התביעה שלפני היא תביעת שיבוב.

התובעת היא חברת ביטוח, שביטחה בפוליסת ביטוח מקיף רכב מ.ר 6809325 (להלן: רכב התובעת או המונית).

הנתבע 1 הינו בעל הרכב מ.ר 9714306 (להלן: רכב הנתבע), והנתבעת 2 הינה המבטחת של הרכב הנתבע 1.

התובעת, תובעת נזקי רכוש שנגרמו בגין תאונת דרכים מיום 20.4.09 בין רכבה לרכב הנתבע.

התובעת טוענת שעל הנתבעת 2 כמבטחת של רכב הנתבע 1 לשלם עבור נזקיה, משום שהתאונה נגרמה בשל נהיגה רשלנית של הנתבע 1.

הנתבע 1 מודה באחריותו לתאונה.

הנתבעת 2 מכחישה חבותה וזאת מאחר שלטענתה מדובר במרמה שנעשתה בין מבוטח התובעת לבין הנתבע 1 להוצאת כספי ביטוח.

כדי לפשט את כתיבת פסק הדין אפרט את נושא המחלוקת כפי שהם עולים מכתבי הטענות מהעדויות ומסיכומי הצדדים:

הוכחת מקרה הביטוח הנטען - השאלה הצריכה הכרעה היא האם הוכח כנדרש שהיתה תאונה בין רכבו של מבוטח התובעת לבין רכב הנתבע 1 ביום 20.4.09, או שמא היתה תאונה בין רכבו של מבוטח התובעת לבין רכב צד ג' כשהנתבע 1 כלל לא היה מעורב בתאונה.

כמו כן האם הוכחה כוונת מרמה של הנתבע 1 ושל מבוטח התובעת המונעת חבות של הנתבעת 2 לתשלום סכום הנזק שנגרם לרכב מבוטח התובעת.

ככל שהוכח מקרה הביטוח ולא הוכחה כוונת המרמה, הרי בשל הודאת הנתבע 1 באחריותו לתאונה יהיה על הנתבעת 2 לפצות את התובעת.

הוכחת מקרה הביטוח

אין חולק כי ביום 20.4.09 היתה תאונת דרכים בין רכב מבוטח התובעת לבין רכב צד ג', מר דני גבאי.

לטענת מבוטח התובעת והנתבע 1, תאונת הדרכים בין רכב מבוטח התובעת לבין רכב צד ג' היתה כתוצאה מהדיפת רכב המבוטח אל עבר צד ג' מר דני גבאי.

לטענת הנתבעת 2 התאונה התרחשה רק בין מבוטח התובעת לבין מר דני גבאי והנתבע 1 כלל לא היה מעורב בתאונה.

לטענת הנתבעת 2 הנתבע 1 ומבוטח התובעת רקחו "סיפור" לפיו נתבע 1 פגע ברכב מבוטח התובעת מאחור והדפו אל עבר צד ג' מר דני גבאי, וזאת מאחר שלנתבע 1 יש ביטוח מקיף ללא השתתפות עצמית, ולמבוטח התובעת קיים ביטוח מקיף אך עם השתתפות עצמית גבוהה.

על פי טענת הנתבעת 2 בכך נמסרו לנתבעת 2 עובדות כוזבות בכוונת מרמה ולפיכך היא פטורה מחבותה בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "החוק").

" 25. מרמה בתביעת תגמולים

הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

את טענותיה מבססת הנתבעת 2 על שניים:

האחד, מר דני גבאי שהינו צד אובייקטיבי חיצוני לתובענה שלפני, שאין לו כל אינטרס בתביעה, העיד הן בבית המשפט והן לפני חוקר מטעם הנתבעת 2, כי לא ראה את הנתבע 1 במועד התאונה.

השני, לנוכח סתירות בעדויותיהם של מבוטח התובעת והנתבע 1.

ראשית יצויין כי להוכחת כוונת המרמה דרושות ראיות כבדות משקל שהנטל להוכיחן מוטל על כתפי המבטחת. זאת מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986).

אך יש להביא בחשבון גם את נחיתותו של המבטח מבחינת המידע, והנטל להוכיח ישתנה לפי הנסיבות כאשר במקרה של ספק יזכה המבוטח בתביעתו [תא (ראשל"צ) 5744-06 ד.ל.ט.ה פוד בע"מ נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 24 לפסק הדין (פורסם באתר משפטי)].

הוראת סעיף 25 לחוק נועדה, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה [פורסם באתר משפטי], להלן: פרשת נסרה).

המונח "בכוונת מרמה" כולל שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (פרשת נסרה).

ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: עניין פלדמן), בית המשפט העליון דחה את הבקשה למתן רשות ערעור שני תוך שהוא נדרש לסעיף 25 לחוק, ופסק כי מבטחת, שהוכיחה כי מבוטח מסר עובדות כוזבות וכי כיזב ביודעין, אינה צריכה להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב.

מילים אחרות, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה.

במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו (עניין פלדמן, פסקה 9; לעניין ההזדקקות להוכחת היסוד השלישי קיימות שני גישות פרשניות, ראה עניין פלדמן, פסקה 7).

בענייננו העיד מר דני גבאי לעניין התאונה:

"נסעתי ברחוב אל חדף בטבריה, הגעתי לרמזור אדום, עצרתי בעצירה מוחלטת, חיכית לרמזור ירוק, אז המונית נכנסה בי מאחורה. לא בחוזקה, אבל נכנסה בי. זהו ירדתי מהאוטו, ראיתי את הנזק, היה לי נזק בפגוש ובפנס הימני." (ראה פרוטוקול עמ' 9 ש' 16-18).

"שאלת ביהמ"ש: המונית אמרה לך שהיא נהדפה על ידי עוד מישהו.

ת. לא זוכר שהיה עוד רכב. אני לא זוכר את הנתבע 1 במועד התאונה.

שאלת ביהמ"ש: טענת הנתבע 1 שפגע במונית שהדפה אותו אליך.

ת. לא זוכר דבר כזה." (ראה פרוטוקול עמ' 9 ש' 21-24).

מבוטח התובעת העיד:

"אני זוכר שראיתי רשום שם (הכוונה בהודעה לתובעת- צ.ג.פ) רחוב אלחדיף, בטבריה, יחזקאל מורד עבד שם בכביש, סללו את כל הכביש, והכל היה חצץ. אני נהג מונית, זהו. נכנס בי הבחור עם האוטו ההונדה, מאחורה, נדחפתי על הרכב שעמד שם מקדימה." (ראה פרוטוקול עמ' 2 ש' 3-5).

הנתבע 1 העיד:

"ירדתי בירידות של טבריה, הגעתי לפני הרמזור, נכנסתי במונית מאחורה, אמרתי לו שייגש למוסך של צחי כהן, נתתי שם פרטים שיתקנו את האוטו." (ראה פרוטוקול עמ' 4 ש' 23-24).

לטענת הנתבעת 2 יש בעובדה שמר דני גבאי לא ראה את הנתבע 1 כדי ללמד שהנתבע 1 לא היה מעורב בתאונה.

כך גם מפנה הנתבעת 2 לטפסי ההודעה שנמסרו על ידי המבוטח והנתבע 1 לחוקר מטעמה (הוגשו נ/2 ונ/1 בהתאמה) שם נשאלו כיצד מר גבאי טוען שלא ראה את מר פיטי בתאונה, והמבוטח השיב כי "נהג הסיטרואן נשאר ברכב ולא ראה את נהג הסיויק" ועל פי הודעת הנתבע 1 "אני פגעתי במר רובס נתתי לו ביטוח ונסעתי".

בהודעת הנתבע 1 על אף האמור נכתב "שאלתי את נהג הרכב השלישי מה שלומו האם נפצע, איתו לא החלפתי פרטים, במונית היה רק נהג".

בעדותם בבית המשפט העידו בעניין זה:

המבוטח:

"ש. אתה זוכר שהנהג הראשון יצא מהרכב.

ת. יצא מהרכב, אבל הוא באמת כאילו שניות זה היה ושחררנו אותו בכלל.

ש. אבל הוא יצא.

ת. כן.

ש. למה בעדותך לחוקר אמרת הנהג של הסיטרואן נשאר ברכב ולא ראה את הנהג הסיוויק. אם הוא יצא למה לחוקר אמרת שנשאר ברכב.

ת. אתה אומר שהוא יצא, אני לא זוכר, עברו 4 וחצי שנים, תן לי לקרוא".

והנתבע 1, מר פיטי:

"ש. נהג הרכב הראשון, יש 3 רכבים, יצא מהרכב.

ת. לא ראיתי, נתתי לו את הטלפון, לא חיכיתי, נסעתי משם.

ש. לא פנית לנהג הראשון.

ת. לא.

ש. לא שאלת מה שלומו.

ת. ראיתי שכולם יצאו ובסדר אז נסעתי.

ש. הוא יצא מהאוטו. שאלת אותו מה שלומו.

ת. הוא יצא מהאוטו, לא שאלתי אותו לשלומו.

ש. לחוקר אמרת שביררת מה שלומו. מפנה לדו"ח שורה 12.

ת. אז יכול להיות ששאלתי, אני לא זוכר, עברו 4 וחצי שנים.

ש. כל פעם שהתשובה לא מסתדרת לך אתה לא זוכר.

ת. מסרתי פרטים את הטלפון שלי ונסעתי".

כך גם התגלו סתירות ביחס למיקום התאונה ברמזור או לאחר הרמזור, בשל בלימה או בשל מופע רמזור אדום.

על אף האמור, ועל אף הסתירות האמורות, לא מצאתי כי הוכח שהנתבע 1 לא היה בתאונה, וזאת מהסיבות הבאות.

עוד באותו יום נמסרה על ידי המבוטח הודעה לתובעת על קרות התאונה.

על פי ההודעה (שהוגשה וסומנה ת/1) נמסרו גם פרטי של הנתבע 1.

על פי טענת הנתבעת 2 יתכן שמי במשרדו של סוכן הביטוח היא זו שרשמה את כל הפרטים.

אותה פקידה במשרדו של סוכן הביטוח גבאי, לא זומנה, גם סוכן הביטוח לא זומן.

יודגש כי בדוח החקירה שהוצג לעיוני רק במועד ההוכחות, אך הוחזר בסופו של יום משלא העיד החוקר, צויינו נתונים והשערות ביחס למשרד הביטוח.

כאמור, למרות האמור לא זומנה הפקידה או סוכן הביטוח להחקר.

אין צורך להכביר מלים בדבר המשקל הראייתי שיש להימנעות בעל דין מלהביא ראיות ו/או עדים.

יתרה מכך הודעתו של מר גבאי לחברת הביטוח לא הוגשה מאחר שלטענתו הפרטים המופיעים בה אינם מפיו ועל אף שנרשמו שם פרטיו של הנתבע 1, בהודעה, לא הוא מסר אותם לפקידת סוכנות הביטוח.

לא הוגשה כל הודעה אחרת שנמסרה לאחר התאונה, על אף שלטענת מר גבאי מסר הודעה לאחר התאונה.

והדברים אומרים דרשני.

יצויין כי גם הודעתו של מר גבאי לחוקר מטעם הנתבעת 2 לא הוגשה.

עוד יש להזכיר, כי גם בעל המוסך בו בוצעו, כנטען, תיקונים לרכבי הנתבע 1 ולרכב מבוטח התובעת גם לא נחקר.

הנתבעת 2 ביקשה לזמנו, בית משפט נעתר לבקשה, אך הנתבעת 2 ויתרה על עדותו משלא התייצב בישיבת ההוכחות.

ונזכיר, כאמור לעיל, הכלל הוא שאי העדת עד מהותי ורלוונטי " אשר יש בעדותו כדי להביא לגילוי האמת יוצרת הנחה כי דבריו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן....ובמצב הדברים הקיים אי העדתו ... אינה " סתם" פועלת לרעתם של המערערים אלא מבטאת כשלון מצידם להשמטת הבסיס מתחת לגירסת המשיב" (ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין.

צד הנמנע מלהציג ראיה מעורר את החשש כי אין הוא מביא את הראיה הזו כדי שלא תשמש נגדו, (השופט י. קדמי דיני ראיות (חלק שלישי, תשנ"ט עמ' 1391).

נראה כי אי הבאת המסמכים האמורים ו/או העדים הרלבנטיים מוסיפה למשקל הראיות של הצדשכנגד (ע"א 620/74; ע"א 465/88 וכיו"ב).

הנתבעת 2 כשלה בעניין זה בהבאת הראיות והעדים הרלבנטיים להוכחת טענותיה אם רצונה לבקש מבית המשפט להאמין כי הנתבע 1 ומבוטח התובעת ביקשו לבצע מרמה להוצאת כספי ביטוח.

זאת ועוד, על פי דו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה, מצויין כי הרכב נבדק ביום 22.4.09, יומיים בלבד לאחר התאונה, ובדו"ח השמאי מופיעה במפורש פגיעה בחלק האחורי של רכב המבוטח, דבר המלמד על פגיעה מאחור.

ודוק, לו אכן לא היה מעורב רכב שלישי בתאונה, הרי שלא היתה פגיעה מאחור.

זאת ועוד, על אף הסתירות האמורות, מצאתי כי רבים הפרטים בהם יש זהות בין גרסאות העדים. זהות בפרטים מוכמנים.

יש לזכור כי מיום התאונה חלפו למעלה מ- 4 שנים.

הן הנתבע 1 והן המבוטח זכרו כי ברחוב האמור בוצעו עבודות באותו זמן והיה חצץ על הכביש.

גם המבוטח וגם הנתבע 1 הזכירו האמור גם בהודעותיהם לחוקר (הודעות שנמסרו ביום 8.11.09 בהפרש של פחות משעה האחת מהשניה).

פרטים אלו לא היו בהודעות לחברות הביטוח, שאז ניתן היה כביכול לטעון כי למדו זאת האחד מהודעת האחר.

סביר להניח כי פרט זה היה ידוע לשני הנהגים מאחר שהיו במקום.

גם המבוטח וגם הנתבע 1 בהודעתם לחוקר מטעם הביטוח העידו כי התאונה היתה לאחר הרמזור "של סלקום", פרט שלא היה בהודעה לחברת הביטוח, וההודעות נלקחו מהם באותו היום בהפרש של פחות משעה.

גם המבוטח וגם הנתבע 1 מציינים בעדויותיהם בבית המשפט כי הנתבע 1 לא נתן למבוטח פרטים אלא מספר טלפון וכן ציינו שגילו כי הם מטופלים באותו משרד של סוכן ביטוח (כשדרך אגב גם הנהג הראשון מר גבאי מטופל באותה סוכנות).

עוד העידו כי אינם מכירים זה את זה מלפני התאונה, עובדה שלא הוכחשה או הופרכה.

גם המבוטח וגם הנתבע 1 בהודעות לחוקר מסרו כי היתה בלימת פתע לאחר הרמזור.

אמנם בבית המשפט, 4 שנים לאחר התאונה, טען הנתבע 1 כי התאונה היתה לפני רמזור, אך לאחר מכן טען שאינו זוכר בוודאות מאחר שחלפו למעלה מ- 4 שנים.

מכל האמור לעיל מצאתי כי הוכח כנדרש, על פי מאזן ההסתברויות, ברף הנדרש בתביעה אזרחית, שהיתה תאונה בין רכבו של מבוטח התובעת לבין רכב הנתבע 1 ביום 20.4.09, וכי רכב המבוטחת נהדף אל רכב שהיה לפניו.

לנוכח כל האמור, ומשהוכח מקרה הביטוח, משלא הוכחה כוונת המרמה, ומשהנתבע 1 מודה באחריותו לתאונה, הרי שהנתבעת 2 צריכה לפצות את התובעת בהתאם לתביעה שהוגשה.

בהתאם אני קובעת כי הנתבעים באמצעות הנתבעת 2 ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 19,379 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.1.2010 ועד התשלום בפועל.

2. סך של 300 ₪ בגין הוצאות בטלת העד מטעם התובעת שנפסקו בדיון.

4. סך של 3,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד.

5. סך של 355 ₪ בגין אגרת בימ"ש.

כמו תשא הנתבעת 2 בהוצאות הנתבע 1 בסך של 300 ₪ ובשכ"ט עו"ד הנתבע 1 בסך של 1,500 ₪.

אני פוטרת מתשלום מחצית שניה של אגרה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי, מחוז מרכז.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ידי"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.