בפני תביעה כספית בסך 25,000 ₪. פסק-דין שניתן במעמד צד אחד בוטל, והדיון התנהל מעיקרא, תוך שמיעת העדים בשנית.

אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: התובעת רכשה באירופה סוס מרוץ, וביקשה למוכרו. לאחר שנה של נסיונות עקרים למוכרו בדנמרק, עבירה אותו להולנד, אך גם שם לא עלה בידיה למוכרו. היא פנתה לנתבע, תושב ישראל זה שנים ארוכות, שעלה אליה מהולנד, ואשר תחום עיסוקו הוא סוסים ושוק הסוסים, לשם סיוע במכירתו. הנתבע מסר לה פרטיו של סוחר היושב בבלגיה, בשם רוטחר ואן ורקהובן (להלן – "רוטחר"), וזה אכן מכר את הסוס תמורת סך השווה ל-20,000 אירו, אולם העביר לתובעת סך של 15,000 אירו בלבד.

המחלוקת בין הצדדים סבה, בעיקרה, סביב תפקידו והתחייבויותיו, אם בכלל, של הנתבע בקשר עם עסקה זו: לגרסת התובעת, שימש הנתבע, דה פקטו, כמתווך בינה לבין רוטחר, ומכל מקום, רוטחר היה "האיש שלו" בבלגיה; הנתבע אף התחייב בפני התובעת כי יוודא שמלוא התמורה המתקבלת בעד הסוס תועבר לה. אולם לגרסת הנתבע, לא עשה דבר לבד ממסירת פרטיו של רוטחר, ושיחות טלפוניות איתו, כדי לסייע לתובעת, ללא תמורה; מכל מקום, בשום שלב לא התחייב, ולא היה הגיוני שיתחייב, לשמש – מהבחינה המעשית – מעין ערב לקיום התחייבויות רוטחר. בנוסף, טען הנתבע (בהתבסס על תצהיר שנתן רוטחר), כי רוטחר העביר לתובעת את מלוא התמורה המוסכמת, שכן הוא נשא בהוצאות אחזקת הסוס וטיפול בו, בסך של 5,000 אירו.

דין התביעה להידחות, שכן התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחה. מדובר במחלוקת ישירה של גרסאות נוגדות, ועל התובעת היה להצטייד במלוא הראיות האפשריות להוכיח כי גרסתה לדברים היא הנכונה. אעיר, כי על פני הדברים, הדעת נותנת שגרסתו של הנתבע סבירה יותר, שכן סביר פחות להניח, שהנתבע היה נוטל על עצמו התחייבות כנטען על ידי התובעת, וזאת אפילו היה משמש בפועל מעין מתווך בעסקה. על אחת כמה וכמה שהדברים אינם סבירים, מקום בו אף לטענת התובעת לא נטל הנתבע ממנה שכר כלשהו בעבור השירות שנתן לה.

מכל מקום, במקרה דנן אין מדובר רק בחוסר סבירות, אלא, ובעיקר, בהעדרן של ראיות – האמורות להיות ראיות חותכות – שעמדו לרשות התובעת, אך זו נמנעה מלהביאן בפני בית המשפט. כוונתי בעיקר לעדים, שלטענת התובעת נכחו בעת שנתן הנתבע את התחייבותו. עדים אלה לא הוזמנו על ידי הנתבעת, ולא התייצבו להעיד.

כלל ידוע הוא מדיני הראיות, שחזקה על עד, שניתן היה לצפות שיוזמן על ידי בעל-דין ליתן עדות, שאם היה מתייצב היה מעיד לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו.

בשים לב לאמור, ולכך שהמוציא מחברו – עליו הראיה, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

אין לי צורך, איפוא, להכריע בשאלה אם אכן מלוא התמורה שולמה לתובעת (בניכוי הוצאות אמיתיות בהן נשא רוטחר), אולם אעיר, כי התובעת נמנעה מלהשיב לשאלת בית המשפט באשר לעלות אחזקת הסוס בדנמרק, במהלך השנה בה ניסתה לשווא למוכרו; יש בהימנעות זאת משום אינדיקציה לכך, שהעלות הנטענת על ידי רוטחר אינה בלתי-סבירה, ועל כן ממילא, יתכן ואפילו היה הנתבע מתחייב כנטען על ידי התובעת, לא היתה עליו חובה לשלם לתובעת דבר, שכן יכול ומלוא התמורה המגיעה לה התקבלה על ידה.

מכל מקום, התביעה נדחית בזה. אני מחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבע בסך של 500 ₪. מאחר שבהחלטה קודמת, בה בוטל פסק-הדין, חויב הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך 500 ₪, והוא אף הפקיד סכום זה בקופת בית המשפט עבורה, הרי שאני מורה כי הסכום האמור יוחזר לנתבע, ובכך יהיה משום תשלום הוצאותיו על פי פסק-דין זה.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ג, 10 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.