פסק דין

החלטת ועדת ערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים' כפי שניתנה ב-20/1/11, היא העומדת ביסוד הערעור שבפניי.

במסגרת ההחלטה הנזכרת השיבה הוועדה בשלילה לשאלה: האם "התקנת אמצעי מיגון וביטחון" הינה בת פיצוי, מכח חוק מס רכוש וקרן פיצויים - תשכ"א- 1961 (להלן חוק הפיצויים).

רקע

המערערת הינה אגודה חקלאית שיתופית לפתוח אזורי העוסקת ב"טיפול אחר אסיף" של תוצרת חקלאית מגוונת שמקורה, בתוצרת חקלאית הנאספת משדותיהם של 13 יישובים חקלאיים ומועברת למרכז תפעולי ולוגיסטי שמפעילה המערערת בסמוך לקבוץ מגן, הממוקם בסמוך לגדר רצועת עזה.

מתקני המערערת ובכלל זה בתי האריזה והקירור, פרוסים על פני שטח של כ-200 אלף מ"ר וזו מעסיקה כ-200 עובדים.

אין חולק, כי לנוכח ההסלמה שחלה במצב הביטחוני השורר באזור שדרות ועוטף עזה, ראה לנכון המחוקק להקנות זכות לפיצוי לבעלי עסקים ולמעסיקים אשר סבלו מנזקים בתקופה שבין 1/11/06 ועד 31/12/08. (תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה) (מס' 2), התשס"ח- 2008).

המערערת, כך על פי הנטען, ביקשה לנסות ולקיים שגרת עבודה גם בתקופות בהן החריף והסלים המצב ביטחוני ולצורך כך, אחזה אמצעים לשם מיגון מתקניה, לצד שיפור תחושת הביטחון של העובדים בדרך של הקמת קירות מגן בגובה 3 מטרים, בניית מחסות ומ"מדים משופרים. זאת, לצד התקנת מערכת כריזה באזורים בהם מצוי ריכוז עובדים גדול.

בעקבות התקנות ואמצעים אלו, הגישה המערערת למנהל מס רכוש וקרן פיצויים להלן:"המשיב") תביעות לפיצוי בגין עלויות ההתקנה של אמצעי המיגון והאבטחה.

התביעות שהוגשו התייחסו ל-3 תקופות זמן שונות.

האחת- 1/11/06 עד 31/12/07, הנוספת 1/1/08 – 30/4/08 והאחרת - 1/5/08 ועד 31/8/08.

המשיב ראה לנכון לדחות התביעות הללו, תוך שנימק החלטתו בכך ש"התביעה הנדרשת בגין מיגון אינה עונה על הגדרת 'נזק עקיף'".

קביעה זו של המשיב עמדה לדיון בפני הוועדה וזו, בהחלטה מנומקת מיום 20/1/11, ראתה לנכון לדחות ערעורה של המבקשת, למעט, בסוגיית מיגון מתקן האמוניה, שלגביה, נקבע מסלול המאפשר למערערת להוסיף ולהישמע בנוגע לכך , בפני וועדת הערר.

עיון בהחלטת וועדת הערר מלמד, כי זו נטועה ביסודות כדלקמן:

1. מיגון העורף הינו סוגיה תקציבית- מדינית- ביטחונית, הנוגעת לקבוצות רחבות באוכלוסייה ובוודאי, אינה מייחדת עצמה אך לבתי עסק וככזו, ראוי כי תוסדר ע"י הריבון (הממשלה).
2. אין מענה בחוק הפיצויים לסוגיית מיגון העורף.
3. חוק הפיצויים נמנע מלקבוע זכאותו של בית עסק, למיגון עסקו.
4. קביעה שיפוטית לפיה ניתן על פי חוק הפיצויים לפצות בית עסק בגין עלויות מיגונו, הינה מפלה ובלתי שוויונית.
5. חוק הפיצויים קובע - כתנאי בלעדיו אין - לאפשרות מתן פיצוי, כי יארע נזק שמקורו, בפעולת מלחמה ואיבה כנגד המדינה ואזרחיה.
6. הזכות לפיצוי על פי חוק הפיצויים נתונה אך ל"ניזוק" ועל כן, פעולה המכוונת למנוע נזק להבדיל מהקטנת היקף הנזק, אינה בת פיצוי על פי החוק, בנוסחו הקיים.

טענות הצדדים בערעור

המערערת בערעורה משיגה על תוצאת הדיון בערר וחולקת על הנמקות הוועדה.

לשיטת המערערת, החלטת וועדת הערר מתעלמת הלכה למעשה, מקיומה של הוראת שעה שלא באה לעולם, אלא כדי למסד זכותם של בעלי עסקים לפיצוי בגין נזקי מלחמה "ישירים" ו"עקיפים", כהגדרתם בחוק.

המערערת סבורה כי עלויות המיגון כפי שהוצאו על ידה הן כבחינת "נזק עקיף", כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים שכן מקורן, בהעדר אפשרות, ולו חלקית, לנצל הנכסים זאת, גם אם הפעילות העסקית לא הופסקה כליל.

לשיטת המערערת, די בקיומו של סיכון ממשי לפיו, ללא מיגון מתאים לא יתייצבו העובדים לעבודתם, כדי להביא את בעל הנכס (קרי את המערערת) למצב של העדר אפשרות לנצל את הנכס ונזק זה, עונה להגדרת "נזק עקיף".

המערערת מדגישה, כי רק בשל הצעדים בהם נקטה, ובכלל זה, התקנת המיגון ושיפור תחושת הביטחון האישי של העובדים, עלה בידה לקיים ולהמשיך לקיים פעילות סדירה ותקינה זאת, חרף ההסלמה המשמעותית שחלה במצב הביטחוני, בתקופה הרלוונטית.

לחילופין, סבורה המערערת כי פרשנות הוראות החוק, כך שעל בית עסק להמתין להרס מפעלו או לפגיעה קשה בו, שמקורם בפעולה מלחמתית או פעולת איבה זאת, טרם התקנת מיגון, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה ובוודאי, שאין בה משום הגשמה ומימוש של כוונת המחוקק.

שלא לדבר כי הימנעות המערערת "מלהקדים תרופה למכה", עלולה בהחלט להיחשב כהתרשלות מצידה.

לשיטת המערערת, החלטת הוועדה מבטאת התעלמות מוחלטת ממציאות יום- יומית, הכוללת נפילת קסאמים ופצמ"רים בסמוך ובתוך מפעליה של המערערת ואלמלא פעלה המערערת כפי שפעלה, וחלילה הייתה מתרחשת פגיעה בשטח המפעל וזו, הייתה גורמת לנזק גוף או לרכוש, כי אז ניתן היה לטעון כלפיה, כי זו אינה זכאית לפיצוי בגין נזק מלחמה, בשל התרשלותה.

המשיב בתגובתו סבור, כי דין הערעור להידחות וכי אין יסוד, להשגות המערערת.

לסברת המשיב, בפנינו החלטה וולונטרית עצמאית של המערערת למגן את עסקיה, זאת להבדיל מפעולות שנועדו לשקם נכס שספג פגיעה ואף בשונה מפעולות שנועדו לנסות ולהקטין את הנזק שארע.

לשיטת המשיב, הפעולות שנקטה המערערת אינן בגדר "נזק עקיף" במיוחד, באין הוכחה לקיומו של קשר סיבתי שהרי, גם המערערת אינה תולה ההחלטה למגן המפעל, בהתרחשותו של אירוע ספציפי, ברור וממוקד, שגרם לנזק.

המשיב סבור כי המערערת לא הצביעה על התרחשותה של פעולת איבה ממשית שגרמה לנזק ספציפי שבעטיו, הוחלט על ביצוע פעולות מיגון.

המשיב סבור כי פעולות המיגון שביצעה המערערת מקורן בהחלטה יזומה ועצמאית של המערערת ואין בעובדה, כי המפעל ממוקם באזור לחימה כדי להצדיק כיסוי עלויות המיגון, שהרי המערערת לא הוכיחה, כי ערב קבלת ההחלטה בדבר מיגון, אירע נזק מלחמה ישיר או עקיף שמקורו בפעולת מלחמה או פעולת איבה.

לשיטת המשיב, לשון החוק ואף תכליתו שוללים האפשרות להכיר בזכות לפיצוי, מקום בו לכל היותר, מתקיים חשש לפעולת איבה.

המשיב מדגיש כי המערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי אלמלא התקינה אמצעי מיגון, עלול היה להיגרם לה אובדן של ימי עבודה או הפסד רווחים, מה גם, שאין בפי המערערת טענה כי עובר לביצוע פעולות המיגון אירעו פעולות מלחמה ואיבה שכתוצאה מהן, היא נאלצה לפעול, כפי שפעלה.

לשיטת המשיב, הפעולות שנקטה המערערת, אינן אלא בבחינת אקט "הגנתי".

המשיב סבור כי יש לדחות גם את טענתה החלופית של המערערת, כי הוצאות המיגון הן בבחינת נזק מלחמה "עקיף" בהיותן מכוונת למנוע נזק. זאת, בהיותה עומדת בסתירה גמורה להלכות שקבע בית המשפט העליון, בין היתר, בפס"ד ס.ת.ו. (רע"א 6904-07 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב (4) 1 ), שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי אין להכיר בהרחבה של חוק הפיצויים באופן שיכלול גם נזקים המתרחשים בעקיפין כתוצאה מחשש לפעולות מלחמה או פעולות איבה, אלא נדרשת הוכחה ישירה או נסיבתית- בדבר התרחשותה של פעולת איבה ממשית, כתנאי לזכאות על פי החוק.

לדעת המשיב, גם אם הוכיחה המערערת קיומו של "הפסד" מחמת העדר אפשרות לנצל נכסים, עדיין רכיב זה, אינו ניצב לו לבדו, אלא היה על המערערת להוכיח כי ההפסד מקורו בפעולת איבה ממשית, וזו אינה יוצאת ידי חובה, אך בקיומו של חשש להתרחשותה ותנאי זה, לא הוכח כלל על ידי המערערת.

בתשובתה טוענת המערערת כי ההחלטה למגן את אזורי התפעול במפעל, אינה החלטה וולונטרית כי אם אילוץ וכורח, נוכח המצב הביטחוני.

נטען כי בתקופה הרלוונטית אירעו מספר אירועים בהם נפלו טילי קאסם ו/או פצמ"ר בצמוד ובסמוך מאוד למחסני הייצור והתפעול ואירועים אלו, בוודאי, עולים לכדי "פעולת מלחמה ממשית".

המערערת סבורה כי לצורך ביסוס זכותה לפיצוי בגין נזק מלחמה עקיף, אין היא נדרשת להוכיח פעולה איבה ממשית ודי בתדירות נפילות הטילים, העדר ביטחון אישי וקיומו של מצב עימות מתמשך, המשפיע ישירות על ביטחונם האישי של תושבי האזור,כדי לבסס קיומו של נזק, המזכה בפיצוי.

לשיטת המערערת, הזכות לפיצויים בגין הוצאות המיגון, אינה מותנית בקיומה של פעולת איבה ממשית ודי בכך, שנגרם לה חסרון כיס, שמקורו במצב הביטחוני.

יצוין כי בדיון שהתקיים בפני ביום 3.10.11 חזרו ב"כ הצדדים על עיקרי טיעוניהם ואף ויתרו על האפשרות להשלים טיעוניהם בכתב, בעקבות הדיון.

דיון והכרעה:

לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר שבחנתי ושבתי ובחנתי את החלטת וועדת הערר, הנני בדעה כי ככלל, לא עלה בידי המערערת להצדיק שינוי וכל שכן, ביטול של החלטת הוועדה.

אמנם, יש ממש בטענת המערערת כי "הוראות השעה" מבטאות את רצונו של המחוקק להכיר בסוג של "נזקים" המייחדים עצמם לפעילות עסקית באזורי ספר ובוודאי, שאין לומר, כי טיעוני המערערת מבקשים ליצור אפליה פסולה בין שווים. אולם, בכך אין כדי להועיל למערערת, בהליך זה.

בליבת תביעות המערערת, עומדת הזכות למיגון עצמי.

סוגיית המיגון ב"אזורי ספר" כהגדרתם בחוק ובתקנות הרלוונטיות, היא עניין הנוגע במובהק למדיניות הריבון (הממשלה) וההיבטים הכרוכים בה, משלבים ענייני ביטחון, חברה, כלכלה לצד שאלות שבתקציב.

בבג"צ 7844/07 יוסף פנחס כהן – עו"ד ואח' נ' ממשלת ישראל, פס"ד מיום 14.4.08, נידונה עתירה הנוגעת, אמנם, למיגון בתי המגורים בשדרות אלא שלצד התייחסות פרטנית הביע בית המשפט העליון דעתו, אף באשר להיבטים הכלליים של סוגיית המיגון, ובין היתר קבע כך:

"מיגון בתי המגורים בשדרות הוא עניין הנוגע במובהק למדיניות ממשלה, ויש לו משמעות ביטחונית, חברתית, כלכלית ותקציבית. הממשלה נושאת באחריות לנושא זה, במסגרת אחריותה להגן על ביטחון תושבי מדינת ישראל בכל איזור ובכל גזרה בה הם יושבים. הממשלה אחראית לקביעת עקרונות המדיניות בתחום זה והיא הנושאת בנטל לביצועה וליישומה של המדיניות".

(ס' 19 לפסה"ד).

לצד כך חזר והדגיש בית המשפט העליון כי "נושא מיגון הבתים בשדרות אף שהוא עניין של מדיניות, המצוי בסמכותה הרחבה של הממשלה, נוגע בזכויות אדם בסיסיות ומהותיות ביותר. נושא זה קשור בזכות לחיות, בזכות לביטחון ולהגנת הפרט, בזכות להגנה על שלמות הגוף ובזכות לחיים של שגרה באווירה של רגיעה וביטחון...".

(שם בס' 23 לפסה"ד).

במסגרת הדיון בעתירה הנזכרת, עלתה לדיון דרישת העותרים לקיום חלופה של מיגון עצמי, תוך החזר ההוצאות הנדרשות לצורך כך מקופת המדינה. באשר לכך קבע בית המשפט העליון:

"אין מקום להתערב במדיניות הממשלה שאינה מכירה באופציה למיגון עצמי תוך החזר ההוצאות הנדרשות לכך על-ידי המדינה ולו מן הטעם, כי ריכוז סמכויות הביצוע בידי הרשות המוסמכת, מבטיח שמירה על רמת ביצוע נאותה על פי התקנים המקובלים, תוך קיום בקרה על מסגרת העלויות הנדרשות לכך".

(ס' 26 לפסה"ד בעמ' 14).

בענייננו, החליטה המערערת לאחוז אמצעים להתקנת אמצעי מיגון ושיפור תחושת הביטחון האישי של העובדים – כשלעצמה, מטרה מבורכת. אולם, בעשותה כן, לא הצביעה המערערת על התרחשותו של אירוע מסוים, נקודתי וממשי, אשר הוביל לשינוי בתפיסה ולצורך במיגון עצמי. כך למשל, המערערת אינה טוענת כי אמצעי המיגון הותקנו רק בעקבות דרישה מפורשת של רשויות הביטחון, כשם שאין בידה להוכיח כי הצורך במיגון "נולד", בשל היעדר אפשרות בפועל, לעשות שימוש במתקני התפעול, שבשטח המפעלים.

אמנם, גם המשיב מאשר כי בתקופות הרלוונטיות התרחשו אירועים אשר חייבו השבתה של הפעילות העסקית ואף חל איסור על בתי עסק באזורי ספר להוסיף ולקיים את שגרת יומם לתקופות קצובות. מציאות זו, כשלעצמה, עמדה לנגד עיניו של מחוקק המשנה. זאת ערב חקיקת "הוראות השעה" במסגרתן הוסדרו עקרונות הפיצוי עבור הפסדים ואובדן רווחים שמקורם, בהיעדר אפשרות לנצל נכסים המצויים ביישוב ספר ובלבד, שאותה מניעה, מקורה בפעולת מלחמה או בפעולת איבה.

להבנתי, נסיבות המקרה דנן, שונות בתכלית. המערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי בשל התרחשותה של פעולת מלחמה או איבה מסוימת וממשית, גמלה אצלה ההחלטה להתקין אמצעי מיגון אשר יאפשרו, לפחות מכאן ולהבא, להמשיך בפעילות סדירה של בית העסק, גם בעיתות מלחמה.

לא זו אף זו אלא, שהמערערת לא הניחה יסוד ו/או מסד עובדתי לקיומו של נזק וזה כידוע, הינו - תנאי בלעדיו אין - גם לאפשרות ההכרה בנזק "עקיף", שהרי בהגדרת המונח האמור, נקבע מפורשות כי זה כולל הפסד ומניעת רווח "כתוצאה מנזק מלחמה" (ההדגשה אינה במקור – נ.נ).

נראה, כי אף המערערת הכירה בקלישות טענותיה, שכן במסגרת תשובתה לתגובת המשיב לערעור, ראתה היא לנכון להדגיש ולו בבחינת "מעבר לנדרש", כי בתקופה הרלוונטית אירעו מספר אירועים בהם נפלו טילי קסאם ו/או פצמ"ר בצמוד למפעל ובסמוך מאוד למבני הייצור והתפעול" (ההדגשות במקור - נ.נ.).

אכן בדוני בעש'א 10280-02-11 מנהל מס רכוש וקרן פיצועים נ' קיבוץ נירים ואח', ראיתי לנכון לקבוע כי איסור טיסות לשימושים חקלאיים, עולה לכלל "פעולת איבה" בהיותו מבוסס על קיומו של חשש ברור, מסוים ונקודתי לפגיעה בכלי הטיס מצד ארגוני הטרור.

באותו מקרה, נחה דעתי כי ערב הוצאתו של צו האיסור, התגבש מודיעין ספציפי וייחודי אשר הפך את החשש "הערטילאי" לפגיעה, לחשש ממשי ובר קיימא.

אלו אינם פני הדברים, בערעור כאן.

המערערת לא טענה לקיומו של נזק ולו בדמות הפסד או מניעת רווח בתקופה מסוימת ונקובה וכל שכן, שלא הוכח כי נזק זה מקורו בפעולת מלחמה או איבה, מסוימת.

ניתן בהחלט לומר כי הצורך במיגון נולד בשל "בעיות ביטחוניות", אך כפי שנאמר בע"ש 263/03 ממן מסופי מטען בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (פס"ד מיום 12.8.10), המונח "בעיות ביטחוניות" הוא בעל מרקם רחב והוא מאפיין היבטים רבים מהחיים בארץ. אין בו כדי לספק הדרישה קונקרטית ל"פעולות איבה", שהיא תנאי לקבלת פיצוי.

העדר ראיה והוכחה לקיומה של פעולת איבה ספציפית ונקודתית ביחס לעסקה של המערערת, ערב קבלת ההחלטה בדבר מיגון, די בו כדי לדחות דרישותיה הכספיות של המערערת.

כידוע, תנאי הכרחי למתן פיצוי, הינו קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין ה"נזק" ובענייננו, ההפסד או מניעת הרווח, לבין התרחשותה של פעולת איבה מסוימת ונקודתית. כאמור, המערערת לא הניחה מסד עובדתי לביסוס קיומו של קשר סיבתי, כאמור.

אין כלל ספק כי המערערת גילתה הבנה והתחשבות, ראויים לציון, כלפי עובדיה, ועשתה כל אשר לאל ידה על מנת לשמור על זכויותיהם הבסיסיות של העובדים לביטחון ולשלמות גופם, בכך שבחרה להנהיג מיגון באזורים מסוימים של בית העסק. אולם, ראויה, מועילה ונשגבת ככל שתהיה פעולה זו, אין בה כדי להצדיק החזר העלויות הכספיות הכרוכות בכך זאת, בשל העדר מקור חקיקתי המאפשר למנהל מס רכוש להכיר בעלות זו.

לדעתי, הוראות החוק והוראות השעה הקיימות, לא באו להשעות, אפילו לא לתקופה קצובה, את הדרישות המקדמיות העומדות בבסיס הזכות לפיצוי ובכלל זה, אפשרות גרימתו של נזק ואפילו עקיף.

לדעתי, גישתה הפרשנית של המערערת אינה עולה בקנה אחד, עם מאמרו של המחוקק ואף לא עם הפרשנות שהונהגה בפסיקת בית משפט העליון. כך למשל, ברע"א 7181/01, בית הארחה עין גדי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (פס"ד מיום 18.11.02), יוצא בית משפט העליון יצא מכלל הנחה כי נזק אכן נגרם, וכך נקבע:

"רק מקום בו נגרם הנזק בשל היותו של הנכס ממוקם באזור הספר קמה, בהתקיים התנאים האחרים הקבועים בחוק, הזכאות לפיצויים".

בענייננו, הצעד שעליו החליטה המערערת, קרי מיגון אזורי התפעול בבית העסק, אינה קשורה בבסיסה לאירוע מסוים, ברור ונקודתי, אלא לקיומו של מצב ביטחוני רעוע.

מציאות זו של בעיות ביטחוניות ואפילו כאלה הנמשכות על פני שנים רבות, אינה בגדר פעולת מלחמה או פעולת איבה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הפיצויים, אף לא על פי הפרשנות המרחיבה כפי שנקבעה בהלכת ס.ת.ו (שאוזכר לעיל).

לאור כל האמור באתי לכלל דעה כי דין הערעור להידחות וכך אנוכי מחליטה.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בערכאה זו, בסך של-25,000 ₪.

המזכירות תשגר לבאי כח הצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן בהעדר הצדדים, כט' מנחם אב תשע"ב, 17 אוגוסט 2012..