בתיק זה הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה, בגרימת מותו ברשלנות של המנוח, מר אהרון אברהמי זכרו לברכה, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 6.2.08 ברח' פנקס בעיר עכו.

תחילה כפרה הנאשמת באשמה והחלה שמיעת הראיות בתיק. במהלך שמיעת הראיות התגלו סתירות לא מעטות בעדות עדת הראייה לתאונה. הגם שאין לי כל ספק במהימנותה של העדה, התברר כי היא אינה אמינה שכן ככל הנראה עקב הטראומה שעברה בעקבות המחזה לו נחשפה, פרטים רבים בעדותה התגלו כבלתי מתיישבים עם המציאות והממצאים בשטח. כמו כן התברר כי בטיפול בתיק נפלו לא מעט מחדלי חקירה.

בעקבות דברים אלה המלצתי בפני הצדדים לשוב ולבחון את מלוא חומר הראיות, כולל החומר שלא הוגש לעיוני, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר לפיו תוקן כתב האישום והושג הסדר טיעון לפיו תסתפק המאשימה בעתירה למאסר לתקופה של עד שישה חודשים, בלא התנגדות כי זה ירוצה בעבודות שירות, ולצידו עונשים נוספים לרבות מאסר מותנה, פסילת רשיון, פסילה על תנאי וקנס. מנגד עתר הסנגור לתקופת מאסר קצרה משישה חודשים ולפסילת רשיון לתקופה המינימלית בחוק (שלוש שנים), וזאת תוך שהוא מציין כי מדובר ברשלנות מינימלית מצד הנאשמת ובאירוע בו רב הנסתר על הגלוי.

צודק הסנגור, ועל פי כתב האישום המתוקן, אשר תואם את העדויות שהספיקו להשמע בפניי, אין מידע של ממש בדבר מקום הפגיעה ומנגנון התאונה. ככל הנראה הגיע המנוח לכביש מכיוון אי התאונה שבין נתיבי הנסיעה, שלא במעבר החצייה, מקום בו מצויים מספר עצים שיכולים היו להסתירו מעיני נהג רכב מתקרב. רכב הנאשמת פגע במנוח באמצעות המראה או הפינה השמאלית והדף אותו לאחור.

כאמור לעיל, מאשימה הסכימה כי לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין מקום להטלת עונש של מאסר בפועל והיא הסכימה לצמצם דרישתה למאסר בן שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות.

על המקרה דנן לא חל תיקון 113 לחוק העונשין (חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי), שכן הכרעת הדין בו ניתנה בטרם כניסת התיקון לתוקף. יחד עם זאת, מאחר וקיימת הסכמת הצדדים למאסר לתקופה של עד שישה חודשים, הרי למעשה קיימת הסכמה בדבר מתחם ענישה ברוח התיקון לחוק, ועלי לקבוע את הענישה בתוך מתחם זה בהתאם לשיקולים המפורטים בחוק ואלה שנקבעו בפסיקה.

סבורני כי גם לאחר תיקון חוק העונשין, עדיין חלה ההלכה לפיה דינו של נהג שגרם ברשלנות למותו של אחר, ייגזר ראשית לכל, לפי רמת הרשלנות שגילה הנהג עובר להתרחשות התאונה וסמוך מאוד לכך, ולאו דווקא על פי התוצאה, שהיא במקרים רבים מקרית ואינה נגזרת מחומרת ההתנהגות. ההלכה נקבעה בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, ולפיה:

          "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות.".

צודק הסנגור, אכן רב הנסתר על הגלוי במקרה זה ואין אנו יכולים לקבוע כיום את דרך התרחשות התאונה. יחד עם זאת, על פי גרסת הנאשמת עצמה היא נהגה בצד ימין של הכביש הרחב, בו קיימים למעשה שני נתיבים (גם אם אינם מסומנים), ולא הבחינה במנוח אשר הגיע משמאלה, לאחר שחצה כמחצית מרוחב הכביש.

אין המדובר ברשלנות קלה או גבולית, והגם שאין לייחס לנאשמת נהיגה פרועה, הרי יש כאן רשלנות של ממש, וזאת במיוחד בהתחשב בעובדה כי מדובר בנסיעה בליבה של עיר, בסמוך לאיזור מעברי חצייה, והופעת הולך רגל בכביש, גם אם לא במעבר עצמו, אינה אירוע בלתי צפוי.

המחוקק קבע עונש מאסר מינימלי לתקופה של שישה חודשים במקרים מעין אלה, והמאשימה הסכימה להסתפק בדרישה לעונש זה. יחד עם זאת, בכדי לסטות מעונש זה ולהקל עם הנאשמת יש צורך בנימוקים יוצאי דופן. לדעתי, אף אם קיימים נימוקים כאלה, עדיין הסטייה לקולא מהעונש המינימום אינה יכולה להיות גדולה.

הסנגור הצביעה על אופיה הטוב של הנאשמת, נסיבותיה האישיות ודרך נהיגתה במשך 30 שנים בהן היא מחזיקה ברשיון נהיגה. כאשר אני מביא בחשבון את כל האמור לעיל, לרבות סימני השאלה הראייתיים בתיק, ולרבות השיהוי בהגשת כתב האישום – שלוש שנים מיום התאונה – ראיתי לנכון לגזור על הנאשמת מאסר למשך 4 חודשים וחצי אשר ירוצה בעבודות שירות בהתאם לקביעת הממונה.

באשר לפסילת רשיון הנהיגה כאמור עומד עונש המינימום על תקופה של שלוש שנים. בניגוד לתקופת המאסר סבורני כי אין הצדקה לחריגה מהעונש המינימלי אלא שההיפך הוא הנכון, ויש הצדקה לתקופת פסילה ארוכה יותר. פסילת הרשיון ולא המאסר הוא העונש הטבעי והמיידי למי שביצע עבירת תנועה והקלה ברכיב זה תבוא רק במקרים הנדירים שבנדירים.

בהתחשב בכל האמור לעיל, ראיתי לנכון להעמיד את תקופת פסילת רשיון הנהיגה על חמש שנים.

בטרם סיום אשוב ואזכיר כי כמו במקרים רבים המובאים בפניי, גם במקרה דנן קיימת תרומה לא מעטה של תנאי הכביש לדרך התרחשות התאונה. הרחבתי בעניין זה בפסקי הדין בת.ד. 501-08-10 מדינת ישראל נ' גאנם ובתיק ת.ד. 6533-03-10 מדינת ישראל נ' סוויטאת, והתרעתי על כך שלעתים קרובות מתמקד טיפול הרשויות באירוע בהענשת הנהג המעורב, בלא לחקור את כלל הגורמים, לרבות חקירת התנהגותם שלהם עצמם. במקרה דנן מצאתי כי בין הגורמים לתאונה יש למנות את מבנה הכיכר במקום התאונה אשר הינו מוגבה מעל לכביש ומסתיר את המתרחש מעבר לה מעיני הנהג המתקרב, ואת העצים הנטועים על אי התנועה ואשר מסתירים מעיני אותו נהג הולך רגל אשר ינסה לחצות ביניהם.

באופן דומה ניתן למצוא תרומה של תשתית לקויה לאירוע תאונה שאירעה בנסיבות דומות ואשר נדונה בפניי במקביל בתיק 1018-10-09 מדינת ישראל נ' בראל.

בתי המשפט וכלי התקשורת מקדישים מילים רבות לצורך בהחמרת הענישה לשם מניעת תאונות דרכים וקורבנותיהם, אולם לדעתי יש להקצות מאמץ לא פחות, אם לא נרחב יותר, לשיפור הבטיחות בכבישים גם בהיבט זה של תשתית בטוחה יותר לרבות הקפדה על שדה ראייה נרחב לנהגים שיאפשר להם הבחנה מוקדמת בסכנות הרבות שבכביש, לרבות בהולכי רגל המתקרבים למסלול נסיעתם.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:

135 ימי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, בבית החולים בנהריה, כמפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 6.9.12.

הנאשמת תתייצב לתחילת ריצוי עונשה ביום 14.10.12 בשעה 8:00 ביחידת עבודות השירות במתחם כלא חרמון. הנאשמת מוזהרת כי הפרת תנאי עבודות השירות תביא להפסקתן באופן מנהלי וריצוי העונש במאסר של ממש.

אני דן את הנאשמת ל - 6 חודשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור בתקופה הנ"ל עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, או סעיף 67 לפקודת התעבורה.

אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 חודשים, בנכוי 3 חודשי הפסילה המנהלית.

הפסילה תחשוב מיום הפקדת הרשיון בידי הנאשמת בהתאם להחלטה בדבר פסילה עד תום ההליכים שניתנה ביום 18.6.12.

אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור עבירה בה הורשעה בתיק זה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המזכירות תמציא החלטה זו לידי הממונה לעבודות שירות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתן היום, תשעה בספטמבר 2012, במעמד הנאשם, בא-כוחו עו"ד ברזני וב"כ המאשימה עו"ד גב' גרניק-סופר.