רקע כללי.

1. בפניי שתי תובענות שהדיון בהן אוחד. התביעה הראשונה , הינה תביעה כספית על סך של 50,000 ₪, שהגישו התובעים נגד הנתבעים, בגין נזקים שנגרמו להם, כך נטען, עקב פעולות גבייה בלתי חוקית שננקטו ע"י הנתבעים. התביעה השנייה, הינה שטרית ועניינה שיק על סך של 1,150 ₪, שנמשך ע"י הנתבעת הגב' הנד סמארה (להלן: הנד), אשתו של התובע מס' 1 מר האני סמארה (להלן: האני) , לפקודת הנתבעת מס' 1 ( להלן: "ביצורית"), אשר חולל עקב הוראת ביטול.

2. כפי שנטען, התובע האני בנה על חשבונו קיר התומך בכביש ציבורי בכפר מגוריו, כפר ראמה, ופנה רבות לנתבעת מס' 3 (להלן: למועצה ) כדי שתשפה אותו בגין הוצאות הקמת הקיר. בשל העובדה שהמועצה התמהמה במתן תשובה סופית לעניין דרישתו של האני, אזי היועמ"ש של המועצה הכין מכתב ביום 25.9.10, המופנה למחלקת הגביה בזו הלשון:" ....לנ"ל מגיע פיצוי עבור בנית הקיר....עד לבירור סופי וחוות דעת משפטית בעניינו של הנ"ל אבקש שתעכבו את ההליכים במיוחד שחובו לרשות עומד על כ 8,000 ₪, סכום נמוך מהסכום השנוי במחלוקת " (להלן: המכתב).

3. ביום 20.3.11 הגיעו פקידי גבייה מטעם ביצורית , לרבות הנתבע מס' 2 (להלן: מורד) , יחד עם שני שוטרים, לביתו של האני על מנת לבצע עיקול, אך הם לא הצליחו לאתרם ופגשו את התובע נביל שהינו אחיו של האני (להלן: נביל). נביל טען בתביעה כי במפגש זה הוא הותקף ע"י פקיד הגביה מורד, ומכאן הוא הצטרף כתובע בדרישתו לקבלת פיצויי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב תקיפה נטענת זו. משום שפקידי הגביה לא מצאו את האני ואשתו בביתם, אזי החליטו לנסוע לעסק המשפחתי, שם הם מסרו להנד , שהגיעה אחריהם, את דו"ח העיקול.

4. הגובים של ביצורית לא עזבו את המקום, אלא רק לאחר שהנד הסכימה למלא אחר בקשתם, ומסרה להם שני שיקים . אחד, לפקודת המועצה על סך של 3,000 ₪ והשני , על סך של 1,150 ₪, בגין הוצאות הגבייה, לפקודת ביצורית.

5. למחרת, האני פנה למועצה עם דו"ח העיקול, והפנה את תשומת ליבם לכך שבדו"ח לא מופיע שמו של האני כחייב אלא של אחיו אברהים חנא סמארה. כן, מספר הנכס הרשום אינו תואם למספר הנכס של בית האני , כך שבעוד שמספר הנכס שמופיע בדו"ח הוא 117801 הרי שמספר הנכס של בית האני הוא 101801. האני גם הפנה את פקידי המועצה למכתב, והתרעם על כך, שעל אף ההבטחה כי לא ינקטו נגדו הליכי גביה עד להכרעה בתביעתו לפיצוי, הרי המועצה, באמצעות ביצורית, כן ראתה לפעול לגביית חובו בגין מיסים עירוניים.

6. בעקבות זאת, ביום 21.3.11, המועצה הנפיקה להאני קבלה על תשלום חובו בסך של 8,294 ₪ בדרך של "קיזוז תשלום לספקים", ומסרה לו את השיק שניתן יום קודם לכן לפקודת המועצה ע"י אשתו. כן, באותו מעמד, שיגר גזבר המועצה למנהל הגביה של ביצורית מכתב ובו ציין , בין היתר, כי:" קיימת טעות חמורה מאוד כי השמות שבדו"ח אינם שייכים למר האני סמארה ...ואף אלצו אותו לשלם 4170 ₪ בשני שיקים. אבקש טיפולכם המידי ".

7. כאמור, השיק השני נשוא התביעה השטרית, שאף הוא נמשך ע"י הנד, חולל עקב הוראת ביטול, והוגש לביצוע ע"י ביצורית.

טענות הצדדים.

8. לטענת התובעים , המועצה הינה רשות ציבורית החבה כלפי אזרחיה בחובת תום הלב ובחובת הגינות מוגברת. במקרה דנן, המועצה הפרה חובות אלה, התרשלה וביצעה באמצעות ביצורית הליכי גבייה שאינם חוקיים. הליכי הגבייה, לשיטתם, בוצעו חרף התחייבותה של המועצה לעיכוב ההליכים וחרף מכתבו של היועמ"ש של המועצה מיום 25.9.10.

9. נטען עוד כי, בהליך הגבייה נפלו פגמים מהותיים שמאיינים את חוקיותו, ומבססים את קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, תשכ"ח-1968. התובעים מפנים להוראת סעיף 309 לפקודת העיריות וטוענים כי, בעת העיקול לא הוצג כתב הרשאה של ראש המועצה. זאת ועוד, כך נטען, לעיקול לא קדמה כל דרישה מצד המועצה כמתחייב מפקודת המסים (גביה), כן, העיקול בוצע בלא לוודא את מקום הנכס ומספרו הפיזי, ומבלי לזהות את החייב.

10. התובעים מוסיפים וטוענים כי, ביצורית הפרה את התנאים המוקדמים לגביית חוב הקבועים בהסכם ההתקשרות שנכרת בינה לבין המועצה. כן, בהתאם להסכם האמור ביצורית לא הייתה רשאית לגבות ישירות מהנישום את הוצאות הגבייה שלה, ואשר היו בלתי סבירות בעליל.

11. יתרה מכך , נטען , שבמהלך ביצוע העיקול מורד תקף במתכוון את נביל, דבר אשר גרם לו נזק. נביל, כך נטען, הותקף על לא עוול בכפו לאחר שהטיח במורד שאין לו סמכות לפרוץ לבית אחיו.

12. ועוד, לטענת התובעים, השיק נשוא התביעה השטרית , נמסר לפקידי הגבייה מתוך פחד ואילוץ. מה גם, כך נטען, שהנד פעלה כדין והוראת הביטול ניתנה על ידה בשל כישלון התמורה המוחלט.

13. התובעים טוענים שיש להעדיף את גרסתם על פני גרסת הנתבעים, ועתרו לחייב אותם לפצותם בגין עגמת הנפש והסבל שנגרמו להם . התובעים גם ביקשו לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים עונשיים.

14. מהצד השני של המתרס, ביצורית ומורד הציג בסיכומיהם את הסתירות העולות מהשוואת דברי התובעים ועדיהם , ומהן הם לומדים שאין לתת אימון בגרסת התובעים שאותה נכון לדחות.

15. לטענת ביצורית , מכתבו של היועמ"ש של המועצה הינו מכתב פנימי שלא נודע לה אודותיו. כן, המכתב אינו כולל הוראה מפורשת לעיכוב הליכי הגבייה. ביצורית מוסיפה וטוענת , שהיא פעלה בהתאם להרשאה שניתנה לה מהמועצה , ועל סמך מאגר הנתונים שברשותה אודות חייבי הארנונה. מה גם, לטענתה, היא לא הייתה רשאית לעכב הליכי גבייה נגד סרבני מס, אלא על פי אישור מפורש ובכתב מטעם המועצה, דבר שלא היה במקרה דנן.

16. זאת ועוד, נטען , כי אמנם נפלה טעות בדו"ח העיקול מיום 20.3.11, ביחס לפרטיהם של האני ואשתו. אולם, אין בכך כדי לפגום בחוקיות ובתקינות הליך העיקול. שכן, כך נטען, מקור הסמכות לביצוע ההליך היה בצו ההרשאה שנחתם ע"י ראש המועצה. הצו האמור, היה תקין ומדויק, כן, הוצג לאשתו של האני במהלך ביצוע העיקול.

17. באשר לטענת התקיפה , ביצורית בדעה, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל ולהוכיח את טענתם זו בדבר תקיפתו של נביל. מה גם, התובעים לא הוכיחו את קיומו ושיעורו של הנזק שנגרם לנביל , אם בכלל.

18. לטענת ביצורית, היא אוחזת כשורה בשיק והליכי הגבייה שהיא נקטה נגד הנד, מהווים את התמורה בגינו. לפיכך, הודעת ביטול השיק ניתנה שלא כדין, והתנהגותה המפרה וחסרת תום הלב של הנד מצדיקה קבלת התביעה השטרית.

19. המועצה מצדה גם היא דוגלת בעמדה לפיה הליך העיקול בוצע כדין. לטענתה , מכתבו של היועמ"ש מיום 25.9.10 שימש כבקשה ולא כדרישה לעיכוב הליכים. כן, המכתב מהווה תכתובת פנימית בלבד, כך שהוא לא מקנה לתובעים חסינות מוחלטת מפני הליכי גבייה. נתבעת זו בדעה כי שעה שנשלחה התראה להאני וגם בוצע עיקול ברישום בביתו, הרי הדבר מהווה "ביטול עיכוב ההליכים" (סע' 12-13 לסיכומים) והיה עליו לפעול לסילוק החוב.

תביעת התובע האני.

20. על אף העובדה שעסקינן בשני תיקים שבהם ריבוי של צדדים, שלל של עובדות וגם מחלוקות, ניסיתי מקודם להציג את המסגרת העובדתית וגם תמצית טענות הצדדים. לפני שאביא את הכרעתי בכל העניינים שהצדדים נחלקו לגביהם, אני סבור כי למען הבהירות נכון להביא גם את המתווה הנורמטיבי וההסכמי שעומדים ביסוד הסכסוכים מושא ענייננו.

21. המועצה, כמו כל רשות מקומית , רשאית עפ"י דין לגבות מסרבני מס את חובותיהם בגין מסים עירוניים. בפני המועצה סלולות שתי דרכים לביצוע הגביה, הראשונה באמצעות הגשת תביעה כספית, ואילו השנייה באמצעות גביה מנהלית הזהה למתווה הקבוע בפקודת המיסים (גביה).

22. גביה מנהלית קיבלה ביטוי מובהק בפקודת העיריות [נוסח חדש], הסדר שחל גם על מועצות מקומיות מכוחו של סע' 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. סע' 306 לפקודת העיריות, קובע כי בחלוף 15 ימים מהמועד הקובע לתשלום, והיה והארנונה לא שולמה, תומצא לחייב דרישה בכתב, בה יידרש הסרבן לשלם את חובו תוך 15 ימים מיום המצאת ההודעה. בהתראה סרבן המס יידרש :" לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה" (סע' 306 לפקודת העיריות). ההודעה תכלול את הדרישה המפורשת לתשלום תוך פרק הזמן הנ"ל, נוסח שקבוע מפורשות בפקודה, ועליו נכון להקפיד ולו מהטעם שעסקינן בסמכויות גביה מרחיקות לכת, והטומנות בחובן פגיעה בזכויות יסוד של החייב.

23. למקרה והחוב לא סולק חרף חלוף המועד , אזי כפי שנקבע בסע' 309 לפקודת העיריות, החוב הופך לחוב בפיגור וראש הרשות רשאי ליתן צו הרשאה החתום בידו עם חותמת הרשות, שמסמיך את גובה הארנונה לגבות את החוב, לרבות על-ידי תפיסת מיטלטלי החייב ומכירתם.

24. המועצה התקשרה ביום 10.1.11 עם ביצורית בהסכם, לפיו ישמשו עובדי האחרונה כגובי מס מטעם המועצה (להלן: ההסכם). כפי שעולה מסע' 11.3.2 להסכם, ביצורית הוסמכה לנקוט בהליכי הגביה החוקיים נגד חייבים שחובם מעל ל-2,000 ₪, כאשר:

"תנאי מוקדם לביצוע עיקול והוצאה של מיטלטלין מבית החייבים הינו ביצוע פעולות כל פעולות האכיפה המוקדמות שיפורטו להלן:

א. שליחת התראה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ב. אישור מחלקת הגביה במועצה מראש ובכתב ליתרת חוב עדכנית.

ג. עיקול בנקים.

ד. עיקול ברישום בכתב."

משלוח ההתראה.

25. הצדדים נחלקו בעניין משלוח ההתראה להאני. כאשר מחד תובע זה טוען כי מעולם לא הגיעה לידיו או לידי מי מבני ביתו הודעת תשלום, ואילו מהצד השני הן ביצורית וגם המועצה דוגלות בגישה כי קיימו את חובתן והתרו במכתב שנשלח בדואר רשום להאני לפני נקיטת ההליכים. בהקשר זה חשוב להזכיר, כי נטלי הראיה והשכנוע באשר להוכחת משלוח ההתראה הינם מנת חלקן של ביצורית והמועצה, שעליהן להוכיח כי נשלחה התראה להאני, אך גם כי הנוסח תואם לדרישת הפקודה. עמדתה של ביצורית מבוססת על אישור המסירה שצורף לתצהירו של מורד (נספח ו לתצהיר) ממנו אנו למדים כי אכן דבר דואר נשלח ברשום, כאשר פרטי הנכס של האני מושא החוב מוטבעים על אישור זה, והמעיד כי האני קבלו לידיו ביום 7.2.11. האני לא התנגד להגשת המסמך, לא חלק על קבילתו ואף לא העלה כל טענה בסיכומיו ביחס למשקלו של מסמך זה. עם זאת, אני בדעה כי ביצורית וגם המועצה נכשלו בהרמת הנטלים הרובצים לפתחם, שעה שלא הציגו עותק מההתראה שנטען כי נשלחה , הימנה ניתן להסיק כי בפועל התרו בפני האני כפי הנוסח הקבוע בלשונו של סע' 306 לפקודה. היינו, אין להסתפק בהוכחה כי מכתב נשלח לחייב, אלא נוסף לכך מחובתן של ביצורית והמועצה להראות כי שלחו מכתב התראה ברור שבגדרו ציינו את החוב, המועד לתשלמו והתרו בחייב לסלק חוב זה כדרישת הפקודה , דבר שלא נעשה או למצער לא הוכח באמצעות הגשת עותק מהדרישה הנטענת. הזכרתי מקודם שעסקינן בהליכי גביה שאינם שגרתיים, ואף לעיתים הינם קשים, פוגעים בזכותו הקניינית של החייב, מאפשרים חדירה לחצריו ובמידה מסוימת גם פוגעים בכבודו, ללא שקדמה להם התדיינות שבגדרה החייב שטח את טיעוניו ואלו נשקלו לעומק. מכאן, גם לנוכח חובת ההגינות החלה על רשות מקומית, נכון להקפיד ולדקדק כי הנוקט בהליך זה מילא אחרי הדרישות והתנאים הקבועים בפקודה, אחרת נסכל את התכלית העומדת מאחורי חיובה של הרשות במשלוח התראה, תכלית שמטרתה להתרות בפני החייב כי היה וחובו לא יסולק הוא צפוי להליכי גביה ללא הליך משפטי, כן נותנת בידיו שהות לפעול להגשת עתירה לעיכוב הליכים אלה. חובה זו חולשת גם, כפי שנקבע, על פעולות הגביה הננקטים ע"י גורמי גביה פרטיים בהם מסתייעת הרשות המקומית, שאף מחובתה :" להבטיח ביתר שאת כי גורם זה יפעל גם הוא על פי העקרונות האמורים מול החייבים" (עעמ 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים , פסקה 18 (פורסם במאגרים). ועוד, הודעת תשלום ללא חתימת הפקיד או ללא קביעת מועד אחרון לפירעון, לא תהווה התראה כמשמעותה בסע' 306 לפקודה (ד"ר אליהו וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, עמ' 610), ועל אחת כמה וכמה שעה שההתראה לא הוגשה, ולא ניתן לעמוד על תוכנה, עניין שהינו מהותי.

העיקול.

26. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים סבה סביב שאלת ביצוע העיקול ברישום. לפני שאכנס לעובי הקורה ראיתי לציין כי החובה לביצועו של עיקול ברישום אינה קבועה בדין, אלא עסקינן בהתחייבות שנטלה על עצמה ביצורית כתנאי לביצוע העיקול והוצאת מיטלטלין מבית החייב , וזאת בהתאם לסעיף 11.3.2 להסכם. אף שאין עוגן להליך זה באף הוראה חוקית, הרי אין להמעיט בחשיבותו של שלב זה, אשר מטרתו ותכליתו להתרות בחייב בשנית כי הליך הגבייה עבר לשלב של נקיטת אמצעים ממשיים בגביית החוב ובטרם יחל הליך העיקול בפועל .

27. בעדותו מיום 3.9.12 מסר מורד כי בתאריך 7.3.11 הוא ביקר בביתו של האני ושם פגש את האני ואשתו. במעמד זה נעשה עיקול ברישום והעתק מדו"ח העיקול נמסר להאני עצמו ( עמ' 25 לפרוט' שורות 27- 32 , עמ' 26 לפרוט' שורות 1- 3 ו- 12 -20 ) . גם באשר לעובדות אלו קיימת מחלוקת בין הצדדים, כאשר האני והנד מכחישים מכל ומכל את ביקורו של מורד בנכס ( עמ' 20 לפרוט' שורות 11-16 , סעיף 14.1 לתצהיריהם של האני והנד) . בבואי להכריע במחלוקת זו, נתתי את דעתי לעובדה כי נטל השכנוע באשר להוכחת טענה זו הינו מנת חלקה של ביצורית, גם לא התעלמתי מכך שביצורית העידה בעניין זה אך את המעקל מורד. עם זאת, ולמרות גרסתם הנחרצת של האני ואשתו אני מעדיף את גרסתו של מורד משני טעמים: הראשון, מורד הותיר עלי בעניין זה רושם אמין וניכר בדבריו כי מסר את האמת לעניין ביצועו של הביקור בביתם של האני והינד. שנית, הרשום בדו"ח העיקול מיום 7.3.11 מחזק אף מבסס את מסקנתי זו. אין מי שיחלוק על כך או למצער לא נטען אחרת, כי ביום 7.3.11 שעה שמורד ביקר בביתו של האני, ביצורית או מי מטעמה לא ידעו ולא נחשפו לטענתו של האני לקיזוז או הבטחה מטעם המועצה לעיכוב הליכים. מעיון בדו"ח העיקול, בייחוד במשבצת שמתייחסת לטענות החייב, ניתן להיווכח על נקלה כי נרשמו בו ע"י מורד עובדות שלא היו בידיעתו באותו שלב, ואשר המקור היחידי שיכול להיות לעובדות אלו הינו האני או אשתו. זו הראיה לכך, שבאותו יום אכן היה מפגש בין מורד להאני שבגדרו האני הסביר אודות טענתו לקיזוז והבטחת המועצה למתן ארכה להסדרת החוב.

28. טענתם הנוספת של התובעים באשר לפגמים שנפלו בהליך העיקול מתייחסת לאי הצגת צו הרשאה ביום 7.3.11 עת בוצע עיקול ברישום וגם לא ביום 20.3.11, שעה שהגובים נפגשו עם הינד. לעומתם, נטען ע"י מורד, כי הוא פעל בהתאם לצו ההרשאה שנחתם ע"י ראש המועצה ביום 22.2.11 (סעיף 8 לתצהירו של מורד), אשר הוצג בשני הביקורים. בראשון בפני האני ובשני, משום שהאני לא נכח, הצו הוצג, כך טען מורד, בפני הינד בזמן המפגש בעסק המשפחתי (סעיפים 13 ו- 15 לתצהיר). במחלוקת זו אני מעדיף את גרסת התובעים. אזכיר, כי נטל הראיה והשכנוע בהוכחת עובדה זו מוטלים על כתפיה של ביצורית, מהטעם הפשוט שהוכחת טענה זו מקדמת את ענייניה, אלא, כפי שאפרט להלן, אני סבור כי ביצורית כשלה בהרמת נטלים אלה.

29. בסע' 9 לתצהירי מורד מוסר כי הגיע ביום 7.3.11 לביתם של האני והינד בלווית שני שוטרים ממשטרת כרמיאל. באותו ביקור, בו נעשה העיקול ברישום, טען מורד כי הציג את צו ההרשאה לעיני האני וגם הינד. לבד מדבריו של מורד, ביצורית לא הציגה אף ראיה מחזקת אחרת, גם לא נמצאו נימוקים מיוחדים שיצדיקו את קבלת גרסתו של מורד שפעל בשם ביצורית וגם הינו בעל דין. אף יתרה מכך, גם במקרה זה ביצורית ומורד, לא טרחו להזמין את שני השוטרים או מי מהם, כדי להעיד לעניין ההתרחשויות מאותו מיום, אף שידעו כי התובע האני כופר בקיומו של ביקור זה, וממילא בהצגת צו ההרשאה. אי הבאת העדים, במקרה זה, נוטלת רבות מעוצמת גרסתו של מורד, ואף מקימה חזקה שבעובדה שלו עדים אלה העידו הרי בעדותם היו דווקא מחזקים את עמדת התובע האני. הדבר גם נכון לעניין המפגש עם הינד מיום 20.3.11, כאשר בהקשר זה מסקנתי מבוססת על מספר נימוקים. הראשון: הליך העיקול בוצע ע"י מורד ועוד פקיד של ביצורית בשם צדיק סעד, שהיה מעורה בפועל בעובדות ובכל ההתרחשויות, ואשר ליווה את מורד מתחילת ביצוע העיקול ועד סופו ( עמ' 28 לפרוט', שורות 11- 14 ). עד זה לא הובא לעדות, דבר שמערער את גרסתם של מורד וביצורית ומלמד כי, לו עד זה הובא להעיד סביר להניח שעדותו הייתה מחזקת את עמדת התובעים. השני, מעיון בדו"ח העיקול עולה, כי במשבצת המיועדת למילוי שם החייב נרשם שמו של אברהים ולא של האני , כן, מספר הנכס הרשום בדו"ח אינו תואם את מספר הנכס של בית האני. מורד נימק טעות זו בכך, כי באותו מעמד היו בידיו שלושה צווי הרשאה, צו הרשאה שמתייחס להאני ולאשתו ושני צווים נוספים על שם אברהים. מורד בפועל טוען כי מקור הטעות נובע מכך שהעתיק את פרטי החייב מצווי ההרשאה הנוגעים לחובו של אברהים ולא של האני, אלא שהסבר זה, לעניין מקור הטעות, הוא השומט את הקרקע מתחת לטענתו של מורד בדבר הצגת צו ההרשאה לעיניה של הינד, במה דברים אמורים?. לו אכן מורד טרח והציג את צו ההרשאה הרלוונטי, באם החזיק צו זה בכלל בידיו, הרי הדבר מחייב חיפוש אחר צו ההרשאה המתייחס להאני ואשתו הנד, שליפתו, הצגתו ומילוי הדו"ח בהתאם לפרטים המופיעים בצו זה. כך שלא ייתכן שמורד יציג את צו ההרשאה הרלבנטי עם שמותיהם של האני והנד ואילו בדו"ח העיקול ירשום את שמו של חייב אחר, המופיע דווקא בצווי הרשאה אחרים, שלא היו דרושים באותו שלב, גם לא נטען כי הוצגו לעיני מי מהנוכחים במקום. טעות זו מלמדת כי טענתו של מורד בדבר הצגת צו ההרשאה אין בינה לבין האמת ולא כלום ודווקא מחזקת את עמדת התובעים. השלישי, הנד העידה, ולה אני מאמין, כי לא הוצג בפניה צו הרשאה של ראש המועצה מכוחו בוצע העיקול (סעיף 8 לתצהיר). זאת ועוד, הנד לא נשאלה כלל בעת חקירתה הנגדית לעניין זה, ומכאן שעדותה בתצהירה לא נסתרה. על רקע האמור , אני סבור כי התובעים דייקו בדבריהם וכי צו ההרשאה שמכוחו בוצע העיקול לא הוצג בפני מי מהם באף לא אחת משתי ההזדמנויות.

30. לאחר הסרתי מדרכי את המחלוקת העובדתית שנטושה בין הצדדים לעניין הצגת צו ההרשאה, עלי כעת להביא התייחסותי לשאלה האם די בכך שצו ההרשאה שמכוחו ביצורית הייתה רשאית לפעול לעיקול מיטלטליו של החייב ניתן ונחתם כדין, או שמא גם מוטלת חובה על ביצורית להציג את הצו, מקור סמכותה לביצוע העיקול, לעיני סרבן המס?. סבורני שמחובת ביצורית להציג את צו ההרשאה, וכי ללא אקט זה הרי העיקול פגום. ראשית, כבר עמדתי מקודם על חובת ההגינות המוגברת החלה על המועצה וכל הפועל מטעמה, חובה שנכון ליישם ביתר שאת שעה שעסקינן בהליך גביה מנהלי. אמנם ברגיל לפני העיקול נשלחת התראה לחייב, אולם באותו שלב החייב לא נחשף למקור החוקי שנותן בידי המועצה והגובים מטעמה את הסמכות לרדת לנכסיו בהעדרו של בפס"ד. זכותו האלמנטרית של החייב לראות את הצו שמסמיך את המועצה ונציגה להפעיל הליכי הגביה הדרסטיים שננקטים נגדו, כן זכותו לוודא כי הצו ממלא אחר כל הדרישות הקבועות בפקודת העיריות. דרישה זו עשויה להקהות מעוצמת הפגיעה בזכויותיו של החייב, הגם שאין בה כדי לסכל את התכליות העומדות ביסוד הסמכות לנקיטה בהליכי גביה מנהליים ע"י רשות מקומית. שנית, בשני המפגשים, עם האני והינד, שעה שבוצעו העיקולים מורד ערך דו"ח עיקול שהעתק ממנו מסר ביום 7.3.11 להאני, וביום 20.3.11 להינד. דו"ח זה הינו טופס בו מודפסים סעיפים ובו משבצות למילוי פרטי החייב ,כן עובדות רלוונטיות נוספות. מעיון בטופס זה ניתן להבחין בפסקה בה צויין בזו הלשון:" וביצעתי את עיקול המטלטלין לאחר: שוידאתי את מקום הנכס/בית החייב, זיהיתי את החייב זיהוי ודאי ע"פ ת.ז, הצגתי לחייב את מטרת בואי, הזדהיתי בפניו והצגתי לו את צו ההרשאה שניתן מתוקף סעיפים 310, 309 לפקודת העיריות [נוסח חדש]..". הנה כי כן, ביצורית עצמה התחייבה להציג את צו ההרשאה לעיני החייב, כאשר בענייננו נציגיה לא פעלו כפי התחייבותה. המסקנה מכל האמור הינה, כי בנסיבות העניין , ביצורית לא פעלה כשורה והליך העיקול שבוצע על ידה היה שלא כדין.

31. במסקנתי זו התחזקתי, נוכח הטעויות העולות מדו"ח העיקול שנערך ביום 20.3.11 (נספח ב' לתצהירה של הנד) , שבקיומן הודה מורד במהלך עדותו מיום 3.9.12 ( עמ' 28 לפרוט', שורות 23- 25 ). בדו"ח זה נרשם שמו של אברהים כחייב, במקום שמו של האני, כן, מספר הנכס הרשום אינו תואם למספר הנכס של האני. דו"ח העיקול מולא על ידי מורד באופן שגוי, וזאת בניגוד לתקנה 6 לתקנות המסים (גביה), תשל"ד-1974, אשר הוחלה על הליכים לגביית ארנונה מכוח הוראת סעיף 315 לפקודת העיריות, ואשר לפיה יש לערוך את דו"ח העיקול לפי טופס 5 שבתוספת. בהתאם לטופס 5 הנ"ל, יש לרשום בדו"ח העיקול, בין היתר, את שם החייב , מספר ת.ז. של החייב, ופרטי כתב ההרשאה מכוחו פעל גובה המס, דבר שלא נעשה במקרה דנן. הגם שטעות זו אף מלמדת כי בנסיבות לא נעשה זיהוי ע"פ ת.ז כפי שרשום בטופס הנ"ל.

32. אוסיף, בפתח פס"ד הבאתי חלק מסע' 11.3.2 להסכם, לפיו הוסכם בין המועצה לביצורית כי האחרונה, ולפני השלב של העיקול בפועל והוצאת מטלטלי החייב, עליה למצות את כל פעולות הגביה המופיעות בסע', שהינן חמורות פחות. בין היתר צויין, כי על ביצורית לפעול לגביית החוב באמצעות עיקול חשבונות הבנק של החייב, והיה וכל הפעולות המקדימות האלו לא נשאו פרי, אזי ביצורית רשאית לעבור לשלב של תפיסת נכסי החייב. בענייננו, ביצורית, פסחה, בניגוד להתחייבותה, על שלב עיקול חשבונות האני בבנקים, והחלה מבצעת עיקול ברישום, ואחריו ניסתה לעקל את מטלטליו, דבר שאלץ את הינד למסור בידי נציגיה את ההמחאות. גם התנהלות זו אינה ראויה, וזאת בלשון המעטה. מאחורי המדרג שנקבע בהסכם ההתקשרות עומד הרציונאל של צמצום הפגיעה בזכויות החייבים עד למינימום האפשרי, שנכון להקפיד על הגשמתו ביחוד שעה שעסקינן בהליכי גביה מנהליים. זאת ועוד, קיומה של התחייבות זו מצידה של ביצורית, יוצרת אצל כלל תושבי כפר ראמה, וביניהם התובע האני, את הציפייה וההסתמכות הלגיטימיים כי כל עוד לא עוקלו חשבונות הבנק של החייבים, הרי המועצה וביצורית לא יעקלו גם לא יתפסו את מטלטליהם. על ציפייה ואינטרס הסתמכות אלו נכון להגן באמצעות ההקפדה כי ביצורית בפועלה לגביית החובות תנהג כפי התחייבותה בהסכם ותנקוט בהליכי גביה חמורים אחרי מיצוי הליכי הגביה האחרים , דבר שהופר במקרה זה.

אחריות המועצה

33. הסתייעותה של המועצה בחברת גבייה פרטית, לא משחררת אותה מחובתה לפקח על הגורמים בהם היא נעזרת. כך, שעל המועצה לוודא כי גורם זה פועל בסבירות ובהגינות כלפי החייבים, כן מקפיד על שמירת זכויותיהם בביצוע הליך הגבייה (פסקה 19 בפס"ד איתן ארז לעיל). הדבר נכון ביתר שאת, משום העובדה שביצורית פועלת בנסיבות כשלוחה של המועצה, דבר שאף הוא מחייב יחוס הפרותיה, מחדליה ומעשיה הרשלניים של ביצורית למועצה. לפיכך, משקבעתי כי הליך העיקול בוצע על ידי ביצורית שלא כדין, בכך קמה אחריותה של המועצה לנזקים שנגרמו לתובע האני בגין הליך זה.

34. זאת ועוד , סבורני כי המועצה התנהגה באופן בלתי סביר כאשר התמהמהה בבדיקת טענתו של התובע האני לקיזוז בגין בניית הקיר התומך על חשבונו. הדבר עולה מעדותו של מהנדס המועצה מר כמאל אבו חלו וממכתבו מיום 7.3.09 החתום ע"י ראש המועצה הקודם , ואשר לפיהם אמנם הוגש החשבון ע"י האני למועצה ביום 4.6.08, כן מר כמאל בדק את הקיר ואישר סכום של 11,640 ₪ כבר במהלך שנת 2009, אולם הקיזוז בוצע ע"י המועצה רק ביום 21.3.11 ( עמ' 31 לפרוט' שורות 7- 8, שורות 29- 32 ; עמ' 32 לפרוט' שורות 1- 4 ).

35. יתרה מכך, כאמור, היועמ"ש של המועצה ביקש ממחלקת הגבייה במכתב מיום 25.9.10 לעכב כל הליכי הגבייה כנגד האני עד לבירור סופי ומתן חוות דעת משפטית " במיוחד שחובו לרשות עומד על כ 8,000 ₪, סכום נמוך מהסכום השנוי במחלוקת" ( נספח א' לתצהירו של האני). לא למותר לציין, כי מסמך זה נמסר לתובע האני בעקבות מכתבו של מר כמאל מיום 7.3.09, תוך הבטחה מצד המועצה כי לא יינקטו כלפיו הליכי גבייה (עמ' 20 לפרוט' שורות 25- 28 ) . למרות זאת, המועצה הפרה את הבטחתה כלפי האני, ופעלה בניגוד להתחייבותה לעיכוב הליכים. בעשותה כן, המועצה השתמשה בסמכויות הגבייה המוקנות לה שלא בסבירות הראויה, בשרירות, ובחוסר תום לב.

36. במסקנתי זו התחזקתי, נוכח התנהגותה של מועצה מיום 21.3.11, למחרת העיקול, כאשר מסרה להאני קבלה על תשלום חובו בסך של 8,294 ₪ בדרך של "קיזוז תשלום לספקים" , והחזירה לו את ההמחאה שניתנה יום קודם לכן לפקודת המועצה ע"י אשתו הנד (נספח ב' לתצהירו של האני). הגם, שבאותו מעמד גזבר המועצה כתב בכתב ידו מכתב הבהרה למנהל הגבייה של ביצורית במועצה, והסב את תשומת לבו לטעות שנפלה בעניינו של האני, כן, ביקש שטעות זו תתוקן ( נספח ג' לתצהירו של האני). התנהגות זו, מהווה הודאה מטעם המועצה בדבר אי החוקיות וההפרה להבטחתה שדבקו בפעולות הגבייה שבוצעו על ידה באמצעות ביצורית.

הנזק .

37. בהליך העיקול נפלו ליקויים ופגמים רבים, הן מצידה של ביצורית, מצידו של מורד וגם של המועצה. הדבר גרם לעוגמת נפש משמעותית לתובע האני שבגינה הוא זכאי לפיצוי מאת נתבעים אלה. לאחר שנתתי את דעתי להיקף ההפרות ועוצמתן, לעובדה שלא הוכח משלוח התראה, למשכו של העיקול שכמעט כל הפעולות שבוצעו לקידומו לקו בפגמים מהותיים ובפגיעה בזכויותיו של התובע האני, אני בדעה כי נכון לחייב נתבעים אלה, ביחד ולחוד, לפצות את התובע האני בתשלום פיצוי בסך של 25,000 ₪.

38. במישור היחסים שבין הנתבעים, יהיה נכון לחלק את האשם בין ביצורית ומורד מצד אחד, ומצד השני המועצה שווה בשווה, כך שכל קבוצת נתבעים תישא במחצית הפיצוי וההוצאות.

תביעת התובע נביל.

39. כאמור, לטענת נביל, במהלך ביצוע העיקול הוא הותקף ע"י מורד, כאשר זה האחרון היכה במתכוון בכתפו הימנית של נביל ודחף אותו לכיוון הקיר (עמ' 12 לפרוט' שורות 16- 18 ; עמ' 15 שורות 2- 6 ). מורד מצדו הכחיש מכל וכל את אירוע התקיפה, וטען כי עסקינן בתיאור שהינו פרי דמיונו של נביל ( עמ' 27 לפרוט' , שורות 20- 22 ).

40. באשר למחלוקת זו סבורני כי נביל לא הצליח להרים את נטל השכנוע הרובץ לפתחו. להוכחת אירוע התקיפה נביל הזמין לעדות את שכנו מר עיד אסטפאן, שמסר בסע' 5 לתצהירו כי ביום 20.3.11: " הבחנתי באותו פקיד של ביצורית (שמשיחה עמו אמר לי הוא מכפר ג'ת שבגליל) הודף את נביל ודוחף אותו בחוזקה לכיוון הקיר. בשלב זה אני ניסיתי להרגיע את הרוחות על מנת למנוע הסלמה". כזכור, התובע נביל יחס את התקיפה לנתבע מורד, ואילו העד אסטפאן, בעדותו מיום 3.9.12 זיהה והצביע על הגובה הנוסף, מר צדיק סעד אשר נכח באולם, כמי שדחף את נביל ( עמ' 19 לפרוט', שורות 4- 12), דבר שמערער את עדותו של עד זה, ואף משליך על דבריו של נביל עצמו. ועוד, מטעם מורד העיד השוטר מר שאדי עלי , אשר נכח בעת ביצוע הליך העיקול. עד זה שלל את התרחשותו של אירוע תקיפה מיום 20.3.11, והוסיף כי במידה ותקיים אירוע כזה הוא היה מגלה מעורבות מידית, היה זוכר אירוע חריג זה ואף דואג כי תוגש תלונה למשטרה נגד התוקף ( עמ' 9 לפרוט' , שורות 4- 10). לא למותר לציין, כי לא הוגשה תלונה מטעם נביל בעקבות התקיפה הנטענת, גם לא ניתן כל הסבר שמניח את הדעת אודות מחדל זה. מסקנתי זו גם נתמכת בעובדה שנביל מסר כי בזמן אירוע התקיפה הנטענת נכחו : " הרבה אנשים, שכנים מלמעלה ולמטה, כל השכונה כמעט אני מעריך כ- 15 אנשים" ( עמ' 11 לפרוט', שורות 24- 27 ), אלא שעדים אלה לא הובאו לעדות, דבר שאף הוא מערער משמעותית את טענתו של נביל להתרחשות התקיפה.

41. מכל הטעמים המפורטים, לא שוכנעתי כי אירעה תקיפה ביום 20.3.11, כטענתו של נביל. במסקנתי זו לא התעלמתי מכך שבגרסת מורד התגלו סתירות, עם זאת, סבורני, שאין בסתירות אלה כדי להרים את נטלי השכנוע והראיה שרובצים לפתחו של נביל, כן אין בהן כדי לשנות ממסקנתי האמורה.

42. גם לו הייתי מקבל את גרסתו של נביל לעניין התרחשותה של התקיפה הנטענת, עדיין היה נכון לדחות תביעתו מהטעם שלא הוכח קיומו של נזק גוף, או למצער עסקינן בנזק של מה בכך. אף שנביל העיד כי בעקבות התקיפה הוא נפגע בכתף, כן, נגרמו לו כאבים עזים ( עמ' 15 לפרוט' שורות 8-10 , סעיף 3 לתצהירו של נביל). אלא שהוא לא טרח להגיש מסמך רפואי או כל ראיה אחרת שתתמוך בטענתו אודות קיומה של חבלה, בדיקה , מעקב או אף תלונה בגין כאב.

תביעת ביצורית.

43. כזכור התביעה הינה נגד הנתבעת הנד ומבוססת על עילה שטרית. ביצורית הגישה את המחאתה של הינד לגביה, המחאה שנמסרה למורד לכיסוי הוצאות ושכ"ט ביצורית בגין העיקול שבוצע.

44. דין תביעה זו דחיה, ולו מהטעם שדרישת ביצורית וקבלת ההמחאה לא מתיישבת עם ההסכם שניכרת בינה לבין המועצה. בסע' 11.2 להסכם זה צויין מפורשות כי ביצורית תהיה רשאית לקבל הוצאותיה ושכרה מאת החייב, כאשר סכום זה יגבה לקופת המועצה. אף יתרה מכך, גם בהעדרה של תניה זו בחוזה, הרי כפי שנקבע, הנוהג של גבית ההוצאות והשכר ישירות לחברות הגביה:" ברי שאם קיים נוהג שכזה הרי שמדובר בנוהג פסול" ( ע"א (חי') 9633-5-09 זיו כספי נ' מנאל עסאקלה (פורסם במאגרים}. מכאן, ברור הוא שאין לביצורית אף לא את הזכות לאחוז בהמחאה זו, שהגיעה לידיה בניגוד להתחייבותה ולדין.

45. יתרה מכך, שכר והוצאות אלו ביצורית זכאית לקבל בגין הנקיטה בהליכי עיקול. אך דרישת סף היא שמקימה את הזכות לקבלת כספים אלה, היא שביצורית תפעל כדין, במסגרת סמכותה שהותוותה בחוזה וללא רמיסת זכויות יסוד של החייב. משום שבענייננו ביצורית לא פעלה כדין, ונקבע כי הליך העיקול לקוי מתחילתו ועד סופו, הרי ביצורית אינה זכאית לכל תמורה בגין פעולותיה אלה.

46. אוסיף, כי העובדה שביצורית ראתה לגבות את שכרה והוצאותיה ישירות לכיסה, מחזקת את מסקנתי מקודם לפיה ביצורית לא הקפידה על קיום הוראות הדין וההסכם שנכרת בינה לבין המועצה.

סוף דבר.

47. לאור כל האמור לעיל, מקבל את תביעת התובע האני סמארה ומחייב את הנתבעים (בתיק 21872-04-11), ביחד ולחוד, לפצותו בתשלום סך של 25,000 ₪. הנתבעים גם ישלמו לתובע זה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 8,000 ₪.

48. דוחה את תביעתו של התובע נביל, ומחייבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 2,500 ₪.

49. מורה על דחיית תביעתה של ביצורית (בתיק 22186-09-11) כנגד הנתבעת הינד, ומחייבה לשלם לנתבעת זו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ג, 06 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.