ומנהלי הנתבעת: גב' ליאנה דזנאשוילי (להלן – ליאנה) ומר אבי דזנאשוילי (להלן – אבי), שהם אם ובנה.

4. לטענת התובעת, היא התפטרה מהעבודה בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה – ניכויים משכרה שבוצעו שלא כדין ואי תשלום זכויות סוציאליות.

גרסת הנתבעת היא שהניכויים בוצעו כדין ומכל מקום, התובעת לא התפטרה בגללם, היא לא הודיעה שבכוונתה להתפטר או מהן הסיבה להתפטרות ומסיבה זו אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

נסיבות סיום העבודה

5. את גרסתה העובדתית של התובעת בנוגע לסיום העבודה, יש לבחון לאור הוראות הדין ביחס לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, בו נקבע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים."

בהדרשו לפרשנות סעיף זה, קבע בית הדין הארצי לעבודה כך:

"כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה 'הרעה מוחשית בתנאי העבודה' או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

(ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי חיים - טכנובר בע"מ, 10.6.13).

על רקע זה נבחן את טענות הצדדים.

6. התובעת העידה בתצהירה שהיו שני נושאים בהם ראתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה: הניכויים מהשכר והעובדה שלא קיבלה "זכויות סוציאליות". כאשר התובעת נחקרה בחקירה נגדית, עדותה של התובעת לגבי נסיבות התפטרותה לא היתה עקבית או משכנעת.

בתצהיר התובעת נטען שהתובעת פנתה אל הנתבעת, קבלה על הרעת התנאים ולאחר שהנתבעת סירבה לתקן את הנושאים שהתובעת העלתה, התובעת התפטרה (סעיפים 26 - 30 לתצהיר התובעת). לעומת זאת, בחקירה הנגדית, הוצגה גרסה שונה, לפיה התובעת לא התפטרה, אלא סולקה מהחנות ודרישותיה היו לפיצוי על עגמת הנפש:

"ש. את עומדת מול אבי ואת אומרת שהם חייבים לך סכומים, תגידי לי מה הם חייבים לך?

ת. אני מראה לך שרשום בתלוש יולי 2008 קיזוז וחודש לפני זה היה הבראה.

ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך, תראי בכל תקופת עבודתך מתי לא שילמו לך את הזכויות חוץ מיולי 2008?

ת. היה לי חופש ששילמו לי, ולא יצאתי לחופש. היא שילמה לי 36 ימים בתעריף של 750 ₪. אני מראה לבית הדין את תלוש 2/07.

ש. כשאת עמדת מולם, את דרשת 40 ומשהו אלף ₪?

ת. אני לא זוכרת כמה אבל אני זוכרת שביקשתי על עגמת הנפש כשהיא העיפה אותי מהחנות. היה עוד דברים שלא הזכרתי לעורך הדין שלי, אני רציתי לקבל את מה שמגיע לי. כשאת מגיעה למשכורת של 750 ₪ אחרי חודש שבו עבדת 22 ימים ואת מגיעה למצב שאין לי בעיה לחזור, הרי אני לא התפטרתי."

(עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 21-31; ההדגשה הוספה - ד.ו.)

גרסה נוספת שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של התובעת, היא כי אבי הבטיח לתובעת את תשלום פיצויי הפיטורים:

"... יום למחרת היתה לנו שיחה בחנות והוא אמר לי שאתחיל מהתחלת העבודה והוא אמר לי שמהתחלה אני אחתום על ויתור והוא ישלם לי את הפיצויים ושאתחיל מהתחלה.

ש. איפה זה כתוב בתצהירך?

ת. לא אמרתי את זה לעורך הדין כי זה לא נראה לי חשוב. אמרתי לו שאם ישלם לי את הדברים שאני אמורה לקבל אז אני אמשיך לעבוד. ואז הוא אמר לי שהוא ישלם לי את הפיצויים אם אתחיל לעבוד מחדש.

ש. איפה זה כתוב בתצהירך?

ת. כי הוא לא הסכים עם זה. אחרי שהוא דיבר עם אמא שלו, אז אמא שלו אמרה משהו אחר.

ש. הוא התנה את זה על מסמך כלשהו?

ת. לא. הוא אמר להגיע למשרדים לאמא שלו, והיא אמרה לי את המשכורת של 750 ₪ ואני לא הסכמתי לזה."

(עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 22 עד עמוד 10 שורה 2).

גם לגרסה זו אין זכר בתצהיר התובעת והיא אף אינה מתיישבת עם גרסתה לגבי נסיבות ההתפטרות. נוכח הגרסאות העובדתיות השונות והחדשות, לא מצאנו את עדות התובעת בעניין נסיבות הפסקת העבודה כעדות מהימנה ואיננו סבורים כי התובעת הרימה את נטל השכנוע בנושא זה.

7. בניגוד לעדות התובעת, גרסת הנתבעת, לפיה התובעת לא הודיעה דבר ביחס לסיבות להתפטרות, אלא שביום 23.9.08 לפני שהיתה אמורה להתחיל לעבוד, התקשרה והודיעה לאבי שלא תגיע לעבודה, היתה עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית (סעיפים 4-7 לתצהיר אבי; עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 22-29). מסיבה זו, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה התובעת התפטרה לאלתר ביום 23.9.08, מבלי שנתנה הודעה מוקדמת וללא התראה לגבי הסיבות לעזיבתה.

בנסיבות אלה, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית ואילו טענת הקיזוז (הודעה מוקדמת) מתקבלת.

8. ביחס לקיזוז ההודעה המוקדמת, על פי העולה מתלושי השכר, ממוצע 12 המשכורות האחרונות של התובעת היה 3,628 ₪. על כן זהו הסכום שיש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובעת.

הניכויים מהשכר

9. בפתח הדיון בנושא זה, נבהיר כי התובעת צמצמה את טענותיה בנושא הניכויים רק לניכויים בשל שיחות טלפון ולא חזרה על הטענות בנושא ניכוי החזר ההלוואה שקיבלה או נעליים שרכשה מהחנות.

10. מהראיות עולה התמונה הבאה:

א. הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת את שווי שיחות הטלפון החריגות שלדעתה התובעת ביצעה ממכשיר הטלפון בחנות.

ב. הנתבעת הודיעה לכלל עובדיה כי אין לבצע שיחות פרטיות ממכשיר הטלפון בחנות (עדות התובעת בעמוד 6 לפרוטוקול, שורות 29-30). בהתאם, בחנויות הנתבעת נתלה שלט בנוסח הבא (נספח א' לתצהיר ליאנה):

"לכל עובדי החנות!

אין שיחות פרטיות מקווי הטלפון של החנות, אלא לצורך עבודה בלבד.

בכבוד רב,

הנהלת החברה"

ג. לאחר שהתברר שמהחנות בה התובעת עבדה בוצעו שיחות רבות, הוצג בפני התובעת פלט השיחות והתובעת אישרה שהיא אכן ביצעה את השיחות הפרטיות ממכשיר הטלפון בחנות:

"הסברתי לך שבדקנו טלפונית ויש דף מצורף, כשזימנו אותה הראינו לה את השיחות וגם התקשרנו ושאלנו מי השמות ואז היא נשברה והתחילה לבכות"

(עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 13-14).

בתמיכה לטענות הנתבעת הוצג פלט שיחות מהטלפון בחנות בה התובעת עבדה (נספח ג'1 לתצהיר ליאנה), ממנו עולה כי מהחנות בוצעו שיחות רבות וממושכות, בעלות שאינה מבוטלת. כמו כן הוצג מסמך שעליו נרשמו מספרי טלפון חוזרים (נספח ג' לתצהיר ליאנה), כאשר לטענת הנתבעת, התובעת היא שחייגה לאותם מספרים.

ד. ביום 11.8.08 נמסר לתובעת מכתב בנושא השיחות הפרטיות ובו נרשמו הדברים הבאים (נספח ב' לתצהיר ליאנה):

"לכבוד

נחמני הילה

הנדון: שיחות פרטיות בקו של החברה

לאחר אזהרות חוזרות ונשנות שניתנו לכם בחודשים 2/08 3/08 ואף בחודשים שלאחר מכן.

התראנו כי - תחויבו בעלות השיחות הללו - וכי הסכומים יקוזזו ממשכורתם.

ולאור בדיקה מקיפה של פירוט השיחות עולה בברור כי נעשו על ידך שיחות פרטיות רבות ועשית שימוש חורג ובלתי הגיוני בקו הטל' של החברה (פי 4 מכל חנות אחרת) ולכן הוחלט ע"י מנהלי החברה לחייב אותך במשכורת יולי 2008 עבור שיחותיך הפרטיות לפי הפירוט הנ"ל:

אפריל 2008 סה"כ שיחות 912 ₪ פחות שיחות חנות 240 ₪ - סה"כ חיוב 672 ש"ח

מאי 2008 סה"כ שיחות 869 ₪ פחות שיחות חנות 227 ₪ - סה"כ חיוב 645 ש"ח

יוני 2008 סה"כ שיחות 924 ₪ פחות שיחות חנות 240 ₪ - סה"כ חיוב 684 ש"ח

סה"כ קיזוז שיחות פרטיות במשכורת 7/08 2,001 ₪

אנו תקווה כי מקרים מסוג זה לא ישנו."

ה. התובעת אישרה בעדותה שעשתה שימוש פרטי בטלפון שבחנות, אלא שלטענתה הדבר היה באישור של אבי. התובעת גם אישרה שהיא הסכימה לניכוי השיחות הפרטיות משכרה, אלא שלא הסכימה לסכומים שנוכו (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 25 עד עמוד 7, שורה 3):

"אמרתי לו שאם זה כל כך מציק לו על הטלפונים אז שיוריד לי, אבל הוא הוריד לי את הסכומים הלא נכונים."

עוד עולה מעדות התובעת כי בסופי השבוע לקחה את המכשיר לביתה ועשתה בו שימוש לשירותי תוכן שאינם דרושים לתפעול החנות (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 8-16):

"ש. מי לקח את הטלפון לסוף השבוע?

ת. אף אחד לא לקח, גם אם לקחתי זה היה רק באישור של אבי.

ש. מי התקשר לאסטרולוגיה?

ת. זה לא אני. יש לו עוד עובדים במשמרת, היו איתי עוד עובדים בחנות. אתה לא תכניס לי מילים לא נכונות.

ש. תני לי שם של עובדת שהיתה עובדת איתך במשמרת?

ת. היתה עוד עובדת אבל אני לא זוכרת את השם."

מאחר שליאנה העידה שבחנות בשינקין היו שני עובדים בלבד (עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 33), התרשמנו שעדות התובעת בעניין מתחמקת ואינה מהימנה.

11. לסיכום המתואר לעיל, התובעת עשתה שימוש פרטי בטלפון שבחנות, ללא אישור ובניגוד להנחיותיה המפורשות של הנתבעת. מאחר שאף לגרסת התובעת, היא קיבלה את ההנחיות בנוגע לשימוש הפרטי בטלפון, העובדה שהתובעת לא הוחתמה על המסמך בנושא, אשר נשלח לחנויות (ת/10), אינה מעלה או מורידה.

12. התובעת הציגה את חשבונות הטלפון (ת/1 – ת/9) ועליהם סימנה ב"מרקר" את השיחות שהיא ביצעה. על פי גרסתה, הסכום אותו הנתבעת היתה רשאית לנכות משכרה בגין אותן שיחות היה נמוך מהסכום שנוכה בפועל.

מפירוט החשבונות עולה כי אכן חשבון הטלפון בחנות בה התובעת עבדה גבוה בהרבה מחשבונות הטלפון ביתר החנויות (להבדיל ממשרדי הנתבעת), ובהשוואה ליתר החנויות, הוא אינו סביר (ת/7):

ינואר 2008 – 742.92 ₪

פברואר 2008 – 591.98 ₪

אפריל 2008 – 912.63 ₪, מתוכם 88.38 ₪ בגין "שירותים מתקדמים"

מאי 2008 – 869.74 ₪, מתוכם 93.54 ₪ בגין "שירותים מתקדמים"

יוני 2008 – 924.16 ₪, מתוכם 151.4 ₪ בגין "שירותים מתקדמים"

יולי 2008 – 886.76 ₪, מתוכם 68.22 ₪ בגין "שירותים מתקדמים"

אוגוסט 2008 – 751.10 ₪, מתוכם 88.55 ₪ בגין "שירותים מתקדמים"

ספטמבר 2008 – 609.13 ₪, מתוכם 100.99 ₪ בגין "שירותים מתקדמים".

כזכור, התובעת התפטרה ביום 23.9.08.

חשבון הטלפון של החנות בחודש אוקטובר 2008 היה 121.78 ₪, מהם 23.84 ₪ בגין "שירותים מתקדמים".

עוד יש לציין כי ביתר החנויות חשבון הטלפון הממוצע עמד על כ – 200 ₪, להוציא חריגים בודדים וגם הם בסכומים נמוכים בהרבה מהסכומים בחשבון הטלפון של החנות בה התובעת עבדה (לדוגמה: בחודש ינואר 2008 חיוב של 321.25 לחנות בגבעתיים, ו- 385.13 ₪ לחנות בארנה, בחודש פברואר: 292.04 ₪ לחנות רמת אביב, 280.56 ₪ בגבעתיים ו - 441.07 ש"ח בארנה).

הנתונים העולים מחשבונות הטלפון תומכים בטענת הנתבעת כי התובעת חרגה מהנחיותיה וביצעה שיחות טלפון אישיות רבות מהקו שבחנות.

13. התובעת אמנם אישרה שהסכימה לניכוי השיחות הפרטיות משכרה, אולם הצדדים נחלקו בשאלה מהו הסכום שיש לייחס לתובעת. בעניין זה, הגם ששוכנעו בדבר נכונות טענתה העקרונית של הנתבעת, לפיה התובעת ביצעה שיחות אישיות רבות מהקו שבחנות ובניגוד לנהלים, לא שוכנענו כי יש לייחס לתובעת את כל הסכומים המפורטים בחשבון הטלפון. מסקנה זו נתמכת במכתבה של הנתבעת אל התובעת (נספח ג' לתצהיר ליאנה), ממנו עולה כי הנתבעת ערכה חישוב גס לפיו הפחיתה מהחשבון הכולל את הערכתה לגבי סכום סביר של שיחות לצורך תפעול החנות. בנוסף, גם לא הוכח כי המספרים המופיעים בפלט השיחות, אותם התובעת לא סימנה ולא אישרה כשיחות שהיא ביצעה, הם אכן מספרי טלפון שניתן לשייך לתובעת. בהקשר זה יש להזכיר כי בחנות עבדה עובדת נוספת וייתכן שאף היא חרגה מהנהלים שהנתבעת קבעה.

בנסיבות אלה, איננו סבורים כי ניתן היה לבצע ניכוי על דרך אמדנא או הערכת ומשום כך אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה.

כיוון שהתובעת הודתה בסיכומיה (סעיף 8) בביצוע שיחות בשווי 369 ₪, התובעת זכאית להחזר של הסכום שנוכה משכרה (2,751 ₪) בניכוי סכום בו הודתה, היינו 2,382 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.08 ועד התשלום בפועל. מובהר כי לאור מועד הגשת התביעה, התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה.

תמורת עבודה בשעות נוספות

14. התביעה ברכיב זה אינה מפורטת דיה. בתצהיר התובעת (סעיף 20) נטען כי הנתבעת לא חישבה שעות נוספות בימים בהם עבדה מעל 10 שעות ולא חישבה את השעות הנוספות כאשר התובעת עבדה מעל 186 שעות בחודש. למרות שדוחות הנוכחות של התובעת היו גלויים ואף צורפו לתצהירי הנתבעת, התובעת לא הפנתה לדו"ח נוכחות של חודש מסויים ולא הצביעה על טעות ספציפית (בשונה מטענה כללית), בחישוב השכר לחודש מסויים. טענות התובעת ברכיב זה לא הובררו גם בסיכומים, כאשר גם שם התובעת חזרה על טענותיה הכלליות ולא השכילה להפנות ולו לדו"ח נוכחות אחד התומך בטענותיה. נדגיש שבהתחשב בכך שהדוחות צורפו לתצהירי הנתבעת והם הראיה הטובה ביותר לחישוב תמורת עבודה בשעות נוספות, לא מצאנו בסיס לחישובי התובעת ברכיב זה, המבוססים על הודאת הנתבעת לגבי השכר הממוצע לצורך חישוב תמורת ההודעה המוקדמת.

בנסיבות אלה, התביעה ברכיב זה מתקבלת רק על יסוד הודאת הנתבעת בדבר הפרשי שכר בסך 998 ₪, בגין עבודה בשעות נוספות (סעיף 23 לסיכומי הנתבעת).

15. פדיון חופשה – חישובי התובעת מבוססים על טענה לעבודה במשרה חלקית של 87%. על יסוד הנחה עובדתית זו, נתבעו הפרשי פדיון חופשה בסך 573 ₪.

מהראיות עולה כי אמנם התובעת עבדה במשרה חלקית ושכרה שולם לה על פי שעות עבודתה בפועל, ברם לא היתה מסגרת קבועה של עבודה ב - 87% משרה. הנתון הנ"ל (87% משרה) הוא למעשה חישוב ממוצע של שעות העבודה של התובעת. חישוב זה אינו מתיישב עם הוראת סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, בו נקבע כי דמי החופשה לעובד בשכר יחושבו על פי שכר העבודה היומי הממוצע (שהוא הסכום היוצא מחילוק שכר העבודה ברבע בשנה שקדמה לחופשה למספר תשעים) כפול במספר ימי החופשה.

בהעדר תשתית בדין לחישובי התובעת, התביעה ברכיב זה נדחית.

16. פדיון הבראה – הנתבעת הודתה ביתרה ברכיב זה בסך 1,028 ₪ (כפי שנתבע), אלא שחזרה על טענת הקיזוז של ההודעה המוקדמת. משכך, התביעה ברכיב זה מתקבלת, בכפוף לנושא הקיזוז.

17. דמי חגים – אף התביעה ברכיב זה מבוססת על ההנחה העובדתית שהתובעת עבדה בהיקף משרה של 87%. כאמור לעיל, מדובר בחישוב אריתמטי שאינו מתיישב עם הראיות, לפיהן התובעת עבדה מספר משתנה של שעות מדי חודש בחודשו.

מעבר לכך ולגופם של דברים, דמי החגים הם תשלום המשולם לעובד בשכר בעת היעדרות מוצדקת עקב החג, ומטרתם כי שכרו של העובד לא יפגע עקב אותה היעדרות. משום כך, יהא זה נכון כי דמי החג יחושבו על פי היקף השעות או ממוצע שלהם בחודש בו החג חל ולא על פי הממוצע השנתי. מעיון בתלושי השכר עולה כי כך הנתבעת נהגה. כלומר, שילמה את דמי החג באופן יחסי לשעות העבודה החודשיות של התובעת.

משחישובי התובעת מבוססים על חישוב תיאורטי ולא על הנתונים בפועל, התביעה ברכיב זה נדחית.

18. לסיכום כל האמר לעיל, התובעת זכאית לרכיבי התביעה הבאים:

א. הפרשי שכר 2,382 ₪

ב. שכר בגין עבודה בשעות נוספות – 998 ₪

ג. פדיון הבראה בסך 1,028 ₪

סך הכל – 4,408 ₪

מסכום זה יש לקזז תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,628 ש"ח, כלומר על הנתבעת לשלם לתובעת 780 ₪.

נוכח הפער בין סכום התביעה המקורי (כ - 48,000 ₪) ובין תוצאת ההליך, אנו קובעים כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 780 ₪ וסכום זה יקוזז כנגד הסכום שנפסק לזכותה בפסק הדין, כך שאיש מהצדדים לא ישלם דבר לרעהו.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ד, (24 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים.