התובע, סדרן עבודה בחברת הובלת בטון, התווכח עם נהג שסירב לבצע נסיעה. כחמישה ימים לאחר מכן חש ברע והתאשפז עם אבחנה של אוטם מוחי. האם אירע לתובע אירוע חריג בעבודה? זוהי השאלה העיקרית המונחת לפתחנו בתביעה דנא.

רקע

1. התובע, כבן 59 במועד הרלוונטי לתביעה, עבד במשך שנים כסדרן עבודה בחברת טרנס בטון בע"מ (להלן: המעסיק). בתפקידו היה אחראי, בין היתר, על תיאום הובלות בטון לקבלנים על ידי נהגי משאיות, בהתאם לצרכים משתנים.
2. ביום 17.1.2007 חש התובע ברע ופנה לחדר מיון בביה"ח "מאיר" בכפר סבא. התובע התאשפז עקב אוטם מוחי. בחודשים שלאחר מכן עבר שיקום בבית לוינשטיין.
3. הנתבע (להלן: המל"ל) קבע ביום 18.3.2008 כי התובע זכאי לגמלת נכות כללית כלהלן: מתאריך 1.2.2007 עד 29.2.2008 דרגת אי כושר זמנית של 100%, והחל מיום 1.3.2008 דרגת אי כושר של 75% יציבה.
4. ביום 29.11.2007 הגיש התובע תביעה ראשונה למל"ל לתשלום דמי פגיעה בגין האירוע המוחי מיום 17.1.2007. תביעתו נדחתה על ידי פקיד התביעות והתובע הגיש תביעה לביה"ד כנגד הדחייה (ב"ל 5806/08). בדיון שהתקיים בפניי כב' הנשיאה הש' לקסר, העיד התובע כי מספר ימים לפני האירוע המוחי היה מעורב בוויכוח שהיווה אירוע חריג בעבודה. ב"כ הנתבע הפנה את תשומת לב בית הדין והתובע לכך שבכתב התביעה, כמו גם בטופס התביעה שהוגש למל"ל, לא צוין כל אירוע חריג עובר ליום קרות האוטם המוחי, ולכן פקיד התביעות לא בדק ולא נתן כל החלטה בדבר אירוע שכזה. ב"כ התובע הודה כי אכן לא צוין תאריך האירוע האמור וביקש למחוק את התביעה ולהגישה מחדש. לבקשת התובע נמחקה תביעתו.
5. ביום 8.4.2010 הגיש התובע תביעה חדשה למל"ל (להלן: "התביעה השניה" או "התביעה המתוקנת") לתשלום דמי פגיעה בגין האוטם המוחי. במכתב שצירף לטופס התביעה כתב התובע כי ביום 12.1.2007 התווכח עם אחד הנהגים, מר משה עבדו, והדבר גרם לו להתרגזות ניכרת וחריגה. לטענתו בהשפעת אותו ויכוח, שהיה אירוע חריג, נגרם לו האוטם המוחי.
6. המל"ל דחה את התביעה החדשה בטענה שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו כמצוות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק).

על כך מערער התובע בתביעה שלפנינו.

טענות התובע

1. הוויכוח בין התובע למר עבדו היווה אירוע חריג בעבודה כמשמעותו על פי הפסיקה. הוויכוח גרם לתובע למתח ולחץ חריגים, שהשפיעו על התובע עמוקות ובעקבותיו התמוטט התובע ביום 17.1.2007.
2. המעסיק של התובע הכיר באירוע כתאונת עבודה ומסר לתובע טופס בל/250 (צורף כנספח א' לתצהיר התובע).
3. החוקר מטעם המל"ל חקר את התובע באופן מגמתי על מנת לכוון את תוצאות החקירה לטענה של לחץ מתמשך במקום העבודה. כאשר התובע העיד בחקירה "היה לי כעס על נהג אחר שסירב לעשות נסיעה כמה ימים לפני המקרה" החוקר לא ביקש מהתובע להרחיב בנושא, לא בירר את פרטי הנהג ולא גבה ממנו עדות בזמן אמת. המל"ל אף לא בדק מול המעסיק מה המשמעות של "נהג סרבן". לפיכך אין ליתן משקל לעדותו של התובע בחקירת המל"ל ויש להעדיף את עדות התובע שנשמעה בתיק.
4. מר מיכאל זינגרייך, מבעלי החב' המעסיקה, העיד כי הוויכוח היה חריג. עדותו הייתה אמינה ויש לקבלה וליתן לה משקל חרף העובדה שלא נכח בזמן ובמקום בו התרחש הוויכוח.
5. עדותו של מר עבדו, הנהג עמו התווכח התובע באירוע הנטען להיות אירוע חריג בעבודה, תומכת בטענת התובע שהוויכוח שאירע בין שניהם היה חריג על רקע מהלך הדברים הרגיל בעבודה. לעניין חלקים בעדותו של מר עבדו שאינם תומכים בטענת התובע, יש לבחון את עדותו בהתחשב בכך שהעיד כעד הגנה.
6. על פי הפסיקה, הבחינה האם האירוע היה חריג נעשית באופן סובייקטיבי מנקודת מבטו של הנפגע, ולא באופן אובייקטיבי. לדוגמא, בתיק ב"ל 1991-09 נעיים מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.12.2010, פורסם במאגרים האלקטרוניים. להלן: "עניין מוחמד" אליו נתייחס בהמשך) מסר התובע בהודעתו לחוקר המל"ל כי "תקלות קורות כל הזמן", ובכל זאת הכיר בית הדין באירוע כאירוע חריג, לפי התרשמותו הסובייקטיבית של התובע.
7. מכל מקום, נקבע בפסיקה כי כאשר יש ספק לגבי חריגות האירוע הרי הספק פועל לטובת הנפגע (עב"ל 13405-03-11 ציון בן חמו נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.6.2014, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
8. התובע היה מאושפז זמן ממושך במחלקת שיקום ונותר משותק ונכה לצמיתות.

טענות הנתבע

1. מועד האירוע הנטען מרוחק מיום האוטם המוחי מרחק של חמישה ימים. מרחק זה מנתק קשר סיבתי אפשרי בינו ובין האוטם.
2. לתובע לא אירע כל אירוע חריג בעבודתו בסמוך להופעת האוטם. התובע לא טען לקרות אירוע חריג בחקירתו בפני חוקר המל"ל וגם באופן סובייקטיבי התובע לא סבר שאירע לו אירוע חריג. התובע השתית תביעתו על טענה לפיה עבודתו הייתה כרוכה במתח מתמשך במשך שנים. כך העיד בחקירתו מול חוקר המל"ל. בבית הדין שינה גרסתו, טען שעבודתו לא הייתה לחוצה ותחת זאת ניסה להאדיר ויכוח שגרתי שהיה לו עם נהג, וזאת על מנת להתאים את עדותו לנדרש בדין, שהוא "אירוע חריג".
3. גם לאחר קרות הוויכוח התובע המשיך להתנהג בחביבות אל מר עבדו. התובע לא הודיע למעסיקו על האירוע. התובע המציא תעודה רפואית ראשונית לנפגע בעבודה רק ביום 28.11.2007, כעשרה חודשים לאחר האירוע הנטען.
4. טענתו של התובע לפיה נעדר מעבודתו ביום ב' שלאחר האירוע, לא הוכחה. נהפוך הוא, מר זינגרייך העיד כי לא היה כל צורך להחליף את התובע בימים שלפני האוטם.
5. התובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את טענתו בדבר נסיבות האירוע שגרמו לכך שהתרגז, לכאורה, באופן ניכר: לא הוצג יומן נסיעות ולא הוכח כי הנסיעה אותה סירב לבצע מר עבדו הייתה במועד הנטען. לא העיד נהג שביצע, לכאורה, את הנסיעה במקום מר עבדו. לא הוצגה ראיה לתימוכין בטענה לפיה התובע חשש שהעבודה תימשך עד כניסת השבת.
6. בחקירתו בפני חוקר המל"ל התובע לא שכח לציין את האירוע הנטען, אלא סיפר עליו בפרופורציות האמתיות בהן נתפס בעיניו האירוע עובר להליך המשפטי, דהיינו כאירוע שגרתי בעבודתו.
7. סביר שהתובע היה בתהליך של מחלה ימים ספורים טרם הופעת האוטם, שכן על פי עדותו של מר עבדו התובע צלע מספר ימים לפני הוויכוח.
8. אכן, קביעת חריגות הדחק הנפשי בו נמצא המבוטח נבחנת סובייקטיבית, אך נקבע בפסיקה כי בחינה זו מצריכה ראיות אובייקטיביות ואין די באמירת המבוטח בלבד.
9. אין אזכור במסמכים הרפואיים של התובע לכך שהאוטם המוחי נגרם בעקבות אירוע כלשהו בעבודה או עקב העבודה. כך לא נמצא תיעוד לכך במכתב השחרור מביה"ח מאיר, וגם במכתב השחרור מתהליך השיקום בביה"ח לוינשטיין. על פי הפסיקה, בהוכחת אירוע תאונתי יש משקל רב לאנמנזה הרפואית וכך יש להתייחס להיעדר התיעוד האמור.
10. עדותו של התובע אינה מהימנה, הוא הרבה לשנות גרסאות במהלך התנהלותו מול המל"ל כמו גם בהתנהלותו מול ביה"ד.

עדויות

1. מטעם התובע העידו הוא עצמו ומר מיכאל זינגרייך, מבעלי החב' המעסיקה.
2. מטעם הנתבע העיד מר משה עבדו, הנהג עמו התווכח התובע באירוע הנטען להיות אירוע חריג בעבודה.

דיון והכרעה

1. על מנת להכיר באוטם מוחי כתאונת עבודה, בדומה לאוטם לבבי, יש להוכיח כי התרחש "אירוע חריג" בסמוך לקרות האוטם המוחי. אם התרחש אירוע החריג בטווח של פחות משבוע ימים עובר לאוטם המוחי, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין השניים (עב"ל 143/08 מאיר ארג'ואן נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.3.2004, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
2. הבחינה לקיומו של אירוע חריג היא בחינה סובייקטיבית, דהיינו השאלה הנדונה היא האם האירוע היה חריג ביחס למצבו של התובע ולא ביחס למאן דהוא (בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (5) 734). קביעה זו עליה להיתמך בראיות אובייקטיביות ואין די בעצם אמירתו של התובע (עב"ל 469/08 אפרים דיצר נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.4.2009, פורסם במאגרים האלקטרוניים).
3. נקדים ראשית לאחרית ונאמר כי הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה לכך שהוויכוח שהיה, לכאורה, בינו לבין מר עבדו, ככל הנראה ביום 12.1.2007, היה אירוע חריג בעבודה.
4. נוכח הגשת תביעתו הראשונה למל"ל, נחקר התובע על ידי חוקר מטעם המל"ל. עיון בדו"ח החקירה מעלה כי נערכה חקירה הוגנת ומאוזנת ולא ניכר שנעשה ניסיון להטיית החקירה, כפי שטען התובע בעדותו לפנינו.

גם התובע לא ידע להצביע ולומר אילו שאלות ששאל חוקר המל"ל הטעו אותו לכאורה או הובילו אותו לסטות מתיאור האירוע החריג. התובע הסתפק בטענה לקונית לפיה החוקר ניסה להסיט את החקירה לכיוונים המועדפים עליו, בעוד שהוא, התובע היה מבולבל, לא ידע מה הוא עושה, ושכח פרטים שונים. טענה זו דינה להידחות כפי שנבאר בהמשך.

1. עוד לעניין החקירה, התובע לא הזכיר מיוזמתו כל אירוע שנתפס בעיניו כחריג לשגרת עבודתו. יתרה מכך, גם כאשר חוקר המל"ל שאל פעמיים האם היה אירוע חריג כלשהו בעבודתו בימים הסמוכים לפני קרות האוטם המוחי, התובע שלל זאת באופן מפורש.
2. בפעם הראשונה נשאל התובע בתחילת החקירה מדוע הוא מגיש תביעה להכרה בתאונת עבודה, וענה כך: "אני תובע שיכירו לי באירוע מוחי כתאונת עבודה. אני חושב שזה קשור ללחצים שבהם הייתי עובד." בהמשך לכך שאל החוקר: "אתה יכול להצביע על אירוע תאונתי כלשהו שגרם לפגיעה?" ולשאלתו ענה התובע: "לא. לא אירוע נקודתי אלא לחץ מתמשך. היה לי כל הזמן שם עבודה תחת לחץ איומה."
3. בפעם השנייה שאל החוקר: "היה בלחץ בסמוך לאירוע הפגיעה משהו חריג מהרגיל?" והתובע ענה: "לא משהו חריג. היה לי כעס על נהג אחד שסירב לעשות נסיעה כמה ימים לפני המקרה. אבל זה דבר שקורה."

יצוין כי השאלה נשאלה לקראת תום החקירה, בשלב בו ניתן להניח שזכרונו של התובע, אם היה מעומעם בתחילת החקירה, התחדד יותר. העובדה שהתובע זכר וציין את הכעס שהיה לו על אותו נהג שסירב לבצע נסיעה מצביעה באופן חד משמעי על כך שהתובע, חרף טענתו על הטעיה מצד החוקר ושכחה של פרטים בעת החקירה, זכר את האירוע היטב. אין זאת אלא שבעת מתן ההודעה לחוקר התובע תאר את הוויכוח שהיה לו עם מר עבדו באופן אותנטי, כפי שנתפס בעיניו בסמוך להתרחשותו.

1. נוכח אמירות כה ברורות ונחרצות של התובע, לא ניתן לצפות מחוקר המל"ל שישוב ויחקור בשאלה האם התרחש אירוע חריג, מכיוון שאפשרות זו נשללה באופן ברור על ידי התובע בהודעתו.
2. בחקירתו בפני החוקר הדגיש התובע חזור והדגש כי עבודתו הייתה תמיד תוך לחץ רב ומתמשך. כך, לשאלת החוקר "למה אתה קושר את מחלתך לתאונת עבודה?" ענה התובע באותה רוח: "בגלל הלחצים בעבודה שלי, כל המחלה הזאת קשורה ללחץ דם. העבודה כסדרן זאת עבודה מלאה לחצים מטבעה, יש כל הזמן טלפונים מקבלנים שצועקים, מנהגים שצועקים, מדי פעם בעיות התנהגות של נהגים. עבדנו שני מפעלים ביחד לא רק המפעל שלי וזה גם עניין ללחץ."
3. אמירתו זו של התובע עומדת בסתירה לדברים שאמר בעדותו לפנינו:

ש: כתבת שהעבודה שלך היא עבודה בלחץ?

ת: עבודה רגילה, מה זה בלחץ, זה לספק, לדאוג...

ש: אנחנו יודעים שזו עבודה עם המון לחץ?

ת: לא המון, טיפה...

(ש' 18-21 עמ' 14 לפרוטוקול)

...

לא היו לי ויכוחים עם נהגים, אני מסתדר עם כולם, כולל עבדו שאני מסתדר איתו (ש' 9-10, עמ' 16 לפרוטוקול)

1. לדעתנו בהודעתו לחוקר המל"ל דיבר התובע אמת ותיאר לאשורה את עבודתו כסדרן, כעבודה הטומנת בחובה לחצים ומתחים. משלא התקבלה תביעתו הראשונה של התובע להכרה באוטם המוחי כתאונת עבודה בשל עבודה בלחץ מתמשך, שינה התובע גרסתו בתביעה המתוקנת וטען שהיה אירוע חריג. כך ניתן להסביר את העדות שנתן בפנינו, שהייתה מנוגדת לאמור בהודעתו לחוקר, ואת ניסיונו ליצור את הרושם שהעבודה כסדרן הייתה "רגילה", עבודה שמריבות וויכוחים אינם שכיחים במסגרתה. זאת, ככל הנראה, על מנת להעצים את חריגותו של הוויכוח כדי שיעמוד בדרישת הדין להוכחת תאונת עבודה.
2. התובע נמנע מלהביא כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי להוכיח את חריגותו של האירוע. כך, במסמכים הרפואיים שהוגשו מטעם התובע אין כל אזכור לאירוע חריג בעבודה שקדם לאשפוזו. כמו כן, לא הוגש יומן הנסיעות ביום הוויכוח, חרף העובדה שהתובע העיד שיומן כזה קיים (ש' 14 עמ' 15 לפרוטוקול). הגשת היומן עשויה הייתה לתמוך בטענתו בדבר היות יום הוויכוח יום עמוס במיוחד. ייתכן שניתן היה להצביע על הנסיעה מושא המחלוקת בינו לבין מר עבדו.
3. אשר לטופס בל/250 מאת המעסיק שצורף לתצהיר התובע (נספח א'), ראשית כל ספק אם התאריך המתנוסס עליו (17.1.2007) הוא אכן התאריך בו מילא המעסיק את הטופס, שכן יום 17.1.2007 הוא כזכור, היום בו חש התובע ברע והתפנה לבי"ח. ספק בעינינו אם בעת שהתובע חש כה ברע והיה לכאורה בעיצומו של אירוע מוחי, עלה בדעתו לבקש מהמעסיק למלא מיני טפסים.
4. מכל מקום, אותו טופס בל/250 יש בו כדי לתמוך בכך שהתובע חש ברע בזמן שעבד, אך אין בו כדי להעיד דבר על אודות הוויכוח שהתרחש, לכאורה, חמישה ימים קודם לכן. יוזכר שגם התובע עצמו קישר בין הדברים אך שנים לאחר מכן, לאחר הגשת תביעה ראשונה לבית הדין לעבודה.
5. מטעם התובע העיד מר זינגרייך, מעסיקו בעת הרלוונטית. בעדותו נתגלו הן סתירות פנימיות והן סתירות לחלק מדברי התובע.
6. מר זינגרייך נשאל: "כשקרו בעבר מקרים כאלה חריגים שמעת עליהם?" ענה: "כן, והתגובה שלי שבאותו יום הייתי מפטר את הנהג"

מר זינגרייך חזר על כך שתגובתו הצפויה לאירוע סירוב של נהג היא פיטורי אותו נהג, כשנשאל: "אז למה אתה לא חושב שהוא סיפר לך הפעם?" וענה: "אני יודע שהוא לא סיפר לי. אנחנו מדברים כרגע בדיעבד, והוא ידע בדיוק מה תהיה התגובה שלי."

1. אלא שמר זינגרייך לא פיטר את מר עבדו, אף על פי שידע, לכאורה, גם אם ימים ספורים לאחר מכן, על סירובו לבצע נסיעה. מר זינגרייך לא נתן תשובה מספקת לשאלה מדוע לא פיטר במקרה זה את מר עבדו, ודומה שבתשובותיו ביקש לתמוך בדבריו של התובע שנאמרו קודם לכן, לפיהם לא נהג לספר למר זינגרייך על ויכוחים שהיו לו עם הנהגים מכיוון ש"אני דואג לפועלים, שומר להם על הפרנסה שלהם."
2. עוד נשאל מר זינגרייך כך: "אתה יודע להגיד בכלל שבדקת ובאמת מר עבדו היה בכלל באותו יום (ביום שישי הנטען להיות יום האירוע החריג – א' ג' כ') בעבודה?" וענה: "אם את שואלת שאלה ספציפית אז השאלה היא לא." לשאלה האם יכול להיות שמר עבדו כלל לא עבד באותו יום ענה מר זינגרייך: "יכול להיות."

יצוין כי ב"כ התובע התנגד לשאלה וטען כי זוהי הרחבת חזית של הנתבע. איננו רואים בשאלה הרחבת חזית, מכיוון שמטרת השאלה, בראייתנו, היא הדגשה כי עדותו של מר זינגרייך היא עדות שמיעה. איננו מפקפקים בכך שמר עבדו הגיע לעבודה ושהיה בינו לבין התובע וויכוח כלשהו באותו יום שישי, כנטען על ידי התובע.

1. מכל מקום, לשאלת ב"כ הנתבע האם פיטר את מר עבדו לאחר ששמע את דברי התובע, ענה: "... אני דיברתי עם עבדו, לא פיטרתו אותו באותו זמן. ביררתי איתו מה הייתה הסיבה שהוא סירב ביום שישי." אם אכן בירר מדוע מר עבדו סירב לבצע נסיעה ביום שישי, מדוע לא יכול היה לענות בחיוב לשאלה האם מר עבדו בכלל עבד באותו יום שישי? הסתירה בין תשובותיו מתמיהה ומעלה ספק באשר לאמינות עדותו.
2. סתירה נוספת נמצאה בין עדותו של מר זינגרייך לבין עדותו של התובע בעניין היעדרותו מהעבודה בימים שבין הוויכוח לבין קרות האוטם המוחי. כך, התובע העיד שנעדר מעבודתו ביום ב' שלאחר הוויכוח והודיע על כך למר זינגרייך בבוקר יום ב' (עמ' 12-13 לפרוטוקול).

לעומת זאת, מר זינגרייך העיד שהתובע לא נעדר מעבודתו ולא ביקש שמישהו יחליף אותו. תשובתו בעניין זה הייתה מפורטת: "גם יום שני לא הייתי במפעל ולא קיבלתי ממנו טלפון והוא לא ביקש להיעדר מהעבודה, הוא תפקד ימים מלאים, לא צץ שום קושי ב-4 הימים. בענף שלנו עובדים שעות ארוכות. אם התובע היה נאלץ להיעדר כמובן שהייתי יודע מזה, כי צריך לדאוג לו למחליף ואין מצב שלא הייתי יודע אם התובע לא היה יום אחד בעבודה ב-4 הימים האלה." (ש' 9-15 עמ' 20 לפרוטוקול). יצוין כי בחקירה חוזרת לא עלה בידי ב"כ התובע לתקן סתירה זו בין עדות התובע לבין עדות מר זינגרייך.

1. אכן, בעדותו טען מר זינגרייך שמבחינתו סירוב של נהג לבצע נסיעה הוא חריג: "מבחינת סדרן עבודה שזה כמו רס"ר בצבא שאומר לך מה לעשות – כל הסמכות של הסדרן היא שכל אחד מבצע את העבודות שהוא מורה לו לעשותן, נהג אין מצב כזה שהוא לא נוסע, הוא יכול אם יש סיבה מסוימת, אם הוא בריב עם הקבלן המסוים ומבקש שיחליפו אותו, אבל אין דבר כזה שהוא יגיד שהוא לא נוסע... ביחס לסדר היום הרגיל של סדרן העבודה – האירוע הזה הוא כמו סירוב פקודה..." (ש' 8-17 עמ' 18 לפרוטוקול) דבריו אלה אינם יכולים לעמוד לבדם ונוכח הסתירות שנתגלו בעדותו, כמו גם העובדה שלא נכח באירוע הוויכוח, אין בם די כדי לקבל את הטענה שהוויכוח היה אירוע חריג.
2. לעומת מר זינגרייך, העיד מר עבדו שוויכוחים בעבודה אינם חריגים: "במסגרת העבודה היו ויכוחים... לא רק ביני, באופן כללי בין כל הנהגים. ויכוחים שאני לא מוכן לנסוע לאתר הזה, קשה לי להיכנס, או שמנוף לוקח כמות קטנה. לפעמים מתווכחים ועושים מה שהוא אומר לפעמים לא עושים. הרבה פעמים זה קרה שאני אמרתי שאני לא מוכן לנסוע, ואז הוא הגיב בכעס ובצעקות. הוא היה מעיף דברים, את הטלפון, מה שיש על השולחן לידו. עבדנו יחד משהו בסביבות 5 שנים... מעבודתי עם התובע התרשמתי שהוא מתנהג בכעס ובעצבים..."
3. מר עבדו העיד מפורשות "לא תמיד זה נכון שלא מסרבים פקודה, במציאות זה אחרת." (ש' 15 עמ' 22) ניסיון החיים מלמד שאמירה מרוככת כזו מתקבלת יותר על הדעת מאמירתו הנחרצת של מר זינגרייך. מר עבדו אף ידע להסביר את ההיגיון מאחורי סירובם של נהגים מעת לעת לבצע נסיעה מסוימת: "... הוא יכול היה לשלוח לנסיעה טובה שאני הולך וחוזר אחרי חצי שעה או אחרי 3-4 שעות. אני רוצה את הנסיעות הקרובות והמהירות בשביל לעשות יותר נסיעות..." (ש' 7-9 עמ' 21 לפרוטוקול) "... באופן כללי היום לנהוג משאית כבדה זה דבר מאוד קשה וככה זה עם כולם כולם רוצים לעבוד כמה שיותר נוח וקל, אם יש נסיעה לת"א ויש לפ"ת מן הסתם נעדיף פ"ת." (ש' 13-15 עמ' 22 לפרוטוקול) "אתה צריך להבין שיש נהג שעשה לדוג' 6 נסיעות אתמול ואני רק 2 נסיעות, למחרת הוא יפצה אותי ולא יתן לי נסיעות קשות אלא קלות." (ש' 5-6 עמ' 23 לפרוטוקול)
4. לא נעלמו מעינינו דבריו של מר עבדו על כך שהתובע לא חש בטוב כמה ימים לפני הוויכוח עמו ואף צלע. אמירה זו יכולה הייתה להיות רלוונטית לצורך קביעת קשר סיבתי בין אירוע חריג לאוטם המוחי, אך אין לה נפקות לעצם חריגות הוויכוח.
5. מר עבדו הגיש תצהיר מאומת ע"י עו"ד ביום 17.3.2010 לתמיכה בתביעה השניה (המתוקנת) שהגיש התובע למל"ל. בתצהירו הצהיר מר עבדו, בין היתר, כך: "(4) במחצית הראשונה של חודש ינואר 2007 היה אירוע חריג שבו נדרשתי על ידי סדרן העבודה מר נהרי אברהם לצאת לנסיעה ואני סירבתי באופן קטגורי לצאת לנסיעה הנ"ל והדבר התפתח לויכוח קולני חריף ולהתרגזות ניכרת שלנו. (5) מר אברהם נהרי התרגז באופן חריג ויוצא דופן ומר נהרי אברהם זרק את מכשיר המירס ואת המאפרה. (6) לאחר האירוע לא שוחח איתי נהרי אברהם כיומיים שלושה לאחר ימים ספורים קיבל נהרי אירוע מוחי."

אין סתירה בין האמור בתצהיר זה לבין עדותו של מר עבדו לפנינו. גם השימוש במלים "מר אברהם נהרי התרגז באופן חריג ויוצא דופן", בהנחה שנעשה על דעתו הבלעדית של מר עבדו, אינו מחייב קביעה משפטית שכזו.

1. אשר לפס"ד שניתן בעניין מוחמד, אליו הפנה התובע בסיכומיו, אין בקביעת בית הדין האזורי נצרת באותו מקרה כדי להשליך על קביעת בית הדין במקרה דנא, בפרט כאשר הנסיבות שונות מהותית: בעניין מוחמד, התרחש האוטם המוחי מיד לאחר שיחת הטלפון בה התובע התרגז, שנטענה להוות אירוע חריג. אשר להודעת התובע בחקירתו מול חוקר המל"ל, התובע אכן אמר כי אין זה חריג שקורות תקלות בעבודה, אך ביום בו התרחש האירוע החריג הייתה הצטברות יוצאת דופן של שתי תקלות, בנוסף לנסיבות מיוחדות נוספות שהתקיימו באותה סיטואציה (הקמת בית בד חדש בשיא העונה של ייצור השמן). נקבע כי הצטברות הנסיבות באותו מקרה הביאו את התובע להתרגזות בעוצמה חריגה מהרגיל בעבודתו.
2. שוני נוסף מעניין מוחמד הוא שבאותו מקרה הופיעו הסימפטומים הראשונים לאוטם המוחי מיד לאחר שיחת הטלפון שהרגיזה את התובע. במקרה שלפנינו, פער הזמנים עלה על חמישה ימים ולא ניתן להתעלם מכך. לא די בכך שקיים ספק משמעותי בדבר עצם היותו של הוויכוח אירוע חריג, מוסיף על הספק פער הזמנים הניכר בין הוויכוח להתרחשות האוטם המוחי. הדברים שלובים זה בזה ומוליכים אותנו לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות.
3. לא ניתן להתעלם מהתנהלותו של התובע בפני המל"ל ובפני בית הדין. כך, מר זינגרייך העיד כי התובע קישר בין הוויכוח עם מר עבדו לבין התרחשות האוטם המוחי כבר בעת אשפוזו בביה"ח: "כשביקרתי את התובע בביה"ח בעקבות אשפוזו של התובע, הוא ייחס את האירוע עצמו על הנושא של הוויכוח עם הנהג הזה עבדו..." (ש' 7-8 עמ' 18 לפרוטוקול). הדברים אף נתמכים בעדותו של התובע בחקירתו בפני בית דין זה.

אם כן, מדוע לא הזכיר התובע מלכתחילה בתביעתו למל"ל את קרות הוויכוח ואת הקשר שהוא היה סבור, לכאורה, שקיים בין האירועים? ומדוע גם לאחר שנדחתה תביעתו הראשונה, לא טען זאת בכתב התביעה שהוגש בב"ל 5806/08? התובע הזכיר לראשונה את הוויכוח האמור רק בתצהיר מטעמו, שגם בו לא נקב בתאריך ולא התייחס למה שקרה לו בעבודה בימים שלאחר הוויכוח (כך על פי הצהרת ב"כ התובע – ר' פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2010). התנהלות זו פוגמת באופן משמעותי באמינותו של התובע.

בשל כך ובשל כל הטעמים שפורטו לעיל, אנו מוצאים לנכון לדחות את התביעה.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. משעסקינן בביטחון סוציאלי, אין אנו נותנים צו להוצאות.

ניתן היום,‏ כ"ח טבת תשע"ה (‏19 ינואר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם