1. לפניי בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

רקע והשתלשלות ההליך

1. ביום 28.2.11 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "בקשת האישור הראשונה" ו"החוק", בהתאמה). ביום 5.4.11 הגישו המבקשים בקשה מתוקנת לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "בקשת האישור"). עניינה של התובענה השבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר עקב הכללת השטחים המשותפים של הבניין בשטח הדירה, בטענה כי חיוב זה מנוגד לחוקי ההקפאה וכי המשיבה לא קבלה את אישור השרים לגבייה זו.
2. ביום 3.7.11 הגישה המשיבה הודעה על חדילה מהגבייה נושא בקשת האישור, לפי סעיף 9(ב) בחוק אשר נתמכה בתצהירו של רו"ח גדעון טביב, גזבר המשיבה (להלן: "הודעת החדילה", "מר טביב" ו"תצהיר טביב", בהתאמה). בין היתר הצהיר מר טביב כי המשיבה תחדל מגביית היתר "לכל המאוחר, עד לסוף חודש אוקטובר 2011" (סעיף 13 בתצהיר טביב).
3. בתשובת המשיבה מיום 29.8.11 להתנגדות המבקשים להודעת החדילה, התבקש בין היתר להאריך את "המועד הקובע" שבסעיף 9 בחוק ככל שיידרש. בתצהיר התומך בתשובה זו הצהיר מר טביב כי נתן הוראות שהחדילה בתוקף מיום 1.7.11 (להלן: "תשובת המשיבה" ו"תצהיר טביב הנוסף", בהתאמה) (סעיף 9 בתצהיר טביב הנוסף).
4. בהחלטתי מיום 8.9.11 קבעתי כי המשיבה לא הצהירה על חדילה במועד הקובע – זאת מכיוון שבהודעת החדילה הצהירה המשיבה על חדילה מגבייה עד סוף חודש אוקטובר 2011, למעלה משלושה חודשים לאחר המועד הקובע, מבלי שהמשיבה הבהירה כי היא תשיב כל סכום שייגבה לאחר המועד הקובע. עוד קבעתי בהתייחס לתשובת המשיבה לפיה הצהיר מר טביב בתצהירו הנוסף כי נתן הוראות שהחדילה בתוקף מיום 1.7.11 כך:

"אין בהוראות הוראת השבה כוללת בגין תשלומי יתר החל מיום 3.7.11. יש הוראת זיכוי רק לגבי 'תושב אשר שילם את מיסיו לשנה שלמה מראש'. בסעיף 14 מציין הגזבר שהורה שהשטחים המשותפים 'יחדלו מלהתחייב מיום 1.7.2011' ואולם אין הוא מצהיר דבר לעניין ההשבה.

ענייננו על כן שונה מנסיבות הלכת גנץ שם הסכימה העירייה מפורשות כי תשלומי הארנונה ששולמו מהמועד הקובע – יוּשבו" (ההדגשה בקו במקור).

נוכח האמור לעיל נדחתה הודעת החדילה.

1. ביום 6.7.14 הגיעו הצדדים להסכמות בבית המשפט העליון, במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה, נוכח הבהרות נוספות של המשיבה. ואלו ההצהרות וההבהרות שניתן להן תוקף של החלטה בבית המשפט העליון:

"2. ...הודיעה בא-כוח המשיבים [המבקשים שלפניי – מ' נ'] כי מקובלים עליה ההסברים באשר לנתוני ההחזר ולפער שבין סכום ההחזר בפועל לבין ההערכה (הגבוהה יותר), שניתנה בשעתה בהודעת החדילה. כמו כן מקובלים עליה הסברי המבקשת לגבי ריביות הזיכוי.

3. ביחס להפחתת חובות עבר בגין השטחים המשותפים למגורים, שהתגבשו עובר להודעת החדילה ואשר לגביהם רשומים כיום בפנקסי העיריה חובות של מי שהיו בעלי שטחים משותפים נכון לתאריך 01.07.2011 וטרם שילמו חובם – העיריה הצהירה כי תעשה הפחתה בפנקסיה ברישומי החיובים בשיעור של 5% מיתרת חוב הארנונה לגבי כל בעל חוב שכזה (ובלבד שחובו טרם שולם), וזאת על בסיס ההנחה (שנבדקה) ולפיה ממוצע שיעור השטחים המשותפים ביחס לחיובים עמד בשעתו על כ-3.8%. כן הוסכם כי העיריה תמסור הודעה על ההפחתה האמורה בהודעת הארנונה הקרובה שתישלח לכל החייבים הרלבנטיים.

באת-כח המשיבה [המבקשים שלפניי – מ' נ'] הודיעה כי ההצהרה האמורה מקובלת עליה, במיוחד בשים לב לכך שיש בה אף הליכה מעבר להנחת העבודה בדבר שיעור היחס הממוצע בין השטחים המשותפים לבין החיובים כנ"ל".

נוכח אישור ההצהרות וההסכמות הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי "המשך הדיון בבר"מ מתייתר, כך שנותרה להכרעה במכלול רק סוגיית קציבת גמול למשיבים ושכר-טרחה לבאי-כוחם. נושא זה יחזור איפוא לליבון ולהכרעה לבית המשפט המחוזי מרכז הנכבד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בפניו יטענו הצדדים בהקשר זה (זאת לאחר שהניסיונות להביא להבנה ביניהם כאן גם בענין זה לא צלחו)".

1. על כן הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק.

תמצית טיעוני המבקשים

1. הודעת החדילה לא אושרה בערכאה הראשונה. בית המשפט העליון ביקש מהמשיבה פעמיים הבהרות לאופן החדילה ומשאלו לא היו ברורות והמבקשים הגישו בקשה להבהרת הודעות המשיבה, זומנו הצדדים לדיון (הודעות המשיבה לבית המשפט העליון מיום 7.12.11 ומיום 5.12.13 צורפו לטיעוני המבקשים כנספח ב'). בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון אושרה החדילה בכפוף להבהרות הנוספות שניתנו במהלך הדיון – המשיבה אישרה כי חדלה מחיוב השטחים המשותפים החל מיום 1.7.14, החזירה לנישומים ששילמו את תשלום היתר כולל הפרשי הצמדה וריבית (אשר תושב בדרך של ריבית דריבית) וכן התחייבה להפחית 5% מחובות העבר הקיימים נכון לאותו מועד שהסתכמו בכמיליון ש"ח.
2. שיקולי תפוקה - מנתוני המשיבה עולה כי התועלת הכספית שהביאה בקשת האישור היא לפחות 5,474,950 ש"ח, לפי הפירוט הבא: בסעיף 35 בהודעת החדילה ציינה המשיבה כי התועלת הכספית מהחדילה היא 2,137,975 ש"ח לשנה. ומכאן התועלת לשנתיים היא 4,275,950 ש"ח. צוין כי הודעת החדילה התייחסה ל-7,400 יחידות דיור בעוד שבהודעת המשיבה מיום 4.11.13 (בבית המשפט העליון) (הכוונה להודעה מיום 5.12.13) (להלן: "הודעת המשיבה מיום 5.12.13") נטען ל-7,590 יחידות דיור. כך שסכום התועלת הנ"ל הוא על הצד הנמוך; בסעיף 5 בהודעת המשיבה מיום 5.12.13 טוענת המשיבה כי זיכתה 49 נישומים ששילמו ארנונה מראש בגין חיובי היתר החל מהמועד הקובע בסכום של 199,000 ש"ח; נעשתה הפחתה בשיעור 5% מחובות עבר. המשיבה הודיעה בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון כי ההפחתה מסתכמת בכמיליון ש"ח.

המבקשים הפנו לפסיקה – עע"מ 9237/12 שם נפסק שכר טרחה בשיעור של 66% מגביית היתר (92,000 ₪) לפי שיטת המשיבה ו-23.8% (252,000 ₪) לפי שיטת המערערת וגמול בשיעור 16.3% מגביית היתר לפי שיטת המשיבה ו-5.95% לפי שיטת המערערת; לעע"מ 165/11 שם נפסקו גמול ושכר טרחה בשיעור 19.28% מגביית היתר; עע"מ 6687/11 שם נפסק כי גמול ושכר טרחה בשיעור של 16% מסך התועלת, הוא סביר.

1. הסיכון שלקחו על עצמם המבקשים ובאי כוחם – בסעיפים 10-4 בהודעת החדילה טענה המשיבה כי לשיטתה הייתה רשאית לחייב בארנונה בגין שטחים משותפים. מכאן, שאף לשיטת המשיבה המבקשים ובאי כוחם לא הלכו בשדה חרוש ולקחו על עצמם סיכון שבקשת האישור הייתה נדחית. השאלה האם שטחים משותפים הם בני חיוב תלויה בצווי הארנונה של כל רשות ואין לקבוע כלל בעניין זה. לפי שיטת המשיבה לא קדמה לבקשת האישור הכרעה שיפוטית בעניין זה.
2. התנהלות הצדדים ובאי כוחם הייתה ללא דופי. בעקבות פעולתם אושרה חדילה רק לאחר שהמשיבה התחייבה לחדול מגביית היתר החל מהמועד הקובע ולא מסוף חודש אוקטובר 2011, להשיב את גביית היתר שנגבתה מראש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ולהפחית 5% מחובות עבר, מעבר לשיעור החיוב הממוצע של שטחים משותפים שעמד על 3.8%. הודעת החדילה של המשיבה הצריכה הבהרה לבית משפט זה, שתי הבהרות בכתב לבית המשפט העליון והבהרה נוספת במהלך הדיון שם.
3. מתבקש לפסוק גמול ושכר טרחה בהתאם לשיקולים שלעיל.
4. בתשובתם לטיעוני המשיבה טענו המבקשים כדלקמן: המבקשת 1 פנתה למשיבה בטרם הוגשה בקשת האישור וביקשה להפחית מחיוב הארנונה את החלק היחסי ברכוש המשותף בהתבסס על צווי ארנונה קודמים. ביום 22.3.11, לאחר שהוגשה בקשת האישור, דחתה המשיבה את הפנייה בנימוק כי לפי צווי הארנונה של המשיבה לשנים קודמות ולשנת 2011 נקבע כי השטחים המשותפים בבית משותף הם שטחים החייבים בארנונה (הפנייה ותשובת המשיבה מצורפות כנספח א' לטיעוני התשובה); הכוונה ציבורית ושיקולי תשומה – המשיבה ניסתה לצמצם את זכויות הציבור ליישום החדילה: לא הודיעה בפשטות על חדילה לבית משפט זה ולבית המשפט העליון (ר' גם את הקשיים שהעלה בית המשפט העליון כלפי המשיבה בפרוטוקול הדיון), למרות הפסיקה בעניין חובות עבר התעקשה המשיבה גם לפני בית המשפט העליון כי אינה מחויבת לחדול מחובות עבר (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון), ההליך בבית המשפט העליון הסתיים רק לאחר הבהרות והתחייבויות נוספות מהמשיבה. אין חולק כי התנהלות המבקשים תרמה ביישום מדוקדק של החדילה. לכל רשות צווי ארנונה שונים מדיניות שונה ואין זהות באופן יישום החדילה. טענת המשיבה כי הגבייה לא הייתה בלתי חוקית וכי חדלה למען הזהירות סותרת את טענתה כי מדובר בבקשת אישור פשוטה שאינה מורכבת; שיקולי תפוקה – בשני פסקי דין נקבע כי במקרה של חדילה יש להעדיף את שיטת האחוזים. גזבר המשיבה בדיון בבית המשפט העליון אמר כי אילו היו מחייבים כל השנה החיוב היה שני מיליון ש"ח. בנוסף, חיוב היתר של 2,137,975 לשנה הוא נומינאלי ואינו כולל הפרשי הצמדה וריבית. אי דיוקים אלו יכולים להסביר את אומדן סכום התביעה בבקשת האישור.

תמצית טיעוני המשיבה

1. אין הצדקה לפסוק גמול ושכר טרחה ולחילופין יש לפסוק אותם בשיעורים נמוכים.
2. הודעת החדילה הוגשה בטרם חלף המועד הקובע ומבלי שנתקיים דיון בתיק. המשיבה הבהירה את הנסיבות העובדתיות המונעות מעשית את השלמת החדילה במועד הגשת ההודעה אולם התחייבה ליישם את החדילה בפועל בדיעבד למועד הקובע. בתשובתה להתנגדות המבקשים הבהירה המשיבה כי לאחר סיום מלאכת החדילה, תשיב כל סכום שנגבה ביתר לאחר המועד הקובע.
3. שיקולי תשומה – מדובר בבקשת אישור פשוטה עובדתית שלא נדרשו טרחה והשקעה מיוחדים להכנתה. המבקשים אינם טוענים אחרת. באת כוח המבקשים הגישה, טרם הגשת בקשת האישור, מספר בקשות אישור בסוגיה שבנדון שהניתוח בהן זהה לבקשת האישור שבנדון בעניין דיני ההקפאה, חוקיות שינוי שיטת החישוב ומגמות הפסיקה בעניין. מכאן שהגשת בקשת האישור לא הייתה כרוכה במחקר משפטי מיוחד או בטרחה מיוחדת וממילא הסיכון לחיוב בהוצאות לא גבוה; לא צורפה חוו"ד מומחה או מסמך אחר שהצריך מאמץ מיוחד או הוצאות כספיות.

לא הייתה אי חוקיות בגבייה, אך המשיבה הודיעה על חדילה לשם הזהירות ומשהוברר לה שהגבייה לא הייתה עקבית. בכך נחסכו משאבים וזמן יקר מבית המשפט ומהמבקשים. לא נערך דיון וככל שהדיון התארך הסיבה לכך היא התנגדות המבקשים לחדילה שבסופו של יום התקבלה בבית המשפט העליון.

1. שיקולי תפוקה ואופן ניהול ההליך – ככל שייפסקו גמול ושכר טרחה יש לגזור את שיעורם מסכום ההשבה בפועל (199,000 ש"ח) בתוספת ריבית בסכום של כ-9,000 ש"ח. בנוסף טוענת אין לראות בסכום של 199,000 ש"ח בצירוף ריבית בסך כ-9,000 ש"ח כסכום גביית היתר לצורך פסיקת גמול ושכר טרחה מכיוון שהסכום הושב (מפנה לת"צ 9925-01-13 בינת סמך בע"מ נ' עיריית גבעתיים (12.3.14))
2. המבקשים ובאי כוחם לא פנו למשיבה טרם הגישו את בקשת האישור באופן שיכול היה לייתר את הגשתה. נקיטת הליך משפטי צריכה להיות צעד אחרון ליישוב הסכסוך. תביעה המוגשת כצעד ראשון מעלה חשש כבד למניעיה. בתי המשפט קבעו לא אחת כי העדר פנייה מוקדמת מצדיקה הפחתה בסכומי הגמול ושכר הטרחה. בית המשפט מופנה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") מיום 15.9.14 שהוגשה במסגרת עע"מ 2978/13 מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (להלן: "תיק מי הגליל") (נספח 1 לסיכומי המשיבה) ובה עוסק היועמ"ש בהרחבה בחשיבות הפנייה המוקדמת בהליך תובענה ייצוגית ובהשלכותיה של העדר פנייה זו.
3. שיקולי הכוונה ציבורית – יש להתחשב בכך שהמבקשים נמנעו מפנייה מוקדמת וזאת בין היתר מכיוון שיש לעודד את התובע המייצג לנהוג בהגינות מול הרשות ולפנות בפנייה מוקדמת; פסיקת גמול ושכר טרחה בשיעורים גבוהים עלולה להביאה לביטול התועלת לציבור על חשבון התעשרות המבקשים; יש לנהוג בזהירות בטרם יוטל חיוב כספי על הקופה הציבורית האמורה לשרת את האינטרסים של כלל הציבור; יש להתחשב בכך שהמשיבה הפחיתה מחובות העבר 5% בסכום של כ-1,170,000 ש"ח מעבר ל-3.8% ממוצע השטחים המשותפים ביחס לחיובים, כפי שציין בית המשפט העליון; לעמדת היועמ"ש אין לפסוק גמול ושכר טרחה בשיטת האחוזים במקרים של חדילה מגבייה אלא בהתאם לסעיפים 22 ו-23 בחוק; יש להתחשב בסכום התביעה המתוקנת (6,450,000 ש"ח לשנתיים) שנערכה ללא תשתית עובדתית לבין סכום גביית היתר בפועל של 4,275,950 ש"ח.
4. המשיבה הביאה דוגמאות לפסיקת גמול ושכר טרחה בשיעורים של 1.7% מסכום התביעה (ת"צ 3946-04-13), 4.7% מהחיסכון (ת"צ 41822-09-12) ו-1.9% מהחיסכון (43743-09-11).
5. בית המשפט העליון ציין כי על הפערים בין הצדדים להצטמצם משמעותית לכיוון המשיבה (פר' מיום 6.7.14 בעמ' 6 ש' 30-26, נספח 2 לטיעוני המשיבה).
6. בתשובה המשלימה של המשיבה לטיעוני המבקשים טענה המשיבה כדלקמן: אין לראות בהשגה שהגישו המבקשים כפנייה מוקדמת מכיוון שהמבקשים לא המתינו לקבלת התשובה להשגה במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק בטרם הגישו את בקשת האישור; המשיבה טענה להעדר פנייה מוקדמת כבר בהודעת החדילה, המבקשים לא הגיבו לטענה זו וטענו לראשונה במסגרת טיעוניהם כי יש לראות בהשגה פנייה מוקדמת. כאמור אין לראות בהשגה פנייה מוקדמת ויש להתחשב בפסיקת הגמול ושכר הטרחה בהעדר הפנייה; המשיבה לא גרמה לעיכוב ההליכים אלא המבקשים שהתנגדו לחדילה מבלי לפנות לקבלת הבהרות להודעת החדילה או לטעון כי יש לתקנה. על כן אין לזקוף את ההבהרות שניתנו בשלב מאוחר יותר לרעת המשיבה.

דיון

1. סעיף 9(ג) בחוק קובע כדלקמן:

"החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא -

(1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);

(2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23".

1. סעיף 9(ג) בחוק מפנה לשיקולים הקבועים בסעיפים 22(ב) ו-23 בחוק לצורך הכרעה בעניין פסיקת גמול ושכר טרחה.

סעיף 22(ב) בחוק קובע:

"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;

(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".

סעיף 23 בחוק קובע:

"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.

(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".

1. בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול (25.12.12) התווה בית המשפט העליון את הכללים לפסיקת גמול ושכר טרחה במקרים בהם הרשות, המשיבה בבקשת אישור, הודיעה על חדילה מגבייה. וכך נקבע שם בין היתר:

"ברי, כי כאשר מחליט בית-המשפט לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי-כוחו, חרף דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, מחמת הודעת חדילה של הרשות, מדובר במצב ייחודי, המשפיע על אופן האיזון שבין השיקולים הכלליים, המנויים בסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק. לעניין זה התייחסה השופטת א' פרוקצ'יה, בעניין אכדיה המאוזכר לעיל, ומפאת חשיבות הדברים לענייננו, אביאם במלואם:

'בגדרן של אמות המידה לבחינת ענין זה יש לומר, ראשית, כי ראוי לתת משקל לעובדה כי בעקבות הגשת התובענה הייצוגית, או לאחריה, החליטה הרשות לשנות את מהלכיה, והודיעה כי לא תוסיף עוד לגבות כספים שבעטיים הוגשה התובענה הייצוגית להשבה, והיא אף יישמה הודעה זו. ככל שהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הולידה שינוי בהתנהלות הרשות הציבורית, ותרמה להשגת התכלית שלשמה הוגשה בהפסקת גביית תשלומים מהאזרחים שלא נמצא להם בסיס מוצק בדין, כך היא תרמה להגשמת האינטרס הטמון בה, גם אם לא הושקעו בכך משאבים דיוניים רבים. שיקול מעין זה עשוי להצדיק מתן גמול מיוחד ושכר טרחה ליוזמי מהלך התובענה הייצוגית; הדבר עשוי לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני.

כן ראוי להתייחס בהקשר זה להיקף הטרחה, הסיכון, התועלת, והחשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, ולצורך שכר הטרחה גם במורכבות ההליך, והאופן בו הוא נוהל בידי בא כוח המייצג. [...]' (שם, בפסקה 38) [ההדגשות שלי – א.ש.].

30. לסיום הדיון בנקודה זו אבקש להעיר, כי, הוראת סעיף 9 לחוק, מלמדת, באופן מובהק, כי מטרת התובענה הייצוגית, המוגשת נגד המדינה, היא להביא להפסקת גבייה בלתי חוקית, וזאת מבלי לגרוע מן התמריצים האחרים העומדים בפני תובעים ייצוגיים ועורכי דין להגיש תובענות ייצוגיות ראויות כנגד רשויות השלטון (ראו, רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ נ' שפירא, בפסקה ח' (23.11.2010) (להלן: עניין בנק יהב); וכן, גולדשטיין, בעמ' 12)" (שם, בפסקאות 30-29).

ולענייננו.

1. שיקולי תפוקה - התועלת שהביאה התובענה לקבוצה המיוצגת. בקשת האישור היא שהביאה להפסקת גביית היתר.

המשיבה חדלה מגביית היתר לאחר שהוגשה בקשת האישור ובעקבותיה. החדילה מגבייה אושרה לאחר שהמשיבה הגישה הבהרות והתחייבויות נוספות במסגרת ההליך בבית המשפט העליון וזאת בין היתר נוכח האמור בהתנגדות המבקשים בהליך שלפניי (שהסתיים בדחיית החדילה) ובבקשתם למתן הבהרות בבית המשפט העליון (שהביאה להבהרות ולהתחייבויות שפורטו לאחר מכן בהחלטת בית המשפט העליון מיום 6.7.14). כך למשל אושרה החדילה בבית המשפט העליון באופן הכולל השבה של הסכומים שנגבו לאחר המועד הקובע לחדילה (ר' סעיף 1(ב) בהחלטת בית המשפט העליון מיום 23.11.11 והודעת המבקשת מיום 7.12.11 בסעיף 2 – נספחים א' ו-ב' בטיעוני המבקשים). על כן ברי כי התובענה היא שהביאה להפסקת הגבייה שלא כדין באופן ממצה המהווה חדילה מלאה מגביית היתר החל מהמועד הקובע, לרבות מגבייתם של חובות עבר (בדרך של הפחתת חובות העבר).

התועלת של התובענה היא לכל חברי הקבוצה ולנישומים העתידיים לגבי השנים הבאות שלא יחויבו בארנונה בגין העילה נושא התובענה.

התועלת לקבוצה היא גם בכך שיש להניח שמרבית הנישומים לא היו פועלים בדרך של פנייה או השגה אישית למשיבה על מנת לעמוד על זכותם. הגשת התובענה על ידי המבקשים הועילה לכלל הנישומים בתחומה של המשיבה.

1. שיקולי תשומה - השיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם המבקשים ובא כוחם. הגשת בקשת אישור כרוכה בסיכון ככל בקשת אישור, לחיוב בהוצאות.

הגשת התובענה הצריכה השקעת זמן סבירה בחשיבה ובאיתור הכשל, באופן שהביא לחדילה. המבקשים ובאי כוחם גם נטלו את הסיכון שהמשיבה לא תחדל מגבייה, ולאחר שינהלו את ההליך (על כל ההוצאות המשתמעות מכך עבורם), תידחה בקשת האישור. העובדה שבאי כוח המבקשים הגישו בעבר בקשות אישור דומות אין בה לאיין את הסיכון שנטלו על עצמם שבקשת האישור תדחה, שכן ההכרעה תלויה בצווי הארנונה השונים מרשות לרשות. תימוכין לכך ניתן למצוא בטענת המשיבה עצמה כי לא הייתה אי חוקיות בגבייה וכי החליטה לחדול למען הזהירות ומשהוברר לה שהגבייה לא הייתה עקבית (סעיף 11 בטיעוני המשיבה). העובדה שבאי כוח המבקשים הגישו בעבר בקשות אישור דומות יש בה אולי להפחית במעט את ההשקעה שנדרשה בהכנת החלק המשפטי הכללי בבקשת האישור, אך לא בהתייחס לחלק העוסק בצווי הארנונה של הרשות הספציפית שבענייננו. כמו כן יש לזקוף את מומחיות ב"כ התובעים להצלחת התובענה.

1. שיקולי הכוונה ציבורית - חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית.

התובענה הייצוגית בענייננו יש בה לקדם את ערך הציות לחוק ויש בה כדי להרתיע רשויות מאי קיום הדין. הגשת בקשת האישור תרמה באופן מהותי לשינוי עמדת המשיבה, שהמשיכה בגבייה חרף תובענות ייצוגיות שהמשיבה ציינה שהוגשו בעניין זה נגד רשויות אחרות. התובענה הביאה לחדילה מלאה מהגבייה לרבות חדילה מגביית חובות עבר והשבת כספים שנגבו לאחר המועד הקובע בחוק, וזאת למרות שהמשיבה הגישה את הודעת החדילה תחילה באופן שאינו עונה על דרישות הדין. בכך השיגה התובענה את מטרתה והביאה לחסכון בכספי הציבור.

1. המבקשים ובאי כוחם ניהלו את ההליך באופן ענייני וראוי ועמדו על זכויות ציבור הנישומים באופן שהביא כאמור לחדילה מלאה מגבייה.
2. המשיבה טענה כי יש להביא בחשבון היעדר פנייה מוקדמת אליה וטענה כי פנייה מוקדמת אליה הייתה מייתרת את ההליך. המשיבה תמכה טענתה בעמדת היועמ"ש אשר הוגשה לבית המשפט העליון בתיק אחר (חוות של ב"כ היועמ"ש שנתבקשה במסגרת תיק מי הגליל בבית המשפט העליון בהחלטתו מיום 31.3.14).
3. אני סבורה כי בענייננו אכן הייתה פנייה מוקדמת של המבקשים למשיבה. מבקשת 1 פנתה למשיבה ביום 23.1.11 עובר להגשת בקשת האישור שהוגשה כאמור ביום 28.2.11. אני ערה לכך שבקשת האישור הוגשה בטרם התקבלה תשובת המשיבה, שכן זו התקבלה ביום 22.3.11. עם זאת מתשובה זו עולה כי עיון מנהלת הארנונה של המשיבה (צורפה לטיעוני התשובה של המבקשים) דחתה את השגת המבקשת 1. העובדה שטענות המבקשת נדחו לאחר שהוגשה בקשת האישור מלמדת כי לא היה בפנייה מוקדמת למשיבה או בהמתנה לתשובת המשיבה, כדי לייתר את ההליך שהוגש. בנוסף, המשיבה עצמה מציינת שהוגשו בקשות אישור דומות נגד רשויות אחרות חרף זאת לא בחרה לחדול מהגבייה אלא לאחר בקשת האישור.
4. בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.14) קבע בית המשפט העליון כך (להלן: "עניין ברקאי"):

"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול". (ההדגשות שלי – מ' נ'). (שם, בפסקה 5).

משמע, בניגוד לטענת המשיבה, בית המשפט העליון פסק במפורש כי יש לפסוק גמול ושכר טרחה בשיטת האחוזים גם במקרים של חדילה מגבייה.

כמו כן נקבע בעניין ברקאי כאמור לעיל כי "ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת" (שם, בפסקה 5), כש"סכום הגבייה שבמחלוקת" הוא "היקף הסעד אליו התייחסה בקשת האישור, היינו להיקף הגבייה העודפת במהלך השנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור" (ההדגשה שלי – מ' נ') (שם, בפסקה 3). מכאן, שסכום גביית היתר במשך תקופת התובענה (בשנתיים שקדמו להגשתה) הוא הסכום שביחס אליו יש לפסוק גמול ושכר טרחה תוך יישום "שיטת האחוזים".

על כן, טענת המשיבה לפיה יש לגזור את הגמול ושכר הטרחה מהסכום של 199,000 ש"ח בצירוף סכום הריבית בסך כ-9,000 ש"ח דינה להידחות. סכום זה של 199,000 ש"ח אינו סכום גביית היתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור אלא זהו סכום ההשבה בפועל שביצעה המשיבה של הכספים שגבתה ביתר לאחר מועד החדילה בפועל (לאחר 1.7.11) ולמעשה כתנאי לאישור החדילה. השבה זו נועדה להביא את המשיבה למצב בו חדלה בפועל עד יום 1.7.11 ושבילתה לא הייתה מאושרת החדילה. השבה זו אינה דומה כלל לגביית היתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור ולכן היא אינה העוגן שביחס אליו ייפסקו הגמול ושכר הטרחה.

אכן כפי שטוענת המשיבה יש להתחשב בפסיקת גמול ושכר טרחה בכך שמדובר בחיוב הקופה הציבורית אולם אל מול טענה זו יש להתחשב גם בכך שהקופה הציבורית התעשרה שלא כדין על חשבון הנישומים וכי ראוי וצודק לתמרץ הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות דוגמת התובענה הנדונה.

סכום גביית היתר הוא בסכום של 2,137,975 ש"ח לשנה, כפי שטוענים המבקשים וכפי שמודה המשיבה (סעיף 35 בהודעת החדילה) ולשנתיים 4,275,950 ש"ח. זהו הבסיס לפסיקת גמול ושכר טרחה. במקרים בהם מוגשת תובענה ייצוגית ראויה כשסכום גביית היתר גבוה, שיעור הגמול ושכר הטרחה יהא נמוך יחסית (וזה יגדל ככל שסכום גביית היתר קטן). כפי שנקבע בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012):

"נקודה נוספת נוגעת לקשר בין גובה הסכום שנפסק לטובת הקבוצה המיוצגת לבין גובה שכר הטרחה. לטעמנו, יש לקבוע כי שכר הטרחה ייפסק בשיעור מדורג, כאשר ככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן. זאת, משני טעמים. ראשית, כפי שצוין לעיל, אין בהכרח קשר ישיר בין כמות העבודה שהושקעה על ידי עורך הדין לבין גובה פסק הדין או הפשרה. שנית, הליכים של תובענה ייצוגית מטבעם מאופיינים בכך שהסעד הנתבע בהם עשוי להיות בסכום משמעותי. דומה, כי קיימים די תמריצים להגשת תביעות בסכומים משמעותיים" (שם, בפסקה 9) (הדגשה שלי – מ' נ').

לאחר ששקלתי את כל השיקולים כפי שהובאו לעיל, אני פוסקת גמול למבקשים בסכום של 20,000 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחם בסכום של 180,000 ש"ח כולל מע"מ.

סוף דבר

1. המשיבה תשלם לשני המבקשים גמול בסכום של 20,000 ש"ח (בסך הכל לשניהם) ושכר טרחה לבאי כוחם בסכום של 180,000 ש"ח כולל מע"מ.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ה, 25 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.