1. התובעות מלינות על אירוע מליל חמישי ה- 11.11.10 בו התארחו בצימר ששכרו מהנתבעים המכונה בשם "וילה נעה". באותו לילה לטענתן, ובעודן חוגגות את מסיבת הרווקות של חברתן, פרץ הנתבע 2, בעל הצימר, לתוך הווילה בצעקות ש"יעופו משם" כי הן עושות רעש והחל לדחוף אותן החוצה עם הידיים. לטענתן, בעוד שהיו בנות דתיות בבגדי ים לא הסכים הנתבע 2 לצאת מהחדר ולאפשר להן להתלבש. אשתו שנכנסה אחריו דחפה אותן אף היא בכוח וזרקה את חפציהן החוצה לרבות האוכל שעלה מאות שקלים.
2. לטענת הנתבעים, מקום הנופש בו התארחו התובעות הוא מקום סולידי ושקט לאירוח. בטרם מגיעים אורחים מובהר להם, כי במידה וירעישו מעבר למקובל יהיו רשאים בעלי המקום להוציאם, וכי כספם לא יוחזר ועוד יהיו צפויים לתביעה משפטית. עוד מובהר כי חל איסור להזמין אורחים נוספים מבלי ליידע את בעלי המקום. מטעם התובעות הגיעו יותר אורחות מכפי שסוכם. בשל התנהגות התובעות והפרעתן ליתר אורחי הצימרים, ולאחר שבקשות חוזרות ונשנות לא זכו להתייחסות הנתבעים, אולצו הן לעזוב את המקום וזאת ללא כל אלימות פיזית, ותוך שניתן להן זמן להתארגנות. אחת הבנות היא שאיימה כי יודעת שהנתבעים שוטרים ועל מנת שיפטרו אותם מהמשטרה היא תטען שתקפו אותה.
3. לטענת הנתבעים, גרמו להן התובעות נזק תדמיתי והפיצו פרסומים מכפישים באינטרנט. בשולי כתב הגנתם ביקשו הנתבעים להגיש כתב תביעה שכנגד בגין הפרסומים המכפישים, עוגמת הנפש שנגרמה להם וכן בגין אי התשלום בעבור הבנות הנוספות והוצאות שנגרמו להם. בפועל לא הוגש כתב תביעה שכנגד. התובעים שמרו על זכותם לעשות כן ככל שלא יתאפשר הדבר.

דיון

1. למקרא ולמשמע טענות הצדדים מצטיירת תמונה עגומה של התנהגות בלתי הולמת של שני הצדדים. מצד התובעות, גרימת רעש והשמעת מוזיקה מהטלוויזיה לאחר השעה 24:00 באופן הנוגד את החוק ומהווה מטרד לשכנים. עוד מהווה התנהגותן של התובעות פגיעה בזכותו של אדם ליהנות מקנייננו, זכות יסוד שלא בנקל תותר הפגיעה בה. אף על פי כן, אין אדם מורשה לקחת את החוק לידיו ולאוכפו בכל צורה שהיא, למעט בדרכים לגיטימיות וחוקיות שאותן מרשה החוק.
2. מכוח זכותו של אדם על קנייננו יכול אדם לטוות כללי התנהגות בתחומיו; למשל רשאי אדם להחתים אורחים המתארחים בחצריו על מסמך המונה כללים המחייבים כחלק מתנאי ההתקשרות עמו. הנתבעים לא הציגו כל חוזה שערכו עם הבנות. אף לא הוצגה כל ראיה אחרת לתימוכין בתנאי ההתקשרות המנויים בכתב ההגנה. כך שלמעשה לא הוכיחו הנתבעים, כי רשאים היו לסלק את הבנות באישון לילה, ואף לא לאלץ אותן לעזוב שלא בהתאם לתנאי ההתקשרות. מאידך יכלו הנתבעים להזמין משטרה (והכוונה לשוטר בתפקיד) שתפתור את בעיית הרעש וההפרעה. ואולם הנתבעים לא עשו כן.
3. על כן בשלב ראשון על הנתבעים להשיב לתובעות את עלות השהות ששולמה על ידן ולא נוצלה במלואה בסך 240 ₪ (120 ₪ עבור כל אחת ללילה).
4. אשר לטענת נקיטה באלימות פיזית, בנוגע לנתבע 2, העידה התובעת 2 כי הוא נגע בה באופן אישי והעיף את גופה לעבר הדלת (עמ' 2, ש' 19 לפר') גב' בתאל פחימה שהובאה לעדות מטעם התובעות, העידה כי אף אחד לא נגע בה. אך העידה כי הנתבע נגע בתובעות "תפסת אותה ביד. זה מה שראיתי וברחתי לשירותים" (עמ' 3, ש' 15 לפר'). גם התובעת 1 העידה כי הנתבע 2 נגע בה. גב' מור אוסמו, הכלה באותו ערב, העידה כי "מירי תפסה אותי ומשכה אותי החוצה" (עמ' 3, ש' 21). עדותה זו, המהווה עדות יחיד של בעל דין לא נתמכה בכל ראיה נוספת. כך שלמעשה לא הורם נטל השכנוע כי הנתבעת 1 נקטה באלימות פיסית כלפי הבנות, אם כי משתי עדויות עלה, כי היא סילקה חפציהן של הבנות. אשר לנתבע 2, הוכח כי הוא אחז את התובעת 2 בידה ונגע באופן מסוים (לצורך הפעלת כוח ולא במובן אחר) גם בתובעת 2. ואולם טיב המגע הפיסי לא הוברר. הרושם הוא כי הנתבע 2 בלבל את עובדת היותו שוטר עם זכותו לקחת את החוק לידיו.
5. לעניין סוגיית האלימות, נזכיר כי עסקינן במשפט אזרחי אשר למען תקום עילה לפיצוי בגין תקיפה או פגיעה בגוף נדרשת הוכחת נזק. בענייננו לא נגרם נזק פיזי לתובעות מחמת האלימות הנטענת על ידן, ואולם נוכחתי כי בגין אופן סילוקן של הנתבעות מן הווילה, נגרמה להן עוגמת נפש המצטרפת לעוגמת הנפש בגין ביטולה של מסיבת הרווקות ופלישתם של הנתבעים לווילה ששכרו התובעות בעבור הלילה שלא כדין.

1. ויודגש, אמנם מהעדויות עלה, כי יתכן שהנתבע 2 דפק בדלת לפני כניסתו, ואולם בשל המוזיקה לא שמעו הבנות את הנקישות [עובדה זו לכשעצמה מסבירה את הקולות הרמים שבקעו בשעת ליל מאוחרת (לגביה אין מחלוקת- 24:10) מהווילה]. יחד עם זאת, לא יכולה להיות מחלוקת, כי מעת ששכרו הבנות את הווילה, עומדת זכותם הקניינית של הנתבעים אל מול זכותן לפרטיות של הבנות. הנתבעים הפרו ופגעו בזכות זו, בצורה פוגענית ביותר, ובפרט משהמדובר בדירה מלאה בנות אליה נכנס גם הנתבע 2 בשעת ליל מאוחרת.
2. הפגיעה בפרטיותן של הבנות מגבירה את עוצמת הפגיעה ועוגמת הנפש בכללותה, ולפיכך הנני פוסקת לתובעות פיצוי בעבור עוגמת הנפש בכללותה בסך 3,000 ₪.
3. לצד קביעתי זו, ולאור הפגיעה בקניינם של הנתבעים ולרבות הפרעה וגרימת מטרד של רעש לנתבעים ולמתארחים נוספים בצימרים שברשותם, הנני פוסקת כי לנתבעים זכות קיזוז בסך 1,000 ₪, שיקוזז מסכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעות.
4. התוצאה הנה, כי אני מקבלת את התביעה בחלקה.
5. יוער, כי משלא הוגשה תביעה שכנגד, הרי שלא נדונו בתביעה זו טענות הנתבעים אשר לפגיעה שהסבו להם התובעות לטענתם בעילת לשון הרע, עילה הטעונה הוכחה, והדרך פתוחה לנתבעים לנהל תביעה זו אם וככל שחפצים בכך בהליך נפרד.
6. הנתבעים יישאו בפיצוי התובעות בסך 2,240 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ג, 25 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.