1. השאלה שבמחלוקת היא האם יש להכיר בפגיעה מיום 19.8.10, בקרסול של התובע, אשר ארעה בכניסתו לביתו בסוף יום עבודה, כ"פגיעה בעבודה".

2. הרקע העובדתי כמעט ואינו שנוי במחלוקת והוא כדלקמן –

א. התובע הוא סוכן מכירות של מסגרות אופטיקה ומשקפי שמש.

ב. תפקידו של התובע כרוך בנסיעות רבות לחנויות אופטיקה בכל רחבי הארץ ובמסגרת תפקידו הוא נושא עימו ברכב שהמעביד העמיד לרשותו, מספר מזוודות גדולות ובהן דוגמאות רבות של מסגרות אופטיקה ומשקפי שמש, בשווי ניכר.

ג. ביום 19.8.10 התובע הגיע לביתו בשעות הערב, לאחר סיום יום העבודה. התובע החנה את הרכב בחנייה ברחוב, ליד ביתו, והחל בפריקת המזוודות מהרכב, על מנת להכניסן לביתו.

ד. בעת שהתובע נשא את המזוודות במדרגות הבית, לעבר הכניסה, הוא מעד במדרגות ונפל (עמוד 3 לפרוטוקול, שורה 24).

ה. יובהר כי מדובר במדרגות הבית, הנמצאות בסמוך לכניסה לבית, היינו לאחר שהתובע נכנס לחצר ביתו המוקפת גדר (עמוד 3 לפרוטוקול, שורות 17-22, ת/3).

ו. על פי עדות התובע ותצהיר נציגת המעביד (אשר לא נחקרה על תצהירה), במונחים כספיים של עלות לחנויות, התובע נושא עימו ברכבו סחורה בשווי של מאות אלפי שקלים. לאור שוויה הרב של הסחורה, ניתנה לאנשי המכירות בחברה, ובכלל זה לתובע, הנחיה מפורשת להכניס את המזוודות עם הסחורה בסיומו של כל יום עבודה ולא להשאירן ברכב. מדובר בהנחיה שמיושמת בחברה מזה שנים רבות (ר' גם נספח ג' לתצהיר התובע).

3. המחלוקת בין הצדדים היא משפטית.

א. לטענת התובע, פעולת הכנסת המזוודות אל ביתו היא חלק מעבודתו והיא נכללת בהגדרת "תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק) וזאת מאחר שהתאונה ארעה לתובע תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו.

הפסיקה הכירה גם בארועים שארעו מחוץ לתחומי המפעל ושלא בשעות העבודה, כגון פעילות נלווית (השתלמויות, ארועי ספורט ונופש), כתאונות עבודה על פי סעיף 79 ובכך נתנה פרשנות מרחיבה למונח. הפעולה של הוצאת המזוודות מהרכב והכנסתן לביתו נעשתה בהתאם להנחיות המעביד, אליהן היה חייב לציית. משכך, יש לראות בתובע כמי שלא סיים את יום עבודתו, אלא לאחר שהכניס את המזוודות לביתו, ובהכרח יש לראות בארוע כארוע שקרה "תוך כדי ועקב עבודתו."

מדובר בפעילות המהווה חלק אינטגרלי משגרת עבודתו של התובע. אם הפסיקה הכירה בפעילויות נלוות כגון ימי כיף, מקל וחומר שתאונה שארעה במהלך פעילות שעובד מבצע על פי הנחיית מעבידו היא תאונת עבודה.

ב. לטענת הנתבע, הפגיעה ארעה לאחר שיום העבודה הסתיים, עת שהתובע כבר היה בביתו, לאחר שעבר את שער חצר הבית ועל כן יש לראות בה כתאונה שארעה ברשות הפרט. כלומר, סעיף החוק הרלוונטי הוא סעיף 80(1) הקובע שתאונה תחשב כתאונת עבודה "אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו."

במקרה זה, מאחר שהתובע נפגע על מדרגות ביתו, לאחר שעבר בשער הבית וחצה את החצר, מקום הפגיעה הוא בתוך הבית ואין לקבוע שהתובע נפגע ברשות הרבים, בדרכו הביתה.

טענות התובע אינן יכולות להתגבר על הוראות החוק ומשמעות קבלת טענות אלה היא שליום העבודה אין סוף.

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים למסקנה זו -

א. אין חולק שהתובע נפגע על מדרגות ביתו, כלומר לאחר שהגיע הביתה ולא כאשר היה בדרכו מהעבודה לבית. ככלל, אצל מבוטח שהוא שכיר, מקום העבודה הוא בחצרי המעביד, אך יתכנו מצבים בהם העובד מבצע עבודה או פועל על פי הנחיות המעביד גם מחוץ לחצרי המפעל. כך, למשל, הכיר בית הדין הארצי בפגיעה של עובד אשר יצא מהמפעל אל מנהל המפעל על מנת להסיעו לנמל התעופה, כ"תאונת עבודה" (דב"ע לב/ 0-1 המוסד לביטוח לאומי – רוזנבוים, פד"ע ג 272 (1972). בית הדין הארצי הדגיש כי נסיעת העובד מחוץ לחצרים נעשתה על פי הוראת המעביד (עמוד 280 מול האות ד'). בית הדין אף הדגיש כי המצאותו של העובד מחוץ לחצרים, היתה "ממש למען העבודה. לשון אחר – לא היתה כל סיבה אחרת לכך שהועבד יימצא במקום התאונה, אלא בעבודתו". ברוח דומה פסק גם בית המשפט העליון בד"נ 40/75 לביב נ' קצין התגמולים, פ"ד ל(3) 398 (1976)).

ב. אמנם ככלל, אירוע במעונו של מבוטח אינו תאונת עבודה, אלא אם ברור שהפגיעה היתה עקב העבודה (עב"ל (ארצי) 381/03 ברוש – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (21.8.05)). אולם בענייננו, הכנסת המזוודות לביתו של התובע נעשתה על פי הוראתו המפורשת של המעביד. בנסיבות אלה, העובדה שהפגיעה ארעה בחצרי התובע לא תשלול את ההכרה בארוע כ"תאונת עבודה", שהרי התובע פעל על פי הנחיות המעביד ואף הפגיעה ארעה תוך כדי ביצוע של הוראת המעביד - הוצאת המזוודות מהמכונית והכנסתן לבית.

ג. זאת ועוד, לגבי מבוטח שהוא שכיר, סעיף 79 לחוק קובע כי תאונת עבודה היא תאונה שארעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". הסעיף אינו קובע את מקום התאונה או את מקום ביצוע העבודה. לגבי מבחן זה נפסק כי "את הדיבור 'תוך כדי ועקב העבודה' יש לפרש תוך הזקקות למבחן הקשר לעבודה" (דב"ע נג/ 0-222 המוסד לביטוח לאומי – זילברשטיין, פד"ע כז 59 (1994)). כאמור, הקשר לעבודה עולה מתוך הוראת המעביד שלא להשאיר את המזוודות מלאות המסגרות ומשקפי השמש ברכב בסוף יום העבודה, אלא להכניסן לבית העובד.

ד. גם מבחן האלימינציה, "לולא – לא", שהוא מבחן רחב יותר, מביא לתוצאה דומה, שהרי אלמלא התובע פעל על פי הוראות המעביד והרים את המזוודות במדרגות, במטרה להכניסן לביתו, הוא לא היה נפגע (השוו: עב"ל 1187/04 זייד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע מ 665 (2005)). בניגוד לנפסק בעב"ל 1187/04 הנ"ל, התובע נפגע בזמן שביצע את הוראות המעביד. בנסיבות אלה, שני הנתונים עליהם הנתבע הצביע: העובדה כי מדובר בפגיעה ברשות הפרט ובסוף יום העבודה, לאחר שהתובע חזר לביתו מסוף יום העבודה, אינם מנתקים את הקשר בין פעולת התובע שהסתיימה בפגיעתו ובין העבודה.

ה. אשר לטענת הנתבע כי קבלת טענות התובע מביאה למסקנה כי ליום העבודה אין סוף – אכן, בדרך כלל, יראו תאונה כתאונה שארעה תוך כדי העבודה אם היא ארעה במסגרת הזמן שבין תחילת יום העבודה ביום מסוים ובין גמר העבודה באותו יום (דב"ע לא/ 0-22 שטרן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 207 (1971)). אולם בענייננו, העובדה שהתובע כבר הגיע לביתו בעת הפגיעה אינה שוללת את המסקנה שהפעולה בה הוא נפגע היתה עקב העבודה ותוך כדי, שהרי אין חולק שהתובע פעל על פי הנחיות המעביד. לפיכך, בהתאם לנפסק בדב"ע לב/0-1 שהוזכר לעיל, גם אם העובד פעל מחוץ לחצרים או מחוץ לשעות העובדה הרגילות שלו, אך הפעולה שעשה היתה על פי הנחיית המעביד, יש לראות בארוע כ"פגיעה בעבודה".

ו. מעבר לאמור לעיל, יש טעם בעמדת התובע לפיה אם הפסיקה הרחיבה את המונח "תאונת עבודה" כך שהוא כולל פעילות נלווית לעבודה, גם כזו שאינה מתבצעת בחצרי המפעל או בזמן העבודה, יש להכיר גם בפגיעה המתבצעת תוך כדי ועקב מילוי הוראות המעביד, כ"תאונת עבודה."

5. סוף דבר התביעה מקבלת.

הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ג, 11 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.