22 מאי 2014

תביעה זו מעלה פעם נוספת את שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין חבר קיבוץ לבין קיבוצו.

להלן העובדות הרלוונטיות:

1. גב' נורית סיצ'וק (להלן: "התובעת") הינה חברת קיבוץ גבעת ברנר (להלן: "הנתבע" או "הקיבוץ"), החל משנת 1982.

2. התובעת הינה אחות מוסמכת בהכשרתה משנת 1964, ובעלת תעודה מקצועית של "ניהול בתי אבות".

3. החל משנת 1994 לערך, החלה התובעת לעבוד כאחות מוסמכת ב"בית אלמוג"- מוסד סיעודי אשר בבעלות הקיבוץ ובשנת 1996 מונתה לתפקיד אחות ראשית.

4. בתחילת עבודתה של התובעת קיבלה התובעת תקציב אישי באופן זהה/שוויוני לשאר חברי הקיבוץ, אולם החל מיום 1.1.02, לאור השינוי שחל בתפיסה הכלכלית של הקיבוץ, והמעבר למודל ה"קיבוץ המתחדש", שונה היקף תקציב האישי שקיבלה התובעת.

4. עפ"י המודל החדש, הוחלט שלכל חבר קיבוץ יועבר תקציב אישי, אשר מבוסס בין היתר על נתוניו האישיים, שווי המשרה שבה הוא עובד, קרי, "תמחור" משרתו, וזאת לאחר ניכוי תשלומי מיסים פנימיים שונים אותם גובה הקיבוץ מחבריו ועריכת הפקדות לקרן פנסיה.

5. עבודתה של התובעת בבית אלמוג הופסקה ביום 30.11.10.

6. התובעת טוענת במסגרת תביעתה, כי יש לראות בהפסקת עבודתה כפיטורים ועותרת לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין הפליה מחמת גיל ופיצוי בגין עגמת נפש, זאת על רקע קיומם של יחסי עובד-מעביד, בינה ובין הקיבוץ.

תמצית טענות הצדדים:

התובעת טוענת כי בשונה מ"הקיבוץ המסורתי" ועם מעבר הקיבוץ למודל "הקיבוץ המתחדש" בשנת 2002, שולם לה שכר עבודה, וכי יש לראותה כעובדת שכירה של הקיבוץ בהתאם לכל המאפיינים הקיימים ביחסי עובד ומעביד רגילים.

נסיבות סיום עבודתה מזכות אותה בפיצויי פיטורים, שכן הקיבוץ פיטר אותה מתפקידה כאחות ראשית בבית אלמוג. פיטוריה נעשו שלא כדין, ללא קיום הליך שימוע כדין ועל כן היא עותרת גם לפסיקת פיצוי בגין "פיטורים שלא כדין". עוד טוענת התובעת להפלייתה מחמת גיל, ודורשת פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988. בנוסף, תובעת פיצוי בגין "עוגמת נפש".

הקיבוץ טוען כי בין הצדדים אין מתקיימים יחסי עובד-מעביד וכי עפ"י ההלכות המשפטיות הקיימות, אין כל שוני בין התקופה של הקיבוץ כ"קיבוץ המסורתי" לבין זו כ"קיבוץ מתחדש". על כן, בין הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.

במסגרת חברותה של התובעת בקיבוץ, קיבלה התובעת, כמו שאר החברים, תקציב אישי המבוסס על "שווי"/"תמחור" עבודתה.

הוצאת תלושי השכר באופן בו נמסרו לתובעת, נעשתה לשם הנוחות והקלה בחישוב

"התקציב המשפחתי" שמועבר לחברי הקיבוץ, ואין בהם כדי ללמד דבר על קיומם של יחסי עובד ומעביד.

למעלה מזאת נטען, כי התובעת לא פוטרה מעבודתה, הקיבוץ היה מעוניין להמשיך ולהעסיקה והתובעת היא שסיכלה אפשרות זו, בהציבה תנאים בלתי אפשריים להמשך העסקתה. על כן, אין התובעת זכאית לזכויות הנתבעות על ידה.

דיון והכרעה:

הקיבוץ, כאגודה שיתופית, הינו תאגיד שחבריו למעשה מעסיקי עצמם- "לגבי חבר אגודה שיתופית, הכלל מקדמת דנא הוא, שחבר באגודה עובד באגודה משום שהוא חבר בה, והוא חבר משום שהוא עובד. במצב עניינים כזה, אין לראות את החבר כעובד במובן יחסי עובד-מעביד, שכן עבודתו נלווית לחברותו ואינה נפרדת ממנה" (ע"ע 23086-05-13 דגי תל יוסף אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אבי בן אהרון, ניתן ביום 3.12.13; להלן: "פס"ד דגי תל יוסף").

הקיבוץ כאמור, הינו סוג מיוחד של אגודה שיתופית. על פי תקנות אגודות שיתופיות

(סוגי אגודות) תשנ"ו-1995 (להלן: "התקנות"), הוא מושתת על יסודות של ערבות הדדית של בעלות הכלל בקניין, עבודה עצמית, ושל שוויון ושיתוף בייצור בצריכה ובחינוך. על מנת לקיים את צורת החיים המיוחדת הזו, חב חבר הקיבוץ מכוח חברותו בקיבוץ לעבוד ולתרום מכוחו לקיבוץ, באופן שאין להפריד בין החברות בקיבוץ לעבודה בו. לאור אבחנה זו, עצם עבודת חבר הקיבוץ מתוקף חברותו בקיבוץ אינה מקנה לו מעמד של "עובד" בקיבוץ כמקום עבודה אצל מעסיק על פי משפט העבודה.

אשר להגדרת "קיבוץ מתחדש" קובעות התקנות כי "קיבוץ מתחדש" הינו:

"– אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של שיתוף הכלל בקנין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך, המקיימת ערבות הדדית בעבור חבריה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005, ואשר בתקנונה קיימת הוראה באחד או יותר מהענינים האלה:

(1) חלוקת תקציבים לחבריה בהתאם למידת תרומתם,

לתפקידיהם או לוותקם בקיבוץ;

(2) שיוך דירות בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005;

(3) שיוך אמצעי הייצור לחבריה, למעט קרקע, מים ומכסות ייצור, ובלבד שהשליטה באמצעי הייצור לא תועבר לידי החברים, וקיימות הוראות בתקנון בדבר הגבלת הסחירות באמצעי הייצור, באופן שהשליטה בהם לא תעבור לידי החברים, הכל בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי ייצור בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005."

דומה, כי אין מחלוקת שהקיבוץ הינו אגודה שיתופית העונה להגדרת "קיבוץ מתחדש" על פי התקנות.

בפס"ד אמיר בונה – פלסים אביזרים בע"מ בקיבוץ מרחביה (ע"ע 1501/04, מיום 9.1.05, להלן: "פרשת בונה"), דן בית הדין הארצי בעניינו של חבר קיבוץ אשר עבד בחברה הנמצאת בבעלות מלאה של הקיבוץ ועתר להכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד. בית הדין הארצי (מפי כב' הש' ורדה וירט-ליבנה) פסק כי לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין חבר קיבוץ לקיבוצו, וכך כלשונו: "לא מצאנו כי יש להבחין בין העבודה בחברה לבין עבודה בכל ענף אחר השייך לקיבוץ וטענתה של באת כוח המערער כי השוני הוא בכך שהחברה מנהלת מערכת התחשבנות כספית עם הקיבוץ אינה רלוונטית לבחינת מערכת היחסים של המערער עם החברה.

החברה היא אחד מענפי הקיבוץ בדיוק כמו כל הענפים האחרים בקיבוץ ואין כל נפקא מינא לכך שהקיבוץ רשם את החברה כאישיות משפטית נפרדת כל עוד היא בבעלות מלאה של הקיבוץ, ככל שאנו מתייחסים למערכת היחסים שבין המערער כחבר קיבוץ לבין החברה והקיבוץ. ...

באת כוח המערער עשתה כל שביכולתה כדי לשכנענו כי יש לראות בעבודתו של המערער בחברה כיוצרת יחסי עובד ומעביד המובדלים מיחסי חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ. אולם לא מצאנו כי יש לקבל טענותיה אלה גם לאחר שהקיבוץ עבר תהליך לכוון ההפרטה שכל שהשתנה בו הוא מתן תקציב דיפרנציאלי לחבריו."

באותה פסיקה גם מצאנו דעה כי המבחן העיקרי שיש לבחון במקרים של עבודת חבר קיבוץ במפעל הקיבוץ הוא: האם העבודה בוצעה במסגרת שיבוץ בעבודתו הרגילה של העובד כחבר קיבוץ, או האם עבודתו במפעל נעשתה על פי חוזה עבודה בינו לבין הגורם החיצוני (ר' גם את שנפסק בע"ע 1393/04 ליז בלרנו – מלכיה אגודה שיתופית בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 6.11.05; ע"ע 1530/04חנה רייק גולדשמידט – קיבוץ איילון אגודה שיתופית חקלאית( בע"מ, מיום 20.12.05

בפסק דין חשוב נוסף שעסק בסוגיה- עב"ל 441/08 המוסד לביטוח לאומי – אסתר פרגר ויניאר (מיום 12.6.13) ; להלן: "עניין פרגר") דן בית הדין הארצי בשאלה האם המערערת היתה "עובדת" של הקיבוץ בו היתה חברה וזאת בהקשר של זכאות לדמי אבטלה. גם באותו עניין עבר הקיבוץ ממודל של "קיבוץ שיתופי מסורתי" למודל שכונה "רשת ביטחון", שנקבע כי יש בו מן הסממנים של "קיבוץ מתחדש" וזאת על ידי שמירה על עקרון הערבות ההדדית ושירותים משותפים. באותו עניין, כל השירותים שהיו קודם לשינוי נשארו בעינם חלקם בתשלום כזה או אחר, וגם אלו שהיה צריך לשלם בגינם סובסדו ברמות גבוהות ממיסוי החברים וממקורות נוספים. המיסוי גם מימן את "רשת הביטחון". רשת הביטחון מומנה על ידי מס איזון, ובמסגרתה ניתן סל שירותים מסובסד, ומיסוי פנימי נוסף. במצב דברים זה ניתנה קצבת קיום מינימלית גם לחבר שלא השתכר סכום מינימלי שנקבע.

השוני העיקרי בין מודל "המסורתי" למודל "רשת בטחון" היה בחלוקת תקציב דיפרנציאלי לכל חבר, בהתאם ל"תמחור" המשרה בה הוא עסק .

גם באותו עניין, קיבלו חברי הקיבוץ מעין "תלוש שכר פנימי", בו צוין שווי תמחור המשרה ופורטו הניכויים ממנו. כן צוין באותו "תלוש" כאילו שולמו על-ידי החבר באופן אישי דמי ביטוח לאומי, אלא שבפועל לא הועברו למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח כאמור. לעניין זה, הקיבוץ המשיך לשלם למוסד דמי ביטוח בגין כל חבריו על פי אותה מתכונת שקדמה למעבר למודל "רשת הביטחון".

בהתאם, פסק בית הדין הארצי, לאמור:

"הקיבוץ כאמור, הינו סוג מיוחד של אגודה שיתופית. על פי תקנות אגודות שיתופיות (סוגי אגודות) תשנ"ו-1995 הוא מושתת על יסודות של ערבות הדדית של שיתוף הכלל בקניין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף ביצור בצריכה, בחינוך, ובתרבות. אוסיף מעבר לזאת שהקיבוץ על פי תקנונו הוא אגודה שיתופית מיוחדת המאופיינת בארגון ייחודי של חיי קהילה משותפים של אנשים שהחליטו לקשור ביניהם גורל חיים ולחיות יחדיו, בדומה לבני זוג. חייהם מושתתים על עקרונות עזרה הדדית ושאיפה לשוויון, בה הפרט דואג לצורכי הכלל והכלל לצורכי הפרט. הקיבוץ הוא הוויית חיים שלמה המשתרעת הרבה מעבר לחיי העבודה וכוללת למשל עניני חינוך, תרבות, בריאות, כלכלה, לימודים, תחבורה, כביסה, ספריה, עניינים מוניציפליים וכו'. כדי לקיים את צורת החיים המיוחדת הזו, חב חבר הקיבוץ מכוח חברותו בקיבוץ לעבוד ולתרום מכוחו לקיבוץ באופן שאין להפריד בין החברות בקיבוץ לעבודה בו. לאור אבחנה זו, עצם עבודת חבר הקיבוץ מתוקף חברותו בקיבוץ אינה מקנה לו מעמד של "עובד" בקיבוץ כמקום עבודה אצל מעסיק על פי משפט העבודה."

אשר למעבר ממודל של "קיבוץ שיתופי" למודל של "קיבוץ מתחדש", ציין בית הדין הארצי בעניין פרגר, כי על פני הדברים ההשוואה בין "קיבוץ שיתופי" "לקיבוץ מתחדש" גם לאחר התקנת התקנות לעניין שיוך דירות "בקיבוץ המתחדש" על פי תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות - בקיבוץ מתחדש) תשס"ו-2005, וגם לאחר התקנת תקנות האגודות השיתופיות (שיוך אמצעי יצור בקיבוץ מתחדש) תשס"ו 2005 - אין בהם כדי להצדיק ביטול החרגת חבר קיבוץ כמי שאינו עובד לעניין דמי אבטלה. בייחוד, לאור תקנות האגודה השיתופית (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש) תשס"ו-2005, לעניין אספקת צורכי החברים בגין העבודה לפי קריטריונים שוויוניים ותקנות האגודה השיתופית (יישוב סכסוכים בקיבוץ) תשס"ו-2005.

בית הדין הארצי הוסיף עוד כי: "מהתקנות המתייחסות "לקיבוץ המתחדש" עולה, כי עקרונות העבודה העצמית, שוויון וערבות הדדית עליהן מושתת הקיבוץ המסורתי, קיימות גם לגביו; לפיכך הטעמים שנמנו לאי היות חבר קיבוץ כעובד לעניין דמי אבטלה ולאי חיוב "הקיבוץ המסורתי" בתשלום דמי ביטוח אבטלה בעד חבריו – תקפים גם ביחס ל"קיבוץ המתחדש", כל עוד לא הוכח כי בפועל תמונת המצב העובדתית שונה מהמתחייב על פי דין כאמור לעיל."

פסק דין חשוב נוסף שיצא לאחרונה מלפני בית הדין הארצי הוא כאמור פסק הדין

בעניין דגי תל יוסף (ר' לעיל). באותו עניין דובר בחבר קיבוץ, שעבד בענף המדגה של

הקיבוץ, שלימים אוגד כתאגיד נפרד של הקיבוץ. בדומה לנפסק בפס"ד בונה נקבע

כי, יש לראות בקיבוץ ובתאגיד כ"יישות אחת" שהוא למעשה הקיבוץ כאגודה שיתופית. וכך נפסק באותו עניין:

"לגבי חבר אגודה שיתופית, הכלל מקדמת דנא הוא, שחבר באגודה עובד

באגודה משום שהוא חבר בה, והוא חבר משום שהוא עובד. במצב עניינים

כזה, אין לראות את החבר כעובד במובן יחסי עובד-מעביד, שכן עבודתו

נלווית לחברותו ואינה נפרדת ממנה.

גם על פי תקנון הקיבוץ, וגם על פי התקנות הרלוונטיות לעניין הקיבוץ

כקיבוץ מתחדש, קיימת חובת עבודה אינהרנטית של חבר הקיבוץ כלפי

הקיבוץ בו הוא חבר.

בנסיבות האלה, למרות התאגוד הנפרד של ענף המדגה, המשיב כחבר

קיבוץ היה חייב בעבודה או במסגרת האגודה השיתופית בה הוא חבר,

דהיינו הקיבוץ, או בעבודה מחוץ לקיבוץ. ככל שמדובר בעבודה מחוץ

לקיבוץ, אזי כלפי המעביד צד שלישי, אכן מתקיימים יחסי עובד-מעביד

בין חבר הקיבוץ לבין אותו מעביד. אולם, ככל שמדובר בעבודה במסגרת

העבודה השיתופית, לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ

לקיבוץ. עבודתו כאן היא מכוח חברותו בקיבוץ כאגודה שיתופית. ...

הפסקת עבודת המשיב במסגרת ענף המדגה, אינה יכולה להיחשב

כפיטורים במקום עבודתו אצל מעביד נפרד, שהוא ענף המדגה (המערער 1).

מעבר לזאת, לא ניתן לראות בקיבוץ במקרה שכזה כמעסיק של חבריו,

דהיינו הוצאתו מגדרה של פקודת האגודות השיתופיות כאגודה שיתופית

ביחס לחבריה – והרי זוהי משמעות קבלת הטענה לפיה קיימים יחסי

עובד-מעביד במקרה שלפנינו.

לא למותר לציין, כי השינוי שחל בקיבוץ והפיכתו לקיבוץ מתחדש, לא שינו

גם מבחינת תקנון הקיבוץ, את היחס בינו לבין חבריו. על פי תקנון הקיבוץ

אין כל כוונה של שינוי ביחסים שבין הקיבוץ והענפים לבין החברים,

כתוצאה מהשינוי המבני שחל בקיבוץ כאמור, ולכן ההתקשרות שבין

המשיב לבין הקיבוץ נעשתה מתוקף היותו חבר קיבוץ, ולא עובד של

הקיבוץ."

הנה כי כן, גם בנסיבות המקרה שלפנינו, ובדומה לשנפסק בפסקי הדין הנ"ל, התמורות שחלו בקיבוץ והמעבר ממודל של "קיבוץ מסורתי" למודל של "קיבוץ מתחדש", לא שינו את העובדה שעבודתה של התובעת בבית אלמוג היתה מתוקף חברותה בקיבוץ, ועל כן לא היתה כוונה ליצירת קשר של יחסי עובד ומעביד.

לטענת התובעת, העובדה שלאחר השינוי נדרשה היא לשלם עבור שירותים רבים שקיבלה מהקיבוץ, והעובדה ששולמה לה "משכורת חודשית" באמצעות "תלוש שכר" בהתאם למשרתה ולהיקף שעות עבודתה, מצביעה על קיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין הקיבוץ. עוד טענה התובעת כי ממועד השינוי, שולמו לה שעות נוספות, ימי חופשה וזכויות סוציאליות נוספות ככל עובד שכיר. כן נוכו ממשכורתה תשלומים למס הכנסה, ביטוח לאומי וקרן פנסיה.

בנוסף טענה התובעת, כי בניגוד לתקופה כ"קיבוץ מסורתי", לאחר המעבר היתה מוטלת עליה החובה להחתים כרטיס נוכחות, לאשרו בסוף כל חודש, לדווח על היעדרויות וחופשות וכיוצב' סממנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד ומעביד (סע' 7 לתצהיר התובעת).

ואולם, בבית הדין אישרה התובעת כי ה"משכורת" לא שולמה ישירות לחשבונה, אלא השכר הועבר לקיבוץ, ואחר מכן הועבר אליה כ"תקציב חברות" בשל היותה חברת קיבוץ (עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 8-10, 26-27).

בעלה של התובעת, מר אליעזר סיצ'וק אף הוא אישר, כי גם לאחר המעבר למודל "הקיבוץ המתחדש", הועברה משכורתו לקיבוץ ולמעשה עולה מעדותו, כי השוני העיקרי היה בכך שהתקציב הפך מתקציב שוויוני לתקציב דיפרנציאלי (עמ' 7 ש' 18, סע' 5.2.8 לתצהירו).

מטעם הקיבוץ העיד מר עמירם דבש, אשר שימש כמנהל משאבי אנוש של הקיבוץ עד סוף שנת 2010, ומנהל הקהילה החל מיום 15.2.10 (להלן: "מר דבש"). כפי העולה מתצהירו של מר דבש, כאמור השוני העיקרי שחל עם המעבר ל"קיבוץ מתחדש" היה העמקת ההפרטות והמעבר לתקציב דיפרנציאלי, המבוסס על שווי המשרה שנקבעה לכל חבר (סע' 5 לתצהירו). אך גם לאחר המעבר, לא קיבלו החברים משכורת ממקומות העבודה שלהם, אלא הענפים השונים העבירו לקיבוץ את התמורה בגין עבודת החברים, והקיבוץ לאחר ניכוי מיסים פנימיים ועריכת הפקדות לפנסיה, העביר לכל חבר תקציב אישי (סע' 6 לתצהיר דבש).

עפ"י ההחלטה שהתקבלה באסיפת החברים של הקיבוץ, ובשונה מקיבוצים אחרים, הקיבוץ לא קיבל כל החלטה על שינוי סטאטוס החברים לשכירים (סעק 7-10 לתצהירו).

כאמור, גם לאחר השינוי, קיבלה התובעת "תקציב" מהקיבוץ ולא "משכורת". חרף העובדה שהדיווח על ההכנסה נעשה באמצעות מה שכונה "תלוש משכורת", הרי שאין בכך כדי להפוך את התקציב שהתובעת קיבלה מהקיבוץ לשכר עבודה, ולא בכדי נכתב על התלוש במפורש "לצרכים פנימיים בלבד" (סע' 11.1-11.3 לתצהיר דבש, נ/1).

עוד הצהיר מר דבש, כי התובעת קיבלה פנסיה מהקיבוץ החל מהגיעה לגיל 60, זאת בנוסף לתקציב המבוסס על עבודתה בבית אלמוג. די בכך כדי ללמד שאין מדובר ב"תלוש שכר" של עובד שכיר (סע' 11.4 לתצהירו).

עפ"י עדותו של מר דבש, מטרתם של "תלושי השכר" היתה להוות בסיס לחישוב "התקציב המשפחתי" שנותן הקיבוץ למשפחה, זאת יחד עם תשלומים נוספים ולאחר ניכויים פנימיים שמנכה הקיבוץ מחבריו (סע' 12-13 לתצהירו).

כפי העולה מתצהירו של מר דבש, גם חברים שהפסיקו עבודתם המשיכו לקבל מהקיבוץ תקציב, וכך גם במקרה של התובעת (סע' 14 לתצהירו). כאמור, גם עובדי חוץ העבירו את משכורתם לקיבוץ והמשיכו לקבל מהקיבוץ תקציב, כך גם התובעת לאחר שהחלה לעבוד מחוץ לקיבוץ (סע' 15 לתצהירו).

כך גם בכל הנוגע לתשלומים לביטוח לאומי: גם לאחר השינוי ממשיך הקיבוץ לשלם לביטוח הלאומי בגין חבריו תשלום אחיד, לפי סווג 01 לחברי קיבוצים, השונה מהותית מהתשלומים שמשלם בגין העובדים השכירים שמועסקים. לשיטתו, הסכום שמופיע ב"תלוש השכר" כניכוי לביטוח הלאומי, איננו הסכום שהועבר בפועל למל"ל, אלא סכום שהועבר לקיבוץ כמעין מיסוי פנימי, ושימש כמקור לתשלומים שונים לחברים, לרבות "רשת בטחון" ותשלומים לפנסיונרים בו(סע' 17-22 לתצהירו). כך נעשה בדומה, גם לגבי "ניכויי מס הכנסה" (סע' 23 לתצהירו).

לדברי מר דבש, ובהתאם ל"מודל שינוי אורחות החיים" (נספח א' לתצהיר מר דבש) , הרי שגם לאחר השינוי, לא השתנה היחס בין הקיבוץ לחבריו והקיבוץ נותר כחברה המבוססת על עקרון העזרה והערבות ההדדית, והבטחת הקיום ההוגן של חבריו ותחומים רבים נותרו במימון או בסבסוד של הקיבוץ (סע' 30-34 לתצהירו).

כלומר, מעדותו של מר דבש עולה כי עקרונות העבודה העצמית והערבות ההדדית עליהן הושתת הקיבוץ כ"קיבוץ מסורתי", נותרו קיימים גם לאחר המעבר למודל "הקיבוץ המתחדש".

הנה כי כן, ובדומה להלכות שפורטו לעיל, הרי שגם במקרה דנן, ולאחר מעבר הקיבוץ למודל "הקיבוץ המתחדש" לא שינה הקיבוץ את היחס בינו לבין חבריו.

לכן, ההתקשרות שבין התובעת לבין הקיבוץ נעשתה מתוקף היותה חברת קיבוץ, ולא כעובדת של הקיבוץ.

עבודתה של התובעת ב"בית אלמוג", היתה מכוח חברותה בקיבוץ כאגודה שיתופית, ואין לראות בהפסקת עבודתה כפיטורים ממקום עבודה.

סוף דבר- אנו פוסקים כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הקיבוץ, וממילא לבית הדין לעבודה אין את הסמכות לדון.

בשים לב לעלות התביעה, אין התובענה מתאימה להעברה ישירה לביהמ"ש המוסמך, ודי כי תימחק לפנינו.

התובעת האמינה בתום לב כי יכול שנותרו "יחסי עבודה" בינה לבין הנתבעת, ולפיכך לא מצאנו לחייבה בהוצאות התובענה הנוכחית, חרף דחייתה.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ד, (22 מאי 2014), בהעדר הצדדים.