1. התובעת, פרטנר תקשורת בע"מ (להלן: פרטנר), הגישה תביעה על סכום קצוב נגד הנתבע, בטענה שהנתבע התקשר עמה לרכישת ציוד ולקבלת שירותים, אך לא שילם תשלומים שהתחייב לשלמם. הנתבע טען כי החתימות על מסמכי ההתקשרות, שהן לטענת התובעת חתימות הנתבע, מזויפות.

2. דין התביעה להתקבל.

3. נטל השכנוע להוכחת יסודות עילת התביעה, לרבות היסוד בדבר קיום חוזה בין הצדדים, רובץ על כתפי התובעת. התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה בשאלה האם החתימות הן של הנתבע אם לאו. אולם, חוות דעת מומחה אינה הדרך היחידה להוכיח שהנתבע הוא אשר חתם על מסמכי ההתקשרות. מדובר ברף ההוכחה האזרחי, ואם תובע משכנע את בית המשפט, באמצעות מכלול הראיות בתיק, כי מי שכרת את ההסכם עמו היה הנתבע עצמו, תביעתו עשויה להתקבל. יצוין כי הנתבע עצמו ציטט בסיכומיו פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בו נדחתה טענת זיוף גם מבלי שהתובע שם הגיש חוות דעת לענין כתב יד, תוך שבית המשפט קבע: "ברי, כי לא כל טענת זיוף אשר נטענת בעלמא, אכן מטילה ספק באמיתות המסמך המוצג או החתימה עליו. במקרה דנן, אין אני נדרש לחווות דעת מומחה...." (ת.א. (מחוזי י-ם) 6301/04 לוי נ' לוי (18.1.2007)). בערעור על אותו פסק דין, קבע בית המשפט העליון כי אין בכוונתו להתערב בקביעה שהחתימה שם לא זויפה (ע"א 2016/07 לוי נ' לוי, פס' 34 (9.11.2009)).

4. מסמכי ההתקשרות בענייננו אינם נושאים אך את שמו של הנתבע. רשומים בהם מספר הזהות של הנתבע, שם העוסק המורשה שלו, פרטי חשבון הבנק שלו, שם העסק וכתובת העסק. צילומי תעודת הזהות ותעודת העוסק המורשה של הנתבע אף הם נמצאו בין מסמכי התובעת במסגרת ההתקשרות.

5. הופעתם של פרטים מפורטים ומדויקים ומסמכים אלה של הנתבע במסמכי ההתקשרות מצריכה הסבר. הגרסה העובדתית לה טען הנתבע בתצהיר העדות הראשית שלו מיום 14.2.2012 היתה כדלקמן: הנתבע, מחורפיש, ירד לאילת לאחר שסיים כיתה י"ב. הוא התחיל לעבוד בעסק לממכר פלאפל שהיה בבעלותו של אדם בשם עלי חמדאן. חמדאן אמר לנתבע כי הוא מסובך בחובות, ועל כן ביקש מהנתבע לפתוח תיק עוסק מורשה על שם הנתבע, כך שהנתבע יהיה רשום כבעלי העסק וחמדאן יעבוד בעסק כעובד. הנתבע טוען כי הוא נסע הביתה מאילת לחורפיש לחג אל אדחה, שם גילה כי שכח לקחת עמו את תעודת הזהות שלו ואת כרטיס האשראי שלו "וכל המסמכים" ממגירה בעסק, והוא התקשר לחמדאן כדי שזה יוודא שפריטים אלה אכן מצויים בעסק. לפי תצהירו של הנתבע, חמדאן שלח לו בדואר את תעודת הזהות שלו:

"...[]ביקשתי שיעביר לי אותם ואכן כך סוכם ביני לבין למר עלי חמדאן, אחר כך הוא שלח אליי את תעודת הזהות בלבד ואמר לי כי כרטיס האשראי ייתן לי כאשר ניפגש על שלא ייאבד בדואר" (שם, פס' 9).

טענת הנתבע היא, כי ככל הנראה חמדאן ניצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו, יצר קשר עם התובעת וחתם על מסמכי ההתקשרות עמה תוך זיוף חתימותיו ותוך הצגת מסמכיו ללא הרשאה.

6. התובעת, פרטנר, הפריכה את טענת הנתבע. הנתבע טען כי הוא לא ידע על החוב הנטען לפרטנר עד לאחר שפרטנר הגישה את התביעה (ראו עדותו של הנתבע בפרוטוקול 11.10.2012 ע' 1; פס' 5 לסיכומים מטעם הנתבע; פס' 12 לתצהיר הנזכר; פרוטוקול 3.7.2014 ע' 9 ש' 16). התביעה הוגשה ביום 14.10.2010. דא עקא, בין הרשומות של פרטנר אשר הוגשו כנספח לתצהיר העדות הראשית מטעמה, נמנה תיעוד על כך שהנתבע ביטל את ההרשאה לחיוב חשבון הבנק שלו – במועד החל לפני הגשת התביעה (ביום 15.3.2010; נספח 4 לתצהיר העדות הראשית של בת אל מנשרוף). המצהירה מטעם התובעת הצהירה בתצהיר העדות הראשית שלה כי "הנתבע ביטל הרשאתו לחיוב כלפי התובעת...", תוך הפניה למסמך זה (פס' 17 לתצהירה של הגב' בת אל מנשרוף). בא כוח הנתבע לא ניסה להתמודד עם ענין זה (למעט בכך ששאל עדה זו בחקירה נגדית באיזה מועד בוטלה ההרשאה; העדה, אשר ממילא הצהירה על סמך עיון במסמכי התובעת, לא זכרה את המועד בעל פה; אך כאמור מועד רשום על המסמך עצמו). שוכנעתי, לפי הנטל במשפט האזרחי, כי ביטול ההרשאה בחשבון הבנק של הנתבע – מפריך את טענות הנתבע. הנתבע לא טען (וממילא לא הוכיח) כי חמדאן – במעשה זיוף נוסף – ביטל את ההרשאה בחשבון הבנק של הנתבע לטובת פרטנר. אעיר, כי אילו חמדאן היה מזייף את חתימתו של הנתבע בהסכמי ההתקשרות ונהנה מציוד ושירותים מפרטנר מבלי לשלם עליהם, לא נהיר מדוע היה עושה מעשה זיוף נוסף דווקא על מנת להביא קץ להנאתו זו. הנתבע השיב לשאלה מי מורשה חתימה בחשבון הבנק שלו כי הוא מורשה חתימה, והוא לא ציין כל אדם נוסף כמורשה חתימה (פרוטוקול 3.7.2014 ע' 19 ש' 22-23). מועד ביטול ההרשאה בחשבון – מועד החל לפני הגשת התביעה כאמור – מפריך את טענתו של הנתבע כי הוא לא ידע כלל על ההתקשרות עם פרטנר עד לאחר שהיא הגישה נגדו תביעה זו. זה ככל הנראה הרקע לטענתו החדשה בחקירה הנגדית לפיה הבנק, כביכול, סגר לו את חשבון הבנק (פרוטוקול 3.7.2014 ע' 20 ש' 1-5):

"ש. איך סגרת אותו?

ת. אההה, האמת... (העד מהסס) סגרו לי אותו עם בנק פועלים כי לא הייתי עובד איתו ב...

ש. בנק לא יכול לסגור חשבון. בנק יכול לסגור ולפתוח חשבון בהרשאה שלך. מה היה שם בדיוק?

ת.לא יודע".

גרסת הנתבע לפיה חתימותיו זויפו והוא לא ידע כלל על ההתקשרות עד לאחר הגשת התביעה – הופרכה. שוכנעתי כי גירסתו אינה אמת. בענין לוי הנזכר החתימה המיוחסת לנתבע שם היתה דומה מאד לחתימות אחרות שלו. בענייננו החתימות של הנתבע בהסכמי ההתקשרות אינן נראות, על פניהן דומות, או דומות לחתימות אחרות שלו; אך אדם יכול לחתום בצורות שונות, וכאמור גרסתו העובדתית של הנתבע הופרכה. בכך שנציג המכירות, המטפל בכ-1200 לקוחות בשנה (פרוטוקול 3.7.2014 ע' 11 ש' 27-28), לא זכר את פניו של הנתבע כ-4 שנים לאחר המקרה, אין רבותא גדולה. טענת הנתבע שהתובעת לא צירפה לתצהיר מטעמה פקס שעל פי רשומיה נשלח לה על ידי הנתבע במהלך ההתקשרות או הקלטות של שיחות עם הנתבע המתועדות ברישומיה, אינה תחליף להתמודדות עם התיעוד הנזכר בענין ביטול ההרשאה בחשבון הבנק של הנתבע לפני הגשת התביעה. ודוק: מסמך זה עמד בפני הנתבע כשנתיים וחצי לפני דיון ההוכחות (ראו מסמך 4 במסמכים שצורפו לתצהיר גילוי המסמכים משנת 2011), אך הנתבע לא הביא מסמכים מחשבון הבנק שלו על מנת להזים אותו. בנסיבות אלה, פרטנר, אשר מחזיקה בהסכמי התקשרות אשר כוללים לא רק את שמו של הנתבע, את מספר זהותו, את שם העוסק המורשה שלו, את כתובת העוסק המורשה ואת מספר חשבון הבנק שלו, אלא גם צילום תעודת הזהות שלו וצילום תעודת העוסק המורשה שלו, הטתה את מאזן ההסתברויות להוכיח בפני כי הנתבע הוא זה אשר התקשר עם התובעת.

7. אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי נמצאו קשיים וסתירות נוספים בגרסת הנתבע. פרטנר תבעה את הנתבע בגין הסכם התקשרות שלטענת הנתבע זויף בידי חמדאן; אך הנתבע המיוצג לא שלח הודעת צד ג' לחמדאן. כאשר נשאל הנתבע כיצד זה שאם שכח את תעודת העוסק המורשה באילת הוא החזיק בה בדיון ההוכחות, הוא העיד תחילה כי הוא נסע לאילת כדי לקבל אותה בחזרה, ולאחר מכן העיד כי מי שאסף את התעודה באילת היה אחיו (פרוטוקול 3.7.2014 ע' 17 ש' 22-32).

8. הנתבע הרחיב חזית בסיכומיו והוסיף טענה חלופית, לפיה חלק מהחוב הנתבע מהווה קנס יציאה. טענה זו לא נטענה בהתנגדות לביצוע התביעה או בתצהירים מטעם הנתבע. הנתבע מבקש להסתמך לענין זה על תשובתו של נציג מכירות אלחנן בוהדנה מטעם התובעת בחקירה נגדית, לפיה "ערך שיורי" הוא קנס יציאה (פרוטוקול 3.7.2014 ע' 13 ש' 17-20; זאת, למרות ההבחנה שערכה העדה מטעם התובעת בת אל מנשרוף בין קנס יציאה לבין ערך שיורי – שם, ע' 10 ש' 4-5). מדובר בהרחבת חזית ואין מקום לדון בטענה. אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי על-פי הנטען בתצהירה של גב' מנשרוף מטעם התובעת, "ערך שיורי" הוא ההפרש בין מחירו המלא של מכשיר טלפון (מחיר מחירון) לבין המחיר המסובסד הניתן ללקוח, המהווה מענק מותנה למשך תקופה קצובה של 36 חודשים, ואשר מתבטל במידה והלקוח מפר את תנאי ההתקשרות בתוך אותה תקופה (תצהירה מיום 30.6.2014, פס' 4(א); וכך בדיוק העידה גב' מנשרוף בחקירתה הנגדית – פרוטוקול 3.7.2014 ע' 10 ש' 5-15).

9. פרטנר הפריכה את גרסת הנתבע ועל כן הטתה את מאזן ההסתברות בשאלה האם הנתבע התקשר בחוזה שבנדון עמה. התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת סך של 22,244 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום הגשת התביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל ועד לפרעון בפועל.

10. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות בסך 1,500 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,800 ₪.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.