רקע עובדתי

1. איגוד ערים אזור תל אביב יפו – חולון הוקם על ידי עיריית תל אביב – יפו – וחולון

(להלן: "האיגוד"). מכוח צו איגוד ערים (אזור תל אביב יפו – חולון) (בית מטבחיים), תשכ"ה-1964, הוקם על ידי העיריות תל אביב יפו – וחולון בית מטבחיים. הנתבעת 1 א. אטש בע"מ (להלן: "אטש"), אשר הפעילה בתי מטבחיים, התקשרה ביום 25.5.2004 עם האיגוד בחוזה להפעלת בית מטבחיים בחולון. (להלן: "החוזה", צורף כנספח לכתב ההגנה של איגוד ערים והרב נפתלי לוברט). על פי סעיף 3(א) לחוזה אטש התחייבה לבצע את כל הפעולות הדרושות להפעלת בית המטבחיים ברמה הנדרשת על ידי משרד החקלאות, משרד הבריאות, משרד לאיכות הסביבה ו/או כל רשות מוסמכת אחרת לשביעות רצון האיגוד והתחייבה להעסיק עובדים מקצועיים לשם כך. על פי סעיף 3(ג) לחוזה אטש התחייבה להעמיד את השירותים של בית המטבחיים לכל מבקש ללא אפליה ובתנאים שווים, ונאסר עליה לסרב ליתן שירותי שחיטה לכל דורש, אלא מטעמים סבירים בלבד (חוב כספי, עבר פלילי, או מי שאינו נשמע להוראות אטש או הרשויות המוסמכות).

2. תחילה הוגשה התביעה על ידי התובעים, אב ובנו, סוחרי בשר, גם כנגד האיגוד וכנגד יו"ר שלו נפתלי לוברט (להלן: "לוברט"), אך בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין התביעה נגדם נדחתה ללא צו להוצאות. (במ/1).

3. על פי האמור בתביעה אטש, באמצעות מנהלה ובעל מניות בה, אלי אטש (להלן:"אלי"), וגבי לטי (להלן: "לטי") עובד שכיר באטש, גרמו לכך שבמהלך השנים 2009-2010 עלות השחיטה אצלם הייתה גבוהה בהרבה מאשר בבתי מטבחיים אחרים.

בנוסף לכך, אטש באמצעות אלי ולטי, לקחו במהלך השנים 2004-2010 את העורות מהבהמות הנשחטות ללא רשות. נזקיהם של התובעים בגין גביית המחיר המופרז וגניבת העורות מסתכמת ב-600,000 ₪ ומתוך סכום זה יש לקזז סך של 63,684 ₪ בגין חובם של התובעים עבור חודש נובמבר. התובעים צירפו לתביעתם מסמכים החתומים על ידי רו"ח.

4. הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה על הסף כלפי לטי, עובד שכיר באטש וכלפי אלי, אשר איננו מנהלה של אטש ואיננו מצוי בעובדות. לגופו של עניין נטען שהנתבעים, אשר זכו במכרז להפעלה וניהול בית המטבחיים, מפעילים אותו כדין, למטרת רווח בזירה מסחרית, בה נקבעים מחירי השחיטה והשירותים הניתנים אגב השחיטה. הנתבעים פעלו על פי הדין, תמחרו את השירות בשים לב לאיכותו, נגישות בית המטבחיים ללקוח, עלויות, הובלות ומרכיבים נוספים כנהוג בכל בית עסק המספק שירותים לקונים. בשוק החופשי פועלים כ - 13 בתי מטבחיים שונים והתובעים יכלו לקבל את השירות בכל מקום שביקשו. בכל מקרה הנתבעים אינם יודעים כמה שילמו התובעים עבור שירות שניתן להם במקום אחר, מה היה טיבו ומה הוא כלל. בכל הנוגע לפשיטת העורות, פעלו הנתבעים בהתאם לנהלים המחייבים אותם כאשר מיד לאחר השחיטה הבהמה הועברה אל מתקן המיועד לאחסון וטיפול מיוחד. התובעים, סוחרי בשר מזה שנים רבות, היו מודעים לעובדה שרכיב העור מהווה חלק מהתשלום בגין השחיטה והניקוי כמצויין בחשבוניות המס. לכל האמור לעיל יש להוסיף את הכחשת הסכומים הנתבעים, אשר לשיטת הנתבעים הינם בלתי מבוססים. התובעים מודים בחובם כלפי הנתבעים ורק על מנת להקדים "תרופה למכה" הגישו את התביעה דנן.

5. אקדים ואומר שמדובר בתביעת סרק שלא נעשה כל ניסיון ממשי להוכחתה.

התובעים לא הרימו, ולו במעט, את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נזקיהם המפורטים בתביעה. לתביעה צורפו מכתבים של רואה חשבון, אך בתצהיריהם אין התייחסות לאופן חישוב הנזקים ואף לא צורפה כל ראייה ממנה ניתן להסיק את דרך החישוב. מסיבה זו בלבד דין התביעה להידחות, אך בשל התייחסות הצדדים לעדויות בסיכומיהם, לא מצאתי לפטור את עצמי בלא כלום.

עדויות התובעים

6. מטעם התובעים העיד רובן כהן (להלן: "כהן"), סוחר בשר. על פי עדותו הראשית, הנתבעים סירבו לערוך חוזה עם לקוחותיהם באשר למחיר השחיטה ואף לא פרסמו מעולם את תעריף השחיטה. בשנת 2009 הובאו על ידי כהן שתי פרות לשחיטה, אך הנתבעים סירבו להכניס את הפרות בטענה שכהן נותר חייב 33,000 ש"ח. בסופו של דבר, הבקר הוכנס אך אלי היכה אותו בפראות ועל כך הוגשה על ידי כהן תלונה למשטרה. כהן הוסיף שהוא מוגבל בבחירת בית המטבחיים באזור, שכן אסור להוביל בקר במשאית יותר מ-3 שעות ופרט לבית המטבחיים בחולון אין בתי מטבחיים אחרים בהם ניתן לשחוט. ברהט השחיטה מוגבלת ל-20 ראש בשבוע, אין רבנות ואין הובלה, בבאר שבע אין אמצעי קירור לבשר ואין הובלה. בית המטבחיים בטירה הוא היחיד בטווח הנסיעה של שעה מתל אביב ובתקופה הרלבנטית היה סגור. כהן הוסיף שנודע לו מסוחרים אחרים, אשר חוששים להעיד נגד הנתבעים (אורי שוחד, יצחק גודאייב, שבתאי קרן) שאטש גובים סכום מופחת בגין אותו שירות. אטש גם סירב להחזיר את העורות או לשלם עבורם.

מחקירתו הנגדית למדנו שאין ביכולתו של כהן להציג הסכם התקשרות עם בית מטבחיים אחר, מעולם לא התקשר בהסכם עם איגוד ערים ואף לא היה צד להסכם שנחתם בין איגוד ערים למי מהנתבעים. כהן גם לא ידע להסביר איך הגיע לסכום המפורט בתביעה, ואף הסכים שלא צירף חשבוניות כלשהן לתצהירו. כהן העיד שהגיש תלונה במשטרה על גניבת העורות אך העתק ממנה לא צירף, ואף לא חשבונית אחת ממנה ניתן להסיק שהעורות אינן חלק מהתשלום. בנוסף לאמור לעיל, כהן גם לא ידע להסביר איך חישב את שווי העורות אך הודה שנותר חייב 63,000 ₪, שהם שיקים של לקוחותיו.

7. משה כהן (להלן: "משה"), סוחר בשר, אשר קיבל שירותי שחיטה מהנתבעים, העיד ששילם 700 ₪ עבור שירותי שחיטה של פרה ו-650 ₪ עבור שירותי שחיטה של עגל. הנתבעים גבו מהתובעים תעריפים גבוהים יותר עבור שירותים זהים. בנוסף לכך, מעולם לא היה סיכום בין הנתבעים למשתמשים השונים בשירותיהם לפיו העורות הנותרים לאחר השחיטה שייכים לנתבעים ו/או משמשים חלק מהמחיר.

בחקירתו הנגדית הסתבר שמשה, בן משפחה חתם על התצהיר מבלי שקרא אותו וכי קיבל תצהיר ערוך ומנוסח על ידי כהן ובא כוחו. בכל מקרה, משה הודה שהוא מתכוון לשחוט אצל הנתבעים.

8. התובעים זימנו את לוברט כעד מטעמם דא עקא, שגם עדותו תמכה בגרסת הנתבעים. לוברט הבהיר שעל פי צו איגוד ערים משנת 1964, אין תעריף לקביעת המחיר, אך המחיר צריך להיות אחיד לכל הלקוחות היות ומדובר בגוף ציבורי, יחד עם זאת יש לקחת בחשבון את הדרישות השונות והספציפיות של כל לקוח שכן המחיר כולל שחיטה, פירוק, אחסון ושינוע. לשיטתו של לוברט מדובר בהליך מיותר שכן התובעים לא הוכיחו שסביב אותם נתונים שילמו יותר.

9. התובעים ביקשו לזמן לעדות סוחרי בשר שלשיטתם מסרבים ליתן תצהיר. פעם אחר פעם נדחה הדיון על מנת לאפשר להם לזמן את הסוחרים לעדות, אלא שלא מילאו אחר החלטות בית המשפט באשר לזימון עדים ללא תצהיר. בסופו של יום, בשל רשלנות התובעים, אף אחד מהעדים הנוספים שביקשו לזמן לא העיד לפניי ועל כן ניתן לומר שהמנעותם מהבאת ראיות נוספות להוכחת גרסתם צריכה להיזקף לחובתם. (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595 ; ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ, פורסם בנבו 27.7.2008).

עדויות הנתבעים

10. מטעם הנתבעים העיד לטי שהוא עובד שכיר אצל אטש וצירף לתצהירו תלושי שכר (נספח א'). לטי לא נחקר על תצהירו ועל כן לא ראיתי סיבה שלא לקבל את האמור בו. אלי אטש (להלן : "אלי") העיד שהוא בעל מניות באטש, אך איננו עוסק בניהול אטש ועל כן גם איננו בקיא בעובדות. גם אלי לא נחקר על תצהירו.

11. ניסים אטש (להלן : "ניסים"), מי שניהל בפועל את אטש העיד שבית המטבחיים נותן שירותי שחיטה לכל דורש על בסיס שיוויוני בשים לב לשירותים הנדרשים ובהתאם לדרישה. בסיס אגרת השחיטה הוא רכיב זהה לכל בקר, בשים לב לפרמטרים נוספים הקשורים להובלה, אחסון, שמירה, השקייה, פשיטת העורות וכיוצא בזה. בית המטבחיים חולון לא הכריח את התובעים להשתמש בשירותי השחיטה, והתובעים יכלו לקבל שירות בכל מקום שחפצו. לא הוגשה כל תלונה למשטרה בגין התנהלות הנתבעים, התובעים הם אלה שלא עמדו בתשלומים ונותרו חייבים לנתבעים כסף בגין השירות שניתן להם כפי העולה מתביעתם ומנספח ג', תיק הוצל"פ שצורף לתצהיר. באשר לשירותי השחיטה בית המטבחיים מתנהל בהתאם לנהלים המחייבים פשיטת עורות והעברתם מיד לאחר מכן אל מתקן המיועד לאחסונם לצורך טיפול בהם.

התובעים, סוחרי בשר ידעו על הנהלים הברורים לגבי פשיטת העורות שכן נאמר להם כי רכיב העור מהווה חלק מהתשלום בגין השחיטה והניקוי כפי העולה מהחשבוניות שצורפו. (נספח ד' לתצהיר).

בחקירתו הנגדית חזר ניסים על גרסתו והדגיש שלתובעים יש כ – 13 אלטרנטיבות נוספות, מדובר במחיר זהה בשים לב לשירותים ואם ישנם הפרשים במחירים, הדבר נובע מהדרישות הספציפיות של כל לקוח. מעבר למחיר הבסיסי המוכתב על ידי משרד הפנים, יש לקחת בחשבון פרמטרים משתנים בהתאם לדרישה ספציפית.

באשר ל"גניבת העור" בבית המטבחיים העור עובר תהליך ראשוני של חיטוי, המלחה, בדיקה, סיווג ולאחר מכן הוא מועבר למרכז טיפול, המאושר ומוסמך על ידי היחידה לאיכות הסביבה הארצית. מדובר בעור שמזהם בדרגה חמורה ביותר, שכן יש בו חיידקים רבים ועל מנת לשנע אותו למרכז הטיהור הארצי, יש תחילה להכשירו. החוק קובע איסור חמור לשווק את העור יחד עם הבשר, יש גם פיקוח מחמיר וטרינרי של משרד הבריאות בעניין זה ועל כן לא ניתן לתת את העורות.

דיון

12. גרסת התובעים המפורטת בתביעה לא הוכחה ולו במעט. לא רק שנזקי התובעים לא הוכחו (כמפורט בסעיף 5 לפסק הדין), אף לא הוכח שבמהלך השנים 2009-2010 עלות השחיטה אצל הנתבעים הייתה גבוהה יותר מאשר בבתי מטבחיים אחרים, ושבגין אותם שירותים גבו הנתבעים מחירים שונים. ודוק הנתבעים אשר זכו במכרז להפעלת בית המטבחיים רשאים היו להפעילו למטרת רווח בזירה מסחרית, בה נקבעים מחירי השחיטה והשירותים הנילווים. זכותם של הנתבעים הייתה לתמחר את השירותים בשים לב לפרמטרים משתנים הכוללים עלויות של הובלה, אחסון, שמירה וכיוצא בזה. גרסת הנתבעים שבשוק פועלים כ – 13 בתי מטבחיים שונים לא נסתרה והתובעים יכלו לקבל את השירות בכל מקום שחפצו.

התובעים גם לא הוכיחו שהנתבעים פעלו שלא כדין בכל הנוגע לעורות הבהמות הנשחטות. גם בעניין זה גרסת הנתבעים הנתמכת בחשבוניות שצרפו לא הופרכה.

סוף דבר

13. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ וזאת בהתייחס לסכום התביעה ולהתנהלותם לאורך הליך זה.

ניתן היום, י"ט סיוון תשע"ד, 17 יוני 2014, בהעדר הצדדים.