נוכחים:

התובע ואשתו וב"כ עו"ד ברד יצחקי

ב"כ הנתבעת עו"ד שורש רמזי

מר מיכאל ובלה ומר סאמי חורי, מטעם הנתבעת

כללי

1. בפניי תביעת נזקי גוף, שעילתה היא חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980. התובע, יליד 1973, הצהיר כי "ביום 11.7.10 בשעה 14:25 בקירוב הזמין ורכש... מהנתבעת חומוס מסבחה, פיתות וחמוצים לאכילה בבית, במחיר של 55 ₪ ששולמו בכרטיס ויזה... בבית הוכנס החומוס ע"י רעייתי לתוך הפיתות והתחלתי לאכול. בנגיסה השניה שברתי את השן הטוחנת העליונה מצד ימין ופצעתי את החניכיים מחלק של המתכת שהיה בתוך המוצר" (ס' 3-4 לתצהירו). התובע דרש לפצותו עבור הוצאות רפואיות, הפסדי הכנסה וכאב סבל שלפי הנטען נגרמו לו כתוצאה מן המוצר הפגום.

2. הנתבעת חלקה על טענת האחריות. לדבריה, לא ייתכן שחפץ מתכתי מצא את דרכו לסלט המסבחה. במישור הנזק נטען כי התובע לא הוכיח את נזקו וכי ממילא אין למצוא קשר סיבתי בין מצב שיניו לבין האירוע הנטען.

3. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו וכן אשתו, גב' סיון אלבז. בנוסף הוגשה חוות דעת רפואית של רופא השיניים ד"ר א' בוכמן, שהעריך כי התובע סובל מנכות בשיעור 0.25% לפי ס' 74(1) לתקנות המל"ל בגין הפציעה, ובנוסף אמד את עלויות הטיפול. מטעם הנתבעת הצהירו מר בלה מיכאל, בעלים, וכן מר חורי סאמי, עובד במסעדה. הנתבעת לא הגישה חוות דעת רפואית נגדית. כל העדים נחקרו בפניי. עם תום שמיעת הראיות, ולאחר הפסקה, ב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה. להלן אדון בשאלת האחריות ולאחריה בשאלת הנזק.

שאלת האחריות

4. התובע הצהיר על פרטי האירוע כמצוטט לעיל. בחקירתו בבית המשפט שמר על עקביות. לדבריו, הביא ממסעדת הנתבעת "מסבחה, חומוס, חמוצים ופיתות" וביקש מאשתו: "סדרי לכולנו ארוחת צהריים. הבאתי את השקיות הביתה" (ר' עדותו בפ' ע' 11 ש' 21-19). התובע הודה שלא ראה כיצד מילאה אשתו את הפיתות במסבחה. הוא סיפר כי בעת שנגס בפיתה צעק "איי", בהרגישו שנפצע (ר' עדותו בפ' ע' 12 ש' 6-1). לדבריו: "דבר ראשון שעשיתי, שטפתי את הפה והתקשרתי למסעדה ואמרתי לה שיש חלק בתוך המסבחה, בתוך הפיתה שאכלתי, נפצעתי מזה ואמרו לי תגיע לכאן. הגעתי לשם ונתתי להם את החלק ואז האבא [חליל] ז"ל ראה את החלק ואמר שזה כנראה חלק מהמטחנה של החומוס או המערבל. זה חלק נירוסטה. זה חלק של מכונה. הוא לקח את החלק ואז אמר לי יש לנו רופא שיניים [ד"ר חנחן] שתוכל לגשת אליו ויטפל בך" (ר' עדותו בפ' ע' 12 ש' 21-17).

5. ואמנם, עדיי הנתבעת אישרו כי התובע הגיע אל המסעדה, והתלונן שנפצע מחפץ מתכתי בסלט המסבחה. העובד שקיבל את תלונת התובע הוא מר חורי סאמי. מר חורי הצהיר כי: "ביום 11.7.10 הגיע אליי התובע ואמר לי כי החלק המתכתי שהינו מוצג מטעם הנתבעת היה בתוך הקופסא של המסבחה" (ס' 3 לתצהירו). לדבריו, "התובע אמר לי כי אשתו המטומטמת מרחה לו מתוך הקופסא ולפיתה את המסבחה ולאחר שנגס בפיתה נשברה לו השן כתוצאה מהחלק שנמצא בפיתה" (ס' 4 לתצהירו). מר חורי הציע לתובע לפנות לד"ר חנחן, "רופא שיניים מוכר בעיר", וזאת "כדי לשמור על המוניטין של המסעדה בת למעלה מ-50 שנה" (ס' 7 לתצהירו).

6. מר חורי התקשה להאמין לטענת התובע כי שיניו נפגעו כתוצאה מנשיכת חפץ מתכתי בסלט. לדבריו: "כשביקשתי ממנו לפתוח את הפה, הוא פתח והתחלתי לצחוק, שכן רוב שיניו היו רקובות, אז הוא אמר לי, מה איכפת לך, מה אתה משלם?" (ס' 5 לתצהירו). בחקירתו שב ואמר: "הוא בא ואמר לי שנפגע, שאשתו הכינה לו ונשברה לו השן. הסתכלתי לו על הפה וראיתי שן בפנים רקובה שחורה. אני עברתי עקירת שיניים ואני יודע מה זה. אמרתי לו השן גמורה ואמר לי מה איכפת לך, למה אתה משלם? אמרתי לו שיילך לד"ר חנחן ואם יחליט שזו שן שנשברה מחפץ חד, אין לנו בעיה ואנו נספוג את זה, כי חליל (ז"ל) [הבעלים של המסעדה באותה עת], לא יסכים להתרוצץ. הוא תמיד היה נמנע מויכוחים כאלה" (ר' עדותו בפ' ע' 23 ש' 9-5). מר חורי חזר ואמר: "אמרתי לו שיש בלוד רופא שאני אישית מטפל בשיניים שלי. אמרתי לו, אתה תיגש אליו ואם יגיד שזה שן שנשברה, עכשיו אנחנו נטפל לך בשן" (ר' עדותו בפ' ע' 21 ש' 23-22).

7. התובע, לדבריו, אמנם ניגש לד"ר חנחן, ואולם לפי הנטען הרופא שהה באותה עת בחופשה (כדבריו: "נתנו לי טלפון של רופא ואמרו לי סע לרופא. נסעתי לרופא והגעתי ביום ראשון למרפאה והיה רשום עד יום רביעי אנו בחופש. התקשרתי לבחור ואמרתי לו שאני סובל מהשן ואמרתי לו שד"ר חנחן יוסף לא נמצא כי היה בחופש 3-4 ימים. המרפאה היתה סגורה. התקשרתי לנתבע ובמקום להגיד לי תלך לטיפול ראשוני, הוא אמר לי אני לא רוצה לטפל, מצדי תשאר עם זה ככה. התקשרתי אליו הביתה. אז הבנתי שאין עם מי לדבר והלכתי לרופא שלי וקיבלתי את הטיפול" (פ' ע' 13 ש' 8-3).

8. התובע טופל לראשונה ביום 23.7.2007, וזאת כעולה מהתיעוד הרפואי שצרף לתצהירו. במועד זה, נעקרה שן מס' 15 מפיו. כעבור מספר ימים, ביום 28.6.2010, בוצע "פליפר שיניים ואלפלסט" (ר' תדפיס של מרפאת השיניים כללית סמייל ש.ל.ה., במצורף לתצהיר התובע). בתיעוד הרפואי אין תיאור של נסיבות התאונה.

9. עיינתי בראיות שהצדדים הניחו בפניי. התובע הרים את הנטל, כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח כי במיכל המסבחה שרכש מהנתבעת ביום 11.7.2010 נמצא חפץ מתכתי (ר' קבלת רכישה, נספח א' לתצהיר התובע). הטעמים למסקנה עובדתית זו הן כדלקמן:

א. עדות התובע בנקודה זו הותירה רושם אמין. התובע נחקר על נסיבות האירוע בדיון ההוכחות, כמו גם בשני דיונים מקדמיים (מיום 11.12.2011 ומיום 16.10.2012). בכל אחת משלוש החקירות שמר על עקביות בטענותיו. לדבריו, הוא אינו "דוגמן", אלא "בחור גדול", ובמועד האירוע היה רעב, ועל כן נגס בכל פה בפיתה המלאה במסבחה (ר' למשל עדותו בפ' ע' 15 ש' 27; ר' גם עדותו בדיון המקדמי מיום 11.12.2011: "אני מסביר שמסבחה וחומוס טחון מעורב עם חומוס, גרגרים גדולים של חומוס, שזה מעורב כזה, זה כמו עיסה, כנראה שזה היה חבוי בתוך שלא רואים את זה. ואני אוהב לאכול, אז אשתי יודעת לשים לי כמה שצריך" (בפ' ע' 2 ש' 27-25).

ב. התובע – תוך כדי תיאור הנגיסה (עדותו בדיון ההוכחות, פ' ע' 12 ש' 6-1), הרים ונגע בצד ימין של פיו, מבלי משים. תנועת היד הספונטנית הוסיפה נופך של אמינות לגרסתו.

ג. עדות אשתו, גב' אלבז, תמכה בגרסת התובע. גב' אלבז העידה שביום האירוע מילאה את הפיתות בסלט מסבחה, כארוחת צהריים (ס' 4-3 לתצהירה). בעדותה תארה את המהלך: "לא מרחתי, שפכתי. מה שאני רואה פה זו מסבחה מאד דלילה. לא כך אני קונה את המסבחה. ש. את שפכת? ת. כן, עם מצקת גדולה... בכף של אורז. לא שפכתי מהקופסא... אני מדגימה את פתיחת הפיתה באצבעותיי. כך פתחתי. לא שפכתי במישרין מהקופסא אלא הצמדתי את הפיתה ופשוט העברתי מהקופסא אל הפיתה באמצעות כף גדולה... בעלי אוהב הרבה. אוהב לפוצץ את הפיתה, אז שמתי לו הרבה... זה ממש גושי. הכף היתה יותר גדולה וכששפכתי פשוט מילאתי לו... הברזל נמצא פה בפנים.... אני לוחצת ולא מרגישה שום חתיכת ברזל" (ר' עדותו בפ' ע' 16 ש' 31-14).

ד. בפני בית המשפט נערכה הדגמה של מילוי הפיתה בסלט המסבחה באמצעות כף (האביזרים הובאו ע"י הנתבעת). החפץ המתכתי שבו מדובר הוא גדול יחסית. במדידה בלתי מקצועית, מדובר בחפץ שאורכו כ-3.5 ס"מ, רוחבו כ-3 ס"מ והוא פתוח במרווח של כ-1.5 ס"מ (יוער כי התובע טען שבעת שנשך, היה החפץ סגור ודק יותר – ר' עדותו בפ' ע' 15 ש' 10-9). מההדגמה שבוצעה עולה כי הסלט שבו מדובר הוא גושי ועיסתי. אף שהחפץ גדול למדי, הרי שהוא ניתן להיבלעות בתוך העיסה, ועשוי לעבור כמקשה אחת עם בלילת הסלט אל תוך הפיתה, מתוך חוסר תשומת לב. ניתן להניח, כי התובע לא החדיר את כל החפץ לתוך פיו, אלא שבמהלך הנגיסה נשך את חלקו; וכדבריו: "זה לא נכנס לפה שלי, אלא שזה לא היה כזה פתוח אלא שטוח. אפשר לעקם זאת. זה אפילו היה יותר דק. ממש דק. זה היה בתוך העיסה של המסבחה וכנראה שנגסתי באחד השפיצים" (עדותו בפ' ע' 15 ש' 10-7).

ה. אני נותנת משקל לכך שהתובע שמר את החפץ אשר בעטיו, לדבריו, נפגע. כאמור, אין מדובר בחפץ שגרתי. הבעלים של המסעדה, מר בלה, העיד כי למרבה הצער הנתבעת נחשפת למעשי מרמה: "יש אנשים שעושים את זה בכוונה כדי לקחת כסף. יש נרקומנים שבאים עם אבנים בכיס כדי להפיל אותנו" (פ' ע' 18 ש' 18-17). לו היה בכוונת התובע "להמציא ארוע", הדעת נותנת כי היה נעזר בחפץ "שגרתי", שניתן לעיתים למצוא בסלט, כגון גרגר חומוס קשה (ואולי אף אבן). העובדה שנשמר דווקא החפץ המסוים הזה - אשר מעורר שאלות בדבר עצם היתכנות התאונה – מחזקת את אמינות גרסתו.

ו. זאת ועוד: אין חולק כי התובע פנה אל נציגי הנתבעת ביום האירוע עצמו, ומסר להם את החפץ לבדיקה. הפניה המיידית, ומסירת החפץ לידי הצד שכנגד, מלמדים גם הם על תוקף דבריו.

ז. מנגד, הנתבעת לא ערכה דו"ח אירוע, כמקובל במקרים של תאונה בבית עסק המארח קהל. היא לא העלתה על הכתב את פרטי התלונה, כמו גם את ממצאי בדיקתה. מחדל זה נזקף כנגדה.

10. סיכומה של נקודה זו: אמינות עדות התובע בסוגית הנסיבות; חיזוק העדות בעדותה של גב' אלבז; מרקמו הגושי של הסלט; שמירת החפץ החריג; והפניה המיידית לנתבעת – כל אלה תומכים בגרסת התביעה. אני ערה לסתירות קלות בין עדות התובע לעדות אשתו, בכל הקשור לגודלה של הפיתה (גב' אלבז אישרה שהפיתה שהנתבעת הציגה בדיון נראית כמו הפיתה מן הארוע, בעוד שהתובע טען כי הפיתה שאכל בזמן אמת היתה גדולה יותר); כמו גם בשאלת נוכחותו של עובד ששיפץ בבית (התובע אישר שנכח עובד, ואילו גב' אלבז העידה שנכחו רק הם ושני הילדים). בנסיבות הענין, פערים אלה הם בשוליים, ואינם פוגעים באמינות הגרסה בחלקה העיקרי.

11. במישור האחריות: חוק האחריות למוצרים פגומים מחייב יצרן לפצות מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (ס' 2(א) לחוק). יש לראות את הנתבעת כ"יצרן", שהרי היא זו המייצרת את הסלט ומוכרת אותו (ור' לענין אופן הייצור את עדותו של מר בלה בפ' ע' 18 ש' 31-23, כמו גם עדותו של מר חורי בפ' ע' 22 ש' 17-7). החוק הנ"ל מטיל על היצרן אחריות מוחלטת ללא תלות באשם. במקרה דנא, לא מתקיימות ההגנות המפורטות בס' 4(א) לחוק. יחד עם זאת, אני מקבלת כי התובע סובל מ"התרשלות חמורה", כמובנה בס' 4(ב) לחוק. הוראת חוק זו קובעת כדלקמן: "לא תהיה זו הגנה ליצרן שהתרשלות הנפגע תרמה לגרימת הנזק, אולם אם נהג הנפגע בהתרשלות חמורה, רשאי ביהמ"ש להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו". ההתרשלות כאן – חמורה היא, מהנימוקים כדלקמן:

א. הגורם המיידי המסוגל למנוע את הסיכון הוא האדם האוכל. עליו להתבונן באוכל הבא אל פיו. במקרה דנא, אין מדובר בחפץ קטן, כמו גרגר בלתי נראה לעין. מדובר בחפץ גדול יחסית, שצבעו כסוף (מתכתי), ואין הוא משתלב כלל ועיקר בצבע המסבחה. התובע נהג בחוסר זהירות. הוא הודה כי בהיותו "בחור גדול", כלשונו, ומחמת שהיה רעב – נגס בפיתה הגדושה "נגיסה רצינית" (ר' למשל עדותו בדיון המקדמי בפניי, פ' ע' 7 ש' 6-5: "אני אומר שאני בחור גדול והייתי רעב. מסבחה זה חומוסים, זה לא חומוס מריחה, זה ממש עיסה. אני אוכל ולא חושב יותר מידי"). אשת התובע אישרה כי התובע אוהב "לפוצץ את הפיתה אז שמתי לו הרבה" (פ' ע' 16 ש' 23).

התנהלות בלתי זהירה זו היוותה גורם ישיר ומיידי לתאונה.

ב. התרשלות רבתי יש למצוא גם בהתנהלות אשת התובע, ש"שפכה" כמויות של מסבחה לתוך הפיתה, עם "מצקת גדולה" (בלשונה, בפ' ע' 16 ש' 16-14). אין צורך לומר כי לו התנהלה בזהירות, תוך מריחת הסלט לתוך הפיתה (חלף שפיכת כמויות במצקת), ניתן היה למצוא את החפץ הזר מבעוד מועד.

ג. על דרך של הערכה, יש להטיל על גב' אלבז אשם בשיעור 25% ואילו על התובע - 15%. בשים לב לכך שמדובר בבני זוג ובקופה משותפת, יש לגרוע מאחריות הנתבעת את אשמם המצטבר. הנתבעת תישא באחריות כפי חלקה, בשיעור 60%.

הנזק

12. התובע הציג חוות דעתו של ד"ר בוכמן. לפי חוות הדעת, יש להכיר בנכות בשיעור 0.25% לפי ס' 74(1) לתקנות המל"ל. אין בידי להכיר בקביעה זו. הטעם לכך נעוץ בזה, שהתובע טרם השלים את הטיפולים שעליו לבצע - שתל שן חדשה במקום זו שנעקרה. השתל צפוי להיטיב את מצב התובע, ויש להניח כי לא תיוותר כל נכות. ואמנם, ד"ר בוכמן לא ציין שמדובר בנכות צמיתה.

13. אשר לטיפולים הרפואיים ולעלויותיהם:

א. ד"ר בוכמן סקר את הטיפולים שהתובע ביצע לאחר התאונה במסגרת מרפאת "כללית סמייל": צילומים, עקירת שן ופליפר, בעלות כוללת של 1,721 ₪. תיאור זה עולה בקנה אחד עם הפירוט בתדפיס האישי של התובע (נספח ג' לתצהירו).

ב. ד"ר בוכמן פירט את הטיפולים הנוספים הנדרשים: צילום CT, שתל במקום שן 15 שנעקרה, כמו גם מבנה וכתר חרסינה, בסך כולל של 8,300 ₪.

ג. ד"ר בוכמן הוסיף: "קיימת אפשרות שלאחר אבחון צילום ה-CT ע"י פה ולסת יהיה צורך לבצע הרמת סינוס והשתלת עצם, עלות הטיפול 10,000 ₪".

ד. עלויות עתידיות: החלפת כתר במשך כ-4 פעמים בעלות כוללת משוערת של 12,000 ₪.

ה. בנוסף: "קיימת אפשרות לכשלון השתל בעתיד עם איבוד עצם סביבו. עלות השתל החוזר עם הוספת העצם כ-5,000 ₪".

14. יש להכיר בזכאות התובע לחלק מההוצאות שד"ר בוכמן פירט בחוות דעתו. אני מוצאת חסר ראייתי בכך שהתובע נמנע מלהציג בפני ביהמ"ש ראיות אודות מצב השן ערב התאונה. עיון בתיעוד הרפואי שהגיש מלמד כי הוא חלקי. הרשומה הרפואית ליום 23.7.2010 מופיעה כך: "המשך, תפירת... בתפר נמס. ניתנו הוראות... עקירה בתקופת שבעה ימים". הביטוי "המשך" מרמז על רשומה קודמת, שלא הוצגה. לא הוצג רישום של הרופאה המטפל, ד"ר יצחק תשובה, המלמד על מצב השן טרם ביצוע העקירה: אם היתה שבורה ומה היה מצבה הכולל (כגון שסבלה מ"חורים" וכיו"ב).

ד"ר תשובה לא זומן להעיד. לא הוגש כל תיעוד רפואי החושף את מצב השן לפני האירוע.

15. חסר ראייתי זה הוא בולט, נוכח עדותו של מר חורי בענין מצב שיני התובע שנחשפו לעיניו – עדות שהותירה רושם אמין בפני בית המשפט. מר חורי הצהיר (ס' 5 לתצהירו), כי ביקש מהתובע לפתוח את פיו, וראה ש"שיניו היו רקובות". על דברים אלה חזר בחקירתו הנגדית (פ' ע' 23 ש' 9-5). התובע אישר כי סאמי ביקש ממנו לפתוח את פיו (פ' ע' 12 ש' 28-29).

16. התובע יכול היה להפריך את טיעונו של מר חורי בתצהירו, באמצעות הגשת תיעוד רפואי מתאים – והוא לא עשה כן. ויותר מכך: אין חולק שהתובע הופנה ע"י נציגי הנתבעת לד"ר חנחן; גם אם רופא זה מצוי היה בחופשה (כטענת התובע), יכול היה לגשת באופן מיידי למרפאת חירום, בה יתועד מצב השן בעקבות התאונה. מקובל בכגון דא להגיש תיעוד רפואי ממועד האירוע או בסמוך לאחריו, אשר מתאר את תלונת הנפגע, לצד הממצאים הרפואיים. במקרה דנא – התיעוד הרפואי הראשון הוא מאוחר יחסית לאירוע (כשבועיים לאחריו), ואין בו תיאור של נסיבות התאונה.

17. כאן המקום לציין כי ד"ר בוכמן לא עסק בשאלת הנסיבות שהובילו לעקירת השן, אלא אך בטיפולים שיש לבצע מכאן ואילך, כדי לשקם את ה"חור" (ר' עדותו בפ' ע' 10 ש' 7-6). ד"ר בוכמן אף לא נדרש לעיין במצבם הכולל של השיניים. לדבריו: "מדובר בשן בודדת ולא נדרשתי לתת אבחנה של מצב חניכיים כללי או מה קורה בלסת תחתונה או משהו כזה" (פ' ע' 6 ש' 7-6). בחקירתו ע"י בית המשפט הוסיף וציין כי נדרש ליתן חוות דעת בשאלת שיקומו של המקום הפגוע; "עלויות עתידיות ותוכניות טיפול" (פ' ע' 10 ש' 10).

18. סיכומה של נקודה זו: התובע לא סתר את עדותו של מר חורי, לפיה מצב שיניו הכולל נראה בכי רע. אמנם, מר חרי אינו רופא או מומחה; אך החסרים בראיות התביעה בנקודה זו מרמזים כי יש לתובע מה להסתיר. כאמור, התיעוד הרפואי מיום 23.7.2011 הוא קטוע; הרופא המטפל לא זומן להעיד; לא הוצגה התלונה הרפואית שהתובע הניח בפני הרופא המטפל, וגם לא הממצאים הרפואיים מזמן אמת. אני נותנת משקל לחלוף הזמן בין מועד האירוע (11.7.2010) לבין המועד בו נעקרה השן (23.7.2010); כמו גם לכך שמומחה התובע הצטמצם בחוות דעתו לתיאור עלויות הטיפול, מבלי לבחון תחלואה קודמת, כמקובל.

19. בנסיבות אלה, אני סבורה כי התובע לא הוכיח שהתאונה היא הגורם היחיד שהוביל לצורך בעקירת השן. קיים יסוד סביר להניח כי השן סבלה ממצב תחלואתי קודם, וכי התאונה החמירה את מצבה והאיצה את הצורך בטיפול. על כן ועל דרך של הערכה, התובע יפוצה בגין מחצית מהוצאות הטיפולים, וכדלקמן:

א. בגין הוצאות העבר, תשולם המחצית מן ההוצאות בפועל (1,721 ₪X 50%), בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 28.7.2010 (מועד התשלום העיקרי) ועד לתשלום בפועל.

ב. בגין השתל שיש לבצע – ישולמו 4,150 ₪ (מחצית מהערכת מומחה התביעה).

ג. לגבי הרמת הסינוס – ראש נזק זה לא הוכח. ד"ר בוכמן חזר וציין שעל מנת להעריך את הצורך בהרמת הסינוס יש לבצע צילום CT (ר' עדותו בפ' ע' 10 ש' 22-21). צילום זה טרם בוצע. המומחה לא הצטייד בצילום ה"רגיל" (שם). על כן, לא ניתן לומר שמדובר באפשרות ריאלית שיש לפצות בגינה. התביעה בראש זה – נדחית.

ד. עלויות עתידיות להחלפת כתר חרסינה כ-4 פעמים, למשך תוחלת החיים – יש להכיר במחצית הסכום המבוקש (12,000 ₪ X 50%).

ה. יש להוסיף ולהכיר בפיצוי חלקי לשתל חוזר, וזאת נוכח הסברו של ד"ר בוכמן כי "הזמן הממוצע של שתל בפה בסביבות 15 שנה אם כל הכול בסדר, ואז השתל יכול להיכשל. כמו שיש זמן לכתר, כך יש גם זמן לשתל" (פ' ע' 10 ש' 27-26). הפיצוי בראש זה יעמוד על 2,500 ₪.

20. אני דוחה את התביעה בכל הקשור להפסדי שכר. לא הוגשה כל אסמכתא להוכחת היקף השכר והפגיעה הנטענת. בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, לעבר ולעתיד, יפוצה באופן גלובאלי בסך 1,000 ₪.

21. כאב וסבל: התובע וודאי סבל כאב חד בפיו בעקבות נשיכת החפץ המתכתי. יחד עם זאת, יש לזכור כי טופל רק שבועיים לאחר האירוע. הדעת נותנת כי לו נפגע באופן חמור, היה ניגש לטיפול חירום ומיידי. יש ליתן משקל גם לכך שלא הקטין את נזקיו, ונותר עד היום עם התקנה ארעית של תותבת (ר' עדותו בפ' ע' 13 ש' 32: "יש לי בינתיים עם הפליפר שאינו מאפשר לשיניים להתעקם אבל זה לא נוח"). על דרך של הערכה, אני פוסקת לתובע 30,000 ₪ בראש נזק זה.

22. יש להטיל על הנתבעת לשלם לתובע 60% מסכומי הפיצויים שנפסקו לעיל.

23. בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בהליך דנא: אגרה, שכ"ט מומחה בסך 1,392 ₪ בצרוף הצמדה וריבית כחוק מיום 22.2.2011 (לפי הקבלה – ת/1), ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

24. החפץ המתכתי שהוצג בהליך דנא יוחזר לידיו הנאמנות של ב"כ התובע עד לתום תקופת הערעור.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בנוכחות הצדדים.