1. התביעה שבפנינו היא להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, מר שמואל בלזר ז"ל (להלן המנוח) לצורך זכאותה לקצבת שארים.

2. רקע עובדתי –

א. התובעת והמנוח נישאו זה לזו בשנת 1993 והתגרשו בבית דין רבני בשנת 2002. על פי פסק הדין בבית הדין הרבני, התובעת והמנוח נפרדו עוד בשנת 1998 (נספח ב' לתצהיר התובעת).

ב. התובעת והמנוח היו רשומים במשרד הפנים בכתובות שונות.

ג. בשלב מסוים, השנוי במחלוקת, התובעת והמנוח שבו להתגורר יחד בבית שבאזור, ברחוב ירושלים 167.

ד. המנוח נפטר ביום 13.11.10.

3. המסגרת המשפטית

א. קצבת שארים משולמת למי שהיתה "אלמנה" של מבוטח כאמור בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק). לענייננו, רלוונטית הגדרת המונח "אלמנה" על פי החלופה הראשונה הקבועה בסעיף 238 לחוק, היינו מי שהיתה אשתו בשעת פטירתו. בסעיף 1 לחוק מוגדרת אישה מבוטחת כך – "אשתו – לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו."

ב. על פי ההלכה הפסוקה (עב"ל (ארצי) 288/08 אלימלך – המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 6.4.09) הובא בהסכמה בעב"ל (ארצי) 731/07 קירשנר – המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 6.9.09)) –

"הגדרת ידועים בציבור לענייננו הינה הגדרה משפטית ולא הגדרה מילולית. בני זוג הידועים בציבור הינם כאלה, כל עוד מתקיים בהם המבחן הכפול. המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו, וכפועל יוצא ממנו המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף. לעניין הוכחת הקשר הזוגי כאמור כיוון הבחינה הוא הפוך, כלומר המבחן האובייקטיבי מעיד על קיום לכאורה של המבחן הסובייקטיבי."

הראיות

4. מטעם התובעת העידו בנה, מר ליאור בלזר, הגב' נורית דרור, גיסתה של התובעת, הגב' מרים אוחנה, שהיא קרובת משפחה רחוקה של התובעת, הגב רחל אלטיט – אברס, חברת ילדות של התובעת, מר אלי תבור, ידיד של המנוח, גב' לאה שושן, שכנה של התובעת וכן גב' שרה מלאכי שהיא שכנה וחברה של התובעת. אף התובעת נחקרה על תצהירה. (הוגשו תצהירים נוספים מטעם התובעת, אך מאחר שנותניהם לא התייצבו להיחקר בחקירה נגדית, איננו נותנים משקל לאמור בהם).

לתצהיר התובעת צורפו, בין היתר, מכתבים רבים שמוענו אל המנוח, בכתובתה של התובעת – ירושלים 167, אזור. יש לציין כי גם מכתבים שהנתבע שלח אל המנוח, נשלחו לכתובת זו (מהשנים 2002 - 2003, 2009). גם בפניותיו של המנוח אל הנתבע, ציין את הכתובת באזור כמקום מגוריו (נספח ט' לתצהיר התובעת). בנוסף, צורפו לתצהיר מכתבי שכנים בנוגע לסכסוך חניה ליד ביתה של התובעת באזור, תשובת המנוח לשכנים וכן מכתבו לסגן ראש המועצה, העוסק באותו נושא (משנת 2007).

5. הנתבע הציג דו"ח חוקר מיום 15.1.08 שבו נרשם:

"התובעת לא נמצאה בבית... פגשנו בשכן הגר בשכירות בקומפלקס עמוס פרל, לדבריו התובעת מתגוררת רק עם שני ילדיה ואין לה בעל או גבר התגורר איתה בדירה. עוד סיפר כי התובעת משכירה שתי יחידות דיור בביתה (מדובר בבית פרטי). מידע נוסף קיבלנו משכן נוסף במקום."

התובעת לא ביקשה לחקור את עורך המסמך (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 9).

בנוסף, הנתבע נסמך על הסכם הגירושין לפיו התובעת והמנוח היו פרודים עוד משנת 1998, וכן על המסמכים הבאים –

נ/1 – טופס תביעה למענק לימודים למשפחה חד הורית, בחתימת התובעת, מיום 10.7.06, בו מצויין שהתובעת היא גרושה ואין אדם הידוע בציבור כבן זוגה;

נ/3 – טופס הערכת תלות שבוצעה למנוח ביום 15.6.10, שבו צוין שהתובעת היא גרושתו של המנוח והוא מתגורר בקומת הקרקע, בעוד שעל פי שרטוט של התובעת (נ/2), בקומת הקרקע היו סלון ומטבח והיא התגוררה עם המנוח בקומה השניה של הבית;

נ/4 – מכתב מיום 13.7.08, של מר גולן חן, רו"ח ויועץ מס, אחיינו של המנוח, שבו נרשם שהמנוח גרוש וכתובתו רח' בר גיורא 6 תל אביב, אך בשל מחלתו הקשה עבר לגור עם גרושתו ברחוב ירושלים 167 באזור.

6. לטענת התובעת, היא התגוררה יחד עם המנוח החל משנת 1994 בבית שברחוב ירושלים 167 באזור, למעט תקופת פרידה קצרה בת חודש וזאת על רקע חובות המנוח. התובעת הפנתה לעדויות מטעמה, לפיהן ניהלו משק בית משותף עם המנוח, לא נפרדה ממנו ואף הגרושין לא היו ידועים לסובבים אותם.

7. לטענת הנתבע, אין לקבל את עדות התובעת כיום, לאחר שברור מהראיות ומעדותה שלא אמרה אמת בעבר וכי היא משנה את גרסתה על פי הקצבה הנתבעת על ידה. הנתבע הפנה למסמכים שהציג, התומכים בטענה כי התובעת לא חיה עם המנוח ולשיטתו, לא הובאו ראיות מספקות לכך שלמרות הגרושין, בני הזוג שבו לחיות יחד כידועים בציבור.

8. לאחר ששקלנו את הראיות והעדויות ששמענו, הגענו למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.

9. על פי הראיות שהנתבע הציג, ואף התובעת לא הכחישה זאת (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 1-9), התובעת והמנוח לא הצהירו אמת בפני הרשויות. בין שמדובר בהצהרת כזב בפני בית הדין הרבני, כאשר נרשם בהסכם הגירושין שהם נפרדו עוד בשנת 1998, בין בהצהרות מפי המנוח או מטעמו, לגבי מקום מגוריו (נ/4) או מעמדו האישי (נ/3). גם התובעת לא דיווחה אמת לנתבע כאשר תבעה מענק לימודים כגרושה שאינה חיה עם ידוע בציבור (נ/1). בעניין זה נציין כי איננו מקבלים כמהימן את הסברה של התובעת לפיו היא לא יזמה את התביעה למענק וכי הצהירה שהיא גרושה מאחר שזה היה הסטטוס הרשום בתעודת הזהות (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 19-30).

למרות התנהגות זו בפני הרשויות השונות, עלינו לבחון את הראיות שהוצגו לנו ואין מקום לדחות את התביעה רק משום שהתובעת לא אמרה אמת בעבר. בנסיבות אלה, כאשר התובעת מודה שלא מסרה דיווחי אמת בעבר, יש לבחון ביתר קפידה את עדותה ואת ראיותיה, אך שומה על בית הדין לקבוע את התשתית העובדתית לאשורה, על יסוד הראיות.

יש להדגיש כי אם יתברר שהתובעת קיבלה סכומי כסף על יסוד הצהרות בלתי נכונות, שאינן מתיישבות עם קביעותינו העובדתיות בפסק דין זה, חזקה שהנתבע יפעל על פי הדין בנושאים אלה.

10. מתצהיר התובעת עולה, גם אם הדברים לא נרשמו במפורש, כי הסיבה לגירושים היתה חובותיו הרבים של המנוח, אך מדובר היה בהסכם גירושין "על הנייר" שלא מומש – "כך החלטנו במשותף כי החובות לא יפריעו למערכת של הבית ולכל המסגרת שבנינו יחדיו." (סעיף 9 לתצהיר התובעת ור' גם סעיפים 3, 8 ו – 11 לתצהיר התובעת). עוד עולה מהתצהיר, כי גם הרישום בשתי כתובות מגורים שונות, נועד על מנת להתחמק מנושי המנוח (סעיפים 11 ו -14 לתצהיר התובעת).

11. מהמסמכים הרבים שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי המנוח התגורר עימה ברחוב ירושלים 167 באזור, הוא ראה בכתובת זו את כתובת מגוריו וכך אף הציג עצמו בפני הרשויות. על כך מעידות התכתובות עם השכנים ועם הרשות המקומית בנושא החניה ליד הבית, חשבונות ארנונה שנשלחו על שם שני בני הזוג ומכתבים רבים לרשויות, לרבות הנתבע, כולם ממוענים לכתובתם המשותפת של המנוח והתובעת באזור. יש להדגיש כי מדובר במסמכים הפזורים על פני מספר שנים, ואין מדובר מתכתובות רק מהתקופה הסמוכה לפטירתו של המנוח.

עוד יש לציין, כי בסכסוך השכנים בנושא החניה היתה מעורבת גב' שושן, שהתייצבה להעיד, אך לא נשאלה בנושא דבר. נתון זה יש בו לחזק את גרסתה העובדתית של התובעת.

12. מטעם התובעת העידה שורה ארוכה של עדים. גם אם חלקם קרובים מאד אליה ואין מקום להסתמך רק על עדותם (למשל, עדות בנה או גיסתה), מכלל העדויות עולה כי בני משפחתה של התובעת, חבריה ושכניה לא היו מודעים לעובדת הגרושים וכי הם אף לא היו מודעים לכך שלפרק זמן קצר התובעת והמנוח נפרדו. האמור בתצהירי העדים לא נסתר, איש מהם לא הפריז בעדותו, אלא העיד על שראה במהלך שנות היכרותו של התובעת והמנוח. מכלל העדויות עולה כי התובעת והמנוח התגוררו יחד וארחו את חבריהם ואת קרוביהם בביתם שבאזור, כבני זוג לכל דבר ועניין.

13. אשר לקיום משק בית משותף, התובעת צירפה לתצהירה מסמכים מהרשות המקומית, בין השאר חשבונות ארונה, הממוענים לה ולמנוח ומסמכים המעידים על רכב משותף (שהיה בבעלות התובע ובשימושו של המנוח). ראיות אלה מחזקות את העדויות בעל פה מטעם התובעת, לפיהן התגוררה עם המנוח והיתה בת זוגו. כלומר, הוצגו ראיות הן למגורים משותפים והן לניהול משק בית משותף.

14. איננו סבורים כי ניתן להסתמך על דוח החוקר מיום 15.1.08, גם אם התובעת לא ביקשה לחקור את עורך המסמך בחקירה נגדית. כל שנאמר בדוח החקירה הוא ממצאים שנאמרו לחוקר על ידי פלוני, שלא התייצב להעיד ואין ראיה חיצונית כלשהי שתתמוך בתוכן החקירה. בהתחשב בכך שציינו בפתח הדברים שלמנוח היו נושים וכי התובעת והמנוח לא הקפידו על מסירת אמת לרשויות, ספק בעינינו אם זהו המקרה לקבל את תוכן החקירה כפשוטה. מכל מקום, ללא ראיה תומכת באמור במסמך זה, איננו סבורים שיש בו לסתור את ראיות התובעת.

15. הנתבע הוסיף והפנה לנפסק בעב"ל (ארצי) 497/03 גריידי – המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 16.1.05), לפיו לצורך הוכחת מעמד של "ידועים בציבור" לאחר גירושין, יש צורך בראיות מוחשיות וחד משמעיות המצביעות על יצירת מעמד חדש של "ידועים בציבור" למרות הגירושין. ברם, משהגענו למסקנה כי הגירושין לא התממשו וכי לא היתה פרידה ארוכה או משמעותית בין בני הזוג, איננו סבורים כי הנפסק בעניין גריידי רלוונטי לעניינה של התובעת. ממילא, משהגענו למסקנה כי בני הזוג המשיכו להתגורר יחד למרות הגרושין, שאיש לא היה ער להם (מלבד, ככל הנראה, נושי המנוח), נדחית טענת הנתבע כי המנוח עבר להתגורר אצל התובעת רק לאחר שחלה ואין בכך משום חיי זוגיות. נדגיש בהקשר זה, כי המסמכים אליהם הנתבע הפנה (נ/3 ונ/4) הם מסמכים המעידים על דברים שנמסרו על ידי המנוח או בשמו ואין מדובר במסירת גרסה שקרית על ידי התובעת.

16. סוף דבר – התביעה מתקבלת ויש לראות בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, שמואל בלזר ז"ל.

בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שגם על פי עדות התובעת, לא מסרה אמת לרשויות ועל יסוד הצהרות אלה, הנתבע דחה את תביעתה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ג, (09 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים.