1. במועד הרלבנטי לתאונה נשוא תביעה זו, 28.11.10, היתה התובעת הבעלים של רכב מסוג

סיטרואן מ.ר. 72-439-36 (להלן: "הסיטרואן") ואחיה, מאיר סמינה (להלן: סמינה") היה מי שנהג ברכב באותה עת.

2. בעדותו בבית המשפט, טען סמינה כי באותו היום, הוא נסע מכיוון רח' הרברט סמואל לכיוון כיכר המשטרה בחדרה, וכי בחצותו את צומת הרחובות הרברט סמואל – רמב"ם, כשהאור ברמזור שבכיוון נסיעתו היה ירוק, הוא הבחין לפתע ברכב הנתבע 1, אשר נסע מולו בצומת, פונה שמאלה (את מקום התאונה וכיווני הנסיעה של כלי הרכב, שרטט סמינה – ת/1).

לגרסתו, מיד כשהוא הבחין ברכב הנתבע 1 נכנס אל הצומת באופן המתואר לעיל, הוא עצמו "ברח טיפה ימינה", אך לא הצליח למנוע את הפגיעה ברכבו.

3. לשאלות נציגת נתבעת 2, המבטחת את רכב הנתבע 1, השיב סמינה כי הוא נסע במהירות נמוכה של כ- 20 קמ"ש בנתיב הימני בכביש וכי רכב הנתבע 1 פגע בצד השמאלי של הסיטרואן, בהיותו בנתיב זה. לשאלה כיצד הוא מסביר את העובדה שהסיטרואן ניזוקה בחלקה הימני, השיב סמינה: "אני ברחתי כדי לא לפגוע בעצמי עוד, ברחתי טיפה שמאלה".

4. אכן גרסתו של סמינה נשמעה מבולבלת בכל מה שנוגע להתנהגותו בכביש מרגע שהבחין ברכב הנתבע 1 ולמיקום הפגיעה בסיטרואן ואולם, תצלומי הסיטרואן וחוות דעת השמאי מלמדים בבירור על פגיעה בחלק הימני של חזית הסיטרואן - עובדה המלמדת על כך שברגע הפגיעה "ברח" סמינה שמאלה ולא ימינה.

5. לתמיכת גרסתו בנוגע לאופן בו ארעה התאונה, ביקש סמינה להעיד את מר שחר בוסובסקי, (להלן: "בוסובסקי") אשר היה עד ראיה לתאונה זו. בוסובסקי סיפר כי הוא חצה את הכביש, באותה הצומת, ברגל, כשאור הרמזור בכיוון חצייתו היה ירוק, ואף אם במחצית שלו היה אדום, הרי שהוא זוכר בבירור כי במחצית השניה של מעבר החציה לפניו, דלק אור ירוק להולכי הרגל. רכב הנתבע 1, שאותו הוא לא ראה קודם לכן, הגיע מאחוריו, מימין (ר' השרטוט – ת/2) ולכן ברור שאור הרמזור בכיוון נסיעתו של רכב זה, שפנה שמאלה, בדיוק אל אותו מעבר חציה, היה אדום. לדבריו, גם את הסיטרואן בה נהג התובע, הוא לא ראה לפני התאונה ואולם לטענתו הוא זוכר שראה אותו "רוצה לברוח" וכי התאונה ארעה כשהסיטרואן באלכסון.

בוסובסקי סיפר כי הוא ניגש אל התובע ואמר לו שלא ידאג כי אם האור במעבר החציה היה ירוק, הרי שהאור בכיוון נסיעת הנתבע 1 היה באותה עת, אדום. לדבריו, נתבע 1 היה מאוד עצבני ואמר לו שלא יתערב.

6. התובעת עצמה, שלא היתה במקום ובשעת התאונה, ביקשה לומר לפרוטוקול כי היא מכירה את מקום התאונה היטב וכי הרמזור בכיוון נסיעת נתבע 1 בצומת הוא רמזור קצר שנהגים רבים טועים בו. עוד ביקשה היא לומר כי בשעה שהרמזור להולכי הרגל במעבר החציה ירוק, האור ברמזור שבכיוון נסיעת נתבע 1, חייב להיות אדום.

7. נתבע 1 טען מצידו, הן בכתב ההגנה שהוגש מטעמו והן בעדותו בבית המשפט, כי הוא אכן נסע ברח' רמב"ם וביקש לפנות שמאלה בצומת, שיש בה, בכיוון נסיעתו, שני רמזורים. אחד הרמזורים מורה לנסיעה ישר בצומת והאחר מורה לנסיעה שמאלה. לדבריו, הוא הבחין באור הירוק ברמזור המורה ישר, המתין לאור הירוק ברמזור המורה שמאלה ורק אז פנה, אלא שהתובע, אשר לטענתו, נסע באדום, הגיע ממולו ב"ספיד" והתנגש בצד האחורי של רכבו.

8. הנתבעים לא צרפו לכתב ההגנה, חוות דעת או תצלומים כלשהם, שילמדו על הנזק שנגרם לרכב הנתבע 1, כתוצאה מהתאונה. היה זה עד הראיה שאמר כי ראה שכב זה נפגע בגלגל האחורי.

9. במצב דברים זה, לאחר ששמעתי את הצדדים ואת עד הראיה, עיינתי בחוות דעת השמאי שהוגשה מטעם התובעת, בתצלומי הפגיעה בסיטרואן ובשרטוטי מקום התאונה ת/1 ו-ת/2, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה, רובצת הן על נתבע 1 והן על התובע.

10. מן העדויות ששמעתי אני מסיקה כי נתבע 1, ככל הנראה, אכן נכנס אל הצומת באור אדום ויתכן שעשה כן, מבלי משים, לנוכח התחלפות האור ברמזורים המוצבים בכיוון נסיעתו, בזה אחר זה. יחד עם זה, אף אם התובע נכנס אל הצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, עדיין חלה גם עליו חובת זהירות (מכח תקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961), שאם היה עומד בה, אפשר שהיה מונע את התאונה, או לפחות מקטין את הנזק.

10. הנני מקבלת, אם כן, את התביעה בחלקה, תוך הטלת 65% מהאחריות להתרחשותה על

נתבע 1 ו- 30% על סמינה אשר נהג באותה עת ברכבה של התובעת.

11. לנוכח הראיות המלמדות על תשלום סך של 9,001 ₪ בגין תיקון הנזק לרכב התובעת, 800 ₪ לשמאי ו- 372 ₪ ירידת ערך (סה"כ 10,173 ₪), התוצאה היא שהנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 6,612 ש"ח בתוספת 400 ₪ הוצאות משפט, סה"כ 7,012 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח את פסק הצדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.