בפניי תביעה כספית בסך של 7,332,434 ₪ (נכון ליום 14.3.11) שהוגשה על ידי התובע, מר אלכסנדר נוב (להלן: מר נוב) נגד הנתבעת, אלביט מערכות בע"מ (להלן: אלביט). עם הצדדים הסליחה על העיכוב במתן פסק הדין, עקב הצורך במתן הכרעת דין בתיק פשע חמור שהנאשם עצור, וחיובי לעסוק בתיקים ישנים יותר.

רקע

1. במחצית השנייה של שנת 2003 החלה ממשלת בולגריה בהליכי מכרז לשיפוץ ושדרוג 12 מסוקי קרב מסוג MI-24 ו-6 מסוקי תובלה מסוג MI-17, כולם מתוצרת רוסית (להלן: "המכרז" או "הפרויקט"). אחד מתנאי הסף של המכרז, שפורסם על ידי משרד ההגנה הבולגרי בחודש מר נובמבר 2004, היה קבלת חוזה, תוכנית עבודה משותפת או פרוטוקול מהגורמים המוסמכים ברוסיה לביצוע הפרויקט וכן קבלת ההיתרים הדרושים למוצר הסופי.
2. אלביט, שביקשה לזכות בפרויקט ולהיבחר לקבלן הראשי לביצועו, העריכה שלצורך ביצוע הפרויקט תצטרך לשתף פעולה עם גורמים בתעשייה הצבאית הרוסית ותידרש להציג אישור כלשהו על נכונות גורמים אלו לשיתוף פעולה עמה במימוש הפרויקט. שיתוף פעולה בין התעשייה הצבאית הרוסית ובין חברה זרה היה מותנה בשעתו בקבלת אישור מוקדם מגוף במשרד ההגנה הרוסי בשם Committee of the Russian Federation for Military Technical Cooperation with Foreign States (להלן: "KVTS"). לאחר קבלת האישור אמור היה שיתוף הפעולה להתבצע באמצעות גוף ממשלתי רוסי אחר הקרוי ROSOBORONEXPORT, האחראי על מפעלים שונים ברוסיה, ביניהם מפעל MIL, העוסק בתכנון, שדרוג והשבחה של מסוקים, לרבות מתן אישורי טיסה למסוקים לאחר ביצוע השדרוג וההשבחה.
3. על מנת להשיג את האישורים הדרושים לעמידה בתנאי הסף של המכרז, יצרה אלביט קשר עם מר נוב, שהציג עצמו כמי שעוסק במתן שירותי ייעוץ שיווקי בקשר לפרויקטים ביטחוניים ואזרחיים בברית המועצות לשעבר ובמדינות מזרח אירופה, וכבעל קשרים בתעשייה הצבאית הרוסית, לרבות ה-KVTS (נ/3, סעיף 7). קשר זה שבין הצדדים הוא העומד במוקד המחלוקת ביניהם.

טענות מקדמיות

שיהוי, ויתור, מניעות והשתק

1. אלביט טוענת שטענותיו של מר נוב כלפיה הועלו בשיהוי ניכר ובלתי מוצדק בחלוף שנים רבות מאז התרחשות האירועים הנזכרים בתביעה, ובכלל זה בחלוף כשש וחצי שנים מאז זכיית אלביט בהליך התחרות בקשר לפרויקט, ובחלוף ארבע וחצי שנים מאז שבוטל הפרויקט. הגשת התביעה בנסיבות אלה, לטענתה, פוגעת פגיעה אנושה בציפיות הלגיטימיות של אלביט ובאינטרס ההסתמכות שלה.
2. עוד טוענת אלביט שהשתהות והימנעות אלה מצד מר נוב יצרו בפני אלביט מצג ברור, עליו הסתמכה אלביט תוך שינוי מצבה לרעה, לפיו מר נוב מוותר על טענותיו המופרכות, המנוגדות להסכמים כתובים, וכן הם מגלמים בחובם ומעידים על ויתור מצד מר נוב ועל זניחת טענותיו המוכחשות כשלעצמן, כאשר השתהות והימנעות אלה אף מקימות בפני מר נוב מחסום ומניעות.
3. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות. בית המשפט ייקבע שתובענה אזרחית הוגשה בשיהוי, בתוך תקופת ההתיישנות, רק באותם מקרים בהם השתהותו של בעל דין מלפנות לערכאות עולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי. על הטוען לשיהוי להוכיח שהתובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. במקרים מסוימים היו שדרשו שהתובע יהא חסר תום לב (ראו: ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004)).
4. בענייננו, טוען מר נוב שבמהלך השנים פנה לאלביט מספר פעמים, בכתב ובעל פה, בדרישה שיקיימו את הוראות ההסכמים איתו וידאגו שאלביט תפרע את חובה אליו, ואף צירף לפנייתו מסוף שנת 2008 טיוטת כתב תביעה, אך נדחה מטעמים שונים. לטענתו, התקשה להתמודד עם אלביט וסוללת עורכי הדין שהציבה מולו, ולכן נדרש לפרק זמן כדי לשקול את צעדיו, להתארגן ולגייס את המשאבים הכספיים הדרושים למימוש זכויותיו המשפטיות. רק בסמוך להגשת התביעה עלה בידיו לארגן את הכספים הדרושים למצוא ייצוג משפטי הולם ולהגיש את התביעה (סעיפים 27-29 לכתב התביעה; ת/1, סעיפים 58-60).
5. איחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. עיכוב הגשת תביעה בתחום תקופת ההתיישנות זו זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, נדרש מצג ברור מצד התובע לויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית המשפט, גם אם הדבר יארך זמן (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 14 (2003)).
6. במקרה דנן, לא הוכח מצג ברור של התובע לויתור על תביעתו. כלל לא הוכח שנגרם לאלביט נזק ראייתי כלשהו. אלביט גם לא הוכיחה שנגרם לה אותו שינוי לרעה לו היא טוענת. לפיכך, אני דוחה את טענות אלביט בעניין זה.

היעדר עילה והיעדר יריבות

1. אין חולק בין הצדדים, שהקשר ביניהם נוצר בחודש יוני 2003, כאשר המכרז הבולגרי היה בשלבי הכנה. מר נוב נפגש עם מר נחום יואלי (להלן: מר יואלי), סמנכ"ל שיווק מטה- אינטגרציה ותמיכה באלביט, שהציג בפני מר נוב את הצורך של אלביט באישור בדבר נכונות והסכמת הגורמים הרוסיים לשתף עמה פעולה בפרויקט הבולגרי המתגבש (נ/3, סעיף 6). מטרת הקשר בין הצדדים הייתה שמר נוב ישיג עבור אלביט מסמך "המדבר על זה שיהיה איזה שהוא שיתוף פעולה בין אלביט לצד הרוסי", וזהו מסמך שהוא תנאי סף למכרז, ובלעדיו אי אפשר לגשת למכרז (עדות מר נוב בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 14-25).
2. אלביט חתמה על מספר הסכמים, כפי שיפורט להלן, הנוגעים להשגת אותו מסמך מאת ה-KVTS המשקף נכונות לשיתוף פעולה מצד הגורמים הרוסיים (להלן: "המסמך הדרוש"). הצדדים חלוקים בשאלה מי הצד השני לאותם הסכמים- האם מדובר במר נוב או בחברת Garton Systems Limited (להלן: גרטון).
3. לטענת אלביט, מר נוב אינו צד להסכמים שמכוחם הוגשה תביעתו, שכן אלה נחתמו בין אלביט לבין גרטון, שהיא שהוציאה חשבוניות, ולכן יש לסלק את התביעה על הסף בשל היעדר עילה והיעדר יריבות. מנגד טוען מר נוב, שאלביט לא ייחסה חשיבות לזהות הגורם המתקשר עמה, כל עוד התקבל בידיה המכתב שביקשה לצורך המכרז, ושכל טענותיה כיום, אשר ממילא לא עולות בקנה אחד עם לשון ההסכמים, הן טענות הנטענות בחוסר תום לב ובמטרה לחמוק מקיום התחייבויותיה. גרטון היא חברה זרה שאינה נישומה כלל בישראל, והמסמכים שנמסרו לאלביט הם חשבונות עסקה, להבדיל מחשבוניות, והם אינם מהווים חשבוניות מס. מה גם שממילא הסכומים הנתבעים הם סכומים אשר לגביהם נקבע בהסכמים בין הצדדים שהם ישולמו למר נוב, ולא לגרטון.
4. מר נוב העיד שכאשר התחילו המגעים עם מר יואלי, אמר לו מר יואלי שהוא אינו יכול לפעול מול בן אדם פרטי וכי כל תשלום שישלם לו יעלה לאלביט כפול, אם מר נוב לא ייתן לו חשבונית של חברה. מר נוב הסביר, שמסיבה זו פנה לאיש עסקים בשם ולרי גרנר (להלן: מר גרנר), שאותו הכיר מעסקאות בעבר. לדבריו, סיפר למר גרנר על כך שיש לו עסקה באלביט ומר גרנר אמר שיש לו חברת מדף שהוא כמעט ולא השתמש בה ויכול לתת למר נוב את החברה הזו לצורך הגשת חשבוניות לאלביט וגם להעביר מניות על שמו. תמורת זה הבטיח לו מר נוב שאם יצא משהו מהפרויקט של אלביט הוא "ישלם לו משהו". מר נוב הדגיש שלמר גרנר לא הייתה שום נגיעה בחלק העסקי, וכל מה שעשה מר נוב עבור אלביט עשה לבדו, כך שגרטון "הופיעה רק לצורך החשבונאי בהמשך לבקשתו של מר יואלי" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 1-15).
5. דין הטענה בדבר סילוק על הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה להידחות. ראשית, יש לזכור את השימוש הזהיר שבתי המשפט נוקטים בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כפי שנפסק למשל בע"א 8954/09 לוין נ' דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות בע"מ (טרם פורסם, 5.5.11):

"זכות הגישה לערכאות היא מזכויותיו היסודיות של האדם בחברה דמוקרטית. תקנה 101 מאפשרת הגבלה מסוימת של זכות זו, במובן של ניהול משפט לגופו... אך מובן הוא, שהגבלה זו צריכה להתפרש על דרך הצמצום ובזהירות המרבית. דבר זה הודגש בפסיקות רבות של בית משפט זה. ...בית משפט יעשה שימוש בסעד זה "רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724). דברים אלו כוחם יפה, בקל וחומר, לעניין דחייה על הסף, אשר יוצרת מעשה בית דין".

1. לבקשות לסילוק על הסף יש להיעתר רק במקרים יוצאי דופן, תוך משנה זהירות שמא תישלל מאדם זכותו החוקתית לבוא בשעריו של בית המשפט (ראו למשל: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 631 (1997)). המקרה שבפניי אינו נופל בגדר מקרים חריגים אלה. כפי שניווכח להלן, מבחינת מערכת ההסכמים שעל בסיסם הוגשה התביעה דנן עולה שבניגוד לטענת אלביט, הצד שהתקשר עמה בהסכמים הוא מר נוב.

כתב ההרשאה ומזכר ההבנות מיום 19.2.04

1. ביום 19.2.04 מסרה אלביט בידי מר נוב כתב הרשאה וחתמה עימו על מזכר הבנות לתקופה שעד 31.3.04, שהוארכה בהמשך עד יום 31.8.04. לפי מסמכים אלה, הצד המתקשר עם אלביט היה מר נוב עצמו, ואין בלתו. על פי כתב ההרשאה, אלביט הסמיכה את מר נוב, ולא את גרטון, לתאם בעבורה פגישות בקשר לפרויקט עם גורמים רוסיים שונים (נספח 1 ל-ת/1):

כך נקבע גם במזכר ההבנות, ("MOA" נספח 2 ל-ת/1):

1. על פי סעיף 6 למזכר ההבנות שלעיל, הצדדים הסכימו שמזכר ההבנות יוחלף בהסכם למתן ייעוץ שיווקי. עוד נקבע, שבמקרה שהסכם מפורט כזה לא ייחתם, או אם מזכר ההבנות יגיע לסיומו בדרך אחרת, לאלביט לא תהיה שום מחויבות, כספית או אחרת, כלפי מר נוב.

ההסכם מיום 21.10.04 (להלן: "ההסכם הראשון")

1. על פי תצהיר מר יואלי, בסוף חודש אוגוסט 2004, הציג לו מר נוב מכתב נושא תאריך 28.8.04 שקיבל לטענתו מה-KVTS (נספח 3 ל-נ/3), אשר לפיו ה-KVTS שקל את פנייתו לשיתוף פעולה עם אלביט, וביקש שאלביט תגיש לו בקשה רשמית לשיתוף פעולה. לדברי מר יואלי, מר נוב אמר לו שקבלת המכתב מיום 28.8.04 מהווה צעד משמעותי בדרך להשגת נכונות והסכמת התעשייה הצבאית הרוסית לשתף פעולה עם אלביט בפרויקט הבולגרי המתגבש, וביקש לחתום על הסכם למתן ייעוץ שיווקי בקשר לפרויקט (נ/3, סעיף 10).
2. ביום 21.10.04 מסרה אלביט בידי מר נוב מכתב שכותרתו "סיוע שיווקי ברוסיה" (נספח 5 ל-נ/3):

1. על פי תוכנו של המסמך, אלכס הנ"ל, שהוא מר נוב, ביצע לבקשת אלביט נסיעה קודמת בתאריכים 2.10.04-10.10.04, ונסיעה נוספת תוכננה בהמשך, לצורך תמיכה בפעילות שיווקית של אלביט.
2. אין מחלוקת בין הצדדים שהסכום של 6,300 דולר ארה"ב שולם לחשבונו האישי של מר נוב כנגד חשבונית של גרטון שהורתה על כך (נספחים 6-7 ל-נ/3). סכום זה אינו נכלל בתביעה, והמשמעות שיש למסמך זה היא לגבי מהות הקשר בין הצדדים ומיהות הצדדים המתקשרים.
3. במסמך זה יש מסרים סותרים באשר לזהות המתקשר. המכתב מופנה למר נוב עצמו, אבל כחלק מגרטון, או שכתובתו היא גרטון. השירות, כך נאמר, ניתן על ידי "חברתכם", משמע הוא ניתן על ידי יותר מאדם אחד, המאוגדים בחברה. סכום התמורה בסך 6,300 דולר ארה"ב הוא עבור "הוצאותיך והוצאות גרטון". משמע, עבור הוצאות של מר נוב אישית ועבור הוצאות של גרטון, והכל ישולם ביחד, לא ברור למי. בפועל, הוצאה חשבונית על ידי גרטון, אבל הכספים שולמו לחשבון אישי של מר נוב. מי שנדרש לאשר את המוסכם אינו החברה, אלא מר נוב אישית, שאליו מופנית הבקשה לאשר – "אנא אשר...על ידי חתימתך", ולא "אנא אשרי (החברה) הסכמתך על ידי חותמך וחתימת מנהלייך, או על ידי חתימתך (שתעשה לפי הרשאות החתימה, שאינן מעניינה של אלביט)". יש כאן ערבוב בין החברה גרטון למר נוב באופן אישי, ולא פעולה של מר נוב בשם גרטון. יצוין, שמסמך זה נוסח על ידי אלביט ולכן ככל שיש בו אי בהירות, היא פועלת כנגד המנסחת, אלביט.

ההסכם מיום 28.11.04 (להלן: "ההסכם השני")

1. ביום 28.11.04 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (נספח 10 ל-נ/3). בסיכומיה טוענת אלביט שגם הסכם זה, כמו ההסכם הראשון, נחתם על ידי מר נוב בשמה של גרטון. כבר ראינו שההסכם הראשון שיקף ערבוב בין מר נוב באופן אישי לגרטון, ולא פעולה של מר נוב בשם גרטון. וכך נקבע בהסכם השני:

1. שוב יש בהסכם זה, שנוסח על ידי אלביט, על נייר מכתבים שלה, מסרים סותרים באשר לזהות המתקשר. הפנייה היא ל"אלכסנדר נוב, גרטון". המשמעות יכולה להיות "אלסכנדר נוב, נציג גרטון" או "אלכסנדר נוב, באמצעות גרטון". בסעיף 1 להסכם השני נאמר "הנך מבצע נסיעות". כלומר הכוונה למר נוב אישית, שהרי אילו הייתה זו החברה, היה נכתב "הנך מבצעת נסיעות". אזכיר בשלב זה, שהגם שמר נוב דובר עברית, אין זו שפת אימו, בשונה מאנשי אלביט. אחרי שנאמר שמר נוב מבצע נסיעות, נאמר שהשירות ניתן "על חברתכם". כנראה הכוונה "על ידי חברתכם", כפי שנכתב גם בהסכם הראשון. בסעיף 2 להסכם השני נאמר הפעם שאלביט תשלם "לחברתכם" כתמורה כוללת לשירות שהוענק ולכיסוי כל "הוצאותיך והוצאות גרטון". משמע, למר נוב יש הוצאות באופן אישי, נפרדות מהוצאות גרטון, וגם עבור הוצאותיו האישיות תשלם אלביט לגרטון. אם יש למר נוב הוצאות באופן אישי, והוא נפרד מהחברה, מדוע על אלביט לשלם לחברה עבור הוצאותיו? אם רק מר נוב הוא המבצע נסיעות, ולא החברה מבצעת נסיעות, איזה הוצאות יש לחברה? שוב אנו רואים ערבוב שנעשה על ידי אלביט בין מר נוב באופן אישי לגרטון. בסעיף 3 להסכם השני נאמר, שאם תקבל אלביט את המכתב שצוין במסמך, "ישולם לך" 45,000 דולר ארה"ב. עדיין לא ברור האם הכוונה "לך, מר נוב באופן אישי" או "לך, החברה, באמצעות מר נוב נציגך". מכל מקום, אין ספק שהוצאה חשבונית על סך 45,000 דולר ארה"ב על ידי גרטון, ושסכום זה לא שולם לגרטון, אלא לחשבון שאינו שלה. סכום זה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אבל לא בתיק זה.
2. בסעיף 4 להסכם השני שוב נאמר, "ישולם לך... בגין תרומתך", ואותה שאלה שעמדה קודם לכן- אם הפניה היא למר נוב או לחברה- עדיין קיימת. לדידי, ספק זה הוסר כאשר נאמר בסופו של המכתב שוב "אנא אשר הסכמתך.. על ידי חתימתך". המילים "אנא אשר" מראות שהפניה כל העת הייתה בלשון זכר ולא בלשון נקבה. דהיינו כל העת הפנייה הייתה למר נוב ולא לחברה.
3. אין מחלוקת בין הצדדים שהסכום של 11,300 דולר ארה"ב המופיע בסעיף 2 להסכם השני, והסכום של 45,000 דולר ארה"ב המופיע בסעיף 3 להסכם השני, שולמו על ידי אלביט כנגד חשבונית של גרטון (נספחים 11-14 ל-נ/3). עם זאת, אלביט לא שילמה למר נוב את הסכום בסך 350,000 דולר ארה"ב המופיע בסעיף 4 להסכם השני, כאשר בהמשך אבחן את טענת מר נוב, שמדובר בהפרת התחייבות של אלביט כלפיו.

ההסכם מיום 30.11.04 (להלן: "ההסכם השלישי")

1. ביום 30.11.04 היו מר נוב ומר מירון מרגוליס, סמנכ"ל הנדסה בחטיבת אוויר באלביט (להלן: מר מרגוליס), במוסקבה. אעסוק בהמשך בנסיבות חתימת מסמך זה, אבל מדובר בהסכם בכתב ידו של מר מרגוליס, שכתב את אשר דרש ממנו מר נוב לכתוב, וקיבל את אישורו של מר יואלי לחתום על מסמך זה לאחר שהקריא לו את נוסחו (נספח 16 ל-נ/3):

1. בצד אישורה של אלביט, שהמכתב שנוסחו הוצג למר מרגוליס הוא המכתב הנדרש לפי ההסכם השני מיום 28.11.04, נאמר במסמך זה שאלביט מסכימה לשלם "למר נוב אלכסנדר" 1% מגובה העסקה, בנוסף ל-400,000 דולר ארה"ב שהוזכרו בהסכם השני בתנאים שנקבעו, וזאת גב אל גב ("Back to back") עם קבלת התגמולים מממשלת בולגריה. כאן אין ספק, שההתחייבות של אלביט היא למר נוב באופן אישי, ולא לגרטון, שלא הוזכרה במסמך זה. ואולם, ממכתב שנמסר על ידי מר נוב למר יואלי לפני חתימת המסמך מיום 30.11.04, בטרם יצא מר נוב מהארץ, עולה כך (נספח 15 ל-נ/3):

1. כלומר, מר נוב דרש שחברת גרטון היא שתהיה זכאית לסכום שלאחר מכן התחייבה אלביט לשלמו למר נוב אישית. מר יואלי אישר בעדותו, שגרטון אינה מוזכרת בהסכם השלישי ושההתחייבות היא כלפי מר נוב (עמ' 79 לפרוטוקול, שורה 14). למרות שמר יואלי העיד שחשב שהניסוח של ההסכם השלישי לא מוצלח, כאשר נשאל אם ביקש מעורכי דינו, לאחר שמר נוב כבר חזר לארץ, להוציא מכתב למר נוב בו יצוין שההסכם בטעות יסודו, השיב מר יואלי בשלילה (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 6-12). התחייבות זו כלפי מר נוב היא אחד מבסיסי התביעה של מר נוב בפניי, כאשר לטענת מר נוב העובדה שאלביט לא שילמה לו את התשלום בשיעור של 1% שנקבע בהסכם השלישי מהווה גם היא הפרה של התחייבויות אלביט כלפיו.

ההסכם הרביעי מיום 19.12.04 (להלן: "ההסכם הרביעי")

1. בין הצדדים נחתם מסמך נוסף ביום 19.12.04, שהוצג על ידי אלביט (נספח 18 ל-נ/3), כאשר בשם גרטון חתמו מר נוב וגרנר:

1. מכתב זה אינו קובע מי זכאי לסכומים מאלביט, ואם הם צריכים להשתלם לגרטון או למר נוב. כל מה שעושה מכתב זה, הוא להוסיף דרישה נוספת לתשלום לגרטון (אך לא למר נוב) – הוצאת חשבונית החתומה על ידי מר נוב ומר גרנר במשותף. אין במסמך זה כדי להכריע בדבר הזכאי לקבלת הסכומים שצריך לשלם.
2. בהינתן האמור אני קובע שהצדדים להסכמים מושא התביעה הם אלביט ומר נוב, כאשר מר נוב פועל לעיתים תחת שמה של חברת גרטון, לצרכי רישום והנהלת חשבונות. עוד יש לציין בעניין זה, שכאשר נשאל מר יואלי בחקירתו הנגדית בנוגע לתביעה שהוגשה על ידי אלביט כנגד גרטון ומר נוב בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 13285-03-12, נ/1) להחזר הסך של 45,000 דולר ארה"ב, העיד שסכום זה שולם לגרטון, אך לא הצליח להסביר מדוע אלביט תבעה דווקא את מר נוב ולא תבעה גם את מר גרנר, בטענה שהוא לא נכנס לסוגיה משפטית זו (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 23-28). גם העובדה שאלביט לא תבעה את מר גרנר בגין התשלום שטענה שביצעה לגרטון, אבל תבעה את מר נוב, יש בה כדי לתמוך במסקנה, שאלביט ראתה במר נוב בלבד צד להסכמים עמה, תחת החזית של גרטון.
3. מר גרנר הובא על ידי אלביט להעיד בפני, ולומר שהוא שפעל מטעם חברת גרטון, ושהיא אכן היתה שותפות בינו לבין מר נוב. דהיינו, אין זהות בין מר נוב לגרטון. צר לי על כך שמר גרנר נאלץ להעיד את עדותו. לא היתה זו עדות אמת, אלא עדות מביכה שנסתרה בחקירתו הנגדית, וניכר היה בה שהיא ניתנה רק על מנת לרצות את אלביט, איתה ממשיך מר גרנר לקיים קשרים עסקיים.
4. אלביט טענה טענות שונות בדבר הקמת גרטון. אין לכך כל משמעות. קביעתי מתבססת על המסמכים שנכתבו על ידי אלביט ונחתמו על ידה.
5. על כן, אני דוחה את טענת אלביט לחוסר יריבות בינה לבין מר נוב.

האם קיים מר נוב את התחייבויותיו?

האישור שהושג מה-KVTS ונפקותו

1. על מנת שתקום למר נוב זכאותו לקבלת הסכום בסך 350,000 דולר ארה"ב שנקבע בסעיף 4 להסכם השני וכן 1% מגובה העסקה שנקבע בסעיף 2 להסכם השלישי, היה עליו תחילה לספק לאלביט מכתב מאת ה-KVTS לפי הנוסח שלהלן שצורף להסכם השני (נספח 10 ל-נ/3, עמ' 2, ההדגשה שלי- מ' ר'):

"נוסח המכתב הפורמלי מהסגן של דמיטרייב

התאריך הנקוב יום מסירת המכתב.

:

לפי הסיכום צריך להיות כתוב: ... על פיו מאשרת הוועדה שיתוף פעולה בין אלביט מערכות לבין תעשיות רוסיות בכל הקשור בביצוע שיפוץ והשבחת מטוסים ומסוקים מתוצרת מזרחית במידה ואלביט תזכה במכרזים שבהם היא משתתפת ובתנאים המספקים את שני הצדדים.

על החתום

הסגן של דמיטרייב "

1. במסמך מיום 25.11.04 (נספח 17 ל-נ/3), שנחתם על ידי מר ו. דזירקלן ומוען למר מנחם ברגב, סמנכ"ל השבחות כלי טייס באלביט (להלן: ברגב), נכתב כך:

"הועדה

של הפדרציה הרוסית

לענייני שיתוף פעולה צבאי-הנדסי

עם מדינות זרות

במענה ל- MB3615 מיום 1.11.2004

BK-157/373

25/11/2004

...

אדוני סגן הנשיא הנכבד,

הנני מודה לך על מכתבך, שבו מוצע שיתוף פעולה בתחום השבחת כלי טייס. הוא נדון בשירות הפדראלי לענייני שיתוף פעולה צבאי-הנדסי.

כידוע לך, מפעלי הפדרציה הרוסית מבצעים בהצלחה בשווקים החיצוניים עבודת השבחת כלי טייס. הצד הרוסי יהא מעוניין בשיתוף פעולה עם חברת אלביט במידה ויפנו אלינו לעניין שיתוף פעולה בפרויקטים קונקרטיים. לאחר בחינתן, התוצאות יובאו לידיעת הנהלת חברתכם.

באיחולי ברכה,

V. Dzirkaln

ממלא מקום של מנהל השירות הפדראלי

לענייני שיתוף פעולה צבאי הנדסי

(חתימה)"

1. אלביט טוענת בהרחבה בפרק ה' לסיכומיה שהמחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב המסמך הדרוש והשאלה אם מסמך זה הוא אכן אותו ה"מכתב מאת ה-KVTS", שהמצאתו מהווה תנאי לתשלום על פי ההסכמים. לגישתה, מר נוב כשל בהוכחת המסמך הדרוש, שכן לא הוכיח שהחתימה בכתב יד המופיעה על גבי אותו מסמך היא אכן חתימתו של הגורם ששמו מופיע באותיות דפוס, ושאותו גורם אכן היה מוסמך לחתום על מסמך שכזה בשם ה-KVTS. איני סבור שזה עיקר המחלוקת.
2. טענת אלביט לפיה "מר נוב לא הוכיח כי נמסר לה המסמך הדרוש, ולכן למר נוב לא קמה כל זכות לקבלת כספים כלשהם מכוח ההסכמים השני והשלישי" (סעיף 97 לסיכומי אלביט) הועלתה לראשונה רק בסיכומים מטעמה ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בכתב הגנתה, בהתייחסה לסעיף 9 לכתב התביעה, בו צוין שאלביט קיבלה בסיועו הפעיל של מר נוב את המסמכים שהיו דרושים לה לשם עמידה בתנאי המכרז, הודתה אלביט ש"התובע מסר לאלביט את המסמך" (סעיף 71 לכתב ההגנה).
3. בהחלטתי מיום 15.2.12, בבקשתה של אלביט למחיקת סעיפים ולפסילת צירוף מסמכים בתצהירי העדות הראשית מטעם מר נוב, ביניהם המסמך הנ"ל, קבעתי שלא אוציא את הנספח האמור מתיק המוצגים (נספח 8 ל-ת/1), שכן בתחילה לא הייתה התנגדות מצד אלביט להצגת הנספח שלא כראיה לאמיתות תוכנו. מאחר שאלביט לא התנגדה שהמסמך הדרוש יוגש כראיה לעצם קיומו, למרות קביעתי שאי העלאת התנגדות היא הסכמה לקבילות המסמכים, אין היא רשאית להעלות טענות נוספות בנוגע לקבילותו של המסמך, קל וחומר טענות העולות לראשונה בסיכומיה. זאת ועוד, גם אלביט הציגה את המסמך במסגרת ראיותיה, בצירוף תרגום נוטריוני שלו (נספח 17 ל-נ/3 ונספח 4 ל-נ/5). אלביט לא רשאית, מחד לטעון שהמסמך אינו ראיה קבילה ואינו ראיה לאמיתות תוכנו, ומאידך לצרף אותו כראיה (ללא הסתייגות מקבילותו) לתצהירי העדות הראשית מטעמה.
4. בהחלטתי מיום 13.5.12 כבר קבעתי, שכל שנטען בכתב ההגנה לגבי המסמך הוא שהמסמך שנמסר לאלביט הוא "פגום וחסר ערך" (סעיף 29 לכתב ההגנה). כל הטענות לפיהן החתימה מזויפת ומי שחתם אינו מוסמך וכדומה, הן הרחבת חזית שלא תותר (עמ' 2 להחלטה, שורות 16-20, וראה: ע"א 78/88 גנור נ' פורת פ"ד מד (4) 305, ע"א 283/88 המזרח נ' חנוכה מומן פ"ד מה (2) 777 וע"א 1540/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חולון נ' אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נז (3) 374). בניגוד להחלטה זו, אלביט חזרה בסיכומיה על כך שהמסמך מזויף וש"המכתב מאת ה-KVTS פשוט לא קיים" (סעיף 124 לסיכומי אלביט). אני דוחה את טענתה שהיא רשאית לטעון כך כעת, אך איני מקבל את יתר טענותיה של אלביט באשר למסמך – לא באשר לתוכנו, ולא באשר להיותו מספק לפי ההסכמים בין אלביט למר נוב.

1. איני מקבל את טענת אלביט לפיה המסמך שהושג היה פגום וחסר ערך ו"המסמך לא שיקף ולא גילם בחובו כל נכונות או הסכמה לשיתוף פעולה מצד הגורמים הרוסיים" (סעיף 30 לכתב ההגנה, ההדגשה שלי- מ' ר'). במסמך שהושג, לפי התירגום של אלביט, נכללה מפורשות "נכונות לשיתוף פעולה" עם אלביט, שהותנתה בקבלת פניות לגבי פרויקטים ספציפיים, שלגביהם צוין, שלאחר שייבחנו, תימסר הודעה אודות תוצאות בדיקתם. גם אם בנוסח שצורף להסכם השני כדוגמא דובר על כך שיהיה כתוב "מאשרת הוועדה שיתוף פעולה" (נספח 10 ל-נ/3, עמ' 2), מהעדויות שבפניי עולה שאלביט הסתפקה בנוסח שנכתב במסמך שקיבלה ממר נוב, בדבר נכונות לשיתוף פעולה שהותנתה בבדיקות, ולא דרשה שיהיה מדובר בהתחייבות לשיתוף פעולה.
2. מר יואלי הצהיר, שלוח הזמנים של הפרויקט היה צפוף, ושהדבר חייב הגשת הצעה כבר בתחילת חודש דצמבר 2004 (נ/3, סעיף 19), מה שמצביע על הדחיפות שחשה אלביט להשיג את המסמך. בעדותו אישר מר יואלי, שעל פי סעיף 2.2.3 למכרז היה על המציעים להביא הסכמה לשיתוף פעולה מאת MIL או ROSOBORONEXPORT, ולא הוזכר ה-KVTS (עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ' 78 לפרוטוקול, שורה 5). לפי מר יואלי, מר נוב הוא שאמר לו שבשביל שהחברות שמוזכרות במכרז יוכלו לשתף פעולה עם אלביט, צריך להשיג אישור מה-KVTS (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 7-8), אך בהמשך אישר שאמירה זו של מר נוב נבדקה על ידי אלביט, " ונאמר לנו שהדרך נכונה", כך שנחה דעתו שאם אלביט תצליח לקבל אישור מה-KVTS, היא תוכל להגיש אותו כמילוי הדרישה במסגרת המכרז (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 1-4).
3. מר יואלי העיד שהמסמך שהושג מגדיר נכונות לשיתוף פעולה ו"אין כלי אחר שאני מכיר שפותח שיתוף פעולה" (עמ' 83 לפרוטוקול, שורה 19). כשנשאל אם להבנתו המסמך מגלם התחייבות ברורה חד משמעית ובלתי הפיכה לשיתוף פעולה, השיב מר יואלי "אני חושב שכן. ברור שהם רוצים לשתף פעולה איתנו" (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 6-7). לדבריו אלביט ביקשה "כלי לשיתוף פעולה עם הרוסים על מנת שנוכל לבצע את הפרויקט של 56 מיליון אירו... זה המסמך שהגשנו במסגרת המכרז וזה המסמך שקיבלנו ממר נוב". הוא אישר שאלביט הסתמכה על מסמך זה כעונה על דרישת סעיף 2.2.3 למכרז ושאלביט נבחרה כזוכה (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 12-20). כלומר, אלביט ראתה במסמך שהושג על ידי מר נוב מסמך העונה על דרישותיה, ולא דרשה ממר נוב שישיג מסמך אחר במקומו, ולא טענה בפניו שהוא לא עונה על דרישותיה.
4. מר יואלי חזר מספר פעמים בעדותו על כך שאותו מסמך שהושג לא היה אותנטי, אבל אלביט השתמשה בו מאחר ש"הבולגרים חשבו שהוא מסמך אותנטי. עד שהוכח אחרת" (עמ' 82 לפרוטוקול, שורה 14) . כאשר נשאל אם בבית המשפט זה הוכח אחרת, השיב מר יואלי בשלילה והוסיף "לא הוכח עכשיו בבית משפט שהמסמך הזה לא תקין" (עמ' 83 לפרוטוקול, שורה 16). בהמשך, בתשובה לשאלה מה נקודת הזמן בה הגיע למסקנה שהמסמך אינו אותנטי, ענה מר יואלי שזה היה ברבעון הראשון או חציון ראשון של שנת 2006 (עמ' 91 לפרוטוקול, שורה 9). למרות זאת, עד להגשת כתב ההגנה בשנת 2011 אלביט לא העלתה כל טענה כזו.
5. מר מרגוליס העיד גם הוא בקשר לאותו מסמך דרוש ולנסיבות שהוא הגיע לידיו. לפי תצהירו, בסוף חודש נובמבר 2004 פנה אליו מר יואלי וביקש את עזרתו בקשר לפרויקט. מר יואלי הסביר לו שלפי תנאי המכרז בבולגריה, אלביט צריכה להוכיח, באמצעות מסמך מתאים של התעשייה הצבאית הרוסית, שזו מוכנה ומסכימה לשתף עמה פעולה בפרויקט הבולגרי, וביקש שמר מרגוליס יטוס למוסקבה, יחד עם מר נוב, שהוצג בפניו על ידי מר יואלי כמי שאמור לסייע לאלביט בהשגת הסכמת התעשייה הצבאית הרוסית לשיתוף הפעולה, על מנת שהוא ומר נוב ייפגשו עם גורם רוסי שאמור להוציא מסמך המאשר את ההסכמה לשיתוף פעולה (נ/10, סעיף 2).
6. עוד הצהיר מר מרגוליס, שלפני הנסיעה למוסקבה מר יואלי הציג לו את ההסכם השני מיום 28.11.04, אליו צורף נוסח מכתב שכבר סוכם עם מר נוב. מר יואלי הסביר לו "כי ישנה אפשרות שנוסח המכתב שיתקבל בפועל יהיה שונה מהנוסח המוסכם". מר יואלי הסביר לו שלאור לוח הזמנים הצפוף בפרויקט הבולגרי, המחייב הגשת הצעה תוך ימים ספורים, חשוב שיתלווה למר נוב נציג של אלביט הדובר את השפה הרוסית, כמר מרגוליס, שיוכל להבין את הכתוב במכתב שיתקבל, ובמידת הצורך יטוס מיד לאחר מכן לסופיה בירת בולגריה כדי למסור את המכתב לצוות אלביט שהיה באותה עת בסופיה במסגרת היערכות להגשת הצעת אלביט למכרז (נ/10, סעיף 3).
7. מר מרגוליס העיד "זה היה ממש דחוף לנסוע, היינו צריכים מהיום למחרת לצאת". לדבריו, לא היו בידיו שום מסמכים והוא לא היה צריך לעשות שום פעילות שיווקית בפרויקט, "הייתי צריך לקבל מכתב חתום ולהעביר אותו לצוות אלביט בסופיה" (עמ' 138 לפרוטוקול, שורות 1, 6-7). מטרת נסיעתו הייתה לוודא, שהמסמך שהוא מקבל ממר נוב "יהיה זהה או מאוד קרוב" לנוסח המופיע בנספח שצורף להסכם השני. "הייתי צריך לוודא שטקסט רוסית מהמכתב שאני אקבל יכסה אותן התחייבויות והסכמות של ה-KVTS לשתף פעולה עם חברה ישראלית אלביט" (עמ' 139 לפרוטוקול, שורות 22-23, ההדגשה שלי- מ' ר').
8. לשאלה מה היה השוני בין הנוסח שצורף להסכם השני אותו קיבל ממר יואלי לפני הנסיעה, לבין הנוסח שהוצג לו על ידי מר נוב, השיב שהרצון של אלביט היה לקבל "מכתב המאשר שיתוף פעולה, הסכמה לשיתוף פעולה" בין התעשייה הצבאית הרוסית לחברת אלביט בכל הקשור לשיפוץ או השבחת מטוסים מזרחיים שאלביט תזכה בהם במכרז, ואילו המכתב שאלביט קיבלה דיבר על "כוונות טובות של KVTS" (עמ' 140 לפרוטוקול, שורות 3-8).
9. מר מרגוליס תיאר את קבלת המכתב בנוסח השמור לסרטי ריגול זולים: "ביום 30.11.12 (צ"ל 30.11.04 – מ.ר.) טסתי עם נוב למוסקבה, ומשדה התעופה היינו אמורים לנסוע ישירות למשרדי ה- KVTS...לאחר נסיעה לא ארוכה הגענו לרחבת חניה בסמוך לבנין משרדים. לא הכרתי את המקום ונוב אמר לי כי זהו בנין המשרדים של ה- KVTS. נוב ביקש ממני להמתין ברכב, ואילו הוא יצא מהרכב ולאחר מספר דקות חזר עם אדם שהציג עצמו כעובד ב- KVTS. אותו אדם, שאת שמו איני זוכר, הראה לי נוסח לא חתום של מכתב, ואמר שידאג להחתים עליו את האדם ששמו מופיע בתחתית המכתב (באותיות המודפסות) ולהעבירו אלינו למלון במהלך הערב... הסתכלתי על הנוסח וראיתי שהוא שונה מהנוסח שהציג לי מר יואלי. שאלתי את האדם שעמו נפגשנו, האם ניתן לעשות שינויים במכתב, והוא השיב שלא ניתן לשנות ושגם לא צריך, כי יש בו הסכמה של ה- KVTS לשיתוף פעולה עם אלביט. מאוחר יותר שאלתי את נוב האם הוא סבור שהנוסח תקין, והוא אמר שמה שחשוב הוא שיש בנוסח הסכמה לשיתוף פעולה עם אלביט, ולכן הוא מספק לצורך הפרוייקט הבולגרי. כאשר הגעתי למלון, התקשרתי למר יואלי, ועדכנתי אותו לגבי נוסח המכתב שהראו לי (למיטב זכרוני קיבלתי ממנו עותק) ועל כך שנאמר לי שלא יתן לשנותו, וגם על כך שנוב הסביר לי שמה שחשוב הוא שיש בנוסח הסכמה ושהנוסח מספק, ולאחר שיחה קצרה הנחה אותי מר יואלי לקבל את המכתב החתום לצורך העברתו לסופיה" (נ/10).
10. כאמור, הנוסח הוצג לאלביט, באמצעות מר מרגוליס ומר יואלי, לפני חתימתו ולפני קבלתו, ורק לאחר שאלביט אישרה שהנוסח מספק אותה לצורך השתתפות במכרז הבולגרי, נחתם המכתב ונמסר לה. גם אם לפי הנוסח הרצוי שצורף להסכם השני דובר על כך שהוועדה מאשרת שיתוף פעולה, הרי שמר מרגוליס העיד שדיווח למר יואלי על המכתב ועל נוסחו, "קבלתי ממר מר יואלי הסכמה לקבלת מכתב. לא היה באחריותי להחליט זה מכתב מכסה לא מכסה, זה מכתב טוב לא טוב. הייתי צריך רק לתרגם אותו לעברית ולהסביר למר מר יואלי מה כתוב במכתב שקיבלתי" (עמ' 141 לפרוטוקול, שורות 6-10, ההדגשה שלי- מ' ר'). מר מרגוליס אמר למר יואלי שהמכתב "שונה ממה שהוא ציפה או ממה שסוכם עם מר מר נוב בנספח 1" (עמ' 141 לפרוטוקול, שורה 12), ולמרות זאת מר יואלי הסכים למסמך שהתקבל ממר נוב.
11. העובדה שאלביט הסכימה לקבל את נוסח המכתב אף שלא היה זהה לנוסח שצורף להסכם השני עולה גם מתכתובת דואר אלקטרוני בין מר יואלי למר נוב. ביום 4.12.04 יידע מר נוב את מר יואלי שהוא סיפק את המסמך הדרוש. בתגובה ענה לו מר יואלי, ביום 6.12.04, שהוא מאשר את התשלום שסוכם בשל כך, ואף הוסיף את המילה "תודה", בליווי מספר רב של סימני קריאה (ת/1, נספח 9).
12. ניתן להניח שהשגת אותו אישור שנדרש לפי התנאי שבסעיף 2.2.3 למכרז הייתה פעולה לא פשוטה. מר שמעון אקהאוז (להלן: מר אקהאוז), ששימש עד לאמצע שנת 2005 כמשנה למנכ"ל התעשייה האווירית לישראל, הצהיר שהמתמודדים במכרז "נדרשו להוכיח בכתב נכונות ההסכמה לשת"פ מצד התעשייה הצבאית הרוסית..." (נ/4, סעיף 2, ההדגשה שלי- מ' ר'). לפי עדותו, גם התעשייה האווירית הגישה הצעה במסגרת המכרז הבולגרי, למרות שלא היה לה האישור הנדרש, מאחר שהוא היה סבור שאף אחד לא יצליח להביא כזה נייר, ולא רצה לפספס את ההזדמנות עבור התעשייה האווירית (עמ' 92 לפרוטוקול, שורות 28-30). בהמשך, לשאלה אם ידוע לו מדוע התעשייה האווירית לא זכתה במכרז, השיב שאמרו להם שהם לא הציגו את הנייר הנדרש "ושמישהו אחר כן הציג" (עמ' 93 לפרוטוקול, שורה 6).
13. על פי עדותו של מר ברגב, מטעם אלביט, באותם ימים הנוהל היה שכדי לקבל שיתוף פעולה של אחת החברות ROSOBORONEXPORT או MIL, נדרש אישור של ה-KVST, אולם זה לא היה כתוב במכרז. לטענתו, ידע על הנוהל הזה ממכתב שקיבל ממר פלאגין (עמ' 96 לפרוטוקול, שורות 2-13), כשכוונתו למכתב מיום 28.8.04 שהופנה למר נוב (נספח 2 לתצהירו נ/5). בשל כך התבקש על ידי מר יואלי להתלוות למר נוב לפגישה במוסקבה עם אותו מר פלאגין, נציג של ה-KVTS, על מנת למסור לידיו באופן אישי את פנייתה הרשמית של אלביט לשיתוף פעולה. הפגישה במוסקבה התקיימה ביום 4.11.04 והסתיימה בהבטחה של פלאגין להעביר את הנתונים לטיפול הגורם ב-KVTS המוסמך לבחון ולאשר את הצעת אלביט לשיתוף פעולה (נ/5, סעיפים 8-9).
14. מר ברגב העיד שערב לפני הגשת ההצעה למכרז הבולגרי, קיבל ממר מרגוליס את המסמך הדרוש. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית, אם עיין במסמך זה וסבר שהוא עונה על הדרישות וניתן לצרפו למכרז, השיב מר ברגב "אני סברתי שזה המסמך היחידי שיש לנו שאנו יכולים לצרף למכרז", ובאישורו הוא צורף למכרז. לשאלה אם כשראה את המסמך, שאל מדוע הוא מה-KVTS ולא מ- ROSOBORONEXPOR או MIL, ענה שהוא לא זוכר שפנה למישהו בעניין (עמ' 98 לפרוטוקול, שורות 15-19, 29-31). כלומר, לא היתה לכך כל משמעות הניתנת לזכירה. מר ברגב אישר שלא ביקש לעשות שינויים במסמך בטרם צורף להצעתה של אלביט, ובתשובה לשאלה אם הנוסח סיפק אותו השיב "הנוסח זה הנוסח שהיה" (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 1-4).
15. בניגוד לטענת אלביט, מעדותו של מר ברגב עולה שהמסמך שהושג לא היה "פגום וחסר ערך" כטענת אלביט, שהרי מר ברגב אישר שלא קיבל כל פנייה ממזמין הפרויקט הבולגרי לפיה הצעת אלביט נפסלת על הסף עקב העדר המסך הדרוש (עמ' 99 לפרוטוקול, שורה 19). משמעות הדבר היא שאלביט עמדה בתנאי המכרז, שביניהם כאמור התנאי הראשוני לפיו היה צריך לצרף להצעה אישור בדבר שיתוף פעולה מצד הגורמים הרוסיים. בהקשר זה העיד מר ברגב "קיבלנו הודעה שנבחרנו במקום הראשון וזומנו למו"מ על החוזה בתאריך מסוים" (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 24-25). הוא אף אישר שלאחר ששר ההגנה הודיע לאלביט על ביטול ההתקשרות ביניהם, אלביט פנתה לבית המשפט הבולגרי וטענה שהיא עמדה בתנאי המכרז, בן היתר על ידי המצאת המסמך, ולכן בית המשפט צריך להכריז עליה כזוכה (עמ' 101 לפרוטוקול, שורות 16-21). בית המשפט הבולגרי קיבל את עמדתה של אלביט והורה למשרד ההגנה לחתום על ההסכם עם אלביט (עמ' 101 לפרוטוקול, שורות 30-34). כלומר לאורך כל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בבולגריה לא נטענה על ידי מי מהצדדים טענה כנגד המסמך הדרוש שסיפק מר נוב. ההיפך הוא הנכון. אלביט אישרה את המסמך לפני קבלתו, הגישה אותו מכיוון שהיה המסמך הדרוש לדעתה, טענה בהליכים משפטיים שזה המסמך הדרוש, וטענתה התקבלה. מבלי לקבוע מסמרות בענין זה, שכן הנושא לא נטען עד תומו על ידי הצדדים, ותיתכן אבחנה בין הליכים בארץ ומחוצה לה, דומה שאלביט כבולה גם בהשתק שיפוטי, כפי שנקבע ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים פ"ד נט (6) 625 (2005), אבל גם בלי השתק שיפוטי, כבולה אלביט בהסכמתה כלפי נוב, שהמסמך שהשיג עבורה, הוא המסמך שנדרש לה, והוא המקיים את התחייבותו של מר נוב להשגת המסמך.
16. מר ברגב העיד, שלאחר החתימה על ההסכם, נכח בפגישה אחת שהתקיימה עם הרוסים. פגישה זו נבעה מדרישות שהיו לאלביט בקשר להסכם שנחתם מול הבולגרים, "כאשר חשבנו לתומנו שיש הסכמה עקרונית או כוונה או רצון של הרוסים לשתף איתנו פעולה, וניסינו להתחיל לקדם את התהליך הספציפי..." (עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 5-7, ההדגשה שלי- מ' ר'). ניתן לראות, שגם מר ברגב בעצמו מעיד, שאלביט לא ציפתה לכל התחייבות מצד הגורמים הרוסיים אלא, כפי שגם צוין במסמך הדרוש, רק ל"הסכמה עקרונית, או כוונה או רצון" מצידם.
17. אף אם בסופו של דבר הגורמים הרוסיים לא שיתפו פעולה עם אלביט, לא ניתן להאשים בכך את מר נוב. מר ברגב אישר, שבאותה פגישה הראשונה לא נאמר על ידי אותם גורמים רוסיים שהם לא מכירים באלביט ולא מוכנים לעבוד איתה, ואף הוסיף "נפגשנו איתם פעם אחר פעם" (עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 10-14). רק בדיעבד, הגיע מר ברגב למסקנה שלא הייתה לרוסים שום כוונה לשתף פעולה עם אלביט (עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 8-9). מר מרגוליס הצהיר, שלאחר שאלביט זכתה במכרז, הוא טס למוסקבה להיפגש עם נציגי התעשייה הצבאית הרוסית. בפגישות במהלך חודשים ינואר ופברואר 2005 עם נציגי התעשייה הצבאית הרוסית "הוצג רצון אלביט לשתף פעולה עם התעשייה הצבאית הרוסית במימוש הפרויקט הבולגרי. הנציגים הרוסיים הבכירים שעמם נפגשנו הקשיבו לדברים, אך למרבה הצער לא נתנו את הסכמתם לשיתוף הפעולה המבוקש" (נ/10, סעיפים 17-20). משאלו הם פני הדברים, נראה שאותם גורמים רוסיים לא פעלו בניגוד לאמור במסמך, אלא להיפך. הצד הרוסי הצהיר שאם תפנה אליו אלביט, יבחן את שיתוף הפעולה וישיב על כך. אלביט פנתה, ובין הצדדים התקיימו לא פחות משש פגישות, דבר המצביע על כך שהצד הרוסי אכן בחן אפשרות לשיתוף פעולה עם אלביט ולא דחה את העניין על הסף. הרוסים לא התחייבו שתשובתם תהיה חיובית. העובדה שהמגעים לא צלחו אין בה כדי להטיל את האחריות לכך על מר נוב. מר נוב נדרש לספק מסמך שימלא את התנאי להגשת הצעה במכרז, והוא עשה כן. מר נוב לא יכול היה, וגם לא התחייב, לערוב להתנהגות הגורמים הרוסיים.
18. לא רק זאת, אלא שמתצהירו של מר ברגב עולה, שסירוב הגורמים הרוסיים לשתף פעולה עם אלביט בפרויקט נבע, להערכת אלביט, "מתוך מחשבה שהפסקת הליכי מימוש המכרז תוביל לכך שהפרויקט יבוצע בסופו של דבר בלעדית על ידי הגורמים הרוסיים, ללא כל מעורבות מצד אלביט..." (נ/5, סעיף 22.1). גם מר אקהאוז העיד ש"לרוסים היה אינטרס לשלוט על ההשבחות הדומות, וחוץ מזה הם רצו להיות בטוחים שהם שולטים על המשך אספקת החלפים, והאיום שלהם היה שאם מישהו ייגע במסוק בלי אישור שלהם הם יפסיקו לתת חלפים. זה המוטיב העסקי שלהם" (עמ' 95 לפרוטוקול, שורות 4-7). דברים דומים עולים גם מדין וחשבון מיום 11.2.05 שהגיש יו"ר וועדת המו"מ לשר ההגנה הבולגרי (נ/5, נספח 12) בו נכתב "הכוונה הברורה של הצד הרוסי להשתתף בפרויקט זה אך ורק אם יהיה בתפקיד קבלן ראשי". הערכות אלה הן הערכות בדיעבד, ואין לדעת את כוונות הרוסים. גם לאחר ששמעתי את כל הראיות, לרבות על הסמכות לחתום ומי חתם על המסמך שהוצג באותו מגרש חניה, אין לדעת אם אכן התכוונו הרוסים מראש לשתף פעולה וחזרו בהם, או שלא התכוונו לשתף פעולה אבל הסכימו לתת מכתב שישקלו זאת, על מנת להראות יותר מאוחר שאי אפשר בלעדיהם. אי אפשר לדעת אם המסמך נכתב על ידי הגורמים המוסמכים ב- KVTS והוכחש אחר כך מטעמים שהשתנו, או שלא נכתב על ידי הגורמים המוסמכים מלכתחילה, או שנכתב מראש על ידי KVTS כך שניתן יהיה להתכחש לו. החשוב לענינו הוא שזה המכתב שפתח לאלביט את השער למכרז. זו היתה מטרת העסקתו של מר נוב, והיא הושגה.
19. משכך, אני דוחה את טענת אלביט כאילו "המסמך שמסר התובע בידי אלביט תרם לתוצאה הפוכה לחלוטין מזו שנועד להשיג- חוסר שיתוף פעולה מצד הגורמים הרוסיים בקשר לפרויקט, חוסר יכולת מצד אלביט לבצע את הפרויקט ולהשלימו, ביטול הפרויקט על ידי משרד ההגנה הבולגרי, וכן סירוב עקרוני של הגורמים הרוסיים לשיתופי פעולה בקשר לפרויקטים אחרים בעולם" (סעיף 34 לכתב ההגנה). אלביט לא הוכיחה שסירוב הגורמים הרוסיים בסופו של דבר לשתף פעולה עם אלביט קשור למסמך שנמסר, ואף הוכח אחרת, לרבות על ידי אלביט.
20. למעלה מן הצורך אציין שאלביט גם לא הוכיחה שהסיבה לביטול הפרויקט על ידי הבולגרים קשורה לאותו מסמך שהעביר מר נוב לאלביט. בהסתמך על הדין וחשבון מיום 11.2.05 טענה אלביט בבית המשפט הבולגרי, שהדרישה שנכללה במכרז לשיתוף פעולה עם הגורמים הרוסיים היא "בעייתית ולא ישימה", ללא כל קשר למסמך, ולכן נטען שהצדדים יכולים לשנותה או לא לכלול אותה בהסכם הסופי שייחתם ביניהם, כאשר בין היתר ניתן לפעול לפי ההמלצות שנכללו בדין וחשבון, שם נכתב "אין מכשול משפטי לכך שסעיף זה לא יימצא בהסכם הסופי שייחתם בין מטיל ההזמנה לבין המועמד שנבחר כקבלן מבצע" (נ/5, סעיף 25). כלומר, אלביט עצמה טענה, שניתן לקיים את ההסכם לביצוע הפרויקט גם ללא שיתוף פעולה של הגורמים הרוסיים, שפתח לו נמצא באותו מסמך.
21. בהחלטתו מיום 17.10.05 קיבל בית המשפט הבולגרי את טענתה של אלביט, לפיה מרגע שוועדת המו"מ בדקה את ההצעות במכרז והצביעה על אלביט כמדורגת ראשונה במכרז, לא ניתן לפתוח את הנושא לדיון מחדש, וקבע שההחלטה לביטול המכרז ציבורי אינה חוקית, וציוה לערוך הסכם עם אלביט. מר ברגב הצהיר, שכבר במסגרת המו"מ שניהל עם וועדת המו"מ מטעם המזמין, הסכימה הוועדה לכלול בהסכם חלופות לגבי אישור המסוקים בסיום הפרויקט "ללא מעורבות הגורמים הרוסיים" (נ/5, סעיף 31), כך שגם ללא שיתוף פעולה עם הרוסים, שבגינו התבקש מר נוב לספק את המסמך הדרוש, הסכימו הצדדים לחתום על הסכם ביניהם.
22. כשנה לאחר חתימת ההסכם לביצוע הפרויקט, ביום 29.1.07, הודיע משרד ההגנה הבולגרי לאלביט על הפסקת הפרויקט, ובהמשך, ביום 28.2.07 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שנועד להסדיר את העניינים הכספיים הנובעים מסיומו של ההסכם (נספח 32 ל-נ/5). על פי תצהירו של מר ברגב, בסופו של דבר, למרות החלופות שנקבעו בהסכם הביצוע לגבי אישור המסוקים לטיסה בסיום הפרויקט (Certification), לא ניתן היה לבצע את הפרויקט ללא שיתוף פעולה רוסי, "בין היתר בשל עניינים נוספים מעבר לסוגיית אישור המסוקים לטיסה" (נ/5, סעיף 33, ההדגשה שלי- מ' ר'). שוב, לא רק סירובם של הגורמים הרוסיים לשתף פעולה עם אלביט, לפי המסמך שבו לא התחייבו לשיתוף פעולה, הוא שגרם שלא ניתן היה לבצע את ההסכם.
23. הנה כי כן, אני קובע שמר נוב עמד בהתחייבותו לספק לאלביט את המסמך הדרוש לפי ההסכם בינו לבין אלביט. אף אם המסמך שהושג לא תאם את הנוסח שצורף להסכם השני, הרי לאחר שאלביט בחנה נוסח זה, החליטה שהוא מספק אותה והגישה אותו יחד עם יתר מסמכי המכרז. המטרה שלשמה אלביט דרשה את המסמך הושגה- אלביט התמודדה במכרז והוכרזה כזוכה וחתמה על הסכם עם המזמין הבולגרי. העובדה שלאחר יותר משנה בוטל ההסכם, לאחר שמר נוב קיים את התחייבויותיו, אינה שוללת ממר נוב את התמורה המגיעה לו מאלביט בגין השגת המסמך.

הגשת החשבונית

1. אלביט טוענת, שהתנאי לתשלום, הקבוע בהסכם הרביעי מיום 19.12.04 לא התקיים, משום שלא צורפה לדרישת התשלום חשבונית חתומה על ידי מר נוב ומר גרנר ביחד, ולכן עסקינן בעילה בת עוולה המבקשת לעקוף את ההסכם הרביעי ואת העומד מאחוריו (פרק ז' לסיכומים מטעמה). כבר עתה אביע את תמיהתי על הטיעון שתביעת תשלום ללא הגשת חשבונית חתומה על ידי שני מנהלי החברה נטענת להיות עוולה. על פני הדברים, אם מגיע לחברה כסף, בהנחה שהכסף מגיע לחברה, העובדה שלא צורפה לדרישה חשבונית, אינה עוולה, וחברה עסקית וציבורית הנוהגת בתום לב משלמת את חובותיה לחברה, ככל שהם קיימים, גם אם לא קיבלה שדרישה חתומה על ידי שני המנהלים, אלא על ידי מנהל אחד. אם החברה היא הזכאית, אין זה משנה אם בשם החברה דורש מנהל אחד או שני מנהלים. החייבת יודעת שהיא חייבת לשלם לחברה, בין אם אחד דורש, ובין אם שניים, ובין אם עדיין לא נדרשה כלל.
2. בהסכם הרביעי (נספח 18 ל-נ/3) נקבע שבהמשך למכתב מיום 28.11.04, הלוא הוא ההסכם השני, "בהתאם להוראותיכם יבוצעו התשלומים לחברתכם אך ורק כנגד חשבונית החתומה על ידי ה"ה אלכסנדר נוב וולרי גרנר במשותף" (ההדגשות שלי- מ' ר'). כפי שציינתי קודם לכן, בהסכם הרביעי ישנה דרישה לתשלום לגרטון, כך שהאמור בהסכם זה רלוונטי רק לגבי סכומים שעל אלביט לשלם לגרטון, ולא למר נוב, כלומר יש התייחסות נפרדת לגרטון ולמר נוב. זאת ניתן להסיק גם מכך שבהסכם הרביעי אין כל אזכור להסכם השלישי מיום 30.11.04, המתייחס כזכור להתחייבות אלביט כלפי מר נוב בלבד.
3. מר נוב אישר בחקירתו הנגדית שחתם על ההסכם הרביעי, אך לטענתו "שום תשלום לא היה צריך להתבצע אחרי תאריך 19.12.04 לחברת גרתון וזאת הסיבה שחתמתי על המסמך הזה לפי בקשה של אלביט" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 7-9). לדבריו, היה לו מוזר שהוא נדרש לחתום על ההסכם, אך חברת גרטון לא עניינה אותו יותר, מאחר ששאר התשלומים שהיה צריך לקבל מאלביט היו תשלומים אליו, לאלכסנדר נוב, ולא לגרטון (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 14-21).
4. מר נוב הסביר, שבניגוד לתשלום של 6,300 דולר ארה"ב עבור הוצאות שהופיע בהסכם הראשון, ששולם לחשבונו האישי כנגד חשבונית של גרטון, התשלום של ה-45,000 דולר ארה"ב עליו סוכם בהסכם השני הועבר מאלביט לחשבון של אנשי עסקים רוסיים שעזרו לו בכל המערך שלו ברוסיה. לאחר שאישר שגם תשלום זה בוצע מול חשבונית של גרטון, הוסיף מר נוב, שאומנם שני הסכומים יצאו מול חשבוניות של גרטון, אך "בהבדל קטן שכל שאר התשלומים שבוצעו, הם בוצעו אליי כהחזר הוצאות שלי פרטיים והתשלום של 45,000 שולמו לאנשי עסקים רוסיים. לא אליי" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 17-18).
5. לשאלה, מדוע הוציא חשבונית של גרטון בשני המקרים, שהרי לפי דבריו הוא לא היה צריך לתת חשבונית של גרטון עבור הסכום של 45,000 דולר ארה"ב ששולם שלא לחשבונו האישי, השיב מר נוב, שאת החשבונית של ה-45,000 דולר הוא היה צריך למעשה לתת מהחשבון של אותה חברה שלחשבונה הועבר הסכום, אלא שהרוסים לא רצו לתת חשבונית ולכן נאלץ לתת חשבונית של גרטון (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 21-28). הסבר זה לא נסתר.
6. בהמשך הסביר מר נוב, שכאשר נחתם ההסכם השני היה ברור שרק הכסף שלא מגיע לו באופן אישי ישולם תמורת חשבונית של גרטון "והתשלומים שמגיעים לי באופן אישי, שזה 350,000 דולר ועוד אחוז אחד שעליו נדבר אח"כ מסך הכל הפרויקט, ישולמו לי באופן אישי. זאת בניגוד למה שאמרתי קודם, שהייתי צריך לתת חשבונית לאלביט על כל תשלום שהם מבקשים. רו"ח שלי אמר לי שיש לי אפשרות להגיש חשבונית חד פעמית כתובה על ידי. זאת אומרת לא באמצעות גרטון ואז אני עמדתי בפירוש עם מר יואלי ואמרתי לו לכתוב בפירוש שזה ישולם לי באופן אישי ולא לגרטון ואמנם ככה זה נכתב" (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 5-13).
7. מר נוב הוסיף, שרואה החשבון שלו אמר לו שהכי טוב שיוציא חשבונית אחת או שתיים פרטיות, אבל לא יותר מזה. כשנשאל אם הדבר נאמר לו לפני שחתם על ההסכם הראשון, ענה מר נוב שרואה החשבון אמר לו את זה מאוחר יותר (עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 28). לדברי מר נוב, היה ברור שמאחר שבסעיף 4 להסכם השני כתוב "לך", כלומר למר נוב באופן אישי, הוא צריך למצוא פתרון לחשבונית הזו, והוא גם הסביר למר יואלי שזו תהיה חשבונית חד פעמית שמותר לו להוציא באופן אישי (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 1-3). מר יואלי העיד לאחר עדותו של מר נוב, ולא הכחיש דברים אלה.
8. מר נוב נשאל על כך שיום יומיים לפני שנחתם ההסכם השני, שלח למר יואלי מייל בו התייחס לנוסח ההסכם וביקש ממנו לערוך בו תיקונים, כאשר בין השאר הוא כתב ש"חברת גרטון תקבל תשלומים בגבוה 1%" (נספח 15 ל-נ/3- בסופו של דבר נכתבה זכות זו כלפי מר נוב עצמו). מר נוב חזר על כך, שכפי שהוסבר לו על ידי רואה החשבון שלו, הוא יכול להוציא חשבונית אחת או שתיים ידנית שלו פרטית. לדבריו, על פי מה שהסביר לו מר יואלי, את התשלום הזה של 1% מסך הפרויקט אלביט לא תוכל לשלם לו בבת אחת, מאחר ולכל פרויקט יש את התקציב שלו, ולכן הוא יהיה חייב לקבל את התשלום הזה של אחוז אחד בהתאם לפריסת תשלומים שאלביט תקבל מבולגריה. מר נוב ציין, שהעריך שאם הפרויקט יימשך לפחות שנה או שנתיים, אז יהיו מינימום 10 תשלומים, והוא לא יוכל להוציא חשבונית אישית, וזו הייתה הסיבה שכתב גרטון (עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 5-10).
9. לשאלת ב"כ אלביט, מדוע לפני שנחתם ההסכם השני לא הפנה את תשומת לב מר יואלי לכך שאת תמורת 350,000 דולר ארה"ב יקבל תמורת החשבונית שלו, השיב מר נוב, שהוא לא מצא לנכון לדבר על זה היות ש"זה היה כתוב בבירור". ההסכם היה מופנה גם למר נוב וגם לגרטון, כשלדבריו יש חלק שמתייחס לגרטון ויש חלק שמתייחס אליו, והוא לא חשב שיש צורך להסביר בדיוק איך הוא מוציא חשבוניות, אם בחשבונית פרטית או חשבונית אחרת (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 12-15).
10. אם עלתה מחשבה בליבי, שהסבריו של מר נוב קצת עקומים, והם נסיון בדיעבד להסביר שינוי בזהות בינו לבין גרטון, באה עדותו של מר גרנר, שותפו הרשום של מר נוב לבעלות על גרטון, ושינתה עמדה זו. מתצהירו ומעדותו של מר גרנר עולה, שההסכם הרביעי רלוונטי רק לגבי תשלומים לגרטון. לפי תצהירו, לאחר שהתברר לו שמר נוב נהג עמו שלא ביושר ופעל בניגוד לסיכום ביניהם, לפיו תשלומים של אלביט יבוצעו כנגד חשבונית של גרטון שתהיה חתומה על ידם במשותף והם יתחלקו שווה בשווה בכל סכום שיתקבל מאלביט, "דרשתי ממנו כי ייחתם הסכם בין חברת "GARTON", שבמסגרתה פעלנו מר נוב ואני מול אלביט, ובין אלביט, לפיו אלביט תבצע תשלומים לחברתנו אך ורק כנגד חשבונית החתומה על ידי מר נוב ועל ידי במשותף, והסכם כזה נחתם ביום 19.12.2004" (נ/6, סעיף 14, ההדגשה שלי- מ' ר'). מר גרנר נקט בתצהירו במילה "תבצע" בלשון עתיד, מאחר שהיה ברור שההסכם הרביעי חל רק מאותו מועד ואילך ורק על תשלומים לגרטון, כפי שהעיד מר נוב. לכך אני מאמין. ההסכם צפה פני העתיד.
11. לפי עדות מר גרנר, מר נוב נהג עמו שלא ביושר ובניגוד להסכמים, לאחר שהוא ומר נוב חתמו על הסכם שגרטון היא חברה משותפת של שניהם ואסור לעשות דבר אלא אם יש חתימות של שניהם (עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 1-2). מר גרנר לא הציג שום הסכם שלכאורה נחתם בינו לבין מר נוב. כשנשאל על כך, השיב שלא חשב שצריך להציג זאת בפניי בית המשפט (עמ' 109 לפרוטוקול, שורה 14). אציין, שמר גרנר נתן עדותו הראשית בתצהיר, שנוסח על ידי עורכי דינה המיומנים של אלביט, שאילו ידעו על הסכם כלשהו, היו ודאי מצרפים אותו לתצהיר. אלביט לא פנתה לאחר עדותו וביקשה לצרף את ההסכם שנשמט כביכול. כאשר נשאל מר גרנר, אם כתב למר נוב מכתב בו דרש ממנו מחצית מהסכום של ה-45,000 דולר ארה"ב שכבר שולם, השיב מר גרנר בשלילה (עמ' 120 לפרוטוקול, שורות 32-33). לא אפרט את התרשמותי מעדותה הבלתי אמינה של מר גרנר, על מנת שלא לפגוע באדם מבוגר הקשור בעסקיו לאלביט. אסתפק בכך שאומר, שלא בכדי, למרות טענת מר גרנר שמר נוב פעל מאחורי גבו והעלים ממנו כספים, לא מצא לנכון אפילו לפנות למר נוב בעניין זה.
12. לגבי חתימת ההסכם הרביעי, העיד מר גרנר, שיכול להיות שמר נוב בא אליו עם ההסכם ואמר לו שמאחר שמר נוב חתם עליו, גם על מר גרנר לחתום עליו (עמ' 116 לפרוטוקול, שורות 21-22). כלומר היוזמה היתה של מר נוב. דבריו אלו סותרים את האמור בתצהירו, לפיהם הוא שדרש ממר נוב שההסכם הרביעי ייחתם. בהמשך עדותו עולות סתירות נוספות. כך למשל, העיד מר גרנר שאין לו מושג מה כתוב במסמך שעליו חתם, זה שכזכור דרש לחתום לפי תצהירו (עמ' 118 לפרוטוקול, שורות 28-29), ושהוא חתם על המסמך לאחר שמר נוב חתם עליו היות ש"אנחנו שותפים בחברה ואני סומך עליו" (עמ' 119 לפרוטוקול, שורה 28). כלומר, פעם מר גרנר טוען שלא סמך על מר נוב ולכן ביקש ממנו לחתום על ההסכם, ובפעם אחרת הוא טוען שהוא סומך עליו. מר גרנר ניסה לטעון גם שהוא לא שולט בעברית, ולכן חתם על כל מסמך שהוגש לו בעברית אחרי מר נוב, אולם כשנשאל מה חשב שמבטא המספר המופיע במסמך המתייחס להסכם מיום 28.11.04, ענה מר גרנר שחשב ש"מתאריך זה אנו מתחילים לעבוד ביחד, ניתנה לנו משימה ולכן אנו מתחילים" (עמ' 120 לפרוטוקול, שורה 8). כלומר, התחלת העבודה המשותפת היא ביום 28.11.04, כאשר העבודה המשותפת מסתיימת ביום 30.11.04, יומיים אחר כך, וכאשר בין 28.11.04 ל- 30.11.04 אין מר גרנר עושה דבר לקידום הפרוייקט המשותף כביכול. כאמור, איני מאמין לרוב עדותו של מר גרנר. אני מאמין לעדותו, הנתמכת בדברי מר נוב, שההסכם הרביעי מתייחס לתשלומים שחייבת אלביט להעביר לחברת גרטון, ככל שיהיו כאלה.
13. אני קובע איפוא, שההסכם הרביעי מתייחס לתשלומים שעל אלביט להעביר לגרטון. מכיוון שהתביעה נסובה על תשלומים שאלביט התחייבה להעביר למר נוב עצמו, גם אם הדבר נעשה דרך חברת גרטון, אני דוחה את טענת אלביט, כאילו לא התקיים התנאי לתשלום כפי שנקבע בהסכם הרביעי, שהוא צירוף חשבונית חותמה על ידי מר גרנר ומר נוב ביחד.

היקף זכותו של מר נוב על פי ההסכמים

התשלומים בסך 45,000 ו-350,000 דולר ארה"ב

1. קבעתי שמר נוב סיפק לאלביט את המסמך הדרוש לפי ההסכם השני, ועל כן התקיים האמור בסעיף 3 להסכם השני לפיו "היה ותקבל אלביט מערכות לא יאוחר מיום 1.12.04 מכתב מאת ה-KVTS עפ"י הרצ"ב, אז ישולם לך סך של 45,000 US$ כתשלום כולל וחד פעמי עבור תרומתך בקבלת המכתב". סכום זה שולם למר נוב כדין, ועל כן, אני דוחה את טענת הקיזוז שהעלתה אלביט, הנסמכת על הטענה שסכום זה שולם למר נוב ללא הצדקה (סעיף 81 לכתב ההגנה).
2. בעוד ששולם למר נוב התשלום הקבוע בסעיף 3 להסכם השני, אלביט לא שילמה למר נוב את הסכום בסך 350,000 דולר ארה"ב, הקבוע בסעיף 4 להסכם השני, אשר הותנה בקיומם של התנאים שלהלן:

א. קבלת המכתב מאת ה-KVTS ;

ב. חתימת אלביט כקבלן ראשי על הסכם לביצוע הפרויקט לא יאוחר מיום 31.12.05;

ג. קבלת תשלום ראשון בגין הפרויקט.

1. התנאי הראשון, בדבר קבלת המסמך הדרוש, התקיים כאמור ביום 30.11.04. גם שני התנאים הנוספים התקיימו. ביום 2.12.05 חתמה אלביט כקבלן ראשי על הסכם לביצוע הפרויקט עם משרד ההגנה הבולגרי בשווי 57.3 מיליון יורו (נספח 15 ל-נ/5). בזאת התקיים התנאי השני. ביום 3.1.06 שולם לאלביט סך של 8,599,850 יורו כמקדמה ראשונה לפי סעיף 7 להסכם הביצוע (נספח 17 ל-נ/5). בזאת התקיים התנאי השלישי. יוצא איפוא, שבשנת 2006 היה על אלביט לשלם למר נוב את התשלום שבסעיף 4 להסכם השני, ואלביט הפרה התחייבותה זו.

התשלום בגובה 1% משווי הפרויקט

1. בכל הנוגע להסכם השלישי, הסכם זה כלל התחייבות מצד אלביט לשלם למר נוב "1% (אחוז אחד) מגובה העסקה עםBULGARIA כתגמול נוסף ל-400,000 דולר ארה"ב שהוזכרו בהסכם מתאריך 28.11.04 BACK TO BACK עם קבלת התגמולים מהמזמין, ממשלת BULGARIA". הסכום של 400,000 דולר ארה"ב מתייחס למעשה לסך של 395,000 דולר ארה"ב שנקבע בהסכם השני (המורכב מ-45,000 דולר ארה"ב לפי סעיף 3 להסכם השני ו-350,000 דולר ארה"ב לפי סעיף 4 להסכם השני, ראו עדות מר נוב, עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 2).
2. אלביט טוענת שבעוד שציפתה לקבל את המסמך הדרוש ללא תנאי, מר נוב- במקום למסור את המסמך לידי אלביט- התנה את מסירתו בהתחייבות מצד אלביט לתשלום השווה ל-1% מחלקה של אלביט בפרויקט שיתקבל בפועל, בנוסף לתשלומים שסוכמו עמה מראש ונקבע בהסכם השני. לטענתה מדובר בהתניה פסולה ובעשותו כן פעל מר נוב שלא כדין, בחוסר תום לב קיצוני, בדרך העולה כדי כפייה מסחרית, ואף בדרך המהווה הפרה בוטה של ההתחייבויות שניתנו לאלביט בהסכם השני (סעיפים 20-22 לכתב ההגנה). לגישתה של אלביט, משום שהתביעה נסמכת על ההתניה הפסולה, מדובר בתביעה פסולה המנוגדת לתקנת הציבור ונגועה באי חוקיות (סעיפים 52-55 לכתב ההגנה).
3. לפי סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". לא בנקל יכיר בית המשפט להכיר בכפייה כלכלית כעילה מוצדקת לביטול חוזה, ולכך נקבעו אמות מידה מכבידות. בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 719 (1994) התייחס בית המשפט העליון לבעייתיות בהבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ובין לחץ כלכלי ההופך לכפייה:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי – כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם ... לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה מקנה זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת פועל משפטי על פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ"

(ראו גם: ע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769 (2003)). על כך יש להוסיף את הנטל המוטל על הכפוי לאחר שכרת את החוזה, ובין היתר, הודעה על הכפיה וביטול בפועל של החוזה.

1. מר יואלי הצהיר על נסיבות חתימת ההסכם השלישי. בתאריך 30.11.04, לאחר המפגש במגרש החניה, ולאחר שהמכתב החתום כבר נמסר למר נוב, בשעות הערב, עדכן אותו מר מרגוליס, בשיחה ממוסקבה שמר נוב מסרב למסור לו את המכתב החתום, ומתנה את מסירתו בכך, שתתווסף להסכם השני עמלה נוספת בשיעור של 1% מכל סכום שאלביט תקבל מהמזמין במסגרת הפרויקט, לאור המאמצים הרבים שהשקיע לטענתו בהשגת המכתב. מר מרגוליס מסר למר יואלי שדחה את הבקשה של מר נוב, והציע למר נוב לפנות למר יואלי בנושא לאחר שובו ארצה, אולם מר נוב סירב לכך ודרש ממנו להסדיר את הנושא לפני שהוא מוסר לידיו את המכתב החתום. בנסיבות אלה, לאור לוח הזמנים הצפוף בפרויקט שחייב הגשת הצעה תוך ימים בודדים, ובשים לב להשקעות אלביט עד לאותו שלב בקשר לפרויקט, שהיו יורדות לטמיון אילו לא היה מתקבל לאלתר המסמך הדרוש, לא הייתה לו כל אלטרנטיבה מעשית אחרת, ולכן נאלץ מר יואלי, כך על פי תצהירו, לאשר למר מרגוליס לחתום על ההסכם השלישי (נ/3, סעיפים 36-38).
2. מר יואלי העיד, שההסכם השלישי נרשם על פתק במוסקבה. מר מרגוליס הקריא לו את ההסכם ולאחר אישורו חתם עליו (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 11-12). כלומר, מר מרגוליס חתם על ההסכם לא לפני שדיווח למר יואלי על דרישתו של מר נוב והתייעץ עמו. לדברי מר יואלי, מאחר שבאותו מעמד נותרו לאלביט 24 שעות להגיש את המסמך, "לא יכולתי להתעקש על דבר" (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 31-32). הוא הסביר, שהיה לו ויכוח מר ונוקב עם מר נוב על הדרישה לחתימה על עמלה של 1% כפי שרשום בהסכם השלישי, והוא חשב לתומו שכשמר מרגוליס יחזור לארץ הוא יוכל " להפוך את העניין הזה ולדבר עליו" (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 4-5).
3. ואולם, מר יואלי אישר, שלאחר חזרת מר נוב ומר מרגוליס לארץ, הוא לא ביקש או פעל להוציא למר נוב מכתב שמבטל את ההסכם (עמ' 81 לפרוטוקול, שורה 3). הוא הוסיף, שאלביט קיוותה שההסכם יביא לתוצאה חיובית, "אנחנו האמנו שזה בסוף אולי יש סיכוי שייצמח מזה פרויקט. לכן לא מצאתי לנכון עם כל מה שתיארתי קודם, דיברת על כפייה, להעלות את זה" (עמ' 81 לפרוטוקול, שורות 11-14). כלומר, לאחר שחזר מר נוב ארצה, והכפיה הנטענת פסקה, שהרי המכתב נמסר והוצג במסגרת ההצעה למכרז, לא עסקו מר יואלי ואלביט בביטול ההסכם, מכיוון שקיוו לתוצאה חיובית של זכיה במכרז, ובמקרה זה הסכימו לשלם את העמלה שהתחייבו לה. בתשובה לשאלה, אישר מר יואלי, שאם הפרויקט היה יוצא לפועל אלביט לא הייתה מעלה טענת כפייה (עמ' 81 לפרוטוקול, שורה 17).
4. יתר על כן, מסתבר, שאותה דרישה ל-1% מהפרוייקט לא היתה דרישה חדשה. דרישה זו נדונה בין מר נוב למר יואלי עוד קודם לנסיעתו (עדות מר יואלי בעמ' 60 שורות 30-31), ולא נדחתה על ידי מר יואלי, שאף נשא ונתן על 1.5% מהייצור, אלא שהוא לא הסכים להכניס זאת להסכם בשלב הזה (עמ' 69 שורה 33 עד עמ' 76 שורה 6). נושא זה היה על השולחן ונדון בין הצדדים, ואלביט לא דחתה את הדרישה. בהיותו בישראל, לפני קבלת המסמך, היה מר נוב במעמד של מבקש להכניס תמורה נוספת להסכם, ומר יואלי במעמד של מי שישקול ויודיע את החלטתו, תוך שימוש בכוחה העדיף של אלביט. מה שמר נוב עשה במוסקבה הוא היפוך שולחן המשא ומתן, ושימוש בקלף שהיה בידו במצב שבו ידה של אלביט על התחתונה. סירוב היה יכול לגרום למר נוב הפסד, אבל לגרום לאלביט הפסד גדול הרבה יותר. אלביט מצמצה ראשונה, והסכימה לדרישתו של נוב, אבל לא נכפתה, אלא נענתה לתרגיל במשא ומתן. מכאן מובן מדוע, כשחזר מר נוב ארצה לאחר שנמסר המסמך, לא פעלה אלביט לביטול ההסכם, אלא השלימה עימו. הוא היה במסגרת ציפיותיה.
5. אלביט לא התקשרה בחוזה עקב כפייה כלכלית או אחרת. אלביט שקלה היטב את שיקוליה המסחריים, ופעלה לפיהם. היא נזקקה לשירותיו של מר נוב והייתה מוכנה לשלם לו בעין יפה על שירותיו, כולל 1% מהפרויקט אם יצליח. אילו היה הפרוייקט מצליח, לא היתה טענת כפיה. תוצאת הפרוייקט הבלי רצויה מבחינת אלביט, אין בה כדי לפגום בחופש הרצון של הצדדים בעת כריתת ההסכם השלישי. אני קובע איפוא שלא היתה כל כפיה בכריתת ההסכם השלישי.
6. גם אם היתה אלביט מוכיחה שמדובר בכפייה, כפייה אינה שוללת קיומו של רצון התקשרות, אלא רק פוגמת ברצון זה. חוזה שנכרת בכפייה אינו בטל מעיקרו, אלא ניתן לביטול על פי בחירתו של מי שהתקשר בכפייה (גבריאלה שלו דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי 325 (2005)). במילים אחרות, כפייה אינה מאיינת את החוזה אלא מאפשרת את ביטולו על ידי מי שנפגע. כדי לאיין תוקפה של הסכמה יש לנקוט בפעולה של ביטול ההסכם (ראו: ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75 (1989). אלביט לא הודיעה על ביטול ההסכם השלישי כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים, שעניינו בדרך ביטול חוזה:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה" (ההדגשות שלי- מ' ר').

אלביט לא עשתה דבר וחצי דבר על מנת לבטל את ההסכם השלישי, ולא טענה בשום שלב שיש לבטל את ההסכם עקב פגם בכריתתו. אני דוחה איפוא את טענות אלביט כאילו יש פגם כלשהוא בכריתת ההסכם השלישי.

1. בהתאם להוראות ההסכם השלישי וכוונת הצדדים, על אלביט לשלם למר נוב, בנוסף לסך של 350,000 דולר ארה"ב, גם אחוז מהיקף העסקה שעמד על 57.3 מיליון יורו, דהיינו סך של 573,000 יורו. אלא, שלכך הותנו תנאים.
2. לאחר שמשרד ההגנה הבולגרי הודיע לאלביט על הפסקת הפרויקט, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיה אלביט השיבה למזמין הבולגרי את מלוא התמורה ששילם לה עד אותה עת, שעמד על סך 11,889,750 יורו, וזה מצידו שילם לה סך של 8.5 מיליון יורו, בדרך של קיזוז, עבור ציוד ומידע שקיבל והוצאות.
3. לטענת אלביט, הזכאות לקבלת התגמול הנוסף בגובה 1% שבסעיף 2 להסכם השלישי מוגבלת אך ורק לתקבולים שהתקבלו בפועל מהמזמין הבולגרי. אם אלביט אינה מקבלת תשלום כלשהו מאת המזמין, ממילא גם מר נוב לא יקבל תשלום של 1% הנגזר ממנו.
4. מר נוב העיד שסיכם עם מר יואלי, שיקבל את האחוז מסך הפרויקט "גם אם זה לא משולם בפועל" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 17). בהסכם עצמו נקבע שאלביט תשלם 1% "מגובה העסקה" שתקבל בפרויקט. אין הסכם בין הצדדים לגבי נושא זה, מלבד ההסכם השלישי. אמנם, מר נוב הניח במשרדו של מר יואלי דרישה אחרת, שונה במקצת, אבל זו לא הוסכמה, הגם שלא נדחתה, ולכן דרש מר נוב את חתימת ההסכם השלישי. על כן, רק ההסכם השלישי הוא הקובע את תנאי התשלום. על פי ההסכם, כוונת הצדדים הייתה שמר נוב יקבל תשלום רק אם המזמין הבולגרי יעביר כספים לאלביט, שאם לא כן היה נכתב שהאחוז ייקבע מסכום החוזה. מסקנה זו מתיישבת עם האמור בהמשך הסעיף, לפיו התשלומים יינתנו back to back עם "קבלת התגמולים מהמזמין", ואם לא יתקבלו תגמולים כאלה, מר נוב לא יהיה זכאי לתגמול הנוסף בגובה 1% מהעסקה. דברים אלו עולים גם מעדותו של מר נוב מהם נראה שכך הבין את משמעות המונח "גב אל גב" (עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 11-15):

"ש. זאת אומרת שהסכמת שאתה תקבל את האחוז שלך לפי התשלומים שיתקבלו בפועל מבולגריה.

ת. אני ידעתי והסכמתי שאת האחוז מסך הכל הפרויקט אני מוכן לקבל בתשלומים.

ש. לפי הקצב שבו הבולגרים, הלקוח ישלם לאלביט.

ת. כן. בק טו בק"

1. לדברי מר נוב, הסכים לקבל מאלביט תשלומים, לפי קצב התשלומים שאלביט מקבלת מממשלת בולגריה. משנשאל אם כל פעם שאלביט מקבלת תשלום מממשלת בולגריה היא צריכה לשלם לו אחוז אחד, השיב מר נוב בחיוב (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 12-13). על אותו משקל יש לומר, שכאשר אלביט לא מקבלת תשלומים מבולגריה, היא לא צריכה לשלם למר נוב. ידיעתו והבנתו של מר נוב שמדובר בתשלום שאמור להשתלם רק מתוך כספים שיתקבלו בפועל ממשרד ההגנה הבולגרי עולה גם מהאמור במכתב ששלח מר נוב למר יואלי ימים ספורים לפני חתימת ההסכם השלישי, בו כתב כך (נספח 15 ל-נ/3):

"סוכם בינינו שתשלום של 350,000 דולר ישולמו מיד עים זכייה ולא לאחר קבלת תגמולים מהפרויקט. כמו כן מוסכם בין הצדדים כדלהלן: חברת גרטון תקבל תגבולים בגובה 1% מסך הכל שווי הפרויקט בבולגריה וישולמו מהתקבולים אשר יתקבלו מהפרויקט." (ההדגשות שלי- מ' ר').

1. עינינו הרואות שמר נוב דרש ממר יואלי שתי דרישות שונות באשר לשני התשלומים שהוא זכאי לקבל מאלביט: בעוד לגבי התגמול הנוסף בסך 1%, מר נוב טען שסוכם לקבלו מתוך כספים שיתקבלו בפרויקט, הרי שלגבי התשלום בסך 350,000 דולר ארה"ב- מר נוב טען שסוכם לקבלו כבר ברגע הזכייה, ולא מותנה בקבלת תקבולים כלשהם ממשרד ההגנה הבולגרי, בניגוד לתשלום המתייחס ל-1%.
2. מר נוב התבקש להתייחס למכתב מיום 17.5.06 שכתב בא כוחו דאז למר מרגוליס (נספח 21 לתצהירו ת/1):

"1. ...

2. אישרת למר מר נוב את הסכמת אלביט מערכות בע"מ, שהתשלום אליו יתבצע BACK TO BACK, והואיל ואלביט מערכות קיבלה זה מכבר תשלומים על חשבון עיסקת ההשבחה, אמור היה מר מר נוב לקבל 1% מסכומים אלה.

3. הואיל ואין הסכמה מצד אלביט מערכות לתשלום, הנך מתבקש בזאת לשלם את הסכומים המגיעים עד כה למר מר נוב, באמצעות הח"מ" (ההדגשות שלי- מ' ר').

1. הטיעון שהוא בסיס לתשלום, הוא שאלביט קיבלה תשלומים. אם לא קיבלה, אין תשלום. מר נוב אישר שבמכתב זה דרש "אחוז אחד מאותם סכומים שאלביט כבר קיבלה" (עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 25, ההדגשה שלי- מ' ר'). לפני הגשת התביעה מר נוב פנה לאלביט בעניין התגמול בסך 1%, אבל לא דרש לקבל ממנה שיעור זה מתקבולים שעדיין לא התקבלו אצלה. כמו כן, בכתב התביעה ציין מר נוב ש"ייתכן כי מאז דצמבר 2005 הועברו לאלביט תשלומים נוספים בסכומים שאינם ידועים לתובע" (סעיף 20 לכתב התביעה). אם זכותו של מר נוב לא היתה תלויה בתשלומים שהועברו לאלביט, מה זה משנה איזה תשלומים הועברו לאחר מכן?
2. כאשר נשאל מר נוב, מדוע זה רלוונטי אילו סכומים קיבלה אלביט, לפי טענתו שאלביט צריכה לשלם לו בין אם היא מקבלת ובין אם היא לא מקבלת כסף מהמזמין הבולגרי, ענה מר נוב בקצרה "כי היה מגיע לי כסף". לאחר שניתנה לו אפשרות נוספת לענות על השאלה, השיב שהוא לא חושב שהיה לו כל כך חשוב לדעת כמה אלביט קיבלה עוד מעבר לתשלום הזה, הוא פשוט רצה להיות מעודכן במה קורה בפרויקט (עמ' 46 לפרוטוקול, 18-23). איני מאמין לתשובה זו. מר נוב ידע היטב שזכותו תלויה בתקבולים שמקבלת אלביט. לא בכדי, הטיל בהמשך מר נוב את האחריות על עורכי דינו באומרו "זה לא עניין אותי וזה שזה מופיע יכול להיות שעורכי הדין שלי כתבו את זה" (עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 3).
3. כאמור, על פי תנאי ההסכם, והתרשמותי מעדותו של מר נוב בנושא זה, מר נוב לא הוכיח שכוונת הצדדים בעת ההתקשרות הייתה להעניק לו תמורה בגובה אחוז מהפרויקט, ללא קשר לביצועו ולשאלה אם קיבלה אלביט תקבולים מהמזמין הבולגרי. על כן, אני קובע שלאור העובדה שכל התשלומים שהתקבלו אצל אלביט הוחזרו למשרד ההגנה הבולגרי, מר נוב אינו זכאי ל-1% מהיקף העסקה שעמד על מעל 57 מיליון יורו.
4. באשר לאותם 8.5 מיליון יורו שהתקבלו אצל אלביט, טען מר נוב, שסך 7.94 מיליון יורו שניתן לאלביט מתייחס ל"עבודת פיתוח שנעשתה ככל הנראה שנים מוקדמות יותר בעת שאלביט בנתה את התשתית לעמידתה בתנאים המקדמיים של המכרז", כך שהשקעתה של אלביט בתחום המחקר והפיתוח כלל לא הצריכה השקעה בגובה של כמעט 8 מיליון יורו. לפיכך, טען מר נוב, שהסכום שנתקבל אצל אלביט הוא במרביתו פיצוי בגין ביטול ההתקשרות, ויש לראותו ככולל גם את שכרו, ואת החישוב של האחוז הנוסף לו הוא זכאי, יש לעשות על ההיקף הכולל של הפרויקט (סעיפים 197-199 לסיכומים).
5. לפי הסכם הפשרה, מתוך הסך של 8.5 מיליון היורו שקיבלה אלביט, 560,000 יורו היו בגין ציוד שיוצר וסופק (6.5% מהסכום הכולל) והיתרה בסך 7.94 מיליון יורו (93.5% מהסכום) הייתה בגין הנדסה ופיתוח (נספח 32 ל-נ/5, עמודים 1-3 לנספח B להסכם הפשרה). מר נוב כלל לא הוכיח (אף לא הצהיר על כך ולא העיד על כך) את טענתו ש"מרבית אם לא כל הידע בתחום ההנדסה והפיתוח כבר היה קיים ברשותה של אלביט ולא הצריך מצידה להמציא את הגלגל מחדש". לא הוכח שאלביט הפיקה רווחים מהפרויקט. לא נסתרה העובדה העולה מהסכם הפשרה, שהכספים שניתנו לאלביט הוחזרו לה בגין הוצאותיה, וכפי שהעיד מר ברגב, עד לביטול הפרויקט "בוצעה עבודה נכבדה מאוד גם בארץ וגם בבולגריה" (עמ' 103, שורות 18-19). על כן אני קובע, שמר נוב לא זכאי גם ל-1% מכספים שניתנו לאלביט לפי הסכם הפשרה לאחר שהעסקה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, כספים שנועדו לכסות את הוצאותיה בקשר לפרויקט עד לאותה נקודה.

פיצויים עקב הפרת הסכם

1. מר נוב טען, שעקב התנהלותה הפסולה של אלביט וסירובה לשלם את שכרו, יש לפסוק לו פיצוי בהתאם להוראות סעיפים 2, 3 ו-10 לחוק החוזים (תרופות), התשל"א- 1970 (להלן: "חוק התרופות"). מר נוב הוסיף וטען, שיש לשקול גם את חיובה של אלביט בפיצוי עונשי לטובתו, נוכח התנהלותה הפסולה בהתחמקה ביודעין ובחוסר תום לב מקיום התחייבויות מפורשות כלפיו. יש לציין שבעוד שבכתב התביעה נטען שיש להעמיד את הפיצוי בגין הפרת ההסכם על סך של 1,000,000 ₪, בסיכומים מטעמו הואיל מר נוב להעמיד את הפיצוי על סך של 500,000 ₪.
2. כידוע, מטרתה של תרופת הפיצויים בדיני החוזים היא השבת המצב לקדמותו קרי, יש להעמיד את הנפגע, מבחינה כספית, באותו מצב בו היה עומד אלמלא ההפרה. בכך מגינה תרופת הפיצויים על אינטרס הצפיות של הנפגע, כלומר האינטרס של הנפגע ליהנות מביצוע החוזה (ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן (לא פורסם, 5.7.07), בפסקה 15). מושג הפיצויים שולל סעד עונשי ומתמקד בסעד תרופתי, אשר נועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ראו: ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 618 (2001)).
3. משהופר חוזה זכאי הנפגע, בנוסף על אכיפת החוזה, לפיצויים (סעיף 2 לחוק התרופות). סעיף 10 לחוק התרופות קובע את זכאותו של הנפגע ל"פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". סעיף זה יוצר מבחן כפול להיותו של נזק בר פיצוי: מבחן הסיבתיות, המתמקד בנזקים שסבל הנפגע כתוצאה מן ההפרה, ומבחן הצפיות (בפועל או בכוח) של המפר במועד כריתת החוזה (ראו: ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר, פ"ד נו (5) 289, 301 (1998)). אין דרישה לכך שהמפר יצפה, או אמור לצפות, את שיעורו המדויק של הנזק, אלא די בכך שהמפר צפה, או צריך היה לצפות, את סוג הנזק שנגרם לנפגע (ע"א 411/87 חזן נ' דגן, פ"ד מג(2) 273, 278 (1989)).
4. התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק התרופות חייב להוכיח, במידת וודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981)). במקרה שלפני מדובר בהפרת התחייבות חוזית לתשלום כסף, בסך 350,000 דולר ארה"ב, ובהתאם לסעיף 10 היה על מר נוב להראות שעקב אי תשלום הכסף נגרם לו נזק בר פיצוי. מלבד העלאת טענה בעלמא, לפיה הפרת ההתחייבות מצד אלביט גרמה לו לנזקים, הן בשל הצורך לנסות ולגבות את החוב והן בשל פגיעה בתדמיתו (סעיף 210 לסיכומיו), לא הוכיח מר נוב את מידתו והיקפו של הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה הפרה, מעבר להפרשי ריבית. משנכשל מר נוב בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,147,506 ₪ (350,000 דולר ארה"ב לפי שער הדולר במועד הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (14.3.11) ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 88,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, ועוד מאגרת המשפט סך 54,000 ₪.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ד, 10 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.