הרקע לערעור, הצדדים ופסק הדין קמא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בת"א 10551/03 (להלן: "התביעה העיקרית") שהגיש המשיב כנגד המערער ותביעה שכנגד ת"א 10551.1/03 (להלן: "התביעה שכנגד") שהגיש המערער כנגד המשיב. בית משפט קמא פיצל את הדיון בשאלת האחריות ובשאלת הנזק. ביום 24.9.09 ניתנה החלטה בתביעה ובתביעה שכנגד בשאלת האחריות (להלן: "ההחלטה") וביום 23.1.11, ניתן פסק הדין בשאלת הנזק. כמו-כן, ביום 23.2.11, ניתנה החלטה משלימה לעניין הפרשי ההצמדה והריבית, לאחר הגשת בקשה לתיקון טעות סופר על ידי המשיב. הערעור מוסב כלפי הקביעות בהחלטה בשאלת האחריות וכלפי פסק הדין בשאלת הנזק וההוצאות.

2. במאמר מוסגר יצוין, כי המערער ערער על החלטת בית משפט קמא בשאלת האחריות בתביעה שכנגד, עוד בטרם ניתן פסק הדין בנוגע לגובה הפיצוי. ערעור זה נדחה לגופו של עניין על ידי בית משפט זה (כב' סגן הנשיאה, י' צבן) ע"א 3591/09, מיום 13.4.10. החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין) ברע"א 3703/10 מיום 9.11.10. בית המשפט העליון קבע, כי לא ניתן היה להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, אלא בקשת רשות ערעור בלבד; כי לו הייתה מוגשת בקשת רשות ערעור, דינה היה להידחות, הואיל וערעור מעין זה יש להגיש בסוף ההליך, לאחר קביעת גובה הפיצוי; כי החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל והמערער יהיה רשאי לערער, בבוא היום, על תוצאת פסק הדין.

3. בהחלטה שדנה בשאלת האחריות, התקבלה ברובה התביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע או החוק"), שהגיש המשיב נגד המערער, ונדחתה ברובה תביעה שכנגד, אף היא לפי חוק איסור לשון הרע, שהגיש המערער נגד המשיב. מאחר שהצדדים הסכימו להגביל את תביעותיהם לפיצוי ללא הוכחת נזק, החליט בית משפט קמא לפסוק למשיב פיצוי בסכום של 90,000 ₪, הקרוב לסכום תביעתו, ולמערער פיצוי בסך של 10,000 ₪. קיזוז שני הסכומים הוביל לפסיקת פיצוי בסך של 80,000 ₪ לטובת המשיב. כמו-כן, פסק בית המשפט קמא לזכות המשיב שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

הצדדים לערעור

4. המערער והמשיב מתגוררים בישוב עץ אפריים. המשיב שימש יושב ראש הועד המקומי של הישוב משנת 1992 ועד שנת 2002. בשנת 2003 הגיש המשיב תביעה לפי חוק איסור לשון הרע נגד המערער. התביעה עסקה בשניים עשר פרסומים. רוב הפרסומים נעשו בכתב (מדובר, בין היתר, במכתבים פומביים לגורמים שונים ובמודעות שנתלו בישוב). שניים מהפרסומים נעשו בעל פה. המשיב טען, כי בפרסומים אלה ייחס לו המערער התנהלות לא תקינה ושחיתות מידות בביצוע תפקידו הציבורי האמור, לרבות (אך לא רק) ביצוע מעשים פליליים, קבלת טובות הנאה, בזבוז כספי ציבור, "קומבינות" ושקילת שיקולים זרים. בין היתר התייחסו הפרסומים למערער כ"גנב"; ל"סטייקים" שאכל על חשבון הישוב; לשיחות טלפון פרטיות שביצע המערער לחו"ל ממשרדי הועד. המערער מצדו הגיש תביעה שכנגד שהתייחסה למספר פרסומים, חלקם בעל פה וחלקם בכתב, שבהם, בין היתר, ייחס לו המשיב, על פי הטענה, ביצוע פרסומים שקריים.

עיקרי פסק הדין קמא

5. לעניין האחריות קבע בית משפט קמא, בהחלטה יסודית ומנומקת, כי לגבי מרבית הפרסומים שיוחסו למערער הוכח, במידת ההסתברות הנדרשת, כי הפרסומים בוצעו על ידי המערער (המערער הכחיש ביצוע חלק מהפרסומים); הפרסומים, שעניינם טענות עובדתיות קונקרטיות – לעגניות ועוקצניות – באשר להתנהלות מושחתת, המופנות כלפי איש ציבור, מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק; למערער לא קמה הגנה מההגנות המנויות בחוק, וזאת, הואיל ואמיתות הפרסומים לא הוכחה במידה הנדרשת – ובמספר מקרים אף הוכח פוזיטיבית כי הפרסום אינו אמת – והואיל וגם מקום בו הפרסום כלל הבעת דעה, הרי שמדובר בדעה המבוססת על עובדות שלא הוכחו נכונות. לגבי מיעוט הפרסומים נקבע, כי לא הוכח שבוצעו על ידי המערער, כי אינם בגדר לשון הרע, או כי למערער קמה הגנה של אמת בפרסום. אשר לתביעה שכנגד, זו נדחתה ברובה. בית משפט קמא קבע, כי הואיל והמערער אכן פרסם פרסומים פוגעניים, הכוללים עובדות לא מבוססות ולא נכונות כלפי המשיב, הרי שאין בפרסומים מצד המשיב כלפי המערער, שבהם נטען כי המערער פרסם דברי שקר לגביו, משום לשון הרע. התביעה שכנגד התקבלה בחלקה הקטן, לגבי פרסום של המשיב, שבו טען כי המערער פרסם לגביו דבר שקר, שעניינו חברת ועד שחתמה על פרוטוקול ישיבת ועד למרות שלא נכחה בישיבה (טענה שהתבררה נכונה ושלעניין פרסומה על ידי המשיב נדחתה התביעה העיקרית). התביעה שכנגד התקבלה גם לגבי פרסום נוסף, שבו התייחס המשיב למערער כאל "פשפש", "פרעוש" ו"כלבלב".

6. אשר לפיצוי שפורט לעיל, ביסס בית המשפט את קביעותיו על כך שתוכנם של הפרסומים, הפער בינם לבין המציאות שהוכחה, תפוצתם והאופי החזרתי שלהם מצביע על כך שהם נעשו מתוך כוונה לפגוע ובאופן שיטתי ובוטה. עוד ציין, כי היות המשיב איש ציבור אינה מצדיקה הקלה של ממש עם המערער וכי הפגיעה באיש ציבור אינה חמורה פחות ואפשר שהיא חמורה יותר יותר מזו הנגרמת בנסיבות דומות למי שאינו נבחר ציבור.

תמצית טענות המערער

7. המערער לא השלים עם מרבית קביעות פסק הדין והגיש את הערעור שלפניי. בערעור תוקף המערער קביעות עובדתיות רבות של בית משפט קמא, וזאת, בעיקר (אך לא רק) לגבי קביעות בית משפט קמא שלפיהן לא הוכח במידה הנדרשת – ולעיתים אף הוכח אחרת – כי תוכן הפרסומים הוא אמת. לטענת המערער, מדובר בתיק עובדתי מורכב ורב פרטים, דבר שככל הנראה הביא את בית משפט קמא לכדי טעויות עובדתיות רבות. עם זאת, המערער נמנע מלתקוף את קביעות בית משפט קמא לגבי חלק מהפרסומים (ובין היתר לגבי קריאות "גנב" ו"אכלת סטייקים על חשבוננו", שקרא לעבר המערער באסיפת ישוב), ודומה כי השלים עימן. כמו כן, תוקף המערער גם את קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא, ובעיקר את העובדה שבבוחנו הגנות אפשריות מפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התמקד בית המשפט בהגנה שעניינה אמת בפרסום, ונמנע מלבחון לעומק את ההגנה שעניינה הבעת דעה בתום לב. בנוסף, בית משפט קמא לא נתן, לשיטת המערער, את המשקל הנכון לכך שמדובר בפרסומים כלפי איש ציבור, שאמור להיות בעל סיבולת גבוהה יותר בכל הנוגע לפרסומים הכוללים ביקורת על אופן התנהלותו. אשר לתביעה שכנגד, לטענת המערער, טעויותיו של בית משפט קמא בבירור התביעה העיקרית, הביאו אותו, מטבע הדברים, לכדי טעויות גם באשר לתביעה שכנגד.

8. באשר לגובה הפיצוי, המערער טוען כי בית המשפט החמיר בפיצוי שנפסק לחובת המערער בתביעה העיקרית והקל עם המשיב בגובה הפיצוי שנפסק לחובתו בתביעה שכנגד. לטענתו, בית המשפט התעלם מהיותו של המשיב איש ציבור החשוף מעצם תפקידו לביקורת ציבורית ולכן לשמו הטוב יש להעניק משקל חלש יותר. עוד נטען, כי הפרסומים לא היו לגופו של אדם אלא לגופם של דברים וכי עיקר הפרסומים נסב סביב הימנעותו של המשיב מלאפשר למערער לעיין בפרוטוקולים של וועד הישוב.

תמצית טענות המשיב

9. מנגד, מבקש המשיב לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, המערער לא הצביע על טעם כלשהו שבגינו מוצדק להתערב בקביעותיו העובדתיות או המשפטיות של בית משפט קמא. כמו כן, לטענתו, די באותם חלקים של פסק דינו של בית משפט קמא שהמערער אינו משיג עליהם במסגרת ערעור זה, על מנת להצדיק את הפיצוי שנפסק לו ולהביא לדחיית הערעור. בסוגיית הפיצוי, נטען כי סכום הפיצוי שנפסק וחלוקת סכומי הפיצוי בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד, הינם מידתיים ואף מקלים עם המערער, וכי התמזל מזלו של המערער בכך שתביעת המשיב הוגשה על סך 100,000 ₪ בלבד ובית המשפט קמא סרב לתקנה, כאשר התבקש להגדיל את הסכום לאחר ההחלטה בעניין האחריות.

הכרעה

10. לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות בכל הנוגע לאחריות המערער בלשון הרע. עם זאת, יש להפחית במידה מסוימת את הפיצוי שנפסק למשיב.

סוגיית האחריות

11. אשר לקביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא בנושא האחריות, הרי שאלה מקובלות עליי. אכן, אנשי ציבור צריך שיהיו מסוגלים לספוג ביקורת הנוגעת להתנהלותם הציבורית. דבר זה אף עשוי להשליך על אחריות מפרסם הביקורת לפי חוק איסור לשון הרע ולסייגה (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פסקה 14 סיפא לפסק דינו של כב' הנשיא ברק; אך ראה גם ע"א 89/04 נודלמן נ' שירנסקי, פסקה 30 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, שלפיה נסיבה זו רלבנטית לנושא תחולת ההגנות בלבד ולא לקביעה אם הביטוי הוא בגדר לשון הרע). עם זאת, כפי שקבע בית משפט קמא, מקום בו מואשם איש ציבור, האשמות פומביות חוזרות ונשנות, בלשון חריפה וקנטרנית, בשחיתות הנוגעת לעניינים עובדתיים קונקרטיים כאלה ואחרים, הרי שמדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק (ר' ע"א 89/04 הנ"ל; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון). כמו כן, צדק בית משפט קמא, כי הנטל לבסס הגנה מפני אחריות בגין עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, מוטל על כתפי הנתבע. בנוסף, כפי שקבע בית משפט קמא, מקום בו עניינו של הפרסום אינו בגדר הבעת דעה כללית גרידא על תפקודו של איש הציבור, אלא הוא מתייחס למעשים עובדתיים-קונקרטיים, שלגביהם נטען כי הם נגועים בשחיתות, ההגנה הרלבנטית היא הגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, ולא הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. לצורך תחולת הגנה זו, על הנתבע להוכיח במידה הנדרשת את אמיתות הפרסום.

12. אשר לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מעין אלה. לאחר שעיינתי, כאמור, בחומר הרלבנטי, בטענות הצדדים ובהחלטתו המפורטת והמנומקת של בית משפט קמא, המבוססת בחלקה גם על ממצאי מהימנות, לא מצאתי לנכון לחרוג מכלל זה גם במקרה הנוכחי.

ההתערבות בפיצוי

13. אשר לפיצוי, כפי שפורט לעיל, בסופו של יום, התביעה העיקרית התקבלה ברובה. כמו כן, העובדות, כפי שהתבררו לפני בית משפט קמא, מלמדות כי המערער האשים בפומבי את המשיב בהתנהלות לא ראויה, הנגועה בשחיתות אישית. המערער עשה כן מספר פעמים. המערער התבטא כלפי המשיב בצורה קנטרנית ומעליבה. כל זאת, מבלי שהיה בידיו בסיס עובדתי ממשי שיש בו כדי לתמוך בחלק ניכר מטענותיו הקשות כלפי המשיב. בנסיבות אלה, שיקולים של חינוך והרתעה, כמו גם שיקולם שעניינים שיפוי הנפגע (גם אם מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק), תומכים בפסיקת פיצוי שאינו פיצוי של מה בכך למשיב. זאת, אף אם הייתי קובע – ואינני קובע זאת – כי לגבי פרסום זה או אחר מהפרסומים שעודם במחלוקת עומדת למערער הגנה.

14. יחד עם זאת, דומה כי הפיצוי שפסק בית משפט קמא למשיב מבטא בעיקרו את השיקולים האמורים, אך אינו לוקח בחשבון שיקולים נוספים שהוכרו בפסיקה (ע"א 89/04 הנ"ל, פסקאות 50-76 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה) הרלבנטיים לצורך קביעת הפיצוי: האפשרות של "אפקט מצנן" באשר לביקורת על אנשי ציבור; העובדה כי המערער-המפרסם במקרה זה הוא אדם פרטי ולא גוף תקשורתי; העובדה כי הראיות לימדו כי בהתנהלות הועד המקומי אכן התגלו ליקויים של ממש (גם אם לא אותם ליקויים שלהם טען המערער). בנסיבות אלה, יש להפחית במידה מסוימת את הפיצוי שפסק בית משפט קמא (השווה ת.א 1013/01 (שלום בית שמש) שמעון נ' קרו), כך שהמערער ישלם פיצוי למשיב בסך של 50,000 ₪ (לאחר הקיזוז מול הפיצוי שנפסק בתביעה שכנגד), ולא בסך של 80,000 ₪, כפי שקבע בית משפט קמא.

15. לנוכח נימוקיו של בית משפט קמא, לעניין ההוצאות, אין כל מקום להתערב בקביעתו בנקודה זו, המבוססת על היקף העבודה החריג שנדרש בתיק, לנוכח האופן שבו כילכל המערער את הגנתו, זאת על אף הפחתת הפיצוי בערכאה זו. מה גם, שכלל הוא, שערכאת הערעור אינה מתערבת בעניין פסיקת ההוצאות, אלא בנסיבות חריגות, שאינן מתקיימות כאן. ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס'(1) 391 (2005)).

16. נוכח האמור לעיל, הערעור מתקבל לעניין גובה הפיצוי בלבד, כמפורט בפסקה 14 לעיל.

17. בשים לב לכך שהערעור התקבל לגבי גובה הפיצוי בלבד, יישא המשיב בהוצאות המערער בסכום של 7,500 ₪, בערכאה זו.

18. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏י"ב כסלו, תשע"ג, 26 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.