תביעה זו הוגשה מלכתחילה נגד 5 נתבעים. במהלך ניהול התיק הגיעה התובעת להסכמה עם 3 מהם וההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין חלקי לפיכך פסק דין זה מתייחס לנתבעים 2 ו- 3 בלבד (והם ייקראו להלן : "הנתבעים").

הורי הנתבע 2 התגוררו, כזכאי דיור, בדירה הנמצאת ברח' רשב"ג דירה 10 בנין 2 הידועה גם כגוש 30143 חלקה 902/10 (להלן "הדירה"). הנתבעת 3 היא אשת הנתבע 2.

התובע היא החברה המשכנת והחברה המנהלת מטעם המדינה את השכרת הדירה שהינה חלק ממאגר הדירות המשמשות לדיור ציבורי.

הורי הנתבע 2 התגוררו בדירה כזכאי דיור ציבורי עד פטירתם. אמם של הנתבעים –פורטונה – נפטרה ביום 19.11.95 ואביהם – יהודה – נפטר ביום 15.12.98.

על פי הוראות חוק זכויות הדיור בדיור ציבורי תשמ"ח – 1998 (להלן: "החוק") קיימת זכות ל"דייר ממשיך" להמשיך ולהחזיק בדירה לה היה זכאי בעל הזכות המקורי. על פי הוראות סעיף 1 לחוק "דייר ממשיך" הוא בן זוגו של דייר זכאי שנפטר וכן ילד ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי.

בנדון דנן, טוענת התובעת כי הנתבעים אינם נכללים בהגדרת "דייר ממשיך" ולפיכך אין להם זכות להחזיק בדירה ו/או להיות שוכרים שלה ומשכך עליהם לפנותה.

הנתבעים טוענים כי אין לפנותם בשל השנים הרבות שהם מתגוררים בדירה ובשל כך שניתנה הסכמה מאוחרת של התובעת, באמצעות מנהלה למגוריהם במקום.

לאחר שמיעת הראיות בתיק באתי למסקנה כי אין מנוס אלא להורות על פינוי הנתבעים מהדירה.

מתוך העדויות עולה כי הנתבע 2, שהוא כאמור בנם של זכאי הדיור הציבורי המקורי בדירה, לא יכול להיחשב כ"דייר ממשיך" בהתאם להגדרת מונח זה בחוק ומשכך אין לאפשר לו, וממילא גם לנתבעת 3 שהיא אשתו, להמשיך ולהחזיק בדירה.

כאמור, אביו של הנתבע 2 נפטר ביום 15.12.98 ולפיכך על מנת שניתן יהיה להחשיב את הנתבע 2 כדייר ממשיך היה עליו למלא את תנאי סעיף 1 לחוק ולהראות שהוא התגורר עם אביו בדירה ב- 3 השנים הסמוכות למועד פטירת אביו. מתוך הראיות שהוגשו עולה כי לא זו בלבד שהנתבע 2 לא הצליח להוכיח זאת אלא התובעת הצליחה להוכיח שהנתבע 2 לא התגורר עם אביו בתקופה הנ"ל.

להלן הראיות מהם ניתן ללמוד שהנתבע 2 לא התגורר עם אביו בתקופה האמורה:

א. לתצהיר התובעת צורף מסמך (נספח 7), שמהווה רשומה מוסדית, והוא תדפיס ממחשב משרד הבינוי והשיכון ממנו עולה כי הנתבעים קיבלו ממשרד הבינוי והשיכון סיוע בשכר דירה, לאחר שהציגו הסכמי שכירות לפיהם הם שוכרים דירות (שאינה הדירה נשוא תיק זה), לתקופה שמיום 1.2.97 עד 30.6.98 וכן לתקופות נוספות ממשיכות עד 30.11.2000.

ב. הנתבעת 1 בתיק כתבה מכתב "בזמן אמת", ביום 4.2.01 בו היא מציינת שמי שגר בדירה זו הוא אחיה דורון ואשתו. הנתבעים לא מוזכרים כגרים בדירה.

ג. הנתבעת 1 העידה בשנת 2003 בתמ"ש 3581/02 ירושלים כי הנתבע 2 נכנס לגור איתה רק בסמוך למועד עדותה (נספח 8 לתצהיר התובעת).

ד. הנתבעים למעשה הודו כי לא התגוררו בדירה במועדים הרלבנטיים (סעיפים 6, 7 ו- 9 לכתב הגנתם).

ה. הנתבעת 1 הגישה (אף זאת "בזמן אמת") בקשות להנחה בשכר דירה בשנת 2002 בהם ציינה כי היא ואחיה דורון מתגוררים בדירה. הנתבע 2 לא צויין כמי שגר בה.

העולה מכל האמור הוא כי הנתבע 2 לא יכול היה להיחשב כדייר ממשיך בדירה ומשכך אין לו זכות להתגורר בה וכיוון שכך גם לאשתו הנתבעת 3 אין זכות להתגורר בה.

על פי הסכמי השכירות דייר בדיור ציבורי לא רשאי למסור או להשכיר את הדירה או כל חלק ממנה לכל אדם אחר לפיכך אין משמעות למסמכים שצירפו הנתבעים לסיכומיהם לפיהם אחיהם, המתגוררים בדירה כדין, מרשים להם לגור בה.

התוצאה היא איפוא שהנתבעים לא הראו כל זכות שיש להם להמשיך להחזיק בדירה כזכאי דיור ומשכך יש להורות על פינויים ממנה, כפולשים.

אני מקבל איפוא את התביעה ומצווה על פינויים של הנתבעים (כאמור הכוונה רק לנתבעים 2 ו- 3 ) מהדירה. כן אני מחייב את הנתבעים הנ"ל בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ד, 02 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה