התביעה שלפניי עניינה שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין תאונת דרכים מיום 21.6.09.

1. לפניי תביעה מכוח הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים מיום 21.6.2009, בה נפגע התובע, יליד 30.10.1966, במהלך עבודתו כנהג אוטובוס בחברת "דן".

2. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת האחריות ועל כן ידון פסק הדין בשאלת הנזק בלבד.

הנכות הרפואית:

3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לקביעת נכותו הרפואית.

4. ועדה רפואית לעררים, קבעה לתובע נכות משוקללת צמיתה – 23.5%, לפי הפירוט הבא.

15% בגין הגבלות תנועה בעמוד שדרה מותני.

10% בגין שבר בחוליה 7D.

5. קביעת הוועדה מהווה קביעה עפ"י דין, לפיכך תעמוד נכותו הרפואית של התובע על 23.5% לצמיתות.

6. עוד קבעה הועדה הרפואית לעררים בדו"ח מיום 10.6.12, כי יש להפעיל תקנה 15 במלואה מאחר שהתובע חזר לעבודה חלקית ולתובע יש ירידה בשכר בשיעור של כ- 50%.

לנוכח האמור נקבעה נכותו במל"ל על שיעור של 36%.

הנכות התפקודית

7. נכותו הרפואית של התובע, נקבעה על פי דין, יש לקבל את קביעת המל"ל ולאמצה.

8. הנכות הרלוונטית לצורך החלת סעיף 6ב' לחוק היא הנכות הרפואית לבדה.

לפיכך, להפעלת תקנה 15 או אי הפעלתה ע"י המל"ל אין מעמד מחייב עפ"י סעיף 6ב' לחוק (ראו לדוגמא בע"א 9380/11 פרשת חליפה; בע"א 516/86 ובספרו של כבוד השופט ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין, וחישוב הפיצויים, עמ' 733)

9. קביעת הנכות התפקודית של הנפגע, נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט על פי הראיות המובאות לפניו (ראו לדוגמא בע"א 2160/90 פרשת שרה רז).

10. התובע טוען כי יכולתו התפקודית נפגעה לפחות ב 50% בעקבות התאונה.

לטענתו, כתוצאה מהתאונה שב לעבודתו עם הגבלה ל - 4 שעות עבודה ביום ויכולת לעבוד במשמרות בוקר בלבד.

בעקבות סכסוך עם מעסיקו ומשלא קיבלו את מסקנות הרופאה התעסוקתית, לפיהן עליו לעבוד במשמרות בוקר בלבד, כפי טענותיו, פוטר התובע מעבודתו.

11. התובע הגיש תובענות לבית הדין לענייני עבודה, בין היתר, בעילה של פיטורין שלא כדין (ס"ע 29781-12-10; ד"מ 15161-08-12; ס"ע 23861-06-12; ס"ע 2009-03-12; צ"ו 28834-01-12; ס"ע 6412-11-11).

בית הדין, דחה את כל התביעות, על כל רכיביהן בפסק דין מנומק מיום 28.9.13.

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעבודה הוגש, והדיון בערעור אמור להתקיים בשנת 2016.

12. לטענת התובע, כתוצאה ממגבלותיו, שנבעו מהתאונה, איבד את יכולתו לעבוד במשרה מלאה, פוטר, ועד היום, אינו מצליח למצוא עבודה.

13. הנתבעת טוענת, כי התובע מעוניין לעבוד במשמרות בוקר מטעמי נוחות וכי הציג מצגי שווא, בפני הרופא התעסוקתי, לפיו מקום מגוריו רחוק ממקום העבודה, בשל כך באחד מאישורי הרופא התעסוקתי נקבע כי כשיר לעבוד רק במשמרות בוקר, אך ביתר האישורים התעסוקתיים נקבע כי אין כל מגבלה על שעות המשמרות.

לטענת הנתבעת קביעת המל"ל לעניין נכותו הרפואית היא המחייבת לעניין זה ולא מכתב כזה או אחר מרופא תעסוקתי.

זאת ועוד, גם לגופה של קביעת הרופא התעסוקתי- הרי שניתנה הגבלה על היקף המשרה ולא על משמרות בוקר או צהריים, כאמור.

14. עוד טוענת הנתבעת, כי בית הדין לעבודה קבע, כי התובע אינו חפץ בחזרה למקום עבודתו ולא עשה דבר למען הקטנת הנזק.

15. בנוסף הנתבעת מבקשת להפנות לעברו הרפואי של התובע, ובעיקר, אך לא רק, לתאונת עבודה משנת 2007, בגינה הוגשה תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב.

בתביעה שם נקבעה נכות צמיתה על ידי המל"ל בשיעור של 10%, בגין פגיעה צווארית במנגנון "צליפת שוט".

גם שם כפי כאן, טען התובע כי כתוצאה מהתאונה משנת 2007, הוא נאלץ להקטין את שעות עבודתו ל 4-5 שעות.

לפיכך, טענות התובע לפיהן כל מגבלותיו הן כתוצאה מהתאונה בה עסקינן, אינן נכונות בלשון המעטה.

16. הנתבעת מבקשת להפנות לקביעותיהם של בתי המשפט ובתי הדין ביחס לאמינותו של התובע שמוטלת בספק וכן לחוסר אמינותו כפי שהתבטאה בתיק זה.

17. עוד טוענת הנתבעת, כי אין בנכותו הרפואית של התובע כדי להשפיע באופן ממשי על כושר השתכרותו ועל תפקודו של התובע.

דיון

18. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו.

19. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו.

משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל- שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010) ועוד).

20. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ועיינתי במסמכים אשר הוגשו ע"י הצדדים ובסיכומיהם, אין בידי לקבל את טענות התובע, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית עד כדי שיעור של 50% לפחות, כך גם אין לקבל את טענותיו שהנכות הרפואית משפיעה על הגריעה בכושר השתכרותו בלמעלה מ- 50%.

21. יצויין, כי התמונה בקשר למידת התפקודיות של הנכות שנותרה לתובע מורכבת, בוודאי ביחס להשפעתה על הגריעה מכושר השתכרותו.

22. מחד גיסא, אין מחלוקת כי מאז שפוטר מעבודתו לא חזר התובע למעגל העבודה ולא השתלב בעבודה כלשהי, למעט מספר חודשים מועטים.

23. ברם, מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את הטענה, לפיה התובע לא חזר למעגל העבודה עקב התאונה בלבד וכפי שיוסבר להלן, לעובדה שתובע לא חזר למעגל העבודה היו גורמים רבים, שלא כולם קשורים לתאונה.

24. בראש ובראשונה, התובע העיד בדיון שנערך ביום 30.5.13 וגם חזר על כך בדיון מיום 19.10.14 כי אינו מחפש עבודה חלופית וזאת עד לסיום ההליכים בתביעתו מול מעסיקתו לשעבר, "דן".

ראה בפרוטוקול מיום 30.5.13:

"ש. מאז חודש יולי 2012 אתה יושב בבית ולא עובד.

ת. אני לא עובד. הם קלטו אותי חזרה לעבודה באפריל 2013 ואחרי מספר ימים הגענו למבוי סתום בנושא המשמרות והם לא מכבדים את ההמלצות הרפואיות שלי והם לא רוצים שאני אעבוד, מאז אני בבית.

ש. אתה לא מחפש מקום עבודה אחר כי הדרישה שלך בתביעה האחרת היא לחזור לעבודה בדן.

ת. בין היתר כן".

ראה גם בדיון ההוכחות מיום 19.10.14 :

"ש. ביום 30.5.13 הופעת בפני כב' השופטת יעקובוביץ, נשאלת אתה לא מחפש מקום עבודה אחר כי הדרישה שלך לחזור לדן והשבת בין היתר כן. זה נכון. מפנה לעמ 2 שו 24-25.

ת. כן, אבל בית המשפט ב- 30.5.13 אני הייתי שלח (צ.ל – שייך- צ.ג.פ) למעסיקה חברת דן, כי החזירו אותי אבל בפועל לא נתנו לי לעבוד כי הלכו נגד מסמכים רפואיים ומומחים שלי, לכן אני עניתי בצורה הזו באופן כללי כן. לא יכול למצוא עבודה אחר שאני שייך לחברת דן ושבה אני קבוע, ולא פוטרתי".

25. למעשה התובע אישר כי היתה תקופה ממושכת בה לא עבד עד שיסתיימו ההליכים המשפטיים בינו לבין מעסיקתו לשעבר, חברת "דן".

גם מעיון בתיקו, עב הכרס, של התובע אצל מעסיקתו לשעבר, עולה כי התובע מודיע לחברת "דן" כי הוא "שייך" לה והוא מחכה לשיבוצו בעבודה בהתאם לקביעות הרופאה התעסוקתית הפרטית אליה פנה, ד"ר אירן בן הרוש.

ראה מכתביו לחברת "דן" מימים 9.5.13 ; 14.5.13 (שני מכתבים מתאריך זה – "אני מחוייב לחברה" מכתב שנשלח כעשר פעמים למעסיקה); 11.6.13 ועוד.

26. התובע, למעשה, ועל פי העדויות שלפניי, לא חיפש עבודה חלופית לכל הפחות עד ליום 28.9.13.

27. לטעמי אין לקבל כי לתובע נגרמו הפסדי שכר מלאים לתקופה זו אך בשל התאונה, אין להצדיק פעולותיו של התובע באי חיפוש עבודה תקופה ארוכה זו של למעלה מ-4 שנים, וזאת גם אם לטענת התובע הוא היה בהליכים משפטיים עם מעסיקתו לשעבר והיתה אופציה של חזרה לעבודה.

28. חובת הקטנת הנזק חלה על התובע, ואין הנתבעת צריכה לשלם מעבר לנזקו האמיתי של התובע.

29. יש לציין כי התובע בתצהירו שהוגש בטרם ישיבת טרום ההוכחות לא התייחס ולו במלה לנסיונות שנעשו, ככל שנעשו, לחיפוש עבודה חלופית.

30. משנשאל התובע בדיון טרום ההוכחות, מיום 14.7.14, ביחס לחובת הקטנת הנזק, הוגשה "הודעה" ביום 28.8.14 ובה מפורטים בכלליות נסיונות התובע למצוא עבודה חלופית.

31. מיותר לציין כי לא הוגש תצהיר תומך באותה "הודעה", ויש לציין כי גם על פי הנכתב ב"הודעה" נסיונות התובע למצוא עבודה חלופית, ככל שאכן נעשו נסיונות אלו החלו בשלהי 2013.

32. התובע נחקר בעניין זה (ראה פרוטוקול מיום 19.10.14 עמ' 20 שו' 3-7) ולטענתו לא חשב כי יש לכך רלבנטיות.

33. התנהלות התובע בעניין זה אינה תמת לב בלשון המעטה. למעשה מדובר ב'מקצה שיפורים' לנוכח הבהרות בית המשפט והצעתו לפשרה טרם ההוכחות תוך פריסת הסיכונים והסיכויים לנוכח הראיות שהובאו לפני בית המשפט טרום ההוכחות.

34. מעבר ל"הודעה" שהוגשה, התובע לא הגיש תצהיר ביחס לנסיונות למצוא עבודה חלופית, לא הובאו ראיות ביחס לכך, ולא נתבקש, ממילא לא הועדו, עדים רלבנטיים לעניין זה (ראו עמ' 22 שו' 16-19; עמ' 20 שו' 6-7 וההתייחסות לכך).

35. גם טענות התובע ביחס לנסיונות שיקום במל"ל נאמרו ללא הבאת ראייה כלשהי.

התובע טען כי פנה לשיקום במל"ל, אך שם נמסר לו כי הלימודים יערכו 8 שעות ביום ואינו מסוגל לכך.

"ש. איפה בקשת בבטוח לאומי שיקום מקצועי?

ת. בקשתי, אמרו לי שיש לימודים של שמונה שעות אם אהיה מסוגל לשבת שמונה שעות גם אם יש פעמיים הפסקה ואני לא מסוגל, אני לא מסוגל לשבת, קשה לי גם עכשיו בעדות, יש לי כאבים, קשה לי לשבת רצוף או לעמוד או ללכת בזמן ארוך, כתוצאה מכך יש לי כאבים מאוד קשים בגב".

גם כאן לא נתמכה עדותו בשום ראיה, לא מתיקו הרפואי במל"ל, ולא בעֵד או ראייה כלשהם.

36. טענות התובע הן טענות בעל דין ובגדר עדות יחידה, כשראיות או עדים שניתן היה לזמן ולהביאם לא הובאו.

37. יתרה מכך, גם אם אלך לגישתו של התובע כי ניסה לחפש מקום עבודה חלופי כנהג אוטובוס אך לא מצא, עדיין לא נטען, ממילא לא הוכח, כי ניסה למצוא עבודה בתחום אחר לגמרי, או בתחום משיק לזה בו עסק (כדוגמת נהג מונית, שהרי לא נפסל או הוגבל רשיונו).

38. טענת התובע שאינו יכול כלל לשוב למעגל העבודה עם נכות רפואית משוקללת של 23.5% אינה יכולה לעמוד.

לעניין זה ראו גם בע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' גבוע סולימן:

"אמנם בקביעת הפיצוי יש להתחשב גם בנתונים הנוגעים לנפגע המסוים, ובהשפעת הנכות על יכולתו לעסוק במקצוע שרכש לעצמו עובר לתאונה, אולם גם קושי ממשי או היעדר אפשרות לשוב לעבודה שמקדם אינם מובילים מניה וביה לקביעת אובדן כושר השתכרות מלא. כך במיוחד שעה שהנפגע הוא אדם צעיר, אשר גם במומו אין לומר כי כושרו הפיזי, הנפשי והמנטאלי מציב מחסום בלתי-עביר בפני מציאת עבודה כלשהי" (ושם מדובר היה בנכות משוקללת של 74%!!).

39. אמור אם כן, שלא עלה בידי התובע להוכיח כי פעל למציאת עבודה, או כי לכל הפחות עמד בנטל הקטנת הנזק.

40. זאת ועוד, חלק מטענות התובע לאי מציאת עבודה חלופית נטענות על בסיס של "רדיפה אישית" שלו על ידי אנשים שונים במעסיקתו לשעבר.

לא הובאה לי כל ראייה לכך.

התובע לא זימן את אותם עדים לעדות.

גם אם אכן התובע מסוכסך עם אותם אנשים עדיין ניתן ללמוד מעדותם על כך, אם בכלל.

גם אנשים אחרים שהושפעו על ידי אותם אנשים במקומות עבודה אליהם פנה לטענתו, לא זומנו לעדות.

זאת ועוד, אם אכן מדובר ב"רדיפה אישית" שאינה קשורה לתאונה, הרי שמדובר בנזקים שנגרמו לא רק בעטיה של התאונה ואין על הנתבעת לפצותו בגין כך.

41. זה המקום לציין, כי פסק דינו של בית הדין לעבודה הובא לפניי, אך משהוגש ערעור, הנקבע בו אינו מהווה השתק פלוגתא.

משלא קיימת קביעה כלשהי של בית הדין לה הסכימו הצדדים כי תהווה ראייה בהליך שלפנינו, הרי שכל צד המבקש לטעון טענה ולהוכיחה מוטל נטל הבאת הראיה עליו כמו גם נטל השכנוע.

42. העובדה שהתובע לא חזר למעגל העבודה על אף שהמגבלה ממנה סבל עקב התאונה לא מנעה ממנו חזרה למעגל העבודה מלמדת, כי היו סיבות נוספות שמנעו ממנו לחזור לעבודה, שלאו דווקא קשורות לתאונה.

43. טענת התובע שהוא פוטר מעבודתו מכיוון שלא היה יכול לתפקד בצורה סדירה כלל לא הוכחה. על אף שצירף לתצהירו מאות מסמכים, הכוללים מסמכים רפואיים, מסמכים ממשרד התחבורה, תלושי שכר ועוד, לא הובאו לפני עדים לקשר הסיבתי הנטען בין פיטוריו ובין אי מציאת עבודה חלופית לבין התאונה.

44. התובע לא ביקש לזמן מי מחברת "דן", מעסיקתו לשעבר, לרבות אלו שטען כי התנכלו לו. כאמור, על התובע היה הנטל להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פיטוריו, ושאלו לא היו רק על רקע של "התעמרות אישית" והתנכלות לו ללא קשר לתאונה, אלא בשל מגבלותיו, כנטען על ידו כאן.

45. זה המקום לציין כי טענת ההתנכלות והרדיפה חוזרת כחוט השני בעדותו של התובע לפניי.

כך טען ביחס לעובדים אצל מעסיקתו לשעבר, כך טען ביחס למקומות אליהם הגיש בקשה להתקבל לעבוד אצלם, וכך טען גם כלפי שופט בית הדין שנתן פסק הדין בבית הדין לעבודה.

התובע הכתיר פעמים מספר את השופט שם "צעיר", "שפט אותי בקדם המשפט", "פסק דין הזוי", " בית הדין לעבודה החליטו להעביר אותי בין שופטים, בינתים שהיה צו לגבי כיסא פתאם קדמו את שופט שפיצר" ועוד.

כך גם לגבי פסק הדין שניתן בתל אביב ביחס לתאונה אחרת של התובע, שם הפנה אצבע מאשימה לב"כ הנתבעת לתוצאה שם.

46. מנגד, לא ניתן להתעלם מהנכות המשמעותית ממנה סובל התובע עקב התאונה.

47. עוד לא ניתן להתעלם מהראיות שהונחו לפניי ומתיקו של התובע אצל מעסיקתו לשעבר, שם ניתן ללמוד כי מספר רופאים תעסוקתיים לרבות רופאים תעסוקתיים של המעסיקה לשעבר, קבעו כי התובע יכול לעבוד מספר שעות מצומצם ביום עבודה, בין 4 ל- 5 שעות.

48. אמנם הרופא התעסוקתי מטעם "דן" לא קבע הגבלות על שעות עבודתו של התובע (כפי גם הרופא התעסוקתי ממבטחים – מנורה) ולא על המשמרות אותן התובע יכול לבצע (ההבדל בין משמרות צהריים ובוקר כשעניין זה בלב המחלוקת בהליך שהתנהל בבית הדין לעבודה) אך עדיין הקביעה היתה כאמור שמדובר בפגיעה תפקודית המשפיעה במישרין על כמות שעות העבודה, גם אם היא לתקופת העבר.

יובהר, כי לא נעלם מעיני, במסגרת העיון בתיק המעסיקה "דן", שגם טרם התאונה התובע ביקש לעבוד במשמרות בוקר בלבד בשל נסיבות אישיות וללא קשר לתאונה, אך עדיין הפגיעה התפקודית ניכרת במסמכים הרבים שהוצגו לעיוני קיימת.

49. הנתבעת מבקשת להתעלם מקביעות הרופאים התעסוקתיים לענייננו וכי יש לקבל אך את קביעת המל"ל כמחייבת.

50. אולם, במסגרת שיקולי בית המשפט קיימת גם קביעת ועדת הרשות, על אף שאינה מחייבת, כי יש להפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15 במלואה לנוכח ההפחתה הניכרת בשכרו לאחר התאונה.

51. ויודגש, אמנם קביעת המל"ל לעניין תקנה 15 אינה מחייבת את בית המשפט, אך בית המשפט רשאי להתחשב בה במסגרת הראיות שהונחו לפניו, כך גם קביעות הרופאים התעסוקתיים הונחו לפני בית המשפט במסגרת צווים שנתבקשו על ידי הנתבעת והוגשו בתע"צים לתיק.

52. בית משפט שוקל את כלל הראיות, אלו שהוגשו, ובוחן את העדרם של ראיות אחרות, כשאלו מצטרפים לעדויות הנשמעות לפניו.

53. לכל אלו יש להוסיף את הנכות הרפואית המשמעותית שנקבעה לתובע, נכות משוקללת בשיעור של 23.5%, בתחום האורטופדי כשבמהותה נכות זו היא נכות תפקודית.

54. לאחר שהבאתי בחשבון את כלל השיקולים האמורים, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה משפיעה ותשפיע על כושר השתכרותו בשיעור של 30% (על האבחנה בין נכות רפואית, נכות תפקודית ושיעור הגריעה בכושר ההשתכרות ראה בפרשת גרוגיסיאן הנ"ל).

ועתה לבחינת הנזקים

הפסדי שכר בעבר

55. התובע מעמיד את בסיס שכרו על 8,000 ₪ נטו. הנתבעת מעמידה את בסיס שכרו של התובע על סך של 7,544 ₪.

מעיון במוצגים שהוגשו לי, עולה כי שכרו הרבעוני של התובע עמד על סך של 21,946 ₪, בהצמדה להיום שכרו החודשי עומד על 8,060 ₪, בהפחתת מ.ה שכרו המשוערך נכון להיום 7,633 ₪.

לא הובאו לי כל ראיות כי שכרו של התובע היה אמור לעלות.

56. אין מחלוקת כי התובע שהה בתקופת אי כושר מלאה למשך 3 חודשים.

משכך הפיצוי לתקופה שמ 22.6.09 ועד 21.9.09 – עומד על הסך של 22,899 ₪, בצירוף ריבית ממחצית התקופה – סך של 23,583 ₪.

57. התובע טוען כי לא שב לעבודתו 18 חודשים נוספים בהם קיבל תגמולי מל"ל אך הפסיד את כל שכרו.

לאחר מכן ובהתאם להחלטות רופאים תעסוקתיים לא יכול היה לשוב למשרה מלאה ואושרה לו עבודה בהתאם למגבלותיו הרפואיות בחצי משרה.

על פי חישובי התובע שכרו בממוצע בחודשים מאי 2011- אפריל 2012 הגיע ל- 2,630 ₪ במקום כ- 8,000 ₪.

התובע טען כי יש לפצותו בגין הפרש זה, ולכל הפחות לפסוק בגין 13 חודשים אלו על פי נכותו בשיעור של 36%, ובסך הכל לתקופה זו ב- 37,440 ₪.

ממאי 2012 לא עבד התובע, במקביל לניהול ההליך בבית הדין לעבודה ובכלל, ולכן מבקש התובע לפסוק לו, לכל הפחות, לפי שיעור דומה של 36% (אם לא 50%).

58. לטענת הנתבעת יש לפסוק על פי הנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל. 100%, 50%, 30%, 20%, 10%, לפי התקופות שנקבעו שם (כ- 54,050 ₪).

לאחר ההחמרה שנקבעה בועדת העררים של המל"ל ועד היום, סך כולל של 20,000 ₪.

59. לאחר ששקלתי את כלל האמור, הראיות שהונחו לפניי כמפורט מעלה, טענות הצדדים וחישוביהם, מצאתי לפסוק בגין הפסדי ההשתכרות לעבר בשיעור של 50% מהתקופה של 22.9.09 – 31.10.09 (לפי הנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל לתקופה זו) ומ 1.11.09 ועד היום (65 חודשים) לפי 20%.

אמנם קבעתי לעיל, כי שיעור הגריעה משכרו של התובע לעתיד הינו בשיעור של 30%, ואמנם התובע הפסיד את כלל שכרו לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה, ובתקופה שכן עבד שכרו נגרע בשיעור גבוה מהאמור, יחד עם זאת, קבעתי, ואני חוזרת על קביעתי כי התובע לא הביא די ראיות להראות כי ניסה להקטין את נזקיו. בנוסף התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכיח כי הפסדי השכר שלו היו רובם ככולם כתוצאה מהתאונה (לא הוכח קשר סיבתי לכלל ההפסד לתאונה) ועסקינן בהפסדים לעבר, הדרושים בהוכחה ממשית.

משכך, לתקופה של 22.9.09- 31.10-09 הפיצוי הוא בסך של 10,177 ₪, בתוספת הפרשי ריבית ממחצית התקופה הסך של 10,471 ₪.

לתקופה מ – 1.11.09 – היום הפיצוי הוא בסך של 99,229₪, בתוספת הפרשי ריבית ממחצית התקופה הסך של 100,568 ₪.

60. חישוב האמור באב נזק מביא להפסדי שכר בעבר בסך של – 134,622 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות

61. על סמך שקבעתי מעלה כשיעור גריעה מכושר השתכרותו, הפיצוי בגין אב נזק זה, עד גיל 67, בשכר של 7,633 ₪, מביא ל- 389,558 ₪ (מקדם היוון 170.212).

כאב וסבל

62. על פי הנכות הרפואית, גילו של התובע, מועד התאונה – החישוב בראש נזק זה עומד על סך של 38,213 ₪ נכון להיום.

עזרת צד שלישי

63. התובע טען כי נעזר בקרובי משפחה וחברים, והוא אומד עזרה זו לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ₪.

64. הנתבעת טענה כי אין לפצות התובע בגין אב נזק זה בהעדר טענה להעסקה בשכר בעבר, וטענתו בחקירה בבית המשפט להעסקת עזרה בשכר אין לה כל תמיכה בראיות ואינה אמינה.

לחלופין, מציעה הנתבעת לפצותו בסך גלובלי לעבר ולעתיד של 10,000 ₪.

65. למעשה, לא הובאה ראייה לכך שהתובע העסיק ושילם בעבור עזרה צד ג'.

66. התובע טען לעניין זה, כי חברתו ובני משפחתו, סעדו אותו בעת חוליו.

67. חברתו של התובע לא הגישה תצהיר ולא הובאה לעדות. כך גם לא העיד מי מבני משפחתו, או ראיה אחרת כלשהי לעניין זה.

68. לגבי עזרת קרובי משפחה, נשתרשה ההלכה כי:

"כבר נפסק לא אחת שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא חייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם באתר משפטי) (1997)].

69. התובע לא הצהיר בתצהירו דבר לעניין זה, ובעדותו מסר:

"ש. היום אתה גר לבד בלוד.

ת. כן.

ש. אתה לא העסקת עוזרת בית ולא מעסיק.

ת. קשה לי לזכור בעניין זה, זכור לי משהו עם עוזרת בית שנפצעתי ביוני 2009 זכור לי משהו עם עוזרת ולקחתי בסוף עוזרת אני זוכר שחזרתי מבית החולים ולא יכולתי לעשות שום דבר אפילו לקום מהמיטה לשירותים הייתי כמה חודשים מגובס ממותן עד לבית השחי ולא יכולתי לעשות כלום.ש. תאשר לי שלא צרפת קבלות על עוזרת והיא לא תעיד ולא דיווחת לבטוח לאומי ולא טענת על עוזרת שהיתה לך.

ת. לא זכור לי שלא דיווחתי בשום מקום. זכור לי כאן, קשה לי לזכור בדיוק."

70. החסר בראיות משמש לרעת התובע.

71. יחד עם זאת יש להתחשב בשיעור נכותו הגבוה של התובע ולפסוק באב נזק זה לעבר ולעתיד סך גלובלי של 20,000 ₪.

החזר הוצאות – רפואיות ונסיעות

72. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם לסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (סעיף 6 לחוק הבריאות). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים לתן לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור.

73. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה, והתובע הגיש, בזמנו, תביעה לגמלאות מהמל"ל. המל"ל הכיר בתביעה.

נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 87 ו-88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח–1968 (להלן: "תקנות למען טיפול רפואי").

ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי (סעיף 89(א) לחוק הביטוח הלאומי).

תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שייפגע ע"י הרופא המטפל.

כן, זכאי הנפגע האמור מהמל"ל להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי).

74. זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על פי דין, לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל – על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נגד יפרח, פ"ד נה(1), 817, 825-826 (2001).

75. בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן, מקופת החולים בה הוא נרשם והכל על פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן מהמל"ל, בהיותו נפגע בתאונת עבודה.

התובע אישר בחקירתו כי לא פנה למל"ל לקבל החזר הוצאות אלו שהקבלות צורפו לכתב התביעה ו/או לתצהיר.

"ש. מאחר שמדובר בתאונת עבודה, יש לך ניסיון עם המל"ל אתה זכאי להחזר על הוצאות כולל נסיעות, טיפולים. פנית אליהם ובקשת החזרים?

ת. אני כשנפצעתי, בחודש ראשון דיברתי עם ביטוח לאומי, מרכז שירות שלהם. לא אמרו לי שמגיע לי נסיעות, פעם ראשונה שאני שומע את זה כאן, מה שכן, לגבי החזר תרופות ומחוך, בבית חולים קיבלתי החזרים. חלק קיבלתי, כנראה מה שמגיע לי, לא קיבלתי."

76. התובע לא הציג פנייה למל"ל על ההוצאות שחלק מהן צרף למוצגים שהוגשו, ועל איזה מהן קיבל החזרים, אם בכלל, ועל איזה לא פנה.

77. לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים ובהתחשב בחובת הקטנת הנזק, אני מוצאת לפסוק על דרך האומדנא ובהתחשב בנתונים האמורים, סך כולל לעבר ולעתיד של 5,000 ₪.

חישוב עד כאן

78. חישוב הסכומים שנפסקו עד כה מביאים כי על הנתבעת, לפני הפחתת הניכויים, לשלם לתובע את הסך של 587,393 ₪.

ניכויים

79. מהסכומים האמורים יש לנכות תקבולי מל"ל.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת אקטוארית מיום 17.3.13, לפיה שיעור תקבולי המל"ל שהתקבלו ועתידים להתקבל הם בסך של 527,541 ₪.

התובע טוען, באמצעות ב"כ כי יש להפחית האמור בסכומים אלו, והנתבעת מבקשת להוסיף על סכומים אלו ריבית והצמדה.

לא מצאתי כי יש לקבל מי מטענות ב"כ הצדדים לעניין זה.

ככל שהנתבעת טוענת כי יש להוסיף לסכומים אלו ריבית והצמדה היה עליה להגיש חוות דעת אקטוארית מעודכנת, שהרי לא ייתכן להוסיף לסכומים העתידיים ריבית והצמדה, אלא לסכומי העבר שהתקבלו, אך מנגד יש להפחית מהסכומים העתידים להתקבל.

אשר לטענות ב"כ התובע, הרי שאלו נענו על ידי האקטואר בתשובה לשאלות שנשאלו, ולא מצאתי שינוי מהתשובות לחוות הדעת (תשומת לב ב"כ התובע כי התשובות ניתנו ביחס לתקבולי העתיד ולא ביחס לחישוב הכללי), ב"כ התובע לא חקר את האקטואר על חוות דעתו ולא הוגשה לי כל חוות דעת נגדית.

זאת ועוד, ככל שעודכנו גם התקבולים אותם מקבל התובע (הועלו ולא הופחתו) גם אז היה על הנתבעת לעדכן את חוות הדעת האקטוארית, והיה מקום להגדיל הניכוי.

80. משכך אני קובעת כי יש להפחית את הסך של 527,541 ₪ כאמור בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה.

81. משכך על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 59,852 ₪.

82. הנתבעת טענה, כי בנוסף יש לנכות תקבולים נוספים שמתקבלים ממנורה מבטחים, העומדים על סך של 563,040 ₪ (על פי חוות דעת אקטוארית מיום 5.1.15 שהוגשה בשלב הסיכומים, בטרם הגשת סיכומי הנתבעת וסיכומי תשובה מטעם התובע).

83. מעבר לחוות הדעת האקטוארית, לא הוגשו לי ראיות על ידי מי מהצדדים האם מדובר בניכויים שיש להפחית מהפיצוי ; האם מדובר בפנסייה מכח חוזה ביטוח פרטי בלבד (טענת התובע) או שמדובר בפיצוי שיש לנכותו כטענת הנתבעת.

84. ברע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' יעל אנוך נקבעה הלכה לעניין זה, לפיה תשלומים מקרן פנסיה חדשה ייחשבו בד"כ כתשלומים לפי חוזה ביטוח ואין לנכותם מהפיצוי שמגיע לניזוק.

85. לא הובאו לי ראיות אחרות, ואני מפנה לעניין זה גם לפסק דינה של כבוד השופטת דודקביץ, בת"א 53595-10-10 מנורה מבטחים פנסיה בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, כשהמערערת שם היא המבטחת את הניזוק, התובע כאן.

86. לפיכך אני קובעת כי לא הובאו לי ראיות המלמדות כי יש לנכות את תקבולי פנסיית מבטחים מהפיצוי האמור.

סוף דבר

87. על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 59,852 ₪.

88. בנוסף תשלם הנתבעת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34%, הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ ואת יתרת האגרה.

89. זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.