1. לפנינו תביעה שבה מבקשת התובעת להכיר ביחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבע (בעלה לשעבר) וכן לחייבו בתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים.

2. תמצית טענות התובעת

לפי הנטען בכתב התביעה התובעת עבדה בחנות בגדים שבבעלות הנתבע (להלן: "החנות" וגם "העסק") מחודש 7/2005 עד 02/2010 אז נאלצה לעזוב עקב הרעת תנאים. במהלך תקופת ההעסקה היתה התובעת נשואה לנתבע. הפסקת העבודה בחנות היתה עקב הצורך בשמירת הריון. אי חזרתה לחנות היתה על רקע משבר בנישואים שבסופו של דבר הוביל לגירושין.

לטענת התובעת מאז החלה לעבוד דרשה תנאים סוציאליים אך מעולם לא קיבלה שכר עבודה וזכויות סוציאליות תוך שהנתבע נוהג כלפיה באלימות כלכלית.

משכך עותרת התובעת לשכר עבודה עבור כל תקופת ההעסקה, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ופיצויי פיטורים.

3. תמצית טענות הנתבע

לטענת הנתבע התובעת היתה שותפה מלאה בזכויות ובחובות החנות. התובעת היתה נוטלת לעצמה את הפדיון היומי במזומן, עורכת לעצמה המחאות לצרכיה הפרטיים ומשלמת באמצעות הכנסות החנות את הוצאותיה המשפחתיות והפרטיות. בני הזוג השקיעו בעסק כספים משותפים, ניהלו במשותף את החנות ומשכו כספים מחשבון הבנק. לפיכך אין לבית דין זה סמכות עניינית לדון בתובענה.

הנתבע הוסיף כי בהליך שהתקיים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון הצהירה התובעת במפורש שהצדדים היו שותפים מלאים בעסק ושהעובדה שהחנות רשומה על שם הנתבע היא פרט פורמאלי בלבד.

4. עובדות שאינן במחלוקת

א. התובעת והנתבע נישאו ביום 18.11.2004 והתגרשו ביום 29.1.2012 ולהם שני ילדים. הבן השני נולד לאחר שבני הזוג נפרדו. בעת סיום היחסים התובעת הייתה בהריון.

ב. ביוני 2005 נפתחה החנות שנרשמה על שם הנתבע בכפר סבא. שם החנות היה "קומבמלה" ובהמשך שונה השם ל"קמיליה".

ג. החנות נפתחה בהשקעה ראשונית של כספי החתונה של בני הזוג.

ד. העסק נרשם על שם הנתבע ובהתאם הוגשו דיווחים לרשויות המס.

ה. כספי העסק הועברו לחשבון בבנק דיסקונט שהיה על שם הנתבע בלבד ומחשבון זה שולמו הוצאות החנות.

ו. לצדדים היה חשבון משותף בבנק הפועלים במהלך תקופת הנישואים שלא שימש למטרות העסק.

ז. לתובעת הונפקו תלושי שכר על שם העסק במשך כל תקופת ההעסקה למעט חודשים מאי-יולי 2006 אז שהתה בחופשת לידה.

ח. בפברואר 2010 סיימה התובעת לעבוד בשל הצורך בשמירת הריון ולא שבה לחנות. בהמשך העביר הנתבע את החנות לאחיו.

ט. התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי גמלה לשמירת הריון ודמי לידה על בסיס הצגת תלושי השכר מהעסק עבור שני הילדים. במועד הדיון בתיק זה תביעתה לדמי אבטלה טרם אושרה והענין היה מצוי בהליכים מול המוסד לביטוח לאומי.

י. בין הצדדים התקיימו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תמ"ש 18196-12-09, תמ"ש 18235-12-09 ותמ"ש 18274-12-09). בחודש ינואר 2010 הוציא בית המשפט לענייני משפחה צו הרחקה כנגד הנתבע במסגרתו נאסר עליו: "להימצא במרחק של 250 מ' מדירת המגורים בה מתגוררת המבקשת ברחוב הגפנים 16, כפר סירקין, מרכבה וממקום עבודתה של המבקשת או ממקום אחר שהמבקשת נוהגת להימצא בו בקביעות."

5. ראיות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה על תצהירה. מטעם התובעת הגישו תצהירים ונחקרו עליהם גב' הדס בוקוביץ (להלן: "גב' בוקוביץ") וגב' עינת פינצי (להלן: "גב' פינצי") עובדות לשעבר בחנות.

עוד הגישה התובעת אישור רו"ח על העסקתה בחנות החל מאוגוסט 2005 ועד פברואר 2010; תלושי שכר מאוגוסט 2005 עד פברואר 2010 (למעט מספר חודשים שחסרים); תדפיסי חשבון הבנק המשותף בבנק הפועלים; כתבי תביעה שהגישה התובעת בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה כנגד המוסד לביטוח לאומי בענין דחיית תביעתה לגמלת שמירת הריון, דמי לידה ודמי אבטלה; אישור המוסד לביטוח לאומי על זכאות לגמלת שמירת הריון ודמי לידה; כתבי טענות שהוגשו במסגרת הליך המתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה; תצהיר שהגיש הנתבע למוסד לביטוח לאומי; כתב תביעה ותצהיר התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון; פסק דין בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.12.2011; בקשה למתן צו הגנה וצו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה והחלטה בבקשה מיום 17.1.2011; ביטול פוליסת מחלות קשות בחברת הביטוח AIG; וכן הודעה על פינוי התובעת מדירה בכפר סירקין.

הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. מטעם הנתבע הגישו תצהיר ונחקרו מר מאיר כהן (להלן: "מר כהן"), רו"ח יהודה גירו (להלן: "רו"ח גירו"), גב' אסתי לוי (להלן: "גב' לוי"), וכן מר יובל אוחיון (להלן: "מר אוחיון").

הנתבע הגיש בין היתר את המסמכים הבאים: תביעה רכושית, תביעת מזונות ובקשה לצו הגנה שהגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה; העתק המחאות עבור שכר דירה למגורים בכתב ידה של התובעת וכן העתק דוח עובדים במשמרת בחנות.

6. יחסי עבודה בעסק משפחתי ויחסי עבודה לעומת שותפות בעסק משפחתי – המסגרת הנורמטיבית.

ככלל, כאשר מדובר בהעסקת בני משפחה ההלכה היא שיש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הם יחסי עובד מעביד. עם זאת, בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי כשלעצמה אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד-מעביד (כב' השופטת רוזנפלד בעב"ל 604/07 ניקולה כחלון - המוסד לביטוח לאומי, 11.11.2008).

אשר לשאלת היותה של התובעת "עובדת" כבר נפסק שכאשר מדובר בבני משפחה הרי שמטבע הדברים "לא תמיד תהיה הקפדה יתירה על מלוא הסממנים המאפיינים יחסים של עובד ומעביד על פי כל המבחנים שהתפתחו מעת לעת בפסיקה, לרבות אלה הנוגעים להיקף השליטה, הפיקוח או הבקרה של המעביד על עבודת העובד ודרך ביצועה" (עב"ל 59047-10-13 רחל מדלסי - המוסד לביטוח לאומי, 20.1.2015, להלן: "ענין מדלסי"). בתוך כך הושם דגש (לפחות לצורך קביעת יחסי עבודה בהקשר של זכאות לדמי אבטלה לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995) על קבלת שכר תמורת העבודה כ"גרעין מהותי" בהוכחת יחסי העבודה: "גרעין הטומן בחובו תנאי שאין בלתו בדבר תשלום שכר בתמורה לביצוע עבודה ובאופן הנגזר ממנה" (ראו ענין מדלסי).

לפי סעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") "שותפות" היא חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות. "קשרי שותפות" הם הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. לפי סעיף 2(2) לפקודת השותפויות נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס לבדה אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם.

על פי הפסיקה סימני היכר של שותפות הם בין היתר חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה, כשהמבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים. סמכות ניהול עשויה להיות סימן של שותף, אבל גם עובד יכול לקבל סמכות כזו כמנהל. מבחן עזר נוסף, אם כי לא מכריע, הוא הדרך בה הציגו הצדדים את הקשר בפני גורמים חיצוניים (ע"ע 1304/02 אמירה אורן - דניאלה עובדיה, 15.5.06 והאסמכתאות שם). סימן היכר נוסף הוא שאלת "גמירות הדעת" ליצירת שותפות (ראו ע"ע 15288-12-10 בוימל אלון - חיים פלזן, צופן מערכות בע"מ, 8.5.2012).

לענין יחסי עבודה נקבע כי היותו של אדם במעמד של "עובד", הוא עניין אובייקטיבי של סטטוס הנקבע כמסקנה משפטית על פי נסיבות המקרה כהווייתן ולא על פי ההגדרה שנתנו הצדדים ליחסים (דב"ע נד/3-77 פנינה רוטברג - תדיראן בע"מ, פד"ע כז 454).

אשר להבחנה בין שותפות ליחסי עבודה נפסק כי יש לבחון מהי תכלית ההתקשרות: "ביסודם של יחסי עובד-מעביד מונחת התקשרות חוזית, עת המטרה העיקרית של ההתקשרות הוא ביצוע עבודה. ביצוע העבודה צריך שיהא מטרה בפני עצמה, ולא תוצאה נלווית להשגת מטרה אחרת" (דב"ע לד/60-3 עזבון בלה ורי המנוח - "לאורווי" בע"מ, פד"ע ו', 10, להלן: "ענין עזבון בלה ורי").

שאלה זו מקבלת אופי ייחודי וצריכה להיבחן תחת דרישות ראייתיות מחמירות שעה שמדובר בהתקשרות בין בני משפחה. בענין מדלסי, שניתן לא מכבר (20.1.2015), נפסק:

...יש לבחון על פי אמות המידה הראייתיות המחמירות, עליהן עמדנו לעיל, האם אין מדובר בשותפות משפחתית, כתכליתה העיקרית של ההתקשרות, להבדיל מזו שעניינה יצירת יחסי עבודה. זאת גם שעה שבמסגרת אותה שותפות נכללת פעילות עסקית המבוצעת באמצעות חברה משפחתית אשר ניתן יהיה לראותה, בנסיבות מסוימות, כאחד מנכסי השותפות וחרף הרישום הפורמאלי של בעלי המניות...

... עולה כי המערערת ביצעה עבודה בפועל אך בה בעת עולה כי מבחינה מהותית לא היה מדובר בהתקשרות שבין המערערת לבין החברה שעיקר תכליתה היה קבלת שכר בתמורה לעבודה שסיפקה המערערת לחברה ובאופן הנגזר מערך עבודתה לחברה אלא – בהתקשרות שבין המערערת לבין בני משפחתה אשר השותפות הכלכלית והמשפחתית הייתה עיקר תכליתה ואילו עבודת המערערת בחברה הייתה נלווית לה. במסגרת שותפות זו התנהלה המערערת באופן מתואם עם הבן והבעל לצורך השאת הרווח המצרפי של המשפחה כולה כיחידה כלכלית משפחתית אחת שכללה גם את פעילות החברה, כחלק מנכסי המשפחה המשותפים.

מכאן שהפסיקה יצרה כלים להבחנה בין שותפות ליחסי עבודה וכאשר מדובר ביחסי משפחה משקל רב יינתן לבדיקת תכלית ההתקשרות.

7. שותף שהוא גם עובד

לענין הבחנה בין "שותף", לבין "שותף" שהוא גם "עובד" נקבע כי יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים (ענין עזבון בלה ורי). הטוען לכך צריך להוכיח כי מילא תפקידים שאינם מתחייבים מהיותו "שותף":

אם רצה המערער להוכיח, כי בנוסף לעבודתו כשותף בשותפות, היה גם "עובד" (במובן employee) אצל "חברת רויזמן", היה עליו להראות, כי מהתנהגות הצדדים נוצרו "יחסי עובד-מעביד" בינו לבין החברה, בנפרד מן היחסים שבין השותפות, או השותפים, לבין החברה (השווה: דב"ע לד/3-60, פסקות 3-5, בע' 13-14) אחת הדרכים להוכיח "התקשרות נפרדת" כזאת היא להראות, שהמערער מילא בשביל "חברת רויזמן" תפקידים שאינם עולים מעצם חובתו כשותף בשותפות האמורה, להבדיל מעבודה "הנלווית לעולה מהיותו שותף בשותפות האמורה".

דיון מב/1-2 ישראל (סטרול) אידל - רויזמן חברה להובלה ואספקת חמרי בנין בע"מ, פד"ע יד 181.

על כן יש לבדוק אם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו היתה התובעת שותפה מלאה בעסק בהתאם לפקודת השותפויות, או שהיתה היא עובדת שכירה, או שמא המקרה שלפנינו נופל לגדר המקרים החריגים בהם שותף יכול להיות גם עובד העסק.

8. גרסאות הצדדים לענין יחסיהם מחוץ להליך זה

התובעת הציגה לפנינו תלושי שכר החל מחודש אוגוסט 2005 ועד פברואר 2010 (נספח ב' לתצהיר התובעת). תאריך תחילת ההעסקה על פי התלושים הוא אוגוסט 2005.

במכתב מיום 18.7.2010 (נספח א' לתצהיר התובעת) כתב רו"ח גירו לנתבע כך:

לבקשתך וכרואה החשבון שלך הריני להודיעך שבהתאם לבדיקה שערכתי הגב' עדי בן דוד ת"ז 025523036 הועסקה כעובדת בעסק שבבעלותך החל מחודש אוגוסט 2005 ועד חודש פברואר 2010. כל הדיווחים לשלטונות המס אודות העסקתה של הגב' עדי בן דוד ותשלומי ביטוח לאומי דווחו ושולמו במועד וללא כל דיחוי בתיק הניכויים של העסק כפי שנדרש ע"פ חוק.

לתשומת לבך תקופת העסקה אינה כוללת את חודשים מאי, יוני ויולי לשנת 2006 שבהם שהתה העובדת בחופשת לידה.

מכתב זה הוצג על ידי הנתבע במסגרת הודעה שהגיש בהליך שהתקיים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון: תמ"ש 18196-12-09. בהודעה זו טען הנתבע שהתובעת הועסקו אצלו כעובדת מן המניין החל מאוגוסט 2005 עד פברואר 2010.

בתצהיר שהגיש הנתבע למוסד לביטוח לאומי אשר נחתם ביום 13.6.2010 (נספח ד' לתצהיר התובעת) הצהיר הנתבע כי התובעת "היתה עובדת לכל דבר בעסק, היתה בפועל מדי יום עובדת, בוחרת סחורות, מאיישת משמרות בחנות וקובעת משמרות לעובדות האחרות". הנתבע הצהיר גם כי משכורתה החודשית של התובעת עמדה על 3,500 ₪.

בכתבי התביעה למזונות והתביעה הרכושית שהגישה התובעת נגד הנתבע בדצמבר 2009 בבית המשפט לענייני משפחה נכתב כך:

הדברים החלו כך שהתובעת היתה אמורה רק לעזור בפתיחת העסק, ואז להמשיך בדרכה. אולם בפועל התובעת "נשאבה" לתוך החנות, החלה לעבוד בה ביום יום, תוך שהיא אוחזת במושכות העסק. דהיינו, מנהלת את המשכורות של העובדים, מתנהלת למול ספקים, מפקידה כספים בבנק, חותמת על שיקים בשם הנתבע – כאשר התובעת רק רשומה כשכירה ומנפיקים לה תלוש משכורת של כ-3,500 ₪ לחודש.

התובעת המשיכה וטענה בכתבי התביעה כי רישום העסק רק על שם הנתבע הוא פרט פורמאלי בלבד. עוד טענה שם כי הודות לחנות נהנו הצדדים מ"רווחים יפים".

לעומת זאת, בדיון בענין הבקשה לצו ההרחקה שהתקיים ביום 17.1.2010 בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון העידה התובעת כי היא עובדת בעסק המשפחתי כשכירה וכי הנתבע לא עובד שם אלא רשום כבעלים. עוד טענה באותו מעמד כי אין לה ויזה, לא חשבון בנק ולא צ'קים והמזומן ניתן לה על ידי הנתבע אם היתה "ילדה טובה" (ש' 14, 17 22-23 לפרוטוקול מיום 17.1.2010, נספח יא 2 לתצהיר התובעת).

9. גרסאות הצדדים על יחסי העבודה ביניהם בהליך זה

לפי הצהרת התובעת היא עבדה כמנהלת החנות בכל התקופה הרלבנטית. לא היתה לה הכנסה אחרת והיא לא עבדה במקום אחר. במסגרת תפקידה היא היתה אמונה על ניהול העובדות, היתה אחראית על הזמנת הסחורה וקשר עם הספקים, קליטת הסחורה, סידורה ועוד. בעת חופשה או מחלה מילאה עובדת אחרת את מקומה.

כל ההתנהלות הכספית של החנות נעשתה על ידי הנתבע באמצעות חשבון בנק שהיה על שמו בלבד ולתובעת לא היתה יכולת לפעול בו. התובעת לא היתה שותפה לרווחי החנות או להפסדים. הנתבע הוא שקבע את גובה שכרן של העובדות בחנות ושילם אותו והוא שפרע את החובות לספקים. הפדיון היומי הועבר לנתבע במעטפה סגורה באופן יום-יומי. התובעת מעולם לא עשתה שימוש בפדיון היומי לצרכיה האישיים למעט בתקופה שבה הוציאה כנגד הנתבע צו הרחקה והיה זה למשך תקופה קצרה בלבד.

הנתבע שלט בכספי המשפחה ונהג כלפי התובעת באלימות רגשית וכלכלית. גם אם הנתבע עשה שימוש ברווחי העסק לצורך משק הבית המשותף אין בכך סימן לשותפות אלא תוצאה טבעית של היות הצדדים בני זוג. מרגע שנפרדו לא קיבלה התובעת כספים כלשהם ולא יכולה היתה לעשות שימוש בכספי העסק.

התובעת הצהירה כי למרות שהונפקו לה תלושי שכר היא מעולם לא קיבלה שכר עבור עבודתה. חשבון הבנק היחיד שהתובעת יכולה היתה לפעול בו היה החשבון המשותף של הצדדים בבנק הפועלים, אך לחשבון זה לא הועברו הכנסות החנות אלא רק קצבת הילדים. במהלך השנים היא ניסתה מדי פעם לדרוש מהנתבע שיעביר את שכר עבודתה לחשבונם המשותף בבנק הפועלים אך הוא התחמק מלעשות זאת והיא נמנעה מלפעול בנושא מתוך רצון לשמור על המסגרת המשפחתית.

התובעת העידה כי לא חזרה לעבודתה לאחר הלידה עקב ההסלמה ביחסים בין הצדדים לרבות הגשת בקשות לצו הרחקה על ידה, ביטול השיקים לשכר דירה על ידי הנתבע שבעקבותיו נאלצה לפנות את הדירה ולעבור לגור עם אמה בזכרון יעקב. כמו כן ביטל הנתבע קווי טלפון ואינטרנט ופוליסות הביטוח שלה.

כאשר נמכרה החנות ותכולתה עשה זאת הנתבע באופן חד-צדדי מבלי ליידע את התובעת, שלא קיבלה לידיה דבר. בכך נהג הנתבע "מנהג בעלים יחיד".

התובעת הצהירה כי התביעות שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה עסקו בשיתוף בנכסים מתוך תפיסת החנות כ"נכס" וחלק מהרכוש המשותף. הטענה לפיה החנות סיפקה את מלוא צרכי המשפחה נאמרה בהקשר המשפחתי, כלומר, שהחנות סיפקה את צרכיהם כבני זוג ולא כשותפים עסקיים. בהתאם, נמחקה התביעה הרכושית לבקשת התובעת. פסק הדין לענין המחיקה הוגש (נספח י' לתצהיר התובעת).

לפי הצהרת הנתבע לא היו אלה יחסי עבודה כי אם שותפות מלאה בין הצדדים – ניהול עסק משותף לשם הפקת רווחים בהתאם לסעיף 1 לפקודת השותפויות. הצדדים כאחד תכננו הקימו והפעילו את החנות מכספם והיא שימשה מקור בלעדי להכנסות עבור התא המשפחתי.

העסק המשפחתי נרשם על שם הנתבע לבדו רק בשל חשש התובעת להתנהל מול הרשויות. התובעת עצמה טענה בכתבי התביעה שהגישה בבית המשפט לענייני משפחה כי רישום הנתבע כבעל העסק היה פורמאלי בלבד.

לשיטת הנתבע הגשת תביעות סותרות בגין אותה מסכת עובדתית כפי שעשתה התובעת מצביעה על חוסר תום לב.

התובעת ניהלה את הכל בעסק ונהגה בו "מנהג בעלים". ביחד היו הצדדים פונים לספקים ומזמינים סחורות. התובעת הפעילה את החנות לרבות עובדים, ספקים, מכירות וקשר עם רואה חשבון. היא ששילמה תשלומים של החנות והיא שמשכה כספים מחשבון הבנק של החנות. התובעת הגיעה לחנות כל אימת שרצתה והיא זו שערכה את סידורי העבודה לעובדות. היא לא עבדה כמוכרת ולא שיבצה את עצמה בסידור העבודה, אלא כאשר אחת המוכרות נעדרה או כשהיה צורך לסייע בימי לחץ.

התובעת היא שהחליטה להפיק לעצמה תלושי שכר אך מאחר שלא היתה עובדת אלא שותפה, לא היתה זכאית לשכר. לא הגיוני שהתובעת היתה רואה עצמה "עובדת" ולא דורשת שכר עבודה משך חמש שנים.

התובעת החזיקה בפנקסי צ'קים, בכרטיסי אשראי ובפדיון החנות. היא שילמה מחשבון הבנק של החנות את הוצאותיה האישיות וגם הוצאות הנתבע והוצאות משק הבית המשותף. בין אם יוגדרו כספים אלה "משיכת רווחים" ובין אם יוגדרו "משכורת" – התובעת קיבלה סכומים שעלו על אלה המופיעים בתלושי השכר.

אף אילו משכה התובעת משכורת הרי הצ'ק היה יורד מחשבון החנות ומופקד לחשבון החנות כיוון שהיה זה חשבון הבנק היחידי של המשפחה. כמו כן העובדה שלדברי התובעת הועברו כספים מחשבונם המשותף בבנק הפועלים לחשבון העסק מעידה על יחסי שותפות.

התובעת לא החתימה כרטיס, לא רשמה וניהלה שעות עבודה, לא חתמה על טופס 101, אין לה הסכם העסקה, לא נקבעו לה תנאי עבודה והיא הציגה עצמה כבעלים בפני ספקים ונותני שירותים. היא היתה שותפה לסיכויי רווח ולסיכוני הפסד.

לטענת הנתבע התובעת אומרת בנשימה אחת "בעסק המשותף שלנו בו עבדתי כשכירה" ובכך מנסה לתמרן בין ההגדרות המשפטיות השונות במטרה לזכות בפיצוי כפול שלא כדין.

העובדה כי בתקופה שהורחק הנתבע בצו הרחקה ניהלה התובעת את החנות ותפעלה אותה בלעדיו מלמדת כי לא היתה עובדת שכירה. כמו כן החנות נסגרה לאחר שהתובעת החליטה לעזוב והדבר מלמד אף הוא כי התובעת היתה בעלים ולא שכירה, שכן לשכירים יש מחליף אך לא לבעלים.

לטענת הנתבע הוא אולץ לחתום על התצהיר שהגיש למוסד לביטוח לאומי לפיו התובעת היתה עובדת העסק משום שהוסבר לו על ידי בית המשפט לענייני משפחה כי המונח "עובד" בביטוח הלאומי מתייחס גם לשכיר וגם לעצמאי ולכן הסכים לחתום, מתוך ידיעה שדמי הביטוח הלאומי שולמו באמצעות תלושי השכר.

11. עדויות שנשמעו לענין קיומם או היעדרם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים

התובעת העידה כי השקיעה כספים מחתונתה עם הנתבע ועזרה לו בפתיחת העסק מתוך פרגון לנתבע וכרצון לסייע לבעלה. בפועל תכננה לפתוח עסק כקוסמטיקאית – לאחר שסיימה הכשרתה המקצועית בתחום זה. היא ציינה כי התלוותה לנתבע מדי פעם בנסיעותיו לחו"ל כדי לקנות סחורה ואף קרה שנסעה לבדה. המחסן היה בביתם לכן ידעה מה מצב המלאי. היא ערכה את סידורי העבודה וחישובי השעות אותם העבירה לרו"ח גירו.

עוד העידה התובעת כי ניהלה את החנות לבדה בתקופה שלאחר שהוצא צו הרחקה נגד הנתבע עד שעזבה את החנות ביום 25.2.10 עקב ירידת מים ונכנסה לשמירת הריון.

התובעת נשאלה האם שקלה לקנות מהנתבע "חצי מהעסק" והשיבה שאכן שקלה לעשות זאת במסגרת איזון המשאבים אך החליטה שלא. כאשר נשאלה מדוע, אם אינה שותפה, שקלה לרכוש חצי מהחנות ולא את כולה השיבה: "אני הייתי אשתו וזה במסגרת אולי יחסים משפטיים. בשביל זה משכתי את התביעה הזו אז זה לא פייר לשאול אותי על משהו שמלכתחילה בוטל" (עמ' 10 ש' 1-4).

התובעת העידה כי במהלך שנות הנישואים חתמה על שיקים של הנתבע בשמו, בנוכחותו. כן העידה שהוצאות הבית שולמו מחשבון העסק, שהיה על שם הנתבע. כספים עבור הוצאות אישיות קיבלה מהנתבע "אם זה התאים לו" (עמ' 10 ש' 11, 28-29, עמ' 11 ש' 1-4).

גב' בוקוביץ העידה שהתרשמה שהנתבע הוא בעל העסק וגב' פינצי העידה שהתובעת עבדה שם בכל יום.

הנתבע העיד כי התובעת היתה "הכל בחנות". לדבריו היא עבדה כל יום, גם מהבית, ממנו נוהלה החנות. הוא אישר בחקירתו את נכונות התצהיר עליו חתם ואותו הגיש לביטוח הלאומי (שבו הוצהר על התובעת כ"עובדת") (עמ' 19 ש' 32-33).

לפי עדותו של הנתבע, התובעת לא נרשמה כשותפה ולא נרשמה בחשבון הבנק כיוון שהנתבע זכה להטבות בבנק דיסקונט אך היא השתמשה בפנקס שיקים ובוויזה על שם הנתבע/העסק (עמ' 21 ש' 1-4, עמ' 22 ש' 15).

הכספים שקיבל הנתבע מאחיו תמורת החנות נכנסו לחשבון העסק בבנק דיסקונט כדי "לכסות את המינוס". לדבריו בחודשים האחרונים בהם ניהלה התובעת לבדה את החנות היא לקחה אליה את המזומן והחשבון עמד במינוס 120,000 ש"ח. עם זאת ציין הנתבע כי המינוס באותו חשבון נוצר לאו דווקא מהעסק כיוון ששימש גם כחשבון פרטי.

כך השיב הנתבע:

ש. אני מפנה אותך לסעיף 41 לתצהיר שלך, אתה כותב שעדי תבעה זכויות וקיבלה אותן, איזה זכויות קיבלה כשותפה?

ת. היא לא היתה שותפה איתי בכל ה-120,000 ₪, ויתרנו על תביעת רכוש בבית המשפט.

ש. האם נכון שהיא תבעה אותך וביטלה את התביעה הרכושית שלה?

ת. למה לה לתבוע ולבטל. אם היא ביטלה זה רק בגלל שמצאה שם 120,000 ₪ ואין לה מה לקחת. (עמ' 22 ש' 4-7).

לאחר שהתובעת עזבה את העסק פעל הנתבע לסגירת החנות כיוון ש"לא ידע איך לנהל עובדים" (עמ' 21 ש' 27-28). לשאלת בית הדין בדבר תפקידו בעסק ענה: "התפקיד שלי בחנות היה אם צינור של מזגן נוטף ולא יודעות מה לעשות אני מביא בעל מקצוע" (עמ' 22 ש' 20-22).

מר כהן העיד שראה בתובעת בעלת החנות ושהיא "החליטה שם הכל" (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 11-12). גב' לוי העידה שהתובעת התנהגה כבעלת העסק.

אנו סבורים שלמעט עדותו של רו"ח גירו, שהיה רואה החשבון של העסק מיומו הראשון והעיד מטעם הנתבע, אין בעדים מטעם שני הצדדים כדי לתרום באופן מהותי להכרעתנו. זאת מאחר שהעדים מטעם שני הצדדים הציגו תמונה שונה, שמושפעת מן היחסים עם אותו צד אשר הביא אותם להעיד.

רו"ח גירו העיד כי הציע לתובעת להיות בעלת העסק אך עקב חששות בגלל התנהלות מול המוסדות הציע שותפות, אולם התובעת לא רצתה בכך (עמ' 14 ש' 4-5).

כאשר רו"ח גירו נשאל בחקירתו מדוע הופקו לתובעת תלוי שכר השיב כך:

ת. לגבי התלושים זה ענין של מיסוי, נדרש למעשה למשוך את חלקה או לעשות איזשהי פעולה שמביאה לידי ביטוי את העבודה שלה ויש כל מיני מנגנונים וזה המנגנון שבחרו.

ש. בית הדין: של מי היה הרעיון להוציא תלושי שכר?

ת. שלי.

ש. למרות שאתה טוען שהיא שותפה?

ת. למרות, כי דרך הרישום שנבחרה...

ש. זה חוקי לעשות את זה?

ת. לדעתי בהחלט. היא עבדה בעסק. אני לא חושב שיש עם זה בעיה.

ש. בית הדין: זה אומר שהסכומים שמופיעים בתלושים צריכים להיות מועברים בפועל ולא מדובר רק ברישום פורמאלי?

ת. בעקרון צריכים להיות מועברים בפועל, היה יותר טוב אם זה היה עובר בפועל אבל אני לא מצליח להבין את השאלה מפני שאין לזה משמעות כלכלית. ברגע שהכסף יוצא מהחשבון המשותף הזה וחוזר למשותף הזה...

(עמ' 14 לפרוטוקול ש' 6-19).

עוד העיד רו"ח גירו שכאשר החנות נסגרה ליווה את הסגירה מול הנתבע בלבד (עמ' 15, ש' 13-19). על פי עדותו החנות נמכרה לאח של הנתבע ועל המכירה הוצאה חשבונית. עם זאת ציין מר גירו כי אינו יודע אם היתה תמורה ואם הועברה בפועל (עמ' 15 ש' 30-33, עמ' 16 ש' 10-18).

12. נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו

הסכסוך שלפנינו הוא מקרה קשה להכרעה. זאת מן הטעם שזה מקרה המערב עבודה של בני זוג בעסק משפחתי שפעל באופן סדיר תקופה ממושכת. לאחר שהיחסים האישיים עלו על שרטון עלה הצורך להבחין ולהפריד בין שותפות ליחסי עבודה. כלומר, המסכת העובדתית ואומד דעתם של הצדדים במהלך היחסים ובסיומם מושפעת באופן מהותי מהרגשות ביניהם.

מדובר במצב עובדתי מורכב, שבו קשה ואף בלתי אפשרי להפריד בין היחסים הנובעים מן העבודה באופן טהור לבין אלה הנובעים מהקשרים בין בני הזוג – ועוד ביתר שאת כאשר אלה הגיעו למשבר. כפי שהתובעת עצמה אמרה בחקירתה בדיון עת נשאלה על ידי בית הדין האם אלמלא המשבר בנישואין היתה דורשת שכר עבודה והשיבה: "אם לא היה משבר בנישואין לא הייתי רוצה להתגרש ממנו... אי אפשר להפריד את זה" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 20-21).

אין חולק שענייננו בעסק משפחתי שכלכל לבדו את שני הצדדים, שהיו אז תא משפחתי אחד, במהלך כל התקופה הרלוונטית לתביעה. היות הצדדים נשואים משליך על שאלת השותפות כיוון שחשבון הבנק של העסק שימש גם כחשבון פרטי לצרכי המשפחה. במקביל, היותם של הצדדים בעל ואשה בתקופה הרלבנטית משליך על יישומם של המבחנים לקביעת יחסי עבודה ובפרט אלה הנוגעים לפיקוח וליכולת לפטר.

זאת ועוד, בנסיבות שלפנינו ניתן לומר שהתובעת נהגה בעסק "מנהג בעלים" בין אם היתה שותפה מלאה, ובין אם הועסקה כשכירה בתפקיד מנהלת חנות. ברי כי מנהלת חנות שהיא גם נשואה לבעל העסק תנהג בו "מנהג בעלים". נזכיר כי דירתם המשותפת דאז של הצדדים שימשה גם לצרכי המשרד של החנות ושם היה גם המחסן.

מכאן ששאלת היותם של הצדדים שותפים – שותפים לחיים וגם שותפים בעסק או "רק" שותפים לחיים אך לא שותפים בעסק, מתחדדת ביתר שאת כתוצאה מטשטוש הגבולות האינהרנטי לסיטואציה בה מעורבבים יחסי משפחה, עבודה ובעלות. המילה "שותפות" – שהיא סלע המחלוקת – משמשת כאן פעם במובנה המשפטי ופעם במובנה הזוגי באותה נשימה.

אשר למבחן תכלית ההתקשרות אנו סבורים שבנסיבות שלפנינו כרוך היישום בקושי בסיסי. זאת משום שכאשר מדובר בבני זוג (ובפרט נשואים והורים לילדים) תמיד ניתן יהיה לומר, ואולי בצדק, כי כל התקשרות עסקית ביניהם נעשית גם למטרת העלאת הרווחה המצרפית של התא המשפחתי. בנסיבות כאלה קביעה כזו תמיד תהא נכונה.

כך גם צדה ההפוך: כאשר עולה טענה של יחסי עבודה בין בני זוג המקיימים משק בית משותף יכולה להיות מעין הנחת יסוד סמויה (אולי לא מודעת) לפיה פחות סביר שתכלית ההתקשרות היא ביצוע עבודה לצורך קבלת תמורה ללא קשר לרווחים משותפים ורווחה מצרפית של התא המשפחתי. ולכן מסקנה בדבר קיומם של יחסי עבודה ולא שותפות אינה מתבקשת.

מורכבות נוספת עולה על רקע טענת התובעת בדבר אלימות כלכלית לפיה כל ההתנהלות הכלכלית של הצדדים נעשתה בחשבון בנק של העסק שהיה על שם הנתבע בלבד, כך שהיא היתה תלויה בו לחלוטין. אולם בענין זה אין לבית הדין הסמכות (וממילא לא נפרשה תשתית ראייתית מספקת) להכרעה בטענה.

אם כן לפנינו מעין "יציר כלאיים" ובה מתכונת ייחודית של קשר בין הצדדים אותה יש לבחון תחת דרישות ראייתיות מחמירות מחד, ורגישות וגמישות מסוימת מאידך.

13. מן הכלל אל הפרט

על פי התשתית שנפרשה לפנינו התנהלות הצדדים דומה למערכת "דו-ראשית" שיש בה סממנים של יחסי שותפות אך גם של יחסי עבודה.

מן הצד האחד מתקיימים בענייננו יחסי עבודה: התובעת השתלבה בעסק, לא היה לה עסק משלה והיתה תלות כלכלית; מאחר שמדובר בהעסקה בין בני זוג יש צורך בגמישות בהחלת מבחנים כגון מבחן הפיקוח; על פי סעיף 2 לפקודת השותפויות נטילת חלק ברווחים אינה לבדה מקימה "שותפות"; על פי הפסיקה תפקיד ניהול אינו בהכרח מעיד על שותפות; חשבון הבנק של החנות נוהל על שם הנתבע בלבד; לתובעת הונפקו תלושי שכר עבור כל תקופת עבודתה ובהתאם הופרשו עבורה תשלומים לביטוח הלאומי ולמס הכנסה; רו"ח גירו העיד כי הנפקת תלושי השכר נעשתה משום שהיה צריך לתת ביטוי לעבודת התובעת בחנות ואף ציין שהיה יותר טוב לו הועברו הסכומים הנקובים בתלושים בפועל לתובעת (עמ' 14 ש' 14-18); הנתבע הצהיר לפני הביטוח הלאומי כי התובעת היתה עובדת שכירה; לאחר הפרידה הנתבע מכר את העסק מבלי להיוועץ בתובעת ומבלי שתקבל תמורה מהמכירה; הנתבע ציין שטיפל רק בפן הממסדי של העסק, לא יודע לנהל עובדים ו"תפקידו היה לתקן צינור דולף". מכאן שסביר שהנתבע היה נדרש להעסיק עובדת אחרת לצורך הפעלת החנות במקומה של התובעת, אלמלא עבדה היא בחנות.

מנגד מתקיימים בענייננו יחסי שותפות: התובעת הקימה את העסק יד ביד עם הנתבע, על בסיס כספים משותפים מחתונתם. היא היתה מעורבת בכל פרט ופרט הרבה מעבר ל"עובדת רגילה"; התובעת מעולם לא קיבלה שכר עבור עבודתה; לפי תלושי השכר התובעת קיבלה שכר חודשי גלובאלי גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, עם פירוט חוזר וסתמי של שעות העובדה – כך בחלק ניכר מתלושי השכר שהוצגו לפנינו. זאת כאשר לפי עדותה ועדות רו"ח גירו היא דיווחה על שעות העבודה – בשעה שיתר העובדות שהעידו הצהירו על קבלת שכר לפי שעות עבודה; הנתבע לא פיקח על התובעת, לא קיבל אותה לעבודה ולא היתה לו יכולת לפטר אותה; התובעת הודתה שכל ההוצאות בין אם הוצאות משק הבית המשותף ובין אם הוצאות אישיות (הגם שאז נזקקה להסכמת הנתבע לדבריה) שולמו מחשבון הבנק של העסק כל התקופה; התובעת הודתה שנהגה לחתום בשם הנתבע על המחאות העסק; התובעת היתה מעורבת בעסק מעבר לעובדת שכירה רגילה: היתה שותפה לבחירת הסחורות לרבות נסיעות לחו"ל שחלקן עשתה לבדה, ניהלה את העובדות ואף תפעלה את העסק לבדה במשך תקופה מסוימת ללא הנתבע, דבר המעיד על בעלות.

אשר לתכלית ההתקשרות – כאמור, יישום מבחן זה אינו נטול קושי כיוון שההתקשרות העסקית בין הצדדים – בין אם כשותפות ובין אם כיחסי עבודה – נעשתה על בסיס התקשרות זוגית כך שממילא קיימת מטרה משותפת למקסום התא המשפחתי. לכן מבחן זה לא יוכל לקבל לטעמנו משקל רב בנסיבות הענין.

בשקלול כלל הסממנים מצאנו שמירב המשקל נוטה לכיוון שותפות.

התובעת נהגה בעסק "מנהג בעלים", הייתה יוזמת, מחליטה, קובעת בכל הנוגע לענייני החנות והעובדות. כך הציגה את עצמה כלפי העובדות, כלפי לקוחות וצדדים שלישיים כגון רואה החשבון, המשפץ וכדומה.

הדיווח על עבודת התובעת כעובדת שכירה נעשה משיקולי מס ושוכנענו שהוא אינו משקף את אומד דעתם של הצדדים. הדבר נעשה בהתאם לייעוץ רו"ח גירו, כדי לנכות הוצאות העסק ולבטח את התובעת מול המוסד לביטוח לאומי. נזכיר כי לפי עדות רו"ח גירו הכוונה הראשונית הייתה שהתובעת תהיה בעלת העסק אך בשל חששותיה מההתנהלות מול הרשויות נפתח תיק העוסק המורשה על שם הנתבע (ראו עמ' 14 לפרוטוקול ש' 1-8, ש' 20-24).

יתכן שכתוצאה מדיווחים אלה קיבלו שני הצדדים הטבות מרשויות המדינה.

העדר השליטה בכספי העסק, שנוהל דרך חשבון הבנק של הנתבע בלבד, היה יחסי מאחר שהתובעת חתמה בעצמה בשם הנתבע, בידיעתו, על צ'קים. כמו כן העדר השליטה נבע מהבעיות בין הצדדים כשותפים לעסק ושותפים לחיים, אך לא היה פועל יוצא מקיום יחסי עובד ומעסיק.

עובדה חשובה התומכת במסקנה זו היא שכאשר החריף המשבר בחיי הנישואים של הצדדים התובעת ביקשה וקיבלה צו הרחקה כנגד הנתבע גם ממקום העבודה שלה (החנות). בתקופה זו היא המשיכה לנהל את העסק בעצמה. רק לאחר שהיתה לה "ירידת מים" שבעקבותיה נאלצה לשהות בשמירת הריון הפסיקה התובעת לעבוד. אין זו דרך פעולה של "עובדת שכירה".

מאחר שמצאנו שהתובעת לא היתה עובדת שכירה, הרי שדין התביעה כולה – להידחות.

14. סיכום

התביעה נדחית על כל רכיביה בשל העדר יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

נוכח התנהלותו של הנתבע במהלך היחסים שבין הצדדים והדיווחים שהוא בעצמו מילא ואישר, אנו קובעים שכל צד יישא בהוצאותיו.

15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ו' ניסןו' ניסן תשע"ה, (26 מרץ 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.