ע"י ב"כ עו"ד גל מנשה

1. לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד של דייר מוגן, בעילת נטישה של המושכר במשך כ- 6 שנים והפרת הסכם השכירות באי תשלום חלק משמי השכירות לשנת 2010 ואי תשלום דמי שכירות לשנת 2011.
2. הנתבע טוען כי התובעת פועלת משיקולים כלכליים בכל דרך ובחוסר תום לב, על מנת להביא לסילוקו המושכר המשמש אותו לניהול עסקו. לשיטתו, הוא לא נטש את המושכר ומתפרנס מעסקו המתנהל בו בהתאם למצבו הבריאותי וגילו המתקדם. התובעת מצידה מסרבת לקבל את דמי השכירות באופן תמוה, ביקשה גם למנוע ממנו שינוי בייעוד המושכר למטרות נוספות ומנעה ממנו להשכיר אותו בשכירות משנה.

טענות הצדדים:

1. התובעת, הבעלים של המושכר המצוי ברח' החבצלת 1 בירושלים הידוע גם כחלקה 29 בגוש 30052 (ייקרא להלן – "החנות"; "המושכר"). לטענת התובעת, הנתבע החזיק בחנות בדיירות מוגנת החל מיום 26.7.1973 בהתאם לחוזה שכירות (להלן-"חוזה השכירות", נספח א לכתב התביעה) אך מזה שנים נטש הנתבע את החנות ואינו עושה בה שימוש. כבר בחודש דצמבר 2004 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע בעילה של נטישה בת.א. 13867/04. ההליך, הסתיים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 12.3.06 (להלן – "הסכם פשרה" , נספח ב לכתב התביעה) במסגרתו היא התחייבה שלא להגיש תביעה לפינוי בעילת נטישה למשך 5 שנים, עד ליום 12.3.2011 והוסכם שדמי השכירות יועמדו על סך של 7,000 ₪ בכפוף להעלאות שיהיו לפי חוק הגנת הדייר, מיום 1.1.2007 ואילך.
2. התובעת טוענת כי בתיק שכירות (י-ם) 148/09 בבקשת הנתבע לשינוי מטרות השכירות הוא ביקש שיוקפאו דמי השכירות לשנת 2010. בקשתו זו נדחתה בהחלטה שניתנה ע"י כב' השופט שמעוני ביום 15.12.09 (נספח ד לכתב התביעה). למרות זאת ואף שנשלחה אליו דרישת תשלום ביום 28.12.2009 לשנת 2010 בסך 7,784 ₪, שילם לה הנתבע סך של 2,784 ₪ בשני תשלומים וסירב לשלם את יתרת החוב (דרישת תשלום , צורפה כנספח ג לכתב התביעה) וכן נמנע מתשלום דמי השכירות לשנת 2011 בסך 7,961 ₪ . בנוסף טענה התובעת כי החנות נטושה מזה שנים בהיעדר ניהול עסקו של הנתבע בה . מכאן התביעה לסילוק יד מהחנות בעילת נטישה ולסעד כספי בסך של 12,961 ₪ בגין חוב לדמי שכירות.

1. הנתבע טוען מנגד כי התביעה הוגשה מחמת בקשתו להורות על שינוי מטרת השכירות בחנות. הוא לא נטש את החנות כי אם משווק מערכות דודי שמש וחשמל מעסקו המצוי ומנוהל בחנות לרבות מתן שירותי אחריות ואחזקה לדודים. בשל החמרה במצבו הבריאותי בשנים 2001-2004 שגרם לו לקושי בנשיאת סחורה כבדה וקשיי נגישות לחנות בפריקת סחורה עקב שינויי תחבורה במרכז העיר, הוא שינה את דרך הפעלת החנות על מנת שיתאים לנסיבות אלו. הנתבעת מצידה, הערימה עליו קשיים לשינוי מטרות השכירות של החנות בסירובה לאפשר לו להפעילה לממכר דברי מזון או ההלבשה ובה בשעה הגישה את תביעתה בעילה של נטישה בניסיון להכשיל את הפעלת החנות.

1. בנוגע לעילת הפינוי באי תשלום דמי השכירות טוען הנתבע כי הוא עומד בהסכם הפשרה בתשלום דמי השכירות לשנים 2010-2011 שנמסרו לב"כ התובעת שהחזיר לו חלק ממנו מסיבותיו. לטענתו , בהתאם לדרישת התשלום מיום 28.12.2009 הוא העביר ביום 12.1.2010 את דמי השכירות עבור שנת 2010 אך התובעת משיקוליה היא, פרעה רק חלק מדמי השכירות בסך של 2,784 ₪ וסרבה לקבל את יתרת ההמחאות (נספחים 8-9 לכתב ההגנה). אף שלא נשלחה אליו דרישה לתשלום דמי שכירות לשנת 2011 הוא הגיע למשרדו של ב"כ התובעת ביום 26.6.11 על מנת להסדיר את התשלום ושוב, סורב ונמסר לו שההמחאות יוחזרו אליו הואיל ואינו עוד דייר מוגן (נספח 10 לכתב ההגנה). ביום 26.6.11 שלח אליו ב"כ התובעת מכתב לפיו ההמחאות ייפרעו בכפוף לכך שלא יהיה בגבייתם משום ויתור על טענות התובעת וככל שתתקבל תביעתה , יראו בכך משום תשלום על חשבון דמי השכירות הראויים (נספח 11 לכתב ההגנה). הנתבע סרב לתנאי שהוצע והשיקים לא נפרעו כי אם הוחזרו ביום 29.6.2011 (נספחים 12-13 לכתב ההגנה).
2. לחילופין טוען הנתבע כי ככל שתתקבלנה טענות התובעת לקיומה של עילת פינוי בגין נטישה או העדר תשלום דמי שכירות ובהתאם לנסיבותיו, יש להעניק לו סעד מן הצדק.

המסגרת הנורמטיבית :

1. התביעה הוגשה כתביעת פינוי בתא"ח והועברה להליך אזרחי רגיל בהסכמת הצדדים ובהתאם לכתבי הטענות, מהן עולה כי זכותו של הנתבע בחנות היא מכוח חוזה דיירות מוגנת שאינה מתבררת בהליך של תא"ח.

1. חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן – "החוק") קובע מה הן עילות הפינוי כאמור בסעיף 131 לחוק . עילת הנטישה , הוספה לפי הלכה פסוקה לרשימת עילות הפינוי. "עילת הנטישה היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק." (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה , פד"י מו (5) 758 ).

1. בבחינת עילת הנטישה , יש להתחשב בנסיבות השכירות, טיבה והשימוש במושכר (ע"א 264/76 יעקב מרקוס נ' "שלף" - שותפות מוגבלת (1977), פד"י לא(2) 622 ). העילה, מתבססת על יסוד אובייקטיבי-פיסי-עובדתי של נטישה ויסוד נפשי - סובייקטיבי בדבר הכוונה לשוב למושכר (רע"א 2183/05 הפטריארך היווני אורתודוכסי נ' עיריית ירושלים, פורסם בנבו). על התובע להוכיח שהדייר עזב את המושכר לחלוטין וכי אין בכוונתו לחזור עוד לנכס הן לפי היסוד האובייקטיבי של רצון לחזור והן לפי היסוד האובייקטיבי של סיכוי ממשי לחזרה למושכר. לא די ברצון ערטילאי לחזור למושכר כי אם ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים או בהסבר, המתיישב עם הסיכוי הממשי לחזור (ע"א 977/91 שם, עמ' 767; ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר , פד"י לז (2) 337, 346 ). הנטל מוטל על התובע להוכיח את עילת הנטישה ועל הנתבע, הנטל לסתור את אותן ראיות. ככל שנותר ספק בדבר קיומה של עילת הנטישה , תידחה תביעת הפינוי.

1. עסקינן, במושכר המשמש לבית עסק להבדיל מדירת מגורים אשר לגביה חזק יותר הקשר האישי בין שוכר דירת מגורים לדירה עצמה. בעל עסק, יכול לנהל את עסקו לא רק בעצמו כי אם גם ע"י שלוח ויש והיעדרות פיזית של הדייר המוגן מעסקו לא יהיה בה בהכרח כדי להביא למסקנה כי נטש את המושכר (ע"א 554/79 קוטלר נ. מירקשווילי, פד"י ל"ו (1), 810, 814). בדומה לכך, יכול ששימוש במושכר יהיה "פאסיבי" כדוגמת לצורך אחסון אשר אינו טעון נוכחות פיזית שכיחה מבלי שיהיה בכך כדי ללמד על נטישה (ע"א 264/76 , שם, עמ' 629). "בסופו של דבר, המסקנה, אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק, לפני שנוצרו העובדות המצביעות לכאורה על נטישה, מה הם הקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוואנטית, ובכללה התקופה שבה מתבררת התביעה" (ע"א 554/79 קוטלר נ. מירקשווילי, שם, עמ' 814 ).

המסכת העובדתית:

1. עסקינן בעניינינו בדייר, ששכר את החנות מהנתבעת במשך עשרות שנים וקרוב ל- 40 שנה. הנתבע, עשה שימוש בחנות במשך שנים רבות לממכר דודי שמש, אחזקה ומתן שירות תיקונים וחשמל. במרוצת שנות השכירות התגלעו מחלוקות בין הצדדים שהגיעה לפתחו של בית המשפט בתביעת פינוי קודמת בת.א. 13867/04 בעילת נטישה. סופו של אותו הליך בהסכם פשרה מיום 9.3.2006 שניתן לו תוקף של פסק דין לפיו התובעת, מנועה למשך 5 שנים מלהגיש תביעת פינוי בעילת נטישה כנגד הנתבע.

1. לא נסתרה טענתו של הנתבע בנוגע להידרדרות במצבו הרפואי בשנים 2001-2004 ושוב, בשנת 2008 שגרמה לו לקושי בתפקוד. לאור זאת, ביקש הנתבע מבית הדין לשכירות ביום 6.12.09 להרשות לו לשנות את מטרת המושכר למכירת מזון קל ומיצים (בתיק שכירות 148/09) משדחתה התובעת את בקשתו מבלי לפרט את נימוקיה (עמ' 13 לפרוטוקול). ביום 5.1.2012 התקבלה הבקשה ובית המשפט הורה על שינוי מטרת השכירות לממכר מזון, שתייה קלה ומיצים טבעיים. בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט י' שמעוני נאמר: "נראה על פניו, כי הנתבעת מעוניינת לקבל את החזקה במושכר ולא לאפשר לתובע להמשיך ולהשתמש במושכר, תהא המטרה אשר תהא."

1. לעניין הנטישה של החנות העידו מטעם התובעת מר עופר רחמים ומר חיים בן דוד. לדבריהם, בכל פעם שהגיעו לחנות היא הייתה סגורה ומאובקת ( עמ' 19 שורות 20-26 , עמ' 22 שורות 28-33 , עמ' 23 שורות 15-16 ו- 22). העדה מחברת החשמל העידה כי לפי רישומי חברת החשמל עולה כי היה קושי לבצע קריאת מונה החשמל הואיל והנכס היה נעול. החשבונות , בוצעו על פי רוב על פי הערכת צריכה (עמ' 6 שורות 17-27). מדובר על 263 קוט"ש בלבד לתקופה של 4 שנים (עמ' 7 שורות 5-10).

1. בתו של הנתבע לימור עמר העידה כי החל משנת 2006 ועד דצמבר 2009 הנתבע עבד באמצעות מענה טלפוני ולקוחות חוזרים (עמ' 24 שורה 30) עם היקף קטן של לקוחות (עמ' 25 שורה 15). לדבריה, בשנת 2008 הנתבע עבר ניתוח לב פתוח ולא חש בטוב (עמ' 24 שורה 31). לדידה, גם אילו היה הנתבע מצוי בחנות הדבר לא היה מועיל בהיעדר די לקוחות בשל כורח המציאות (עמ' 25 שורות 17-19).כך גם לדברי הנתבע, לא היה כדי להועיל בישיבתו בחנות : "הייתי יושב חנות וזבובים היו נכנסים לשם. לא היו אנשים. " לפיכך, בתו פנתה לעו"ד של התובעת כדי לשנות את מטרת השכירות (עמ' 30 שורות 8-14).

1. מהעדויות שהובאו לעיל כמו גם מצריכת החשמל מועטת , אני למדה כי הנתבע לא שהה פיזית באופן רצוף וקבוע בחנות כי אם לפרקים קצרים ובהפרשי זמן ארוכים האחד מהשני והאמצעי לניהול עסקו, היה בעיקר באמצעות הטלפון.
2. בהתאם לכך נדרשתי לשאלת קיומה של עילת נטישה לפי מבחניה כמובא לעיל בבחינת משקלה של הנוכחות הפיזית בחנות לצורך ניהול עסקו ממנה; הסיבות לצמצום נוכחותו בחנות ואם הוכחה כוונה לחזור לחנות בהפעלתה במתכונת אחרת, בנוכחות קבועה ורצופה בה לאור נסיבותיו האישיות.

1. העד מוטי בן שמחון העיד כי לנתבע יש מעגל לקוחות ואופי פעילותו לשיווק הדודים היה בקבלת הזמנות באמצעות הטלפון. לצורך ביצוע ההתקנות, הנתבע נעזר בשירותיו במשלוח צוותים מטעמו לבצע את העבודה והוא, מר בן שמחון, היה מקבל עמלה ( עמ' 28 שורות 9-29).
2. הנתבע העיד שבזמן שהיה חולה , בשנים 2008-2009 , החנות הייתה סגורה (עמ' 29 שורות 27-29) וכל החשבונות בגין אחזקת החנות, נשלחו לביתו (עמ' 29 שורה 19). לדבריו, אין בידו להרים דברים כבדים כגון דודי שמש (עמ' 30 שורה 16) ולכן, הוא לא עובד פיזית כי אם משיב לפניות טלפוניות לקבלת הזמנות לרכישת דודים (עמ' 30 שורה 27). לאור נסיבותיו, הוא פנה לבית הדין לשכירות בבקשה לשינוי מטרת השכירות (עמ' 30 שורה 16). זאת ועוד, האחריות לדודי השמש היא למשך 8 שנים והוא נדרש לתת שירות. לכן, תיקונים קטנים הוא עשה בעצמו בהיותו גם חשמלאי, אבל דברים כבדים הוא היה מעביר למומי (העד בן שמחון-מ.ל.) ובכלל, מי שביצע את העבודה בשנתיים האחרונות זה מומי (עמ' 30 שורות 29-33). כך גם, לפני שבועיים הוא העביר לו עבודות שקיבל דרך הטלפון (עמ' 33 שורה 16).
3. מהעדויות עולה כי עסקו של הנתבע הוא עסק פעיל אף שחוג לקוחותיו אינו גדול. העסק, מהווה מקור פרנסה עבורו, כפי שניתן גם ללמוד מעדותו של מר בן שמחון שמקבל מהנתבע עבודות התקנה של דודים שהוזמנו מהנתבע. כתובת עסקו של התובע היא בחנות וההזמנות, מבוצעות טלפונית מבלי שקיים צורך בנוכחות רצופה או קבועה שלו בחנות. כפועל יוצא, נימצא כי ההחזקה של הנתבע בחנות היא אמנם החזקה פאסיבית אך בה בשעה, הקונים פונים אליו לפי פרטי עסקו בחנות לרבות פרטי ההתקשרות אליו לשם ובפרט לקוחות ותיקים שלו , מתקופה בה היה בריא וכשיר לעבודה פיזית שאיפשרה לו לנהל את עסקו בהיקף מלא בחנות.

1. אין להתעלם ממצבו הבריאותי של הנתבע שעבר ניתוח לב פתוח ולפי עדותו מאז ובפרט לאחר אירוע חוזר בשנת 2008, הוגבלה יכולתו הפיזית אף שהוא כשיר לבצע עבודה בעלת אופי אחר המותאם למצבו הבריאותי.

1. פנייתו של הנתבע לבית הדין לשכירות בסוף שנת 2009 ברצונו לשנות את מטרות השכירות ולנהל חנות לממכר מזון קל ומיצים או הלבשה, מלמדת על כוונתו להשתמש בחנות בעתיד בהיקף רחב יותר אם יותאם השימוש בו ליכולותיו. בכך, יש משום אינדיקציה חיצונית אובייקטיבית בנוגע לזיקה של הנתבע לחנות, אף שנמנע ממנו שימוש במושכר בהיקף מלא בשל מצבו הבריאותי ואופי עבודה המתחייב לגביו, ללא נשיאת משאות כבדים שנכפה עליו עקב התדרדרות במצבו הפיזי. בית הדין לשכירות, הכיר במגבלותיו של התובע עקב מצבו הבריאותי וגילו המופלג, בהיותו בן 80 והשתכנע כי אין בידו להמשיך בעיסוק של ממכר מערכות חימום ודודי שמש (סעיף 5 לפסק הדין , הוגש ע"י הנתבע ביום 9.1.12). בהתאם לכך, נעתר בית הדין לשכירות לבקשת הנתבע וקבי כי הוא יהיה רשאי להשתמש במושכר "לממכר מזון, שתייה קלה ומיצים טבעיים ולא מעבר לכך".
2. בנסיבות אלו , למרות היעדר נוכחות פיזית של הנתבע בחנות כי אם לכל היותר, בביקורים בחנות לעיתים רחוקות הוכח כי בכוונתו לחזור ולהשתמש בחנות . לצורך כך , הוא פנה לבית הדין לשכירות משנדחתה פנייתו לב"כ התובעת, שיאות לאשר לו שינוי במטרות השכירות. בית הדין לשכירות נעתר לבקשתו על מנת לאפשר לו שימוש בחנות בהתאם למצבו הבריאותי וגילו המופלג. הוכח אם כן , רצונו הסובייקטיבי של הנתבע לחזור למושכר ולא נסתרה טענתו בדבר האפשרות לממש את רצונו מבחינה אובייקטיבית, משניתן פסק דין ששינה את מטרת השכירות כך שתתאים לנסיבותיו.
3. לפיכך, נדחית הטענה לקיומה של עילת נטישה.

תשלום דמי שכירות:

1. אין מחלוקת כי על פי הסכם הפשרה היה על הנתבע לשלם סך של 7,000 ₪ דמי שכירות לשנה בכפוף להעלאות על פי החוק. מוסכם גם כי ביום 28.12.09 נשלחה דרישת תשלום לנתבע לשלם 7,784 ₪ ( נספח ג' לכתב התביעה , עמ' 31 שורה 12). התובעת טוענת כי ביום 12.1.10 הגיע הנתבע הגיע למשרדו של בא כוחה עו"ד ד' טפרברג ושילם סך של 2,784 ₪ בלבד לדמי שכירות בשתי המחאות דחויות והוכח כי הוא סרב לשלם את היתרה בהתאם להסכם הפשרה (עמ' 17 שורה 6). רק כעבור שנה וחצי לאחר אותו מועד ביקש הנתבע ביום 26.6.2011 לשלם דמי שכירות בגין חוב העבר לשנת 2010 וכן לשלם דמי שכירות לשנת 2011 ( סעיפים 14-16 לסיכומי התובעת). הנתבע טוען מנגד, כי התובעת מסיבותיה היא סירבה לקבל ממנו את מלוא התמורה בעד דמי השכירות לשנת 2010 ופרעה רק 2,784 ₪ ואת יתר ההמחאות שהביאן לבא כוחה, היא סרבה לקבל ממנו (סעיף 44 לסיכומיו).

1. הנתבע העיד, כי עו"ד טפרברג לא רצה לקבל ממנו את מלוא דמי שכירות לשנת 2010 וכאשר הוא הגיע עם כל השיקים סירב לקבלם למעט שני שיקים. לדבריו, הוא הביא את כל השיקים ביחד ומסר אותם לידי עו"ד טפרברג, אבל הוא לא רצה לקבל ואמר שיקבל רק 2 הואיל והוא צריך לקבל את כולם מראש (עמ' 31 שורה 19 רישא). לשיטתו, 39 שנה הוא שילם את דמי השכירות בהמחאות דחויות ללא בעיה (עמ' 31 שורה 9) ומשעה שהוא הגיש את התביעה לבית הדין לשכירות, נפגע מכך להערכתו עו"ד טפרברג והתחיל להערים קשיים וסירב לקבל את יתרת השיקים (עמ' 31 שורות 14-20). לפיכך, הוא התקשר לבתו ודיווח לה על הסירוב והיא השיבה לו שאי אפשר להכריח אותו לקבל אותם . לכן הוא עזב את העניין (עמ' 31 שורה 30).
2. בדומה לכך העידה לימור עמר, שאביה התקשר אליה בזמן האירוע וביקש להתייעץ (עמ' 25 שורה 25) בשל הסירוב לקבל את ההמחאות ממנו. לדבריה, הנתבע הגיע עם 5-6 המחאות כעניין שבשגרה (עמ' 26 שורה 18) וביקש לשלם את דמי השכירות לשנת 2010 אך עו"ד טפרברג עמד על מתן המחאה לפירעון מידי ולא בשיקים דחויים (עמ' 26 שורות 1-3). לאור זאת, היא אמרה לאביה בשיחת טלפון שאין בידה לכפות עליו לקבל את ההמחאות (עמ' 26 שורה 24).
3. מנגד העיד עו"ד טפרברג ואמר כי את נושא דמי השכירות ופריסת התשלומים הוא מחליט על דעת עצמו ללא צורך בהחלטה מטעם התובעת כפי שהוא מוצא לנכון להחליט בהיותו ב"כ התובעת בין השאר לגביית דמי השכירות (עמ' 12 שורה 24). העד, שלל מכל וכל את גרסתו של הנתבע לפיה ביום 12.1.10 הוא מסר לו המחאות עבור כל יתרת דמי השכירות באומרו: "ההמחאות האלו מעולם לא נתנו במשרדי, לא לי ולא למזכירתי ולא לאף אדם מטעם התובעת" (עמ' 15 שורה 15). לדבריו, הנתבע אכן הגיע למשרדו אך "הביא שני שיקים על סך כולל של 2,784 ₪ ושני שיקים" (עמ' 16 שורה 30) . לכן, הוא ציין בפניו שעליו לתת שיקים על מלוא הסכום בהתאם לדרישות התשלום. הנתבע השיב לו על כך, שזה מה שבתו , שהינה עו"ד, אמרה לו לשלם (עמ' 16 שורה 32). לפיכך, הוא הוציא קבלה לנתבע (נספח 8 לכתב ההגנה) ורשם בה הערה שיש לשלם את דמי השכירות בהתאם למוסכם ולהפקיד את כל הסכום, כאשר תשלום באיחור מהווה הפרת הסכם. לדברי עו"ד טפרברג, כאשר הנתבע בא אליו ביום 26.6.2011 עם ההמחאות לשנת 2010 ו-2011 הוא סירב לקבלן בגלל שהוגשה תביעת פינוי (עמ' 15 שורות 23-24). הוא לא שלח לנתבע דרישת תשלום לדמי שכירות לשנת 2011 הואיל ומבחינתו, מי שלא משלם דמי שכירות קמה כנגדו עילת תביעה והוא לא שולח לו הודעת תשלום (עמ' 14 שורות 28-31). לאחר דין ודברים עם הנתבע עקב סירובו לקבל את ההמחאות באיחור , השאיר הנתבע במשרדו חלק מההמחאות. הוא צילם אותן והחזירן מידית לעוה"ד של הנתבע (עמ' 15 שורה 26).
4. הנתבע, לא הביא ראייה בתמיכה לעדותו על המצאת המחאות מעבר לאלו שנישארו במשרדו של עו"ד טפרברג ואין בעדות בתו כדי ללמד על הבאתן בהיעדרה ממעד המסירה במשרדו של עו"ד טפרברג. התנהגותו של עו"ד טפרברג מלמדת כי אכן נמסרו לו המחאות אך הללו הוחזרו לנתבע . לפיכך, ככל שהיו המחאות נוספות כגרסת הנתבע, צפוי שעו"ד טפרברג ינהג גם בנוגע אליהן בדרך בה נהג לגבי המחאות אחרות שנעשה ניסיון למסור לו אותן, קרי: לקבלן , לצלם אותן ולהחזירן לנתבע. משלא עשה כן , יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת ולסתור את גרסת הנתבע על מסירת שיקים נוספים . זאת ועוד, הוכח כי הנתבע לא ביקש לשלם את דמי השכירות כמתחייב ממנו, בפרט בנוגע לחוב העבר לשנת 2010 שכן הוא מסר לב"כ התובעת שני שיקים למועד דחוי וסרב לשלם במזומן או בשיק לפירעון מידי . בהתאם לכך, נרשמה על אתר הערה של עו"ד טפרברג כנגד ביצוע התשלום שיש בו משום הפרת ההסכם .
5. יתירה מכך, הנתבע נמנע מלבצע פעולות נוספות על מנת לשלם את דמי השכירות במלואם כגון: משלוח מכתב כנגד הסירוב לקבל את יתר ההמחאות לפי שיטתו וצירופן למכתב או בהפקדת דמי השכירות בחשבון לטובת התובעת. בנוסף, הנתבע, לא שילם את דמי השכירות לשנת 2011 , כי אם ביום 26.6.2011 בניגוד להסכם הפשרה ולחוזה השכירות. אי משלוח מכתב לדרישת תשלום ע"י ב"כ התובעת, אין בו כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לתשלום דמי השכירות והיה עליו לדאוג לכך במועד מוקדם יותר. בהתאם לאמור, הוכח כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות כסדרם ולפי הסכומים שהיה עליו לשלמם לפי הסכם הפשרה וחוזה השכירות. בכך, קמה לתובעת עילת פינוי כנגד הנתבע.

סעד מן הצדק:

1. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע: "על אף קיומה של עילת הפינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי, באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו". סעד מן הצדק נגזר מדיני היושר ולפיכך הוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט במימושו. בית המשפט, ייעתר למתן סעד מן הצדק , אם שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה וכאשר, שורת הצדק מצדיקה הימנעות מפינוי (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום , פ"ד ל"ד(2) 208) ע"א (י-ם) 303/73 יעקובוב נ' מדינת ישראל פד"י כ"ח (1)539, בספרו של ד' בר אופיר , סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, 2005, עמ' 181). בנוסף, יש לבחון את התנהגותו של הדייר והתנהגות המשכיר לרבות טיב המושכר, אם הוא דירה או בית עסק לרבות בחינת מצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי הנוקשה של עילת הפינוי . הסעד, לא ניתן מתוך רחמים כי אם מבטא איזון נכון בין הפרותיו של השוכר מחד גיסא, ותוצאות הפינוי מאידך גיסא (ע"א 143/55 דוד היזנר נ' שלמה קילנסקי פ"ד י"א (1) 17 בעמ' 23; ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני פ"ד כח (2) 549).
2. בעניינינו, מדובר בחנות שהוא בית עסק שהנתבע ניהל בה את עסקו במשך קרוב ל- 40 שנה. אמנם, במקרה בו הפינוי הוא של דירת מגורים שמשמעותו הוצאת משפחה מביתה, יש התחשבות מיוחדת על מנת למנוע את התוצאה החמורה, במתן סעד מן הצדק (ע"א (חיפה) 1605/00 עמראן עבד אלהאדי נ' שפיק ח'וריה, פורסם בנבו , ניתן ביום 2.9.02). יחד עם זאת, קיימת זיקה חזקה של הנתבע לחנות לאחר עשרות שנים בהן הוא עשה שימוש בחנות. כמו כן, הוכח רצונו להשתמש בחנות למרות גילו המבוגר ומצבו הרפואי הלקוי ומניעת הסעד ממנו, תמנע ממנו להפעיל עסק בהתאם לרשות שניתנה לו ולהתפרנס ממנו.
3. בחנתי את טיבה של ההפרה , משכה וחומרתה בנוגע לתשלום דמי השכירות. מדובר במקרה ראשון של אי תשלום דמי שכירות שהגיע לפתחו של בית המשפט שכן, תביעת הפינוי הקודמת, הוגשה עקב טענת נטישה כפי שעולה לכאורה מהסכם הפשרה. אין חולק כי במשך כ- 39 שנה דמי השכירות שולמו כסדרם והוכח כאמור כי הנתבע עשה ניסיון לתקן את ההפרה במסירת שיקים, דחויים אמנם לב"כ התובעת שסרבה לקבלם (לרבות משלוח באמצעות בא כוחו לב"כ התובעת מיום 26.6.11 ) . מצינו ברע"א 359/88 הרי שטרנפלד נ' עזבון המנוח באובן חסון ז"ל, פורסם במאגר נבו , ניתן ביום 18.1.94 מפי כבוד השופט ברק : " כאן נזכיר רק כי המגמה העולה פסיקתו של בית משפט זה בנוגע למתן סעד מן הצדק בשל פיגור בתשלום דמי שכירות היא כי אם אי התשלום הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש יזכה הדייר לסעד (מ' בייסקי 'הפעלת סעד מן הצדק בחילוטי שכירות' הפרקליט כג' 238, 241והאסמכתאות שם). כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת הנטיה תהיה שלא להעניק את הסעד (ראה ע"א 143/55הייזנר נ' קלינסקי, פ"ד יא' 17, בעיקר דברי השופט גוייטין בעמ' 23וכן "א 11/63רייב נ' לוי, פ"ד יז(2) 1311)."
4. הנתבע, לא הפר באופן שיטתי את חיובו לשלם דמי שכירות ובהתאם לכך, הוא לא נזקק
5. בעבר למתן סעד מן הצדק, במסגרת תביעת הפינוי הקודמת שהוגשה נגדו. מנגד, התובעת
6. שמה לה למטרה לפנות את הנתבע המושכר כפי שניתן ללמוד מסירובה, ללא הנמקה, לכל
7. שינוי במטרת השכירות יהא אשר יהא (כמובא בפסק הדין בתיק השכירות ).
8. לפיכך, למרות קביעתי לפיה קיימת עילת פינוי ניתן לנתבע סעד מן הצדק בכפוף
9. לעמידתו בתנאים למתן הסעד כמפורט להלן:

1. 1. בהתאם לקביעותיי בגוף פסק הדין בנוגע לאי תשלום דמי השכירות ובהתחשב
2. בהתעקשותו של הנתבע למסור שיקים דחויים לשכר דירה וסירובו לדרישה לפרוע את
3. החוב בתשלום במזומן או בשיק לפירעון מידי , אני מתנה את הסעד בתשלום לתובעת
4. בסך של 8,000 ₪ בלבד לאור נסיבותיו האישיות.
6. 2. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע בתשלום החוב לדמי שכירות לתקופת השכירות מושא
7. התביעה בסך של 12,961 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום
8. התשלום בפועל .

36. ככל שלא ימלא הנתבע אחר חיוביו כאמור בסעיף 35 לעיל תוך 30 יום מהיום , אני מורה לו

לפנות את החנות מכל אדם וחפץ תוך 45 יום מהיום ולהחזיר את החזקה בה לידי התובעת.

37. הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

עותק יישלח לצדדים.

ניתן היום , י"ב כסלו תשע"ג , 26 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.