לפניי תביעה על הסך של 470,000 ₪, אשר עניינה ביטול הסכם שותפות שנחתם בין התובע לבין הנתבעים, במסגרתו השקיע התובע כספים במסעדת "פונדק אסא" בצומת סגולה (להלן: "המסעדה").

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. נתבעים 1 - 3 הינם המייסדים והמקימים של הנתבעת 4 (להלן: "החברה"), אשר הוקמה לצורך הקמת המסעדה.

2. ביום 10.5.2004, התקשרו הנתבעים בהסכם שותפות, ולפיו הוסכם כי הנתבע 1 (להלן: "חדד") יהא הבעלים של 50% מהון המניות של החברה, בהיותו הבעלים ובעל זכות השימוש במותג "אסא", ואילו הנתבע 2 (להלן: "מאיר") והנתבע 3 (להלן: "ניסים"), התחייבו להשקיע את מלוא הכספים הנדרשים להקמת המסעדה. בתמורה להשקעתם, קיבלו מאיר וניסים, כל אחד, 25% מהון מניות החברה. [חדד, מאיר וניסים יקראו להלן יחדיו: "הנתבעים")].

3. ביום 20.12.2004 התקשרו הנתבעים עם התובע בהסכם, לפיו בתמורה להשקעת הסך של 280,000 ₪, יקבל התובע 12% ממניות החברה (להלן: "הסכם השותפות").

4. התובע טוען כי במהלך המשא ומתן לחתימת הסכם השותפות, הציגו בפניו הנתבעים מצגי שווא ביחס לסכומים שהשקיעו בפועל בחברה; לחובות השוטפים של החברה; לפעילות השוטפת ולהסכם השכירות של המבנה בו שכנה המסעדה (סעיף 2 לסיכומי התובע).

5. הסכם השותפות לטענתו נחתם לאחר משא ומתן במסגרתו הצהירו מאיר וניסים בפניו כי הוצאות ההקמה של הנתבעת עמדו עד לאותו מועד על סך של 2,300,000 ₪; כי השקיעו מכספם הפרטי סך של 2,000,000 ₪; כי יתרת החוב של הנתבעת בבנק דיסקונט עומד על סך של 280,000 ₪, וכי דמי השכירות של מבנה המסעדה עומדים על סך של 4,000$ לחודש (סעיף 24 לסיכומי התובע).

6. בפועל, טוען התובע, התברר לו בדיעבד, כי מאיר וניסים השקיעו במסעדה הסך של 1.1 מיליון ₪ בלבד, ואילו יתרת הכספים שהושקעו במסעדה מקורם בהלוואות בנקאיות שנטלו הנתבעים בשם החברה מבנק הפועלים, זאת מבלי לעדכנו כי לחברה חשבון בבנק זה ו/או כי החשבון מצוי ביתרות חובה ניכרות (סעיף 25 לסיכומי התובע).

7. כמו כן, התובע טוען, כי בדיעבד התברר לו כי דמי השכירות של המסעדה היו גבוהים בהרבה מהסך שהוצג בפניו, שעה שדמי השכירות עמדו על סך של 6,300$ למחצית הקומה בלבד (הנתבעים החליטו להשיב למשכיר את הקומה העליונה).

8. עוד טוען התובע, כי הנתבעים רוקנו את החברה בשיטתיות מכל נכסיה. לשיטתו, הם פעלו בצורה מניפולטיבית והעלימו ממנו הכנסות וסחורות על מנת להוציא כספים לכיסם הפרטי.

9. מכאן, טוען התובע, הנתבעים ניהלו המשא ומתן לכריתת הסכם השותפות בחוסר תום לב תוך הצגת מצג שווא והטעיה; הפרו הסכם השותפות; קיימוהו בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום לב; עוולו נגדו שעה שרימו אותו בכל הנוגע למצב החברה וגזלו ממנו את הכספים שהשקיע. כמו כן, הנתבעים התעשרו שלא במשפט ונהגו ברשלנות.

10. התובע עותר לחיוב הנתבעים בסכומים הבאים:

10.1. התובע טוען כי בעקבות "חדלות פרעונה" של החברה, הפסיד את מלוא השקעתו, בסך של 280,000 ₪, כערכם ביום 20.14.04.

10.2. התובע נאלץ לשלם לבנק דיסקונט הסך של 30,000 ₪, לכיסוי יתרת חובה של החברה בחודש יוני 2005.

10.3. התובע נאלץ לשלם סך נוסף של 25,157 ₪ לכיסוי יתרות החובה של החברה לבנק הפועלים, נכון ליום 10.4.07.

ובסה"כ 470,000 ₪.

11. לאור האמור, עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם השותפות ולחייב את הנתבעים לרכוש את מניותיו, במחיר שלא יפחת מהתמורה ששולמה על ידו בצירוף הוצאות, קרי, בסך של 470,000 ₪. לחלופין, התובע עותר להשבה, בסך של 396,450 ₪, כולל הצמדה וריבית ולחייב הנתבעים לשלם הסך של 73,750 ₪, בגין הסכום בו נשא התובע לכיסוי יתרות החובה לבנק דיסקונט. לחילופי חילופין, התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום חלקו של התובע ממכירת הציוד- דהיינו, סך של 33,600 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.2.06 ועד ליום התשלום בפועל.

12. מנגד, הנתבע 1, חדד, טוען כי מאיר וניסים השקיעו בהקמת המסעדה כמיליון ₪ ממקורות עצמאיים, ואולם בסכום זה לא היה די כדי להעמיד את המסעדה במצב תפעולי. משכך, הוסכם ליטול הלוואה מבנק הפועלים, וכן לתת לספקים שונים שיקים מעותדים של החברה למועדים שבהם היתה צריכה כבר לעבוד.

13. חדד טוען כי לאחר שנפתחה המסעדה, לקראת סוף שנת 2003, נוכחו השותפים לדעת כי החובות הרובצים על החברה, בדמות החזר ההלוואה והשיקים הדחויים שניתנו, עלולים לפגוע בפעילות השוטפת של המסעדה. בשלב זה, כשלושה חודשים לאחר פתיחת המסעדה הציע למאיר ולניסים להכניס שותף נוסף שיזרים כסף להסדרת חובות החברה.

14. חדד טוען כי לאחר שניתנה הסכמתם העקרונית של מאיר וניסים, פנה בנו של חדד, ניסים חדד, לתובע בהצעה להיכנס כשותף למסעדה. לאחר שהתובע בדק בדיקה מעמיקה ויסודית את סכומי הפדיון החודשי ואת מסמכי החברה ודוחותיה אצל רו"ח, ולאחר שנאמר לו מפורשות כי כניסתו לחברה נועדה להקל על קשיי נזילות, החליט להצטרף כשותף. אין כל מרמה ו/או הטעיה, אלא, למרבה הצער, מדובר במיזם שאף שהצדדים קיוו כי יצליח - וכשל.

15. הנתבע 2, מאיר, טוען תחילה לשיהוי, שעה שהמסעדה נסגרה ביום 31.10.05 ואילו התביעה הוגשה בחודש מרץ 2011. עוד טוען הוא כי לא הכיר את התובע, וכי ניהול המו"מ נעשה על ידי הנתבע 3, ניסים, שהיה מיופה כוחו של חדד, הנתבע 1.

16. מאיר מוסיף וטוען כי בעוד הוא עמל במסעדה ימים כלילות, התובע לא עשה דבר במסעדה, ולא פעל לקידום שיווקה, אלא ורק דרש חלק מהרווחים.

17. ציוד המסעדה לטענתו, נמכר בתמורה לסך של 233,000 ₪ ולא 280,000 ₪ וכל כספי תמורת המכירה הופנו לצמצום חובות החברה. כמו כן, לא היה לחברה כל חשבון סודי, אלא החשבון בבנק הפועלים נפתח לצורך הקמת הנתבעת, לפני שהתובע הצטרף לנתבעת, וכי בשלב מאוחר יותר, פעילות החברה עברה לחשבון בבנק דיסקונט. יתרה מזאת, יתרת החובה בחשבון בבנק הפועלים שולמה מכיסו בלבד ולא מכספי פדיון המסעדה.

18. מאיר מוסיף וטוען כי עלות הקמת המסעדה היתה כמיליון ₪, וכי גובה השקעתו עמד על הסך של כ- 500,000 ₪; גובה החוב לבנק דיסקונט עמד על סך של 280,000 ₪ ודמי השכירות של המסעדה עמדו על סך של 4,000$. מאיר מכחיש טענת התובע, לפיה ניסה לרוקן המסעדה מנכסיה, אלא עבד ימים כלילות לצורך הצלחתה של המסעדה בתמורה למשכורת מינימום, ואולם, המסעדה צברה חובות ומשכך נאלצו לסגרה.

19. עוד טוען מאיר כי אחת הסיבות המרכזיות לקריסתה של הנתבעת היא ביטול ערבותו האישית של התובע בבנק דיסקונט באוגוסט 2005, פעולה אשר הובילה לעצירת האשראי שניתן למסעדה.

20. הנתבע 3, ניסים, טוען כי, התביעה מהווה ניסיון של התובע להתנער מהתחייבויותיו בהסכם ובאחריותו לכישלון המסעדה, תוך ניסיון לחייב הנתבעים בתשלום הפסדיו, הפסדים אשר עליו לשאת בהיותו שותף. ניסים מכחיש מעורבות במשא ומתן עם התובע ומכחיש הצגת מצגים כלשהם לתובע.

21. עוד טוען ניסים כי לא נקבע בהסכם כי בהשקעתו של התובע, בסך 280,000 ₪, סולקו כל חובות החברה, וכן לא הוצהר כלל מהו גובה חוב הנתבעת בבנקים השונים, נתונים שהיה על התובע לבדוק ולבחון, עת רכש המניות בחברה. מכל מקום, לטענתו, התובע ידע עובר לחתימת הסכם השותפות על חובותיה של החברה.

דיון והכרעה

22. בטרם אדון בתביעה לגופה, אדרש לטענה המקדמית אותה העלו הנתבעים בדבר השיהוי בהגשת התביעה. הנתבעים טוענים, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ובחלוף למעלה משש שנים מיום שנולדה עילת התביעה, תוך שנגרם להם נזק ראייתי בלתי הפיך. לפיכך, עותרים הם לדחיית התביעה (סעיפים 75-83 לסיכומי הנתבע 3 וסעיפים 24-25 לסיכומי הנתבע 1). התובע טוען מנגד, כי מעולם לא זנח הזכות לתבוע את הנתבעים (סעיף 63 לסיכומי התובע וסעיף 7 לסיכומי התשובה).

23. הלכה פסוקה היא, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי והוא יקבע בנסיבות חריגות בלבד. לצורך טענת שיהוי נדרש הנתבע להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. כאשר, איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה ו- "קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..." [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433].

24. בענייננו, אינני סבורה, כי התובע יצר מצג ברור כלפי הנתבעים, לפיו הוא מוחל על זכות התביעה הנתונה לו בנסיבות העניין. אין בידי לקבל טענת הנתבעים, לפיה המצג כאמור עולה ממכתב מיום 5.8.05, אשר נשלח אליהם על ידי התובע, ולפיו למרות שלטענתו, הם הטעו אותו, הוא ביקש להמשיך בשותפות (העתק המכתב צורף כנספח 17 לתצהיר עדות ראשית של התובע – סעיף 84 לסיכומים מטעם הנתבע 3). מעיון במכתב זה לא מצאתי, כי האמור בו מהווה מצג ברור ומפורש, באופן שיש בו כדי להביא לתוצאה מרחיקת לכת של דחיית התביעה על הסף. משכך, מצאתי לדון בתביעה לגופה.

משא ומתן לחתימת הסכם השותפות

25. סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מחובה כללית זו נגזרת גם חובת גילוין של עובדות מהותיות במהלך המשא ומתן. הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 עשויה להוות הטעיה על פי הסיפא של סעיף 15 לחוק זה.

26. באותם מקרים שבהם הופרה חובת הגילוי לפי סעיף 12 לחוק החוזים וצד למשא ומתן הונע להיכנס לחוזה עקב אי גילוי זה, עומדות לצד זה התרופות של ביטול חוזה מחמת הטעיה במחדל.

27. מהגדרת יסודות העילה של הטעיה, עולה בבירור כי על הצד הטוען לביטולו של חוזה שנחתם בשל טעות שנגרמה לו על ידי הצד השני, להראות כי בעת כריתת החוזה דעותיו היו שגויות בשל אותה טעות. טענת הטעיה כאמור, לא תעמוד למי שידע בעת כריתת החוזה את העובדות לאשורן.

28. הטעיה נוצרת, כאשר קיים פער בין הדברים שנאמרו או שהוסתרו לבין המציאות. כאשר הטעיה גורמת לטעות והטעות גורמת להתקשרות בחוזה נוצרת עילת ביטול החוזה בגין הטעיה.

29. ארבעה יסודות מצטברים מבססים את עילת ההטעיה: קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו; קיומו של קשר סיבתי כפול – בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה (ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט ע"ש סינגאלובסקי – פולק ת"א (פורסם במאגרים המשפטיים).

30. בענייננו, אין חולק בין הצדדים, כי על הנתבעים הייתה מוטלת חובת גילוי. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם הנתבעים הפרו את חובת הגילוי כאמור, שעה שלשיטת התובע הוצגו בפניו מצגי שווא והוסתרו מפניו עובדות מהותיות. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, האם קיים קשר סיבתי בין מצג השווא הנטען לבין ההתקשרות בהסכם.

31. לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכחת טענתו, לפיה הוצגו בפניו מצגי שווא והוסתרו ממנו עובדות מהותיות באשר למצבה של החברה; הסכומים שהושקעו בחברה וגובה החובות של החברה. ואנמק.

32. ראשית, מצאתי ליתן אמון בעדותו של מר ניסים חדד, ולפיה הציג לתובע מצג מפורט וברור בדבר מצבה הכלכלי של החברה; גובה ההשקעות וגובה החובות של החברה. וכך בעדותו (עמוד 43 לפרוטוקול בשורות 6-15):

"ש. אתה זוכר שבאותן 2-3 פגישות אתם מסרתם את כל המידע לגבי מצבה של החברה.

ת. מסרנו את כל המידע, כולל מידע מרואה חשבון. התובע קיבל מרואה החשבון את כל המידע, לא כפי שאמר בעדותו, הוא קיבל את כל המידע והייתה לו חבילה של מידע מרואה החשבון. שילמנו את המע"מ תמיד בזמן.

ש. אתה אומר שרואה החשבון מסר לו את כל המידע?

ת. כן. אני לקחתי אותו לרואה החשבון.

ש. אם רואה החשבון מסר לו את כל המידע, איך אתה מסביר את זה שהתובע התלונן כמה וכמה פעמים שאין לו שום גישה לרואה החשבון?

ת. כשהוא רצה לקנות, הוא קיבל את כל המידע לפני הקנייה ובדק את הבדיקות שלו, הוא גם ראה את המסעדה, ראה כמה היא עושה כל חודש, הוא ידע הכל...".

ובהמשך:

"ש. הוא מנסה לטעון שהוא לא ידע שמשלמים 20,000 ₪ בחודש לבנק הפועלים ?

ת. הוא ידע משני הבנקים גם דיסקונט וגם הפועלים.

ש. מאיפה ידע ?

ת. א. אמרנו לו, וב - הוא היה אצל רו"ח איתי, היו מסמכים והוא קיבל אותם כולל של הבנקים" (עמוד 56 לפרוטוקול בשורות 1-4).

33. זאת ועוד, התובע בעצמו מודה, כי הגיע למשרדו של מנהל החשבונות ביחד עם מר מסעוד חדד, וניתנה בפניו האפשרות לברר כל נתון הנדרש על ידו בדבר מצבה של החברה:

"אחרי שסיכמנו ביננו הכל אז היה טעם להכנס וניסים מסעוד אמר שנלך למנהל החשבונות. הגעתי עם אדון ניסים מסעוד למנהל החשבונות והוא ביקש ממנו, אמר שיש שותף חדש, הוא אמר שלא תיאמנו ונכנס כמה דקות. נכנסנו ורואה החשבון סיפר לי אותו דבר, מרדכי, והוא אמר לי בדיוק אותו דבר שהם השקיעו יותר משני מיליונים ושיש חוב 280,000 ₪. אמרתי לו על מסמכים והוא אמר שבאנו במפתיע ואין לו זמן והוא יכין לי הכל. למחרת על-פי ההסכם שגובש הגענו לעורך דין של החברה וסיפרנו מה שסיכמנו והוא הכין את ההסכם" (עמוד 20 לפרוטוקול בשורה 31 - עמוד 21 לפרוטוקול בשורה 4).

34. גם אם לשיטתו של התובע, מנהל החשבונות השיב לו כי "אין לו זמן" להכין המסמכים, הרי שלא היתה כל מניעה מצידו להמתין עם החתימה על הסכם השותפות עד לקבלת כל המסמכים.

35. זאת ועוד, התובע נמנע מלזמן את מנהל החשבונות לעדות. לענין זה כלל ידוע הוא בדיני הראיות, והוא משקף את ניסיון החיים, כי אם לצד בהליך כלשהו יש עד אשר יכול לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להעידו, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד בחקירה נגדית ימסור דברים לרעתו של אותו צד (ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 720 ופסיקה נוספת המצטטת פסק דין זה).

36. שנית, לא מצאתי ליתן אמון מלא בעדותו של התובע, כי בחר להסתמך על מצגו של ניסים ללא מסמכים (סעיף 26 לסיכומים מטעם התובע). מדרך התנהלותו של התובע במהלך התקופה בה פעלה המסעדה, עולה כי התובע הינו אדם קפדן וזהיר במעשיו (זו גם התרשמותו של בית המשפט ממנו בת.א. 21070-02-10 יהודה בן יוסף נ' דירינקין ואח' (פורסם בנבו) - נ/ 2). התובע מקפיד למסמך כל פניה ו/או פעולה הנעשית על ידו. הראיה היא כי במצורף לתצהירו צורפו עשרות מסמכים המתעדים כל פעולה של התובע הקשורה לחברה, ועל פי עדותו אף קיימים מסמכים נוספים שלא צרף לתצהירו.

37. שלישית, בהסכם אין כל הצהרה של מי מהנתבעים באשר למצבה של החברה. כך, אין כל הצהרה בדבר גובה הכספים שהושקעו על ידי מאיר וניסים במסעדה; אין פירוט בדבר חשבונות הבנק המנוהלים על ידי החברה ואין התייחסות למצב חובותיה. עם זאת, נקבע כי הלוואת הבעלים של התובע, בסך של 280,000 ₪, תושב "לכשיתאפשר, בהתאם למצב החברה" (סעיף 10 להסכם). ראה בעניין זה יעקב קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, חלק שלישי בעמוד 1501, לפיו "כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם..." [ת.א. (מחוזי – ת"א) 1056/08 בריו א.ג. בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.7.12); ת.א. (מחוזי – י-ם) 3515/09 יצחק סדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.5.11)].

38. התובע טוען כי בעובדה, כי נרכשו על ידו 12% ממניות החברה בתמורה לסך של 280,000 ₪, יש כדי ללמד על כך שאכן הוצג בפניו מצג לפיו הוצאות הקמת החברה עמדו על סך של 2,300,000 ₪, באשר לשיטתו, על-פי חישוב אריתמטי, 12% ממניות החברה מתוך 2,300,000 ₪ כאמור, מהווים בדיוק את סכום השקעתו בחברה, קרי סך של 280,000 ₪ (סעיף 28 לסיכומים מטעם התובע). אין בידי לקבל טענה זו. סכום ההשקעה בחברה וגובה המניות שנתקבל בגינה, איננו פועל יוצא של גובה ההשקעות הכספיות אשר נעשו ע"י מייסדיה/ שותפיה בלבד, אלא אף מגלם בתוכו פרמטרים נוספים כגון פוטנציאל החברה, מוניטין, ידע וכיוצ"ב אשר הושקעו בחברה עד ליום כניסת המשקיע.

39. מכאן מתבקשת המסקנה, כי עובר לחתימת הסכם השותפות, עשה התובע בדיקה באשר למצבה הכלכלי של החברה וגם וככל שנדחה ב"לך ושוב" על ידי מי מהנתבעים, לא היתה כל מניעה מצידו לבירור כל הנתונים הנדרשים בטרם יחתום על הסכם השותפות.

40. זאת ועוד, אין בידי לקבל טענת התובע, לפיה הוטעה על ידי הנתבעים, בין היתר, בכך שעובר לכריתת הסכם השותפות הציגו בפניו הסכם שכירות אחר מזה שנכרת בפועל, ולפיו דמי השכירות של המסעדה מסתכמים בסך של 4,000$ בלבד, בעוד שבפועל דמי השכירות עמדו על סך של 6,300$. מעיון בהסכם השכירות, לפיו דמי השכירות מסתכמים בסך של 6,300$ (שהעתקו צורף כנספח 14 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע), עולה, כי הסכם זה נכרת ביום 27.10.05 ומכאן, שהסכם זה כלל לא היה קיים עובר לכריתת הסכם השותפות והוא נכרת זמן רב לאחר מכן.

41. יתרה מכך, התובע בעצמו מודה, כי ההערות המופיעות על גבי הסכם זה נרשמו בכתב ידו (עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 14-15) ומכאן שהיה שותף לכריתתו במועד שלאחר ההתקשרות בהסכם השותפות והוא ממילא לא הוסתר מפניו. זאת ועוד, התובע נמנע מלהביא לעדות את הבעלים של המבנה שהיה צד להסכם השכירות המאוחר והימנעותו כאמור נזקפת לחובתו.

42. מכל מקום, אף אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת, לא היה בכך כדי לסייע בידי התובע, שעה שלא הוכח לפניי קיומו של קשר סיבתי בין מצג השווא הנטען לבין ההתקשרות בהסכם השותפות. בעניין זה נפסק, כי "... נטל הוכחת הקשר הסיבתי הכפול הוא על הטוען להטעיה, המבקש להפעיל את ברירת הביטול. הטוען להטעיה חייב להוכיח כי הטעות שנגרמה על ידי אי הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר בחוזה. עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעסקה לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה... יש להניח לטענה זו תשתית עובדתית. אין די בהעלאת טענות, אלא יש לבססן מבחינה עובדתית, שאם לא כן, תידחה הטענה..." [ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים)].

43. בענייננו, ממכתב מיום 5.8.05, ששלח התובע לנתבעים עולה, כי אף לאחר שהנתונים לאשורם היו בידיעת האחרון, ביקש הוא להמשיך בשותפות שעה שהאמין בפוטנציאל של המסעדה, וכאמור להלן:

"לאחר שגיליתי כי הטעתם אותי כמפורט לעיל רציתי לבטל את כל העסקה ולדרוש את כספי ונזקי מכם, אולם מאחר ואני מאמין בפוטנציאל של העסק, אסכים להישאר בעסק ואף להשקיע בו באופן יחסי לזכויותיי בכפוף לתנאים הבאים: ..." [ההדגשה אינה במקור].

44. תימוכין לכך ניתן למצוא אף בעדותו של התובע, כמו גם מעדותם של הנתבעים, מהן עולה, כי אין מדובר בטעות או בהטעיה, אלא התובע ראה במסעדה פוטנציאל עסקי גדול מאוד, כמו גם הנתבעים עצמם, ולפיכך, בקש להשקיע בחברה, ואולם, ההשקעה לא צלחה, כמו גם חזונם של הנתבעים, ובעיקר חזונם של מאיר וניסים, אשר השקיעו כל אחד מהם למעלה מחצי מיליון ₪, והשקעתם ירדה לטמיון. וכך מדברי התובע:

"באתי למסעדה והעיניים שלי בערו, ראיתי מסעדה יפה, מפוארת, אגפים – פעם ראשונה ראיתי מסעדה, בין היחידים ראיתי מסעדה כזאת עם פוטנציאל גדול ואמרו לי שבקומה השנייה יעשו אולם ואני גם אנהל אותו, אולם ל-250 איש. אמרו לי שבכניסה יעשו מזנון מהיר – כל ההבטחות האלה והדברים האלה השתכנעתי, אחרי ששמעתי אותם ואחרי שקיבלו את ההצעות שלי שאני אנהל את הכספים וכל הניהול אז הסכמתי" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 28 לפרוטוקול בשורות 8-12).

45. מכאן, מצאתי שלא הטעות הנטענת היא שהניעה את התובע להתקשר בהסכם, כי אם הפוטנציאל הרב שמצא במסעדה הניע אותו לעשות כן. בדיעבד, פוטנציאל החברה לא התממש. משכך, לכל היותר, מדובר בטעות בכדאיות העסקה, שאינה מאפשרת ביטול החוזה. לעניין זה, ראה ע"א 455/82 מאיר נ' מזרחי, פ"ד לז(3) 579. שם נקבע, כי "אם טעתה המערערת בתמורה המוסכמת, הרי הטעות היא בכדאיות העסקה, וטעות שכזו איננה מאפשרת חזרה מהחוזה וביטולו".

46. מכאן המסקנה, כי לא התקיימו יסודות עילת ההטעיה ודין טענת התובע בעניין זה להידחות.

תקופת הסכם השותפות

47. התובע טוען כי במהלך תקופת הסכם השותפות, לא אפשרו לו מי מהנתבעים גישה למסמכי הבנק או לניהול החברה (סעיף 31 לסיכומים מטעם התובע). אין בידי לקבל טענה זו. מצאתי ליתן אמון בעדותם של מאיר וניסים לענין זה, ולפיה התובע הוא שהפר את התחייבותו על פי הסכם השותפות שעה שלא פעל לצורך "תיאום עם רו"ח, תשלום מיסים, הכנת משכורות וכדומה" וכן "קידום מכירות של החברה", כאמור בהתחייבותו על פי סעיפים 8.2 ו- 8.3 להסכם. התובע אף לא טען, כי ניסה לעשות פעולה כלשהיא לצורך הצלחתה של החברה, פעולה שלא צלחה כתוצאה מהתנהלותם של הנתבעים.

48. מעדויות הנתבעים כולם עולה, כי התובע כלל לא נכח במסעדה ולא פעל באופן שוטף לצורך קידומה והצלחתה, אלא הניהול היומיומי נפל על כתפיהם של מאיר וניסים, ועל כתפיהם בלבד. מאיר התגורר במסעדה ועבד ימים כלילות במטבח לצורך הצלחתה, וניסים עבד שעות ארוכות במסעדה, וכל זאת כנגד שכר של 3,500 ₪.

49. התובע בעצמו מודה, כי "היה מידי פעם במסעדה" (עמוד 23 לפרוטוקול בשורה 28), "אחת לשבוע בערך" (עמוד 24 לפרוטוקול בשורה 4). מדובר במסעדה, המצריכה עבודה יומיומית סביב השעון לצורך הצלחתה, וביקור אחת לשבוע, אינו מהווה, בכל צורה שהיא, נטילת חלק בניהול.

50. כך מדברי חדד עולה, כי:

"ש. האם זה נכון שכאשר התובע הצטרף ורצה לקחת חלק בחברה, התפקיד שלו הוגדר בהסכם מיום 20.12.04 - כתוב במפורש שהתפקיד של התובע יהיה ניהול החשבונות והכספים – להפקיד כספים להיות בקשר עם רואה החשבון.

ת. נכון, אבל צריך לבוא ב-08:00 בבוקר כל יום ולהפקיד בבנק והוא לא עשה את זה.

ש. זאת-אומרת שלא הייתה שום מניעות, התנגדות של השותפים שהתובע יבצע את הפעולה שלו ויבוא כל יום למסעדה, יקח את הכסף מהקופה וילך לבנק ויפקיד אותו?

ת. בהתחלה לא הייתה התנגדות ואח"כ הייתה התנגדות כי הוא לא בא. צריך לעשות את זה יום-יומי והוא לא עשה את זה ובמקומו הם עשו את זה.

ש. אחרי כמה זמן התהפכה הקערה? אחרי כמה זמן הם התנגדו שהוא יבצע את אותה עבודה?

ת. זה שלא הפסקנו את הפעילות שלו, יותר הוא הפסיק. הוא לא בא. כשהוא לא בא – זה עבודה יומית. מסעדה באים בבוקר ויש עובדים, הזמנות סחורה, הפקדת כספים ועוד – הבן אדם צריך לבוא בבוקר ולעשות את העבודה, אם השותף שלי לא מגיע אני במקומו הולך ועושה מה שהוא צריך לעשות" (הדגשה לא במקור - עמוד 44 לפרוטוקול בשורות 17-29).

51. ומעדותו של ניסים עולה, כי:

"ת. תאמין לי כל פעם שחקרת את העדים אני רציתי ולא עניתי אפילו. אתה מתחיל יום עבודה בשעה 09:00 בבוקר ואתה יוצא ב-03:00. ניסים חדד היה מגיע בסביבות השעה שתיים עשרה בלילה – נקיונות, להכין את המסעדה, אין לך זמן לנשום. במשך שנה זה היה הבית שלנו, מלבד שהייתי ישן 6 שעות בבית. מכיוון שאני בדרך היה לי את הבנק להפקיד אני הייתי, היינו עושים קופה בערב, פעם ניסים חדד היה, מאיר היה, התובע בכלל בשעות כאלה בטח חלם חלומות פז וזה היה הזמן היחיד בבוקר שאני חוזר מהבית למסעדה להכנס לבנק עם זד להפקדה. הפקדתי בבנק דיסקונט. מאיר היה נוסע מהמקום לרואה החשבון עם כל הניירת ומעביר לו את כל הניירות, התכתבויות, המכתבים שהגיעו מהבנקים, רשויות, ספקים.

הייתי עושה עם האוטו שלי שליחויות לאנשים שהזמינו.

התובע לא היה עושה כלום במסעדה והיה בא לאכול עם החברה שלו". (הדגשה לא במקור - עמוד 66 לפרוטוקול בשורות 21-30).

52. מכאן ולאור עדויותיהם של ניסים ושל חדד, לפיהן התובע נמנע מלמלא התחייבויותיו על-פי הסכם השותפות, ובכלל זה נמנע מלעסוק בעניינים הכספיים, מצאתי, כי התובע כלל לא פעל טרם לכן לקבלת המסמכים הנדרשים והטעם לכך שמסמכים אלו לא היו ברשותו, נעוץ במחדליו הוא ולא בפעולות הנתבעים.

53. זאת ועוד, התובע היה בעל זכות חתימה בחשבון הבנק. מכאן שיכול היה, בכל עת, לגשת לבנק ולקבל תמונת מצב מלאה על החברה. אינני מקבלת לענין זה את טענתו של התובע, אשר נטענה בעלמא ולא הוכחה, כי מי שהיתה אחראית על חשבון החברה בבנק הפועלים היתה אשתו של ניסים, והיא מנעה ממנו גישה לחשבון (עמוד 26 לפרוטוקול בשורות 1-4, סעיף 31ב' לסיכומים מטעם התובע).

54. מכאן, שאף לא היתה כל מניעה מצד התובע לקבל את דפי החשבון של החברה בבנק דיסקונט מהם עולה כי ישנה העברה, מידי חודש בחודשו, בסך של 19,000 ₪ לחשבון החברה בבנק הפועלים, אשר התובע טוען, כאמור, כי לא ידע על קיומו (עמוד 27 לפרוטוקול בשורות 4-9). ויודגש, חשבון הבנק של החברה בבנק הפועלים לא נפתח מאחורי גבו של התובע, אלא נפתח עוד לפני הצטרפותו של התובע כשותף בחברה והוא היה החשבון באמצעותו ניהלה החברה את הקמת המסעדה (עמוד 69 לפרוטוקול בשורות 7-12).

יתרה מכך, לא מצאתי כל סבירות בטענה זו שעה שככל שנמנעה מהתובע כל גישה למידע כאמור משך תקופה כה ארוכה כטענתו, נתן התובע לבנק ערבות אישית לחובות החברה בסך של 125,000 ₪ (עדות התובע בעמוד 26 לפרוטוקול בשורות 5-14).

55. התובע אישר בעדותו, כי הערבות ניתנה על ידו "כחודשיים – שלושה" לאחר שנכנס לשותפות (עמוד 25 לפרוטוקול בשורות 21-24) ולאחר המועד שלטענתו הדירו אותו הנתבעים מהעניינים הכספיים, וכאמור להלן:

"ש. שאתה בא לעסק אומרים לך לשטוף כלים ולא נותנים לך שום דבר ולא נותנים לך לשבת על הקופה, רואה החשבון לא המציא לך מסמכים וכן עורך הדין וכן השותפים. למרות כל זאת, אתה הולך ונותן ערבות לבנק 125,000 ₪. שאתה הולך לבנק לא נותנים לך דפי חשבון למרות שאתה בעל זכות חתימה ולא מאפשרים לך לעשות את הפעולות שאתה אמור לעשות לפי ההסכם ואתה משך חודשים מוחל על העניין הזה, מטפל ברישיונות ולא פונה...

ת. אני לא רציתי לערער יותר מידי את היחסים למרות שהם התנהגו לא נכון איתי וראיתי ניהול כושל, הייתי מידי פעם כותב להם מכתבי אזהרה..." (עמוד 26 לפרוטוקול בשורות 5-14).

56. זאת ועוד, אין בידי לקבל טענת התובע, לפיה הנתבעים העבירו לידי רואה החשבון הסכם מזויף, השונה מזה שנחתם בפועל, ולפיו התובע אינו מוסמך לקבל מידע אודות מצבה הכלכלי של החברה, ובכך מנעו ממנו מידע כאמור (סעיף 31ג' לסיכומי התובע). ואפרט.

57. ראשית, טענת התובע בדבר זיוף חתימתו על גבי ההסכם הנוסף הועלתה לראשונה במהלך עדותו והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. שנית, הגם שהוצגו בפניי שני נוסחים של הסכם השותפות מיום 20.12.04, החתומים על ידי ארבעת השותפים הרי שלא הוכח, כי איזה נוסח הוצג בפני רואה החשבון. התובע נמנע מלזמן את רואה החשבון לעדות בעניין זה והימנעותו כאמור נזקפת לחובתו.

סגירת המסעדה ומכירת הציוד

58. התובע טוען כי הנתבעים לא שיתפוהו בהחלטת החברה בדבר השבת הקומה העליונה של מבנה המסעדה לבעלים של המבנה (סעיף 38א' לסיכומי התובע). אין בידי לקבל טענה זו, שעה שהתובע בעצמו מודה, כי ההערות המופיעות על גבי ההסכם המעגן החלטה זו נרשמו בכתב ידו (עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 14-15), ומכאן שהיה שותף לכריתתו (העתק ההסכם צורף כנספח 14 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

59. זאת ועוד, לא מצאתי לקבל אף את טענת התובע, כי הליך סגירת המסעדה ומכירת הציוד נעשה מאחורי גבו (סעיף 38 לסיכומים מטעם התובע). לענין זה עדויות כל הנתבעים תומכות זו בזו, ולפיהן, הליך מכירת המסעדה נמשך כחודשיים שלושה במהלכו היה התובע שותף בכל צעד ושעל ואף היה נוכח בכל הפגישות עם הקונים הפוטנציאליים. בסופו של יום, התובע התנגד לסגירת המסעדה ולפיכך, לא היה שותף להליכי סגירתה.

60. כך מעדותו של חדד:

"ש. שמכרתם את המסעדה איך הזמנת את התובע?

ת. התהליך של מכירת המסעדה התנהל לאורך כחודשיים-שלושה. היו כמה קונים פוטנציאליים והתובע ידע על כולם ונפגש עם כולם.

ש. לגבי קבלת ההחלטה, כי אתה היית יו"ר דירקטוריון – כשקיבלתם הכרעה/החלטה למכור לאדון מועלם את המסעדה. האם התובע היה נוכח בישיבה?

ת. הוא ידע ולא רצה לבוא בכלל. הוא נידה אותנו. הוא לא רצה לבוא. הייתי מתקשר אליו כל יום. כל דבר הוא ידע בזמן, אבל הוא יודע גם להתכחש" [הדגשה לא במקור - עמוד 48 לפרוטוקול בשורות 16-22).

61. התובע עצמו העיד, כי היה מעורב במשא מתן עם הקונה הפוטנציאלי פרטוש (עמוד 33 לפרוטוקול בשורות 12-27). מכאן שנשמטת הקרקע מתחת לטענתו כאילו הודר מהליכי המכירה של המסעדה.

62. לאחר שלא צלחו המשאים והמתנים למכירת המסעדה כעסק חי, החברה לא עמדה בהתחייבויותיה לתשלום דמי השכירות עבור מבנה המסעדה משך שלושה חודשים ובעלי המבנה דרש תשלום מיידי. משכך, נדרשו להשיב לו את הקומה העליונה, ללא כל תמורה (עמוד 51 לפרוטוקול בשורות 13-15).

63. בסופו של יום, המסעדה נסגרה בסוף חודש אוקטובר 2005, בחלוף למעלה משלושה חודשים, נאלצו הנתבעים למכור את הציוד של המסעדה לבעל הנכס, מר מועלם, וזאת תמורת הסך של 200,000 ₪, בתוספת מע"מ, ובתמורה ויתר מר מועלם על חובה של החברה כלפיו בגין דמי שכירות שלא שולמו (עמוד 53 לפרוטוקול בשורות 1 -2, העתק חשבונית מס על הסך של 233,000 ₪ כולל מע"מ בה צויין כי התמורה כי בגין "החזרת דמי שכירות" צורף כנספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 2).

64. מאיר הטיב לתאר בעדותו את הלחץ בו היו שרויים באותה העת. המסעדה נסגרה בסוף חודש אוקטובר 2005, והנתבעים נותרו חייבים לרשויות השונות, לבנקים ולספקים, וכן לבעל הנכס. משכך, נאלץ למכור את הציוד לבעל הנכס, כנגד קבלת הסך של 200,000 ₪ ומחיקת חובה של החברה כלפיו בגין אי תשלום דמי שכירות משך מספר חודשים (עמוד 59 לפרוטוקול בשורות 19-26):

"ש. כשאתה מכרת את המסעדה לאדון מועלם...

ת. לא מכרתי עסק, מכרתי ציוד.

ש. ערכת הסכם עם מועלם?

ת. לא. היה לחץ שלו לעשות את זה מהר אם לא הוא יקח ללא תשלום.

ש. איך הגעתם לסכום של 233,000 ₪?

ת. זה לא 233,000 ₪ אלא מינוס מע"מ.

ש. איך הגעתם לסכום הזה?

ת. את הכללים הוא קבע לא אני. אם לא היה סוגר ונגמר הסיפור.

ב-30.10.05 סגרתי את המסעדה. בדיונים שניהלתי איתו הוא אמר שאם לא נעזוב ואנחנו גם לא משלמים שכה"ד הוא יקח את הכל וזהו".

65. מכל מקום, אף אם התובע לא נתן הסכמתו להליך הסגירה כאמור על כל המשתמע מכך, ההליך נעשה כדין, שעה שסעיף 5 להסכם השותפות קובע, כי "זכויותיו של בן יוסף בחברה תהיינה של מלוא הזכויות של בעל מניות, וכן תהיה לו זכות הצבעה בדירקטוריון באופן יחסי למניותיו". כך גם סעיף 7א להסכם קובע, כי "כח ההצבעה של חברי הדירקטוריון יהא ע"פ חלקיהם במניות". לפיכך, לנתבעים הייתה הזכות לקבל ההחלטה בדבר סגירת המסעדה ומכירת הציוד. וכפי שהעיד לפניי חדד, כי "אני חושב שהוא לא הסכים. אבל יש לו רק 12% והוא לא יכול להחליט... מבחינה חוקית אנחנו יכולים להעביר החלטה של לעשות את זה" (עמוד 51 לפרוטוקול בשורות 20-24).

66. זאת ועוד, התובע טוען כי הכספים שנתקבלו ממכירת הציוד, נלקחו לכיסם האישי של הנתבעים (סעיף 37 לסיכומים מטעם התובע). עוד הוא טוען, כי התמורה ששולמה בפועל עבור הציוד עמדה על סך כולל של 280,000 ₪, כאשר סך של 80,000 ₪ מתוכם לא הוצהר ושולשל לכיסיהם הפרטיים של הנתבעים (סעיפים 37 ו- 39-42 לסיכומים מטעם התובע וכן סעיף 1 לסיכומי התשובה). התובע סומך ידו בעניין זה על מכתבו של מר ניסים חדד מיום 5.7.08, ממנו עולה, כי נודע לאחרון מפי הרוכש, ש- "בעת מכירת המסעדה הוא שילם סכום נוסף לצפרוב וולף בסך של 80,000 ₪..." מעבר לסך של 200,000 ₪ (העתק המכתב צורף כנספח 29 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

67. לא מצאתי לקבל טענה זו, שעה שהאמור במכתב זה מהווה עדות מפי השמועה. התובע נמנע כאמור מלהביא לעדות את הרוכש, הבעלים של המבנה, והימנעותו כאמור נזקפת לחובתו. כמו כן, ניסים חדד אף לא אשש טענה זו בחקירתו. זאת ועוד, חשבונית המס שניתנה עבור הציוד צויין מפורשות הסך של 233,000 ₪ כולל מע"מ - בגין "החזרת דמי שכירות".

68. נוכח מסקנותיי דלעיל, אינני נדרשת לסוגיית העדר הכשרות המשפטית של הנתבע 1 (סעיפים ה' ו- ו' לסיכומים מטעם הנתבע 1 וכן סעיף 3 לסיכומי התשובה מטעם התובע) וממילא מתייתר אף הצורך לדון בטענת התובע בדבר רשלנות, תרמית, גזל ועשיית עושר ולא במשפט.

69. לא מצאתי כל ממש ביתר טענות הצדדים, והן נדחות.

סוף דבר

70. התביעה נדחית.

71. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ד, 02 יולי 2014, בהעדר הצדדים.