1. התובעת הגישה תביעה כספית כנגד גלבוע און ליין 004 בע"מ (להלן:"הנתבעת").

בכתב התביעה המתוקן ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין הפרת חוק שיוויו הזדמנויות בעבודה, הפרשי שכר, תוספת ותק, פיצוי בגין אובדן קצבת הפנסיה, הפרשי פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ואי עריכת שימוע, אובדן השתכרות עתידית ועוגמת נפש. בנוסף, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר ו/או ריבית והצמדה מיום הזכאות ועד למועד התשלום בפועל. בסך הכל עתרה התובעת לחייב את הנתבעת ב-306,492 ₪.

2. במסגרת כתב הגנה מתוקן שהגישה הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה שכן התובעת לא פוטרה מחמת אפליה וללא שימוע, זכויותיה שולמו לה, ולעניין תשלום יתרת הפיצויים התובעת היא זו אשר סירבה לחתום על מסמכים מתאימים לשחרור הכספים. לגרסת הנתבעת, מדובר בתביעה סרק מנופחת.

3. להלן העובדות הצריכות לעניין:

א. הנתבעת הינה חברה בע"מ, המאוגדת כדין ועוסקת במתן שירותי אבטחה, שמירה וניקיון.

ב. התובעת, ילידת 1948 (בת 63 בעת הגשת התביעה), תושבת מושב גדיש ביישובי התענך, עבדה אצל הנתבעת בניקיון החל מיום 1.9.2000 ועד ליום 31.1.10, קרי 9 שנים ו-5 חודשים. מקום עבודתה האחרון היה בבית ספר במושב דבורה.

ג. התובעת עבדה על בסיס שעתי ובמשרה חלקית.

ד. התובעת הייתה עובדת טובה שעבדה לשביעות רצון מעסיקיה.

ה. בינואר 2010 (הצדדים חלוקים באשר למועד המדוייק) קיבלה התובעת מכתב סיום עבודה הנושא תאריך 1.1.10 בו הודע לה על סיום עבודתה החל מיום 31.1.10.

4. ראיות שנשמעו בדיון:

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של אשר עמוס (להלן:"אשר"), שהיה האחראי על כוח האדם בנתבעת והממונה על התובעת, וכן תצהירו של מר רז חינגלי (להלן:"רז"), מנכ"ל הנתבעת ובעל מניות בה. כן הוגש תמליל הקלטה שצורף לתצהירו של רז ובו שיחה בין רז לבין מר רמי פרץ (להלן: "רמי"), אשר משמש כאב בית הספר עמק יפה. רמי לא זומן לעדות.

המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם.

5. נסיבות סיום העבודה של התובעת:

לטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה. הנתבעת טענה כי הייתה שותפה עם החברה הכלכלית גלבוע ונדרשה בעת הרלוונטית לבצע קיצוץ רוחבי בהעסקת עובדי ניקיון במוסדות החינוך. לפיכך, הנתבעת החליטה על שינוי מצבת כוח האדם בבית הספר במושב דבורה, שבו עבדה התובעת יחד עם שתי עובדות נוספות של הנתבעת. התובעת עודכנה על הקיצוץ הצפוי והוצע לה לעבוד בבית ספר עמק יפה, הקרוב יותר לביתה, אולם היא סירבה לכך וביקשה לקבל מכתב פיטורים, וכך פעלה הנתבעת.

באשר לנסיבות פיטוריה העידה התובעת כי "אשר עמוס הביא לי את המכתב, הוא פיטר אותי, תוך כדי שטיפה בכיתה עם סמרטוט ביד, במקביל בשער הראשי של בית הספר, הוא היה ברכב, ראה אותי נכנסת, הוא בא אליי וזרק לי את המכתב, אמרתי שיש לי שנה כדי לצאת לפנסיה והוא לא התייחס אלי" (ראו ע' 18 ש' 8-10 לפרוטוקול. בכל מקום בו לא צויין אחרת ההפנייה היא לפרוטוקול הדיון).

אשר העיד כי מסר לתובעת את מכתב הפיטורים עת נפגש עמה בבית הספר בו עבדה, לקח אותה למקום בו שכן חדר האוכל הישן, סיפר לה על הקיצוצים וכי לא יוכל להמשיך להעסיקה במתכונת של 5 שעות עבודה באותו בית ספר. לדבריו, הוא לא התכוון לפטר את התובעת אלא להעביר אותה לבית ספר אחר, עמק יפה. מכתב הפיטורים נמסר לתובעת מיד לאחר שהנתבעת הוציאה אותו (ע' 23-24) ולבקשת התובעת: "הודעתי לה שאני רוצה להעביר אותה לבית ספר עמק יפה, וביקשתי אישור מאב הבית, נתתי לו את השם והוא אמר לי הלוואי, והיא אמרה לי שאעזוב אותה, שאין לה כוח ושאתן לה מכתב פיטורים, מאחר ואני מכיר אותה, אמרתי שלא משחקים איתה, זה היה אולי יום או אחרי יומיים מהשיחה הראשונה שלנו שמסרתי לה מכתב פיטורים. אני לא כותב מכתב פיטורים. ביקשתי שיוציאו לה מכתב כי היא לא רוצה לעבוד" (ראו ע' 24 ש' 10-14).

לתיק בית הדין הוגש מזכר מיום 15.12.09 (נ/1) שנרשם על ידי אשר וכותרתו: "מזכר/שימוע לגברת כהן חסיבה". במזכר כתב אשר כי נפגש עם התובעת, הסביר לה על הקיצוץ הצפוי, הציע לה לעבור לעבוד בבית ספר עמק יפה באותו היקף משרה, אולם היא סירבה בטענה כי היא עייפה ומעוניינת להפסיק לעבוד אצל הנתבעת.

כאשר נשאל האם כתב את המזכר ביום 15.12.09 השיב: "כמה ימים אחרי השיחה הראשונה, התהליך הזה של קיצוצים לא הודיעו לנו היום וזה היה תהליך, שיחה ראשונה, להגיד למנהל שהיא רוצה לעבור מקום, שיחה שנייה, שיחה שלישית, זה היה צריך להתבצע בתחילת שנה, כל פעם שבאתי לבית הספר חיפשתי את התובעת וישבתי איתה" (ראו ע' 25 ש' 1-3).

מגרסתו של אשר עולה כי טרם מתן מכתב הפיטורים לתובעת היו שיחות בניהם, וכי התובעת לא קיבלה את מכתב הפיטורים בהפתעה אלא ידעה במה מדובר, עת הוצא לבקשתה. יש לציין כי אותן שיחות עליהן העיד אשר לא הוזכרו בכתב התביעה ואף לא בתצהיר שהוגש מטעמו.

מכתב הפיטורים אינו מפרט את סיבת הפיטורים ואת הנסיבות שקדמו לו. מרגע שנמסר לתובעת מכתב פיטורים, עובר הנטל לנתבעת להוכיח אחרת, וכי המכתב לא משקף את האמת.

התובעת העידה שלא הוצע לה לעבור לעבוד בבית ספר עמק יפה (ראו ע' 18 ש' 21-23, ע' 20 ש' 1-5).

אשר העיד שהציע לתובעת לעבוד בבית ספר עמק יפה, אולם היא סירבה לכך וביקשה מכתב פיטורים (ראו ע' 24 ש' 10-13), בטרם ההצעה נפגש עם התובעת כשהודיע לה שהשיחה איתה נוגעת לצמצומים (ראו ע' 25 ש' 19). אשר העיד שנסע לביתה של התובעת על מנת לשוחח איתה, שאין לה טלפון נייד וכי המקום היחיד בו הצליח להשיג אותה היה בבית הספר (ראו ע' 25 ש' 13-18). לא התרשמנו שניכר קושי רב בהשגת התובעת כך שניתן היה להשיגה רק בבית הספר.

רז העיד שדן יחד עם אשר בעניינה של התובעת ובגלל שהיא עובדת טובה ומחמת גילה הוחלט לשבצה בבית ספר עמק יפה, אשר נמצא קרוב יותר לביתה מבית הספר במושב דבורה (ראו ע' 32-33).

הנתבעת הגישה תמליל הקלטה שצורף לתצהירו של רז ובו, לכאורה, שיחה בין רז לבין רמי, אשר משמש כאב בית הספר עמק יפה. מהתמליל עולה כי אשר דיבר עם רמי על האפשרות שהתובעת תעבור לעבוד בבית הספר עמק יפה וכי רמי רצה בכך. רמי לא זומן לעדות, כך שדבריו, כפי שעולים בתמליל, הינם "מפי השמועה". איננו סבורים כי יש להידרש לתמליל זה. גם רצונו הלכאורי של רמי בקליטת התובעת לעבודה בבית הספר עמק יפה אין בו כדי להוכיח שהוצע לתובעת לעבור לעבוד בבית ספר זה. לפיכך, אין בתמליל זה נפקות לענייננו, הגם שתמוה בעניינו מדוע הצטרכה הנתבעת להקליט את רמי ללא ידיעתו, כשיכלה להזמינו למתן עדות. מעבר לצורך יצויין כי התמליל מציג באופן בולט שאלות מדריכות ומכוונות.

גרסתה של התובעת בעניין זה הייתה אמינה עלינו. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת ביקשה לקבל מכתב פיטורים ולמעשה התפטרה, כך גם לא הוכח שהוצע לתובעת לעבוד בבית ספר עמק יפה, וגם אם הייתה כוונה כזו, היא לא הועברה באופן ברור לתובעת. משכך היא, אנו קובעים כי התובעת פוטרה מעבודתה.

6. הודעה מוקדמת:

מכתב סיום העבודה נושא תאריך 1.1.10 ובו נכתב כי מועד סיום העבודה ביום 31.1.10.

לטענת התובעת, על אף המועד הנקוב במכתב הפיטורים, המכתב הועבר אליה על ידי אשר בסמוך ליום 20.1.11, כך שלא קיבלה הודעה מוקדמת על פי חוק.

התובעת העידה שאשר הגיש לה את מכתב הפיטורים, וכי: "הוא מחליט, הוא כתב את המכתב בראשון לחודש, 10 ימים לפני התוקף" (ראו ע' 18 ש' 12). כשנשאלה באיזה יום אשר מסר לה את המכתב השיבה: "לא זכור לי באיזה יום, לא בתאריך המכתב, שבוע לפני תוקף המכתב" (ראו ע' 18 ש' 14). כך גם העידה כי עבדה עד לסוף חודש 1/2010 (ראו ע' 18 ש' 16).

בכתב התביעה נטען כי המכתב הועבר לתובעת בערך 20 יום לאחר המועד הנקוב בו. בעדותה, כאמור, העידה על 10 ימים לפני התוקף (התכוונה ל-10 ימים לפני סיום העבודה הנקוב במכתב). לאחר מכן, כפי שעולה מעדותה, העידה כי המכתב נמסר לה שבוע לפני התוקף (לפני המועד הנקוב לסיום העבודה). התובעת העידה שלא זכור לה באיזה יום ניתן לה המכתב, ומכאן ניתן להבין את הפער בין 10 ימים לשבוע שעולה בעדותה, אולם לא מצאנו כי מדובר בסתירה מהותית בהתייחס לזמן שחלף ממועד פיטורי התובעת.

אשר העיד כי מסר לתובעת את מכתב סיום העבודה ביום 1.1.10 (ראו ע' 24 ש' 20-25).

עדותה של התובעת אמינה עלינו בעניין זה, ולאור מכלול הראיות בתיק, היא עדיפה עלינו על פני עדותו של אשר. אנו מקבלים את גרסת התובעת המיטיבה עם הנתבעת, לפיה המכתב התקבל אצלה לאחר 20 ימים מהמועד המצויין על גביו.

החישוב בכתב התביעה איננו נכון והוא מתבסס על שכר שעתי בסך 24.82 ₪ ומכאן, שכר חודשי בסך 2,606 ₪. סכומים אלה אינם משקפים את שכרה האמיתי של התובעת. השכר החודשי הקובע (כמו גם השכר הקובע לפיצויי פיטורים) הוא 2,174.16 ₪ (ממוצע של 12חודשי העבודה האחרונים). לפיכך, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום עבור 20 ימי הודעה מוקדמת (2/3 מחודש מלא) בסך של 1,449.44 ₪ (2/3 x 2,174.16).

7. פיטורים שלא כדין, ללא עריכת שימוע:

לטענת התובעת, היא לא זומנה בכתב לשימוע ולא נערך לה כלל שימוע. התובעת לא ידעה כי יש בכוונת הנתבעת לפטרה. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בגין אי עריכת שימוע בפיצוי בסך של עשר משכורות.

לטענת הנתבעת, התובעת כלל לא פוטרה אלא התפטרה עת סירבה לעבודה שהוצעה לה בבית ספר עמק יפה וביקשה לקבל מכתב פיטורים. משכך היא, לא היה כל צורך בשימוע.

כפי שקבענו לעיל, התובעת פוטרה. לא שוכנענו שהוצע לתובעת לעבור לעבוד בבית ספר עמק יפה, שסירבה לכך וביקשה מכתב פיטורים. הנתבעת לא הוכיחה קיומו של שימוע כדין. הנתבעת היא חברה שמעסיקה מספר לא קטן של עובדות ניקיון ואם הפסיקה את עבודת התובעת באותו מקום שבו היא עבדה תקופה ארוכה, היה עליה לדאוג להצעה מתועדת. על הנתבעת היה לזמן את התובעת עת הוחלט על סיום עבודתה באותו מקום, באופן מסודר ולא תוך כדי עבודה, להציע לה הצעת העבודה החילופית ולשמוע את טענותיה בעניין. משלא הוכח שכך נעשה, יש בכך פגם בהליך הפיטורים, המצדיק לקבוע פיצוי כספי.

בהתחשב בוותק שצברה התובעת בעבודתה, בשכרה, ברקע שקדם לפיטוריה ובמהות הפגם, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין רכיב זה.

8. האם פיטוריה של התובעת נבעו מאפליה על רקע גילה:

אחת השאלות הנתונות להכרעה היא האם התובעת פוטרה מחמת גילה ועל כן, האם היא זכאית לפיצוי – ללא הוכחת נזק, בשל אפלייתה.

בפסק דין שניתן לאחרונה בע"ע (ארצי) 14705-09-10‏ יוסף מוצפי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (16.5.2012) נסקרה בחוות דעתה של כב' השופטת וירט-ליבנה התפתחות הכרת עיקרון איסור האפליה מחמת גיל בחקיקה ובפסיקה בישראל:

"בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון לאורך השנים, נדונה פעמים רבות סוגיית ההפליה מחמת גיל, במסגרת הזכות לשוויון ועילות ההפליה הקבועות בחוק השוויון.

כך נקבע בפסיקה, כי הפלייתו של עובד מבוגר היא קשה במיוחד, יש בה השפלה ופגיעה בכבודו כאדם, והיא שוללת מעובדים ותיקים תנאים מינימאליים שיאפשרו להם לחיות בכבוד. היעדר אפשרות למצוא עבודה חדשה על רקע גיל עלול להיות כרוך באובדן זהות, קשרים חברתיים וסטאטוס חברתי [ראו דנג"ץ 4191/97 רקנט - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד (5)369 (2000), להלן גם דנג"ץ רקנט; ע"ע 1414/01 מפעלי ים המלח – משה ניסים (ניתן ביום 18.3.04); בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן – בית הדין הארצי לעבודה (ניתן ביום 28.4.11); בג"ץ 104/87 נעמי נבו – בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד (4) 749 (1990)].".

באשר לסוגיה זו, ראוי לצטט את הדברים הבאים מפסיקתו של הנשיא בדימוס אהרון ברק בבג"ץ 10076/02 ד"ר יורי רוזנבאום נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 12.12.2006, להלן גם פסק דין רוזנבאום), בזו הלשון:

"הפליה זו באה לידי ביטוי בהקשרים שונים, כגון בתנאי קבלה נוקשים, באפשרויות קידום מוגבלות ובגילאי פרישה מוקדמים. היא מבטאת לרוב את עיגונם של סטריאוטיפים באשר למגבלות הגוף והרוח של האדם המבוגר. זאת, בלא שלדברים יהיה לרוב בסיס רציונאלי או ענייני. הפליה זו פוגעת בכבוד האדם המופלה. הוא חש כי הוא נבחן על-פי גילו ולא על-פי כישוריו ויכולותיו...

ההפליה פוגעת בחברה בכללותה. היא מנציחה דעות קדומות והבחנות קבוצתיות שאבד עליהן הכלח. היא מוותרת על תרומתם, על יצירתיותם ועל יצרנותם של אנשים רבים בעלי ניסיון ויכולת. בשנים האחרונות גוברת ההכרה בחומרת פגיעתה של ההפליה מחמת גיל ובצורך לשנותה...".

באשר לנטל הראייתי, קובע סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 (להלן:"חוק שוויון הזדמנויות בעבודה"):

(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –

....

(2) לעניין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".

אין חולק, ואף לא טענה הנתבעת, כי היה בהתנהגות התובעת או במעשיה סיבה לפיטוריה. התובעת הייתה עובדת טובה, מנוסה ומסורה. לכן, פועלת הפיכת הנטל הראיתי על הנתבעת, להוכיח כי היא לא פעלה תוך אפליה פסולה.

לפי עדות התובעת, העדיפה הנתבעת להעסיק עובדות צעירות (ראו ע' 17 ש' 17) ולכן, גילה קבע את גורלה והיווה שיקול מרכזי בהחלטה לפטר אותה.

ברם, אשר העיד כי כתוצאה מקיצוצים שהכתיבה המועצה המקומית (ראו ע' 26 ש' 7-8), שמספקת לנתבעת את העבודה, לא ניתן היה להעסיק את התובעת במתכונת של 5 שעות ביום, אלה אם תועבר לבית ספר עמק יפה (ראו ע' 23 ש' 31, וכן ע' 24 ש' 1-2).

כן העיד אשר כי יחד עם התובעת פוטרו שתי עובדות ניקיון נוספות, שאחת מהן היא אשתו של אחיו, ואת שלושתן החליפו עובדות בנות מיעוטים שמועסקות דרך קבלן (ראו ע' 23). לטענתו, שתי העובדות האחרות שפוטרו לא היו עובדות טובות, היו תלונות על תפקודן ולא יכל להשאיר את התובעת לנקות את בית הספר לבד. אשר העיד כי קיצצו את שעות העבודה בבית הספר מ-16 שעות ל-14.5 שעות ביום, כך שנותרו 4 שעות לכל עובדת ושעתיים וחצי נוספות למשמרת בוקר. לפי עדותו, כששאל את התובעת אם היא מוכנה לעבוד בשתי משמרות גם בבוקר וגם בצהריים בבית הספר במושב דבורה – היא סירבה (ראו ע' 26 ש' 11-18). עניין תפקודן של שתי העובדות הנוספות שעבדו עם התובעת וכן ההצעה לתובעת לעבוד בשתי משמרות לא עלה בכתב ההגנה ואף לא בתצהירו של העד. לפיכך, אנו סבורים כי משקלה של העדות בנקודות אלו, נמוך.

לטענת הנתבעת, הסיבה לסיום עבודת התובעת בבית הספר במושב דבורה נעוצה בקיצוצים. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעת. העובדה שבמקום התובעת ושתי עובדות נוספות החלו לעבוד עובדות אחרות דרך קבלן – אין בה כדי לאיין את הקיצוץ הנטען, ומכל מקום לא הוכח כך. לפיכך, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת בעניין זה.

בנוסף, לתצהירו של רז צורפה רשימה של אוכלוסיית עובדי הנתבעת בעת הרלוונטית. המדובר בעובדים מבוגרים, אשר חלק מהם מבוגר מהתובעת. נתונים אלה לא נסתרו.

יש לציין כי התובעת עצמה התקבלה לעבודה כאשר היא הייתה לקראת גיל 54 ותקופת העבודה הייתה 9 שנים ו-5 חודשים. אם הנתבעת פעלה במדיניות של אפליה כלפי עובדים מבוגרים, היא לא הייתה מקבלת את התובעת לעבודה, בגיל לא צעיר.

לאור האמור, אנו בדעה כי הנתבעת הצליחה להרים את הנטל הראיתי שהוטל על כתפיה – הוכח שהתובעת פוטרה עקב קיצוצים בבית הספר מטעם החברה הכלכלית גלבוע ולא תוך אפליה מטעמי גיל.

9. הפרשי שכר ותוספת ותק:

התובעת טענה כי הנתבעת לא קיימה את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האחזקה והניקיון (להלן:"ההסכם הקיבוצי") ולא שילמה לה שכר התחלתי בגובה 50% מהשכר הממוצע במשק לחלק ב-20. התובעת התבססה על סעיף ט' 1 להסכם הקיבוצי.

התובעת לא הוכיחה שההסכם הקיבוצי חל. לפיכך, איננו מקבלים טענה זו.

בנוסף, התובעת טענה כי היא זכאית לתוספת ותק של 1.5% מהשנה השנייה ובכל שנה באופן מצטבר, כך ששכר התובעת במועד פיטוריה היה אמור לעמוד על סך של 24.82 ₪ לשעה ובפועל קיבלה סך של 20.70 ₪. את ההפרש בסך 4.12 ₪ יש להכפיל במספר שעות העבודה בשבע השנים האחרונות לעבודת התובעת. הנתבעת הכחישה את טענת התובעת, אולם בסיכומיה צויין כי בגין תוספת ותק זכאית התובעת ל-35 אג' לשעה בלבד.

החובה לתשלום תוספת הוותק נקבעה בצו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה (בתוקף מיום 1.11.79) (להלן:"צו ההרחבה"), אולם, הסכומים שבצו ההרחבה נקובים בלירות, סכומים שאינם רלוונטיים היום. לא הוצגה בפנינו כל הוראת עדכון מלירות לשקלים חדשים. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את זכאות התובעת לתוספת ותק. יחד עם זאת, כפי שעולה מסיכומי הנתבעת, שהם בבחינת "הודאת בעל דין", יש לחייב בתוספת ותק בשיעור של 35 אג' לשעה בלבד. בתצהירו הצהיר רז כי תוספת ותק בשיעור זה הינה בכפוף לטענת התיישנות, שלא הועלתה בכתב ההגנה. טענת התיישנות היא טענה דיונית אותה יש להעלות בהזדמנות הראשונה. הנתבעת לא עשתה כן ולכן איננו מקבלים טענה זו. כך גם, הנתבעת לא התייחסה לשעות העבודה שבוצעו בפועל.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בתוספת ותק עבור השנים 2004-2010. בטפסי 106 שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובעת עבדה 6,356 שעות בשנים אלו (בכתב התביעה נכתב כי בשנת 2010 התובעת עבדה 105 שעות. מטופס 106 עולה כי היא עבדה 155 שעות אולם איננו פוסקים מעבר למה שנתבע).

לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת בגין רכיב זה סך של 2,224.6 ₪ (0.35 ₪ x 6,356 שעות).

10. פיצוי בגין אובדן קצבת פנסיה:

בכתב התביעה המקורי טענה התובעת כי היה על הנתבעת לבטח אותה בקרן פנסיה מיומה הראשון בעבודה, קרי מיום 1.9.00, אולם בפועל היא בוטחה רק בחודש 12/05, באיחור של 5 שנים ושלושה וחודשים. לפיכך, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת להפריש לקרן הפנסיה את הסכומים, כפי שהיה עליה לעשות בתקופה זו.

בכתב התביעה המתוקן, ולאור טענת התיישנות שהעלתה הנתבעת, שונה הסעיף כך שבמקום הדרישה להפריש את הסכומים שלא הופרשו, דרשה התובעת לפצות אותה בגין אובדן קצבת פנסיה מגיל 65 ועד לגיל 82 (תוחלת החיים הממוצעת לנשים), וזאת בגין אותה תקופה של 5 שנים ושלושה חודשים בה לא הופרשו עבור התובעת כספים לפנסיה ולפיצויים. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בגין רכיב זה בסך של 106,284 ₪. לחילופין, ביקשה התובעת לקבוע סכום פיצוי בהתאם לשיקול דעת בית הדין.

התובעת צירפה לתצהירה חוות דעת רואה חשבון מטעמה, אשר חישבה את הפסדי קצבת הזקנה הצפויים לתובעת. על פי חוות הדעת, עקב אי ביצוע ההפרשות לקרן הפנסיה מבטחים נגרם לתובעת נזק של 32,664 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. החישוב בחוות הדעת התבסס על כל שנות עבודת התובעת.

עורך חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת לא התייצב להעיד, לפיכך, ביום 9.9.12 ניתנה החלטה לפיה יש לראות ב"חוות הדעת" תחשיב מטעם התובעת.

על פי ההלכה הפסוקה, "בבוא בית-הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל... רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי-העברת התשלומים..." (דב"ע שן/66-3 שקריאת נאצר - צבי רחמים פד"ע כ"ב 13, 16 ; וראה לענין זה גם דב"ע נב/3-40 רחל פדידה ואח' - סטיב וייז ואח' פד"ע כ"ה 87, 91 ; דב"ע נג/8-6 רני טלמור ואח' - מדינת ישראל - משרד הביטחון פד"ע כ"ו 535, 546 ; דב"ע נד/3-243 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ פד"ע כ"ח 83, 86).

בנסיבות הקיימות לא ניתן להפריש למפרע תשלומים עבור התובעת למבטחים, ולכן זכאית התובעת לנזק אם ובמידה שנגרם לה, כתוצאה מהפרת חובתה החוזית של הנתבעת להפריש עבור התובעת את התשלומים לקרן פנסיה. חובה זו מקורה בצו ההרחבה. הנזק על הפרה זו שווה לסכום ההפרשות שהייתה צריכה הנתבעת להפריש לקרן הפנסיה עבור התובעת (דב"ע נה/3-215 מחמוד חג'ראת - מוסך הנוצץ בע"מ (לא פורסם).

על פי צו ההרחבה הייתה הנתבעת חייבת להפריש לקרן הפנסיה 6% משכרה הכולל של התובעת עבור פנסיה ותגמולים.

כתב התביעה הראשון, בו נתבע רכיב הפנסיה, הוגש ביום 4.5.11. לפיכך, תקופת ההתיישנות תהא 7 שנים קודם ליום הגשת כתב התביעה, קרי החל מחודש 5/2004 (כולל).

התובעת טענה כי היא בוטחה בפועל רק בחודש 12/05, רז אישר בעדותו נתון זה (ע' 29 ש' 21-28). מכאן, שיש לחייב את הנתבעת בגין החודשים 5/04 (כולל) ועד 11/05 (כולל). אנו מקבלים את השכר הקובע שהוגש בתחשיב התובעת ("חוות הדעת" מטעמה) עבור חודשים אלה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,673.64 ₪ בגין רכיב זה (6% מהשכר הקובע).

11. הפרשי פיצויי פיטורים:

התובעת עתרה בכתב התביעה לתשלום של 19,065 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים (לאחר קיזוז סך של 5,475 ₪ הצבורים לטובתה בקרנות מנורה ואיילון). חישוב התובעת התבסס על שכר ממוצע שאמור היה להשתלם לה לולא קופחה זכותה לשכר התחלתי ולתוספת ותק, לפיכך החישוב נערך לפי בסיס שעתי של 24.82 ₪ (ולא 20.70 ₪ כמופיע בתלושי השכר) כפול 105 שעות עבודה בממוצע לחודש.

הנתבעת טענה כי התובעת התבקשה מספר פעמים לחתום על מסמכים מתאימים, אשר החתימה עליהם הכרחית בטרם תשלום יתרת הפיצויים. התובעת לא חתמה, וברגע שתחתום על המסמכים יועברו אליה מלוא כספי הפיצויים. בנוסף, תחשיב הפיצויים המופיע בכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם תלושי השכר, והתחשיב הנכון הוא התחשיב שהוגש מטעם הנתבעת.

כפי שקבענו לעיל, איננו סבורים כי שכרה השעתי של התובעת אמור להיות 24.82 ₪. לפיכך, חישוב התובעת בטעות יסודו. כך גם חישוב הנתבעת לעניין פיצויי פיטורים, כפי שבא לידי ביטוי בהודעתה מיום 16.11.11, איננו מקובל עלינו, שכן איננו מתייחס לשנה האחרונה לעבודת התובעת.

השכר הקובע לפיצויי פיטורים הינו ממוצע של 12 חודשי העבודה האחרונים, קרי 2,174.16 ₪. התובעת עבדה 9.41 שנים. לאור האמור, היא זכאית לסך של 20,458.8 ₪ בגין רכיב זה (מסכום זה יקוזזו הסכומים שנצברו לזכות התובעת לפיצויים בקופות השונות אם הם ישוחררו לזכותה, נכון למועד הקובע לתשלום – 1.2.10).

12. דמי הבראה:

התובעת טענה כי לא שולמה לה קצובת הבראה עבור השנים 2004-2007 וכן עבור שנת 2009, לפיכך היא זכאית ל-14 ימי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה, לפי 351 ₪ ליום, לפי 60% משרה. בסך הכל, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת ב-2,948 ₪. התובעת ציינה כי בשנת 2008 שולמה לה קצובת הבראה בסך 500 ₪ ובשנת 2010 שולמה לה קצובת הבראה בסך 2,561 ₪. התובעת ביקשה לראות בסכומים ששולמו לה בשנת 2008 ו-2010 תשלום עבור שנים קודמות.

בהודעה מיום 16.11.11 שהגישה הנתבעת על פי החלטת בית הדין, פירטה את הסכום ואופן החישוב בגין רכיב דמי ההבראה. לטענת הנתבעת, בשנתיים האחרונות לעבודת התובעת שולמו לה סכומים בגין רכיב זה. בנוסף, שולם לתובעת סך של 2,561 ₪ בסיום עבודתה.

תקופת ההתיישנות בגין רכיב זה הינה 7 שנים. אנו מקבלים את טענת התובעת, בהתבסס על טפסי 106 שהוגשו על ידה, לפיה לא שולמה לה קצובת הבראה עבור השנים 2004-2007 ו-2009. איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה הסכומים ששולמו לתובעת הינם עבור השנתיים האחרונות לעבודתה. שעה שלא שולמה לתובעת קצובת הבראה בשנים 2004-2007 ו-2009 יש לראות התשלום שנתקבל בשנים 2008 ו-2010 בגין שנים אלה. לפיכך, אנו בדעה כי התשלום שנתקבל בשנים 2008 ו-2010 הינו בגין חוב עבר ולא עבור השנתיים האחרונות לעבודת התובעת.

בהתאם לצו ההרחבה, התובעת הייתה זכאית ל-35 ימי הבראה עבור כל השנים 2004-2007 ו-2009 (בהתאם לאחוז המשרה). הנתבעת שילמה לתובעת עבור 14 ימים, כך שלזכות התובעת נותרו 21 ימים שלא שולמו לה עבור שנים אלו. על אף האמור, ניתן לפדות הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודת התובעת, קרי, התובעת זכאית ל-14 ימי הבראה.

אנו מקבלים את החישוב שהציגה הנתבעת, בהודעתה מיום 16.11.11, אשר התבסס על היקף משרה מדוייק, שווי יום הבראה ו-7 ימי זכאות לשנה. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 2,561 ₪ בגין רכיב זה.

13. חופשה שנתית:

התובעת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית לפדיון חופשה של 72 ימים (עבור השנים 2007-2010) בשווי של 8,529 ₪ (לאחר קיזוז 5,796 ₪ אשר שולמו לה בגין המרת חופשה).

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי רכיב זה שולם לתובעת כדין וכי התובעת חרגה בחישוביה מתקופת ההתיישנות החלה בעניין.

הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד -

"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/3-7 נחום לבון נ' מ.ת.מ. תעשייה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584).

בענייננו, לפי דבריו של רז, הנתבעת החלה לנהל פנקס חופשה משנת 2008 (ע' 31 ש' 10). פנקס החופשה לא הוצג בפנינו.

אומנם, מעיון בתלושי השכר שצורפו עולה כי שולמו לתובעת כספים בגין "המרת חופש". בעדותו העיד רז כי "המרת חופש זה כסף שנתנו לעובדת בגין ימי חופש שהיא צברה, ולא יצאה לחופש" (ע' 30 ש' 25). כשנשאל אם התובעת ניצלה חופשות בפועל השיב "היא ניצלה חופשות בפועל באופן חלקי, כי לא עבדה 365 יום. את בית הספר לא מנקים כל יום, את החופשה או שהיא קיבלה בניצול או בתור סעיף שנקרא המרת חופש, זה בעצם כסף שניתן לה בגין יום חופשה המגיע לה" (ע' 30 ש' 29-31). כשנשאל אם מדובר בניצול איך זה מופיע בתלוש השיב: "מופיע בהורדה, במקרה שלה היא קיבלה כסף" (ע' 30 ש' 33). רז השיב שהוא נוטה להסכים שהסכומים ששולמו לתובעת שולמו לה רק כפדיון חופשה (ע' 31 ש' 6).

מעדותו של רז עולה שהכספים ששולמו לתובעת בגין חופשה שולמו לה כפדיון חופשה ומבלי שיצאה לחופש בפועל.

בע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (2006) (להלן: "פס"ד מרחיב") נפסק בעניין זה:

"דין ערעור המערער בנושא זה להתקבל. נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית תשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן. הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה היא, כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו. במקרה כזה ישלם לו המעביד את פדיון יתרת ימי החופשה שלא הספיק לנצל בתקופת עבודתו. מסקנת הדברים היא שלא היה מקום לקזז את פדיון החופשה שזכאי לו המערער בתמורת הימים ששולמו לו כ"פדיון חופשה" בתקופת עבודתו מבלי שיצא כלל לחופשה בימים אלה".

כפי שעולה מפס"ד מרחיב, תשלום כספים לעובד, במהלך תקופת עבודתו, בגין חופשה ומבלי שיצא לחופשה, עלול לסכן את המעביד בתשלום כפול, קרי, גם באותו תשלום ששילם לעובד וגם תשלום פדיון חופשה בסיום העבודה. פדיון חופשה ישולם רק עם סיום העבודה ומבלי שניתנה לעובד החופשה המגיעה לו. במקרה זה המעביד ישלם לעובד את פדיון יתרת ימי החופשה שלא הספיק לנצל בתקופת העבודה.

התובעת נשאלה בעדותה באשר להמרת חופש בחודש 8/08 ועל כך השיבה: "המרת חופש קיבלתי חופש. עברתי אשפוז עם סחרחורות" (ראו ע' 19 ש' 25). כשנשאלה האם קיבלה כסף על חופשים השיבה: "לא זכור לי שיצאתי לחופש. הייתי באה עם דלקת ריאות לעבודה. עבדתי כל פעם" (ראו ע' 19 ש' 29). במענה לשאלה האם קיבלה פדיון חופשה השיבה: "לא זכור לי, פעם כן, פעם לא. לא יודעת מה היה לפני שלוש שנים" (ראו ע' 19 ש' 31).

הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח ניצול ימי חופשה בפועל. לפיכך, אנו סבורים כי אין לקזז את הכספים ששולמו לתובעת בגין "המרת חופש", למעט הסך של 5,796 ₪ אשר קוזז בכתב התביעה.

התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום עבודתה, בנוסף לזכאות בשנה השוטפת.

התובעת מתבססת בדרישתה לעניין מספר ימי החופשה על פרק יא' 1 להסכם הקיבוצי, אולם כפי שקבענו, התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם קיבוצי החל על הנתבעת (כך גם התובעת מתבססת על שבוע עבודה בן שישה ימים, דבר אשר לא הוכח על ידה). התובעת מפנה גם לצו ההרחבה, שם מופיעים ימי הזכאות בסעיף יב' 7(2) (לפי שבוע עבודה בן חמישה ימים), ולענייננו: עבור שנת 2007 – 17 ימים, עבור שנת 2008– 23 ימים, עבור שנת 2009 – 23 ימים, עבור שנת 2010 – יום אחד. סך ימי החופשה להם זכאית התובעת: 64 ימים.

שווי יום חופשה הינו שכר העבודה היומי הממוצע (הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה במספר 90) כפול במספר ימי החופשה.

64 ימי חופשה לפי 94.3 ₪ (שכר העבודה היומי הממוצע)) = 6,035.2 ₪.

לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,035.2 ₪ בגין רכיב זה.

14. דמי חגים:

התובעת עתרה לתשלום דמי חגים עבור השנים 2004-2009 (מפאת התיישנות), כאשר לטענתה היא זכאית ל-41 ימי חג בסכום כולל של 8,157 ₪.

הנתבעת טענה כי על פי כל דין התובעת לא הוכיחה דרישתה לדמי חגים.

בנספח ה' לכתב התביעה פורטו ימי חג בגינם על הנתבעת לשלם לתובעת. פירוט זה הינו לפחות ראשית ראיה מטעם התובעת. לפיכך, עובר נטל ההוכחה לנתבעת, אשר מצידה בחרה להסתפק בכתב הגנתה בתגובה לקונית: "עפ"י כל דין לא הוכיחה התובעת עתירתה לימי חגים". לא הוכח שהתובעת נעדרה ללא רשות ביום שלפני או ביום שאחרי החג, או שמדובר בחגים שנפלו ביום המנוחה של התובעת.

41 ימי חג לפי 152.7 ₪ (שכר אחרון 3,208.5 ₪) = 6,260.7 ₪.

לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,260.7 ₪ בגין רכיב זה.

15. אובדן השתכרות עתידית ועוגמת נפש:

לטענת התובעת, אלמלא פיטוריה שלא כדין הייתה ממשיכה ועובדת עד גיל הפנסיה לכל הפחות, לפיכך נגרם לה נזק של אובדן השתכרות לפחות עד לגיל 65. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בשכר של שנתיים בגין אובדן השתכרות עד למועד פרישה בסך של 62,544 ₪.

התובעת לא הצביעה על מקור משפטי או עובדתי עליו נשענת תביעתה לעניין אובדן השתכרות. בנוסף, לא הוכיחה שאין בידיה למצוא עבודה, ואם פעלה לשם כך. גם אם התובעת איננה עובדת בשלב זה, איננו סבורים כי התנהלותה של הנתבעת מהווה את הגורם לכך. לאור האמור, אנו בדעה כי דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

כמו כן, התובעת טענה בכתב התביעה כי נסיבות פיטוריה החמורות והפרת עיקרון תום הלב מצדיקים פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪.

באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, נקבע בעניין דב"ע (ארצי) נג/99-3 משרד החינוך – מצגר, פד"ע כו 563:

"בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על ניזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני – והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה".

נסיבות פיטוריה של התובעת לא מצדיקות לחייב בפיצוי בגין עוגמת נפש. אנו דוחים את התביעה בגין רכיבים אלו.

16. פיצויי הלנת שכר:

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר ו/או ריבית והצמדה מיום הזכאות ועד למועד התשלום בפועל.

לגבי התיישנות של פיצויי הלנת השכר קובע ס' 17 א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958:

"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן בית הדין האזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 יום לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת התיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)".

בענייננו, תקופת ההתיישנות היא בת שנה מהמועד רואים את השכר כמולן. לאור תאריך סיום העבודה (31.1.10) ותאריך הגשת התביעה (4.5.11), התביעה בגין פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה.

לאור זאת, יש לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.

17. סיכום:

לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:

1. סך של 1,449.44 ₪, בגין הודעה מוקדמת, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
2. סך של 5,000 ₪, בגין פיטורים שלא כדין ללא עריכת שימוע, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
3. סך של 2,224.6 ₪, בגין תוספת ותק, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
4. סך של 1,673.64 ₪, בגין אי הפרשה לפנסיה, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.12.05 ועד למועד התשלום בפועל.
5. סך של 20,458.8 ₪, בגין הפרשי פיצויי פיטורים, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
6. סך של 2,561 ₪, בגין דמי הבראה, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
7. סך של 6,035.2 ₪, בגין פדיון חופשה שנתית, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.
8. סך של 6,260.7 ₪, בגין דמי חגים, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.10 ועד למועד התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה נדחים.

18. בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. יחד עם זאת, התובעת תשלם לנתבעת סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות שנפסקו לחובת התובעת בהתאם להחלטה מיום 8.12.11 ובזיקה להסכמת ב"כ הנתבעת מיום 28.3.12 לגביית ההוצאות בסוף ההליך.

19. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום כ"ג חשוון תשע"ג, 8/11/12, בהעדר הצדדים.

מירית