בפני בקשת המדינה לפי סעיף 37 לפקודת הסדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה" ), להורות מה יעשה בתפוס (רכב באגי אשר הורכב בבנייה עצמית (להלן: "הבאגי").

בקצרת היריעה, הבאגי נתפס ביום 14.1.11 ע"י משטרת ישראל בעקבות חשד לביצוע עבירה באמצעותו בקשר עם תיק משטרה פ"ל 38-8/2011.

ביום 05.05.11 הוגש כתב אישום לבימ"ש בקשר עם העבירה אשר בוצעה באמצעות הבאגי.

ביום 31.10.12 ניתן גזר דין כנגד הנאשם לאחר שהודה במיוחס לו בכתב האישום. מספר ימים לאחר הקראת גזר הדין ביקשה המדינה להורות על השמדת הבאגי.

ב"כ הנאשם, הוא המשיב בבקשה הנדונה התנגד לבקשה בין היתר מהטעם שזו הועלתה לראשונה בעל פה, לאחר מתן גזר הדין, מבלי שהתביעה הביעה עמדה לעניין זה במקביל להגשת כתב האישום.

ב"כ התביעה הודיעה כי תשקול עמדתה בענין הגשת בקשה בכתב ואכן זו הוגשה , ב"כ המשיב הגיב בכתב והתקיים דיון במעמד הצדדים.

אין חולק, כי למשטרת ישראל הייתה סמכות לתפוס את הבאגי.

אין חולק, כי הבאגי לא הוגש כראייה ואולם יש ליתן את הדעת לכך שבחלק ג' של כתב האישום שכותרתו ראיות התביעה, סעיף 1 לחלק זה צוין "מזכר תפיסת הרכב" כחלק מראיות התביעה.

הואיל והמשיב הודה, לא נזקקה התביעה להציג את הראייה בבית המשפט. ( תמונה של הבאגי הוצגה לעיון בית המשפט במהלך הדיון ).

ב"כ המשיב טוען, כי אין להיענות לבקשה הואיל והחזקת הבאגי אינה עבירה על החוק גם אם אין לו רישיון מתאים.

ב"כ המשיב מציין כי למשיב ובני משפחתו תחביב לאסוף כלי רכב לצורכי אספנות והוא מבקש להורות על החזרת התפוס כדי שיצורף לרכבי האספנות שברשות המשפחה.

ב"כ המשיב הפנה לכך שמשטרת ישראל לא הגישה בקשה להחזקת תפוס בהתאם לסעיף 34 לפקודה הנ"ל ואף לא בקשה להאריך את התקופה להחזקת התפוס בהתאם לסעיף 35 לפקודה הנ"ל ולכן מבקש שלא להיענות לבקשה בשלב זה של ההליך.

עוד טוען ב"כ המשיב, כי על אף שאין חולק כי המשיב ביצע עבירה הנוגעת לנהיגה בבאגי הוא סבור שלא היה מקום לתפוס אותו כפי שלא נוהגים לתפוס כלי רכב באמצעותם מתבצעת עבירת תעבורה.

ב"כ המשיב גורס כי היענות לבקשה תהווה כפל עונש.

באשר לפן המניעתי טוען ב"כ המשיב כי הנאשם הגיע לפתחו של בית המשפט בגין שימוש שלא כדין בבאגי זו הפעם הראשונה ולכן יש , להחזיר לו את הבאגי על מנת שיצרפו לכלי הרכב שהמצוים בחזקתו ובחזקת בני משפחתו לצרכי אספנות ולא להתייחס אליו כאל מי שהפר אמון או החלטה שיפוטית הנוגעת לשימוש בתפוס.

לחילופין ב"כ המשיב הציע ליתן החלטה בדבר פירוק חלק מסוים מהתפוס, לדוגמא "סטרטר" או מנוע על מנת שלא יאפשר את אותו השימוש שנעשה בו קודם לתפיסתו.

ב"כ המשיב מבקש לעשות אנלוגיה מההלכה שנקבעה בבש"פ 6686/99 עובדיה אליהו נ' מדינת ישראל , כב' השופטים ט. שטרסברג כהן , י. טירקל , ע.ר זועבי ( 22.05.2000).

ב"כ המבקשת הדגישה את הסיכון הכרוך בהשבת התפוס למבקש נוכח השימוש שעשה בו בעבר.

ב"כ המבקשת סבורה כי אין ליתן במשיב אמון זאת נוכח תוכן הודעתו של המשיב שנמסרה במשטרה ממנה עולה כי מדובר בתחביב ארוך שנים בו המשיב נוסע בשטח עם הילדים ובני משפחתו וכך חשף גם אותם לסיכון . עוד נטען כי הואיל והמדובר בהרכבה עצמית של הבאגי לא ניתן לאיין את המסוכנות הכרוכה בהישנות העבירה גם אם יפורק אך חלק מסוים ממנו ואין ערובה כי לא יורכב מחדש .

דיון

המשיב נהג בתפוס שהינו "כלי רכב" שהורכב בבנייה עצמית מחלקי רכב שונים . לתפוס אין לו רישיון רכב, הווה אומר כשירותו ובטיחותו לא נבדקו ע"י הגורמים המקצועיים המוסמכים של רשות הרישוי.

נהיגה "ברכב" שכשירותו ובטיחותו לא נבדקו טרם עלייה על הכביש מהווה סיכון הן לנהג והן למשתמשים בדרך.

טענת המשיב , כי סמך על כך שבפעמים שעוכב ע"י שוטרים לבדיקות, כשנהג בעבר בבאגי המדובר לא נאמר לו דבר על איסור לעשות בו שימוש, גם כשהרכיב עליו בני משפחה, לא יכולה לסייע לו.

ראשית, אי ידיעת החוק אינה הגנה.

שנית, גם אם בעבר היתה העלמת עין מביצוע העבירה ( ואין באמור כדי לקבוע שאכן היתה העלמת עין) אין בכך כדי לסתור החזקה שהמשיב שיש לו ותק בנהיגה, יודע כי אין לנהוג ברכב כשלהו שאין לו רישיון רכב תקף קל וחומר כשאין רישיון רכב כלל ומעולם לא היה .

שלישית, בית המשפט מתקשה להאמין שהמשיב אשר בנה את הבאגי אינו יודע ו/או אינו מבין כי אסור לעשות בו שימוש לצורכי נהיגה.

כמי שמחזיק כלי רכב לצורכי אספנות אמור המשיב לדעת את הוראות הדין ולהקפיד על קיומן ככל שהן נוגעות לכל כלי הרכב המצויים ברשותו במסגרת זו , במיוחד אם הוא מבקש לשמור על הבאגי כחלק מקניינו.

העובדה כי המשיב נהג את הבאגי ואף הרכיב עליו בני משפחה הרבה פעמים לפני מועד האירוע בו נתפס ובגינו הורשע בעבירות נשוא אותה נהיגה מלמדת, כי אין המדובר בכשל יחיד וחריג וכי המשיב חשף הן את עצמו והן את בני משפחתו לסיכון עקב נהיגה בכלי שלפי טבעו הוגדר בפסיקה לא אחת "כנשק מסוכן". בפסיקה ההתייחסות הייתה לכלי רכב שיש לו כשירות לעלות על הכביש, קל וחומר כשעסקינן בכלי שעלה על הכביש מבלי שעבר מבחני כשירות ומבלי שיש לו רישיון רכב כנדרש על פי הדין.

יש להבחין בין תפיסת חפץ לאיסור אחזקה בו . לנגד עיני בית המשפט זכות הקניין שזכתה להגנה חוקתית בחוק כבוד האדם וחירותו.

על בית המשפט לבחון את התכלית לתפיסת החפץ ולערוך איזון בין ההגנה על זכות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי למנוע ביצוע עבירות באמצעות החפץ המאפשר ביצוען כדי למנוע פגיעה שרירותית או פגיעה במידה העולה על הנדרש.

שלוש תכליות עיקריות עשויות לצמוח ממתן הסמכות לתפיסת חפץ: "תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות, תפיסה למטרת חילוט, תפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט" (עיין: ספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים" חלק ראשון הליכים שלפני משפט ב', הדין בראי הפסיקה, תשס"ח – 2008 עמ' 715-716 ובש"פ 6886/99 שאוזכר לעיל).

דיון בבקשה כיצד לנהוג בחפץ הינו דיון כבכל בקשה במישור הפלילי.

על בית המשפט לשקול בין היתר אם אחזקת הרכב או השימוש בו אסורים או חייבים בהיתר ואם יש עניין מיוחד לציבור בחילוטו או בהשמדתו.

בהפעלת שיקול הדעת על בית המשפט לבחון את סוג העבירה, טיב החפץ שנתפס, הזכות הקניינית והאינטרס הציבורי למנוע הישנות העבירה. הרשימה אינה סגורה (עיין: בש"פ 6686/99 הנ"ל).

במקרה דנן, לב ליבה של העבירה הוא עצם השימוש בתפוס קרי עצם הנהיגה בבאגי להבדיל מביצוע עבירת נהיגה אחרת הנוגעת לאופן הנהיגה .

אמת ונכון שהמבקשת לא הגישה בקשה לפי סעיף 34 לפקודה ואולם גם אם התפוס לא מוגש כראייה יש סמכות ליתן צו כאמור בסעיף 34 לפקודה הנ"ל, אם נעברה עימו עבירה או הוגש כנגד אדם משפט על עבירה שביצע "באותו חפץ או לגביו" (סעיף 37 לפקודה הנ"ל).

ההפניה לסעיף 34 לפקודה משמע שלבית המשפט הסמכות לצוות מה יעשה בחפץ "הכל בתנאים שיקבעו בצו" (עיין: סעיף 34).

המילים "רשאי בימ"ש לצוות כאמור בסעיף 34" שצוינו בסעיף 37 לפקודה הנ"ל משמע גם לצוות על חילוט.

סעיף 34 אליו מפנה סעיף 37 מאפשר חילוט גם ללא הרשעה.

מכל מקום החילוט כפוף להוראות סעיף 39 לפקודה.

סעיף 39 לפקודה קובע, כי ניתן ליתן צו בדבר חילוט חפץ שנתפס בנוסף על כל עונש שרשאי בית משפט להטיל "...אם אדם הורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

סעיף 39 (ג) לפקודה קובע "צו חילוט לפי סעיף זה יכול שינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע".

לא עולה מלשון הוראות הפקודה הנ"ל שיש הכרח להגיש בקשה "מה יעשה בתפוס" רק בד בבד עם הגשת כתב אישום . ניתן להעלות את הבקשה גם בשלב מאוחר יותר של ההליך ואף לאחר הינתן גזר דין.

באשר לבקשה גופא אף שאחזקת החפץ המדובר, כשלעצמה, אינה מקימה עבירה השימוש בו לצורכי נהיגה מהוה עבירה. ולכן ולאחר שבחנתי את אופי העבירות בהן הורשע המשיב בתיק העיקרי, השימוש שעשה בחפץ, שהוא לב ליבה של העבירה, פוטנציאל הסיכון הטמון בשימוש בכלי שהורכב באופן עצמאי ללא בחינת כשירות טרם עלייתו לכביש, דברי המשיב על כך שעשה שימוש בבאגי מספר פעמים לפני מועד האירוע עם בני משפחתו מבלי לדאוג לביטחונם נוכח סיכון הטמון בכך תוך זלזול בהוראות המחוקק אשר נועדו להסדיר תנועת כלי רכב תקינים בכבישים במטרה לשמור על שלום הציבור בדרכים , מלמדים כי יש קושי ליתן אמון במשיב. השבת התפוס לאחזקתו, כפי שהוא , אינה מתיישבת עם אחת התכליות שבבסיס התפיסה – תכלית מניעתית.

תחביבו של המשיב ובני משפחתו לאסוף כלי רכב לצורכי אספנות אינו מסייע למשיב במקרה דנן נוכח העובדה שהודה כי השימוש שנעשה בחפץ לא היה כשל יחיד וחריג.

ואולם נוכח הצורך לאזן בין צורכי הציבור ובין זכויות הפרט ועל מנת שלא לפגוע מעבר למידה בזכות הקניין הריני מורה כדלקמן :

1. התפוס יפורק לחלקים ע"י משטרת ישראל . הפירוק יעשה תוך 60 יום מיום קבלת ההחלטה במשטרת ישראל .
2. החלקים המפורקים יושבו למשיב בכפוף לכך שהמשיב יחתום על התחייבות על סך 10,000 ₪ למשך 3 שנים, שימנע מהרכבת הבאגי מחדש ו/או משימוש בבאגי שאין לו רישיון רכב כדין.
3. אם המשיב אינו מעוניין בחלקים של הבאגי המפורקים ימסור על כך הודעה בכתב תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. והיה והמשיב ישלח הודעה כאמור בסעיף זה תהא המבקשת רשאית להשמיד את חלקי התפוס .

זכות ערר כחוק .

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים .

ניתנה היום, כ' שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.