א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ו. חאמד) מיום 7.5.2012 בת"א 21940-04-11 לפיו נדחתה תביעתם של המערערים כנגד המשיבה. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

בכתב התביעה נטען, כי ביום 10.2.2010, בשעה שנסעו המערערים ברכב מסוג ג'יפ ארעה תאונת דרכים וזאת כשהמערער מס' 2, שנהג ברכב אותה עת, איבד את השליטה על הרכב, ביצע בלימה פתאומית, והרכב הדרדר לתהום וכתוצאה מכך נפגעו המערערים בגופם.

ב. המשיבה, שביטחה את הרכב בזמנים הרלוונטיים, הכחישה את נסיבות קרות התאונה וטענה כי מי שנהג ברכב לא היה בעל רישיון נהיגה בתוקף, או שנהג שלא בהתאם לתנאי רישיונו, או בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח הרלוונטית, וכי בוצעה, בדיעבד, החלפת נהגים, וחלק מהנוסעים הוספו בדיעבד לרכב, במטרה להוציא מן המבטחת כספים שלא כדין.

ג. בית משפט קמא הצביע בפסק דינו על סתירות שנתגלו בעדויותיהם של המערערים, ואשר אותן פירט, וכן הצביע על תמיהות שעלו מן העדויות.

כך, לדוגמא, העיד המערער מס' 1 שלמקום התאונה הגיעו אנשים רבים והוא אינו זוכר עם מי מהם הוא נסע הביתה. בית משפט קמא העיר על כך שלא ניתן לומר כי חלף זמן ניכר מיום התאונה ועד מועד העדות.

בית משפט קמא לא שוכנע מכנות הטענה שלפיה המערער מס' 1, כמו גם המערער מס' 2, אינו זוכר את האיש שהסיעו ממקום התאונה לביתו.

ד. תהיה נוספת התעוררה מכך שאיש מן האנשים הרבים שהגיעו למקום התאונה לא הוזמן למתן עדות עובדה הגורעת ממשית, לפי קביעת בית משפט קמא, ממשקל גרסתם של המערערים שהרי מדובר בעדים מהותיים לנוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לזהות הנוסעים ברכב, וזהותו של מי שנהג בו בעת אירוע התאונה.

ה. עוד העיד המערער מס' 1 שממקום התאונה הוא הגיע לביתו המרוחק כ- 400 מ' מבית אביו (המערער מס' 2), וכי גם אביו והמערער מס' 3 הגיעו לביתו הוא. בניגוד לכך העיד האב, המערער מס' 2, כי לאחר שעזב את מקום התאונה: "היינו בבית שלי כולם איזה שעה ואז הלכנו לבית החולים" (עמ' 4 לפרוט').

ו. כותב בית משפט קמא: "העובדה, לפיה, התובעים 1 – 2 מסרו גירסאות סותרות באשר לנסיבות יציאתם לטיול, כאשר התובע 1 טען כי היו יחד בביתו עת החליטו על כך, בעוד שהתובע 2 טוען כי הגיע ברכבו לבית התובע 2 שם מצא את התובע 3, והעובדה, לפיה, השניים אינם זוכרים מי האנשים הרבים שהגיעו למקום התאונה, לא העידו מי מהם, לרבות קרוב משפחתם, מר הישאם, ואינם זוכרים מי מהאנשים הנ"ל הסיע אותם ממקום התאונה הביתה, וחלוקים ביניהם באשר לכתובת אליה הגיעו ממקום התאונה, כאשר התובע 1 טוען כי הגיעו לביתו הוא, בעוד שהתובע 2 טוען כי כולם הובאו לביתו הוא – כל אלה מעוררים תהיות קשות, גורעים באופן ממשי ממשקל עדויותיהם של התובעים הנ"ל, ומותירים רושם של חוסר מהימנות".

ז. עוד הצביע בית משפט קמא, כי המערערים נמנעו מלזמן לעדות את מר סרור וג'די שממנו הוזמן הגרר לאחר התאונה, וכן לא הוזמן לעדות אחיו של המערער מס' 1 (הישאם), חרף היותו עד מהותי להכרעה במחלוקת.

ח. לא נפרט כאן את כל הסתירות, התמיהות, והתהיות כפי שפירט בית משפט קמא בפסק דינו. נזכיר רק, שגם לגבי המערער מס' 3 ציין בית משפט קמא, כי עדותו היתה מתחמקת, לא מהימנה, והצטרפה גם היא לטענת המערערים האחרים שגם הם טענו כי אינם זוכרים מי הסיעם הביתה.

טענות אלה של המערערים עוררו תמיהה עמוקה אצל בית משפט קמא כשאיש מן המערערים לא סיפק פרטים שמהם ניתן היה ללמוד על זהותו של מי שהסיע אותם הביתה, לרבות אפשרות העדתו מטעם מי מהצדדים, כדי לברר האם שלושת המערערים נסעו ברכב בזמן קרות התאונה.

ט. עוד מצביע בית משפט קמא על כך, שכעולה מהודעתו של ב"כ המשיבה מיום 24.4.12, ותגובת ב"כ המערערים ביחס להודעה זו, מסתבר כי אין מחלוקת על כך שלפי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה לא היה למערער מס' 1 רישיון נהיגה תקף במועד התרחשות התאונה. ראיה זו מחזקת, משמעותית, לפי קביעת בית משפט קמא, את גירסת המשיבה לפיה בוצעה, בדיעבד, החלפת נהגים והוספת נוסעים, וכי לא המערער מס' 2 נהג ברכב במועד התרחשות התאונה, וזו ארעה בנסיבות שאינן מכוסות לפי פוליסת הביטוח הרלוונטית.

י. המערערים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים כי ההנחה המוטעית שהעלתה המשיבה לפיה מדובר היה ב"החלפת נהגים" מתמוטטת נוכח העובדה שכל שלושת המערערים היו בעלי רישיון לנהוג בעת התאונה שהרי ב"כ המשיבה אמר בסיכומיו בעל פה בפני בית משפט קמא (עמ' 9 סיפא לפרוט'): "אני מודה ששני התובעים 1 ו- 3 החזיקו ברישיון נהיגה תקף בזמן התאונה".

מכאן, כך טוען ב"כ המערערים, נגוזה הגנתה של המשיבה שהרי כל טענת חוסר האמינות התבססה על כך שלמערער מס' 1 לא היה רישיון תקף, ולכן בוצעה (לפי הנטען) אותה "החלפת נהגים".

יא. טוען ב"כ המערערים,] כי מאישור משרד התחבורה עולה שלמערער מס' 1 היה רישיון נהיגה תקף. בנוסף הוגשו לבית המשפט הן צילום רישיון נהיגה של המערער מס' 2 והן של המערער מס' 3.

עוד טוען ב"כ המערערים, כי אין חולק לגבי עצם התרחשות התאונה והנזקים הגופניים ונזקי הרכוש הרבים שבעטיים הוכרז הרכב כאובדן מוחלט.

יב. ב"כ המערערים גם מצביע על כך, שב"כ המשיבה נמנע מלהעיד את החוקר שטיפל במקרה מטעמה של המשיבה, אף שהחוקר התייצב לישיבת ההוכחות, אך ב"כ המשיבה שחרר אותו מבלי להעידו. לכן, לטענת ב"כ המערערים, ההנחה היא שאילו היה החוקר מעיד היה בכך כדי לחזק את ראיותיהם של המערערים.

כמו כן, חולקים המערערים על התמיהות והתהיות שהעלה בית משפט קמא בפסק דינו וטוענים כי מסקנותיו של בית משפט קמא שגויות הן.

יג. המשיבה, לעומת זאת, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ומציינת כי רישיון הנהיגה של המערער מס' 1 הוא אשר לא היה בתוקף במועד התאונה, וכי האמור בעמ' 9 לפרוט' (סיפא) בבית משפט קמא הינו פרי טעות הקלדה, הואיל וב"כ המשיבה אמר בסיכומיו כי למערערים מס' 2 ומס' 3 היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה, ובטעות הוקלד מס' 1 במקום מס' 2.

יד. מוסיפה המשיבה ומדגישה, שב"כ המערערים הסכים מפורשות להודעה של ב"כ המשיבה שהוגשה לבית משפט קמא ביום 24.4.12 בה נאמר כי לפי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה רישיון הנהיגה של המערער מס' 1 לא היה בתוקף מאז 21.9.07, משמע כשנתיים ומחצה עובר לתאונה, כאשר בין החודשים אפריל 2009 עד אוקטובר 2009 ניתן לו רישיון נהיגה זמני לחצי שנה, ואולם התאונה הנטענת בתובענה ארעה מספר חודשים מאוחר יותר, בפברואר 2010, וביחס להודעה זו אישר ב"כ המערערים בתגובתו בכתב (מש/6) לבית משפט קמא כי הוא אינו מתנגד לאמור בסעיף 3 של הודעת ב"כ המשיבה.

טו. מוסיף ב"כ המשיבה, כי משלא החזיק המערער מס' 1 ברישיון נהיגה תקף במועד התאונה היה לו וליתר המערערים מניע ברור למסור באופן כוזב כי במועד התאונה אדם אחר (אביו, המערער מס' 2) היה הנהג ברכב.

ב"כ המשיבה מדגיש, כי לצורך בחינת כוונותיהם של המערערים, כשתכננו להודיע כי מי שנהג ברכב אינו מי שבאמת נהג בו, יש לבחון את מצב הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית של המערערים כאנשים נטולי השכלה משפטית שברגע התאונה סברו כי מוטב לדווח שמי שנהג ברכב היה בעל רישיון נהיגה תקף שהרי הם חששו, בטרם בירור וייעוץ משפטי, כי העדר רישיון תקף שולל את הכיסוי הביטוחי.

טז. בישיבה שקבענו לצורך דיון בערעור ביום 8.12.12 הודיע ב"כ המערערים שאין באפשרותו להופיע מחמת מצב בריאותו, לפיכך נקבע מועד דיון חדש ליום 19.2.13, אך גם במועד זה נבצר מב"כ המערערים להופיע, הואיל ולא היה בקו הבריאות, ולכן שמענו באותו יום את טיעוני ב"כ המשיבה בעל פה, וקבענו כי ב"כ המערערים יוכל להגיש את טיעוניו בכתב; ואולם, לבקשת ב"כ המערערים חזרנו וקבענו ישיבה נוספת שהתקיימה ביום 5.3.13 ובה שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה הן של ב"כ המערערים והן של ב"כ המשיבה.

יז. מסקנתנו לאחר שנתנו דעתנו לטיעונים שהעלה ב"כ המערערים בהודעת הערעור (ששימשה גם כעיקרי טיעון), כמו גם בדיון שהתקיים בפנינו ביום 5.3.13, ולאחר שעיינו גם בטיעוני ב"כ המשיבה בכתב ובעל פה, ובתיק של בית משפט קמא, היא שדין הערעור להידחות.

יח. מדובר בערעור מובהק על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה.

הלכה עתיקת יומין היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (עיינו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב'(2) 582; וכן ע"א 9070/04 חסן נ' חסן, מיום 11.3.07 בפיסקה 7) מה גם שבית משפט קמא, שראה ושמע את העדים, לא הסתפק באמירה כללית וגורפת לפיה אין הוא מאמין לגירסת התביעה, אלא דאג לפרט, לנמק, ולהסביר את הסתירות התמיהות והתהיות שבגינן אין הוא מוכן לאמץ כנכונה את גירסתם של המערערים.

יט. למעשה, יכולנו להסתפק באישור פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, ובהתאם לכך לדחות את הערעור. לא עשינו כך, ואנו מציינים ששותפים גם אנו למסקנתו המנומקת של בית משפט קמא שלפיה גירסת המערערים לא היתה מהימנה עליו.

כ. למעלה מן הדרוש נדגיש, כי מעיון בתיק בית משפט קמא ובמסמכים הרלוונטיים ברי שבדברי ב"כ המשיבה (עו"ד בכר) בפני בית משפט קמא בעמ' 9 סיפא לפרוט': "אני מודה ששני התובעים 1 ו– 3 החזיקו ברישיון נהיגה תקף בזמן התאונה" נפלה טעות הקלדה. נעלה מכל ספק, כי הכוונה היתה שלשני המערערים מס' 2 ומס' 3 היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה.

כא. לעומת זאת, לגבי המערער מס' 1 עולה מפורשות ממסמך משרד התחבורה מיום 31.5.12 (נספח 7 של הערעור) כי בתקופה מיום 23.4.09 עד 23.10.09 היה לו רישיון נהיגה זמני, ולאחר מכן הונפק לו רישיון נהיגה זמני בתאריך 14.3.10. מכאן, שביום התאונה (10.2.10) לא היה למערער מס' 1 רישיון נהיגה תקף.

כב. אמנם, טענת ב"כ המערערים היא, כפי שגם נטענה בקדם הערעור מיום 9.10.12 (עמ' 1 בתיק הערעור): "אני משיב שלטעמי לפי חוק הפלת"ד גם אם מספר חודשים טרם התאונה לא חודש רישיונו של התובע 1 הרי הנסיבות הן כאלה שיש לראותו כמי שזכאי לפיצוי כדין". ואולם, טענתו זו של ב"כ המערערים כלל לא הועלתה בסיכומיו בפני בית משפט קמא, וממילא שאלה זו לא עמדה לדיון ולא נתבררה כלל בפני בית משפט קמא.

יתר על כן, מקובלת עלינו בעניין זה עמדת ב"כ המשיבה שלפיה יש לבחון את נקודת המבט של המערערים, שאינם בעלי הכשרה משפטית, ובטרם קיבלו ייעוץ משפטי. מטבע הדברים סברו המערערים שעדיף מבחינתם לדווח שמי שנהג ברכב במועד האירוע מחזיק ברישיון נהיגה תקף, וזאת לא רק בהיבט של החבות הביטוחית, אלא גם במישור הפלילי-תעבורתי וההשלכה הנובעת מביצוע עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף.

כג. לא זו אף זו, כפי שמפרט בית משפט קמא בפסק דינו, הסתירות, התמיהות, והתהיות העולות מתוך עדויותיהם של המערערים אכן מובילות למסקנה שלא ניתן לבסס ממצאים על יסוד עדויותיהם. ברי, שלא הונחה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית מהימנה, ובדין הגיע בית משפט קמא למסקנה שיש לדחות את התביעה.

איננו סבורים שנפלה בפסק דינו של בית משפט קמא טעות כלשהי שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

כד. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור, שלא היה בו כל ממש.

אנו מחייבים את המערערים (ביחד ולחוד) לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תעביר לידי ב"כ המשיבה את הסכום הנ"ל של 10,000 ₪ מתוך הפקדון שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט לצורך הערעור. יתרת הפקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר לידי ב"כ המערערים עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, כח' אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.