עניינו של פסק דין זה הינו בתביעות (שאוחדו) שהגישו בני זוג (להלן: התובעים בהתאמה) לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו להם לטענתם בעקבות אלימות שוטרים שהופנתה כלפיהם באירוע מיום 25/10/06.

1. רקע כללי:
2. גרסאות הצדדים קוטביות באשר להשתלשלות העניינים באירוע המתגלגל נשוא התביעה, אולם חילוץ עיקרי העובדות היבשות מעלה את התמונה הכללית הבאה:
3. ביום 25/10/06 מעט אחר חצות עשו את דרכם התובעים (שהיו באותה עת מאורסים), לביתם בעיר טייבה לאחר ביקור קרובי משפחה. התובע הוא זה שנהג ברכב.
4. בקטע כביש 57 לכיוון מזרח נסע באותה עת רכב סמוי של המשטרה שכלל מספר בלשים (להלן: כח הבילוש). מאחר ונסיעת רכב התובעים עוררה את חשד כח הבילוש, ביקש מפקדם להורות לתובע לעצור בצד הדרך ואף במהלך עצירות באחד מצמתי הדרך, התנהל דין ודברים קצר בין התובע אשר נהג ברכב לבין מפקד כח הבילוש שישב לצד נהג הרכב.
5. משהתובע לא נענה לבקשה זו, התפתח מרדף במהלכו פנה כח הבילוש לעזרת תחנת משטרה סמוכה, על מנת להציב מחסום בהמשך מסלול הנסיעה המשוער במטרה לעצור את רכב התובעים.
6. אין מחלוקת כי התובע היה מודע לכך שרכב הבילוש דולק אחריו (אם כי לטענתו לא ידע כי המדובר בשוטרים). אין גם מחלוקת כי רכב התובעים המשיך בנסיעתו עוד כברת דרך, עד שנעצר בסופו של יום, רק בעקבות תקר שאירע בגלגליו בעקבות עלייתו על דוקרנים שהוצבו על ידי כוח המשטרה שנערך לכך בעקבות בקשת כח הבילוש כאמור.
7. עם עצירת הרכב פעלו הבלשים למעצרו של התובע, כאשר במהלך פעולה זו ספג התובע פגיעות גופניות.
8. מספר שעות לאחר מעצרו וחקירתו של התובע בתחנת המשטרה, הוא שוחרר ופנה לקבלת טיפול רפואי. טיפול זה ניתן לו, תחילה במוקד רפואי בעיר מגוריו, ולאחר מכן הוא פונה לבית החולים "מאיר" שם אושפז משך מספר ימים עד לשחרורו מספר ימים לאחר האירוע.
9. בעקבות האירוע פנו אביו של התובע וגורמים שונים אל מספר גורמים רשמיים, וביניהם, השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה דאז. בעקבות פניות אלה, הועברו תלונות על ההתנהלות הנטענת של השוטרים לחקירת מח"ש. בסופו של יום, תיק מח"ש שבנדון נסגר. אין מחלוקת כי מי מהתובעים לא פנו אל מח"ש באופן ישיר בגין אי אלו מטענותיהם אודות התנהלות השוטרים.
10. מלבד חקירתו של התובע בתחנת המשטרה בסמוך לאחר האירוע, לא נערכו כל פעולות חקירה נוספות (לכל הפחות כאלה שהתובע היה חלק מהם), וכי בגין האירוע לא ננקטו כנגד התובע כל הליכים.
11. אלו הן אם כן העובדות היבשות שניתן היה לחלץ לצורך פרק זה, כשכבר עתה יודגש כי לב ליבה של המחלוקת בתיק דנן, הינה בהכרעת שאלת המידתיות בהפעלת הכח מצד שוטרי הבילוש שהיו מעורבים בשלב המעצר לאחר עצירת הרכב.
12. תמצית טענות הצדדים בכתבי טענותיהם:

טענות התובעים:

1. לטענת התובעים, בעת חילופי הדברים בין התובע לבין נהג הרכב של כח הבילוש, התובע אמנם התבקש לעצור את הרכב לצד הדרך, אולם מבחינת התובע היה מדובר בעבורו ברכב "אלמוני" מאחר ולא נשא כל סימני זיהוי. בנסיבות אלה, לא היה ניתן לדעת כי המדובר ברכב משטרתי סמוי, ומאחר והיה מדובר בשעת לילה מאוחרת חשש התובע מזהות נוסעי המכונית ועל כן המשיך בנסיעתו. רק לאחר שהרכב נעצר בעקבות הנסיעה על הדוקרנים, התברר לתובע כי הרכב שנסע בעקבותיו, הינו רכב משטרתי סמוי כאשר לאורך כל הדרך, כח הבילוש לא הזדהה בפני התובעים ולא הביא לידיעתם בדרך כלשהי כי המדובר בשוטרים. כן, נטען בהקשר זה כי לתובעים לא הייתה סיבה לחשוד כי המדובר ברכב משטרתי שכן התובע נסע כחוק ולא ביצע כל עבירת תנועה.
2. לאחר שרכב התובעים נעצר בעקבות הנסיעה על הדוקרנים שבקיומם לא היה ניתן להבחין, כח הבילוש וכח המשטרה הנוסף הוציאו את התובעים מהרכב בכוח ובצורה אלימה, תוך שהם משמיעים כלפיהם דברי נאצה מעליבים ופוגעים. לצורך מעצרו של התובע הפעילו שוטרי הבילוש כח בלתי סביר, כשהאלימות וההתעמרות מצדם, המשיכו אף בתחנת המשטרה אליה נלקחו התובעים ללא כל הצדק.
3. אלימות השוטרים הסבה לתובעים פגיעות גופניות שונות, וביניהן חבלות בראש ושבירת שן, בעקבותיהן נזקקו לטיפול רפואי בבית החולים. בעקבות האלימות שהופעלה כנגד התובעים שלא כדין והתנהלות השוטרים במהלך האירוע, נגרמה להם נכות רפואית בתחום הנוירולוגי אשר באה לידי ביטוי בתסמונת פוסט חבלתית הגורמת לליקויי תפקוד בבית ובעבודה. טענות התובעים בעניין זה נתמכו על ידי חוות דעת רפואיות שנערכו על ידי ד"ר אריה קוריצקי אשר קבע לתובעים נכות צמיתה בשיעור 15% ו-10% (בהתאמה לתובע ולתובעת) לפי סעיף 34 ב' ו-ג' לתקנות המל"ל.
4. לטענת התובעים, על הנתבעת כמי שאמונה ומחויבת כרשות שלטונית לפיקוח על שלוחיה, מוטלת החובה, בין היתר, לוודא כי הם יימנעו מביצוע עוולות ו/או ניצול לרעה של סמכויותיהם, והכל על מנת שזכויותיהם של חפים מפשע כדוגמת התובעים, לא ייפגעו. בנסיבות אלה, הנתבעת אחראית כלפי התובעים בגין התנהגותם של השוטרים, ועל כן יש לחייבה בפיצוי התובעים בגין נזקיהם.

טענות הנתבעת:

1. לטענת הנתבעת, המדובר בתביעה מופרכת שדינה להידחות תוך הטלת הוצאות גבוהות על התובעים.
2. התנהגותו של התובע במקרה דנן, הייתה לא אחרת ממחפירה ואלימה. לאחר שכח הבילוש הבחין בנסיעה הפרועה של רכב התובעים, הוא החל לדלוק אחריו, תוך הוצאת והפעלת 'מנורה כחולה' על גג הניידת וכן שימוש בכריזה לנהג הרכב לעצור. במהלך הנסיעה אף הצליח רכב הבילוש לעמוד במקביל לרכב התובעים, ובזמן זה התובע ראה היטב כי המדובר בשוטרים אולם בתגובה לדרישות השוטרים לעצור, הוא ביצע תנועות ביטול וזלזול והמשיך בנסיעה מסוכנת. התובע אף עבר אור אדום בצומת ובכך סיכן חיי אדם באופן ממשי וחיזק עוד יותר את חשדם של השוטרים כי המדובר ברכב שיש לעוצרו בהקדם. במהלך הימלטות הרכב, התובע אף חסם תוך כדי נסיעה את רכב הבילוש ומנע ממנו לעקוף אותו. אף לאחר שהוקם מחסום דוקרנים על מנת לעצור את הרכב, רכב התובעים לא עצר, על אף נוכחותה של ניידת נוספת ושוטרים נוספים שהורו לתובעים לעצור.
3. עם עצירת הרכב בעקבות עלייתו על הדוקרנים, פנו השוטרים אל התובע, הזדהו והודיעו לו שהוא עצור בחשד לגניבת רכב וסיכון חיי אדם. בתגובה, התובע החל לנקוט אלימות כלפי השוטרים, ואלה האחרונים פעלו להשתלט עליו ולאזוק אותו. במהלך השתלטות זו, התובע איים על השוטרים וקילל אותם.
4. בנסיבות אלה יש לדחות את תביעת התובעים על הסף בהתאם להגנה שיש לנתבעת מכח הוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952, כשבנסיבות העניין לא הייתה כל התרשלות מצד השוטרים ולפיכך לא ניתן להטיל אחריות בנזיקין. פעולות השוטרים במקרה דנן, נעשו במסגרת מילוי תפקידם כדין והינם בגדר סמכות חוקית ובהרשאה חוקית. בנוסף, נטען כי המדובר בתביעות שהוגשו בשיהוי ניכר שעה שהתובעים בחרו להגישם לאחר 4.5 שנים מהאירוע, כשבשיהוי זה יש כדי לפגוע בזכויותיה הדיוניות כמו גם המהותיות של הנתבעת.
5. בנסיבות האמורות, יש גם לדחות את התביעות בהתבסס על הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"; אין לקבל את דרישותיהם של התובעים לפיצויים בעקבות טענה מוכחשת לכוח שהופעל כנגדם מצד השוטרים, לאחר שהתובעים ברחו מהם וסיכנו אותם ואת יתר הנוסעים בנתיב הנסיעה. מעשיהם ומחדליהם של התובעים וכן אשמם המכריע, מגיעים לכדי 100% ניתוק הקשר הסיבתי בין המעשה ו/או המחדל של הנתבעת לבין נזקיהם המוכחשים של התובעים.
6. בכל הקשור לנכות הנטענת מצד התובעים הוגשו מטעם הנתבעת שתי חוות דעת של פרופ' אלדד מלמד (ז"ל). מומחה הנתבעת מצא לגבי שני התובעים כי לא נמצאה כל עדות לנזק אורגני קליני שרידי במערכת העצבים המרכזית או ההיקפית. כן, ציין מומחה הנתבעת כי לא התרשם מקיומן של הפרעות קוגניטיביות או של תסמונת נפשית פוסט טראומטית. בנסיבות אלה, לא מצא מומחה הנתבעת לקבוע כל נכות בתחום הנוירולוגי.
7. ראיות ועדויות הצדדים:
8. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 8/12/15 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כי המומחים מטעם הצדדים לא ייחקרו (גם לנוכח פטירתו של המומחה מטעם הנתבעת), וכן הוסכם כי הנכות הרפואית תעמוד על מיצוע הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובעים בחוות דעת המומחים.

להלן אפנה לבחינת העדויות הרלוונטיות של כלל המעורבים הישירים באירוע:

עיקרי עדותם של התובעים:

1. עיקרי עדותו של התובע: התובע העיד כי במהלך החזרה הביתה מביקור קרובי משפחתו בחיפה, עמד במקביל אליו באחד הרמזורים, רכב לבן כאשר אחד מנוסעיו של אותו רכב ביקש ממנו 'לסוע לאט'. לטענת התובע הוא לא הבין מדוע "דיבר איתי על זה בכלל" כשאף אחד מיושבי אותה מכונית לא הזדהה בפניו. עם התחלפות מופע הרמזור לירוק, ציין התובע כי המשיך בנסיעה, כאשר שם לב לכך שהרכב הלבן עוקב אחריו, ובשלב זה חשש כי נוסעי הרכב הינם "גנבים או עבריינים" ועל כן המשיך בנסיעה רגילה (ר' ע' 22 שו' 6-15 לפרו').
2. התובע העיד כי עם הגעתו לצומת היישוב "שער אפרים" בה הוברר לו בדיעבד כי הוצב בה מחסום, הוא אמנם הבחין ב-"צבע כחול שדומה לצבע של מנורת משטרה", אולם לטענתו לא היה בטוח שמדובר בכח משטרה. התובע ציין כי עם הגעתו לצומת הבחין כבר ברכב משטרתי שחונה "באמצע השער, באמצע הרחוב, באמצע הכביש", אולם המשיך "לנסוע כרגיל" לאור חששותיו וחשדותיו אשר התגברו אף לאחר שהבין כי רכבו עלה על הדוקרנים (ר' ע' 22 שו' 20-29 לפרו').
3. התובע העיד כי בטרם הספיק לצאת מהרכב בעודו חגור, יצאו לעברו ארבעת הבלשים, ובטרם הספיק להציג את עצמו "האגרוף הראשון כבר נמצא בפנים שלי", כשלאחר מכן החלו כל הארבעה לפעול באלימות כנגדו, שלא פסחה על השלב בו הוא הושלך על ידם לכביש (ר' ע' 22 שו' 30-32 ע' 23 שו' 1-9לפרו'). התובע ציין כי אלימות הופעלה כנגדו גם לאחר שכבר היה אזוק בתוך הרכב המשטרתי וכן בתחנת המשטרה עצמה, כשבמשך כל הזמן הופנו כנגדו מילות גנאי וקללות הקשורות גם במוצאו וכן איומים בפגיעה בעתידו המקצועי (ר' ע' 23 שו' 18-27; ע' 38 שו' 6-8 לפרו').
4. התובע העיד בנוסף, כי לא התנגד בשום שלב למעצר ולא תקף אף אחד מכח הבילוש שבאו לקראתו. כן, ציין כי לדעתו הדבר שהרגיז את הבלשים היה נעוץ באי התנגדותו ודבריו כי התנהגותם לא ראויה ושהוא אדם מכובד (ר' ע' 23 שו' 29-30; ע' 30 שו' 5-7 לפרו'). באשר לדבריו שתועדו כתגובתו בדו"ח המעצר (ת/15) לפיהם הוא השיב "אני מצטער", הכחיש התובע את אמירתו זו וטען כי המדובר בשקר (ר' ע' 29 שו' 15-18 לפרו').
5. לאחר ההגעה לתחנת המשטרה, העיד התובע כי בזמן ההמתנה בפרוזדור, שמע את הקצין של כח הבילוש מקריא לשאר הבלשים "מה לכתוב המזכר שערכו ביחד" (ר' ע' 24 שו' 1-8 לפרו'). לאחר מכן ציין כי נחקר על ידי שוטרת, על אף שסירב תחילה לנוכח מצב בריאותו הירוד. התובע תיאר סיטואציה לפיה במהלך עדותו נכנס אביו לחדר והרגיע אותו ש'הכל יהיה בסדר', כשבסמוך לאחר מכן נכנס קצין הבילוש, אשר התחיל לאיים בנוכחות החוקרת ואביו כי 'עוד יסגור עם התובע חשבון' (ר' ע' 24 שו' 21-27 לפרו').
6. זמן קצר לאחר חקירתו העיד התובע כי שוחרר ("אני לא יודע איך שוחררתי") ופונה על ידי אביו תחילה למרכז רפואי בטייבה ולאחר מכן לבית החולים (ר' ע' 24 31-32; ע' 25 שו' 1-2 לפרו').
7. עיקרי עדותה של התובעת: בעדותה ציינה התובעת כי היא נרדמה לצד התובע במהלך נסיעתם הביתה, והתעוררה במהלך נסיעה זו פעמיים; בפעם הראשונה התעוררה בחילופי הדברים שהתנהלו בין התובע לבין קצין רכב הבילוש. בהקשר זה ציינה התובעת כי לאחר שביררה עם התובע לפשר השיחה, הוא אמר לה שהיא יכולה להמשיך לישון. בפעם השנייה התעוררה התובעת נעצר לאחר שרכבם נסע על הדוקרנים (ר' ע' 3 שו' 21-23; ע' 4 שו' 1-2 לפרו').
8. לאחר עצירת הרכב תיארה התובעת את ההשתלשלות הבאה; 4 שוטרים "בריונים" התנפלו על הרכב, פתחו את דלת הנהג, "משכו את התובע מאוזניו החוצה", כבלו לו את הידיים והרגליים בעטו בו בפנים ובחלקי גוף נוספים. כן, תארה התובעת כי לאחר נפילתו של התובע על הכביש המשיכה אלימות הבלשים כלפיו (ר' ע' 4 שו' 3-26; ע' 12 שו' 25-26 לפרו').
9. התובעת העידה בנוסף כי אלימות הבלשים לא פסחה גם עליה; לטענתה, בזמן שהיא בקשה לברר עם הבלשים לפשר האלימות שהם נוקטים כלפי התובע: "הם תפשו אותי מהשיער, תקפו אותי בגב, סובבו לי את היד, והחזיקו לי את הראש, כל הראש בחלון ובדלת של הרכב" (ר' ע' 4 שו' 12-13 לפרו').

עיקרי עדותם של הבלשים:

1. עדותו של רפ"ק ניסן בן ארויה: מר ארויה ששימש כאמור כמפקד הכח, ציין כי בשעה שהוא וצוותו סיימו משמרת והיו בדרכם הביתה, "חתך אותם" רכב התובעים בצורה מהירה מאוד, תוך המשך נהיגה בפראות ומעבר באור אדום. החשד הראשוני שלו היה כי המדובר ברכב גנוב, כשרמת חשד זו עלתה, בין היתר, נוכח ידיעתו כי המדובר בציר ראשי המוביל לשטחים (ר' ע' 86 שו' 3-12 לפרו').
2. בן ארויה ציין כי במהלך המרדף שהתפתח, נעשה שימוש במערכת הכריזה שבה הרכב היה מצויד (בעלת עוצמת קול גבוהה) כמו גם שימוש במנורה כחולה על הגג וכובעי זיהוי (ר' ע' 86 שו' 11-12; שו' 17-19 לפרו').
3. בן ארויה הדגיש כי בנוסף לאמצעים הטכניים שבהם נעשה שימוש, הצליח רכב הבילוש להימצא, פעם או פעמיים, במקביל לרכב התובעים, ואף בסיטואציה זו נעשתה פנייה אל התובע לעצור תוך שהזדהה בפניו כשוטר אולם ללא הועיל (ר' ע' 86 שו' 21-24 לפרו').
4. בן ארויה חידד בעדותו כי לאחר שהוברר לו שרכב התובעים לא נענה לקריאות, ומתוך השערה בדבר הצפי להמשך מסלול נסיעתו של רכב התובעים, הוא פנה לתחנת טייבה בבקשה להיערך בהצבת מחסום חסימה באזור "שער אפרים" הנמצא בהמשך הנתיב המשוער. בן ארויה הדגיש כי בכל שלב הנסיעה, התובע "סיכן בצורה משמעותית את העוברים והשבים בדרך, ונסע בצורה פרועה, כשעובר עוד רמזורים אדומים בדרך" (ר' ע' 86 שו' 30-32; ע' 87 שו' 1 לפרו').
5. באשר למחסום ומיקומו, הדגיש בן ארויה בעדותו כי לפני ההגעה לצומת בה מוקם המחסום, קיים קטע כביש ישר ופתוח כאשר צומת המחסום עצמה מוארת, וניתן היה מנקודת ראותו להבחין בכוח אשר ממתין בסמוך לחסימה (ר' ע' 87 שו' 6-9 לפרו').
6. בן ארויה העיד כי עם עצירת הרכב לאחר המעבר על הדוקרנים הוא והבלש הנוסף, ג'ובאני, פרקו מהרכב ופעלו בנוהל 'מעצר גנבי רכב'; בן ארויה פעל לפתוח את דלת הנהג, תוך הזדהות והודעה לנהג כי הוא עצור והכרזה על טיב החשד. בן ארויה ציין כי השלב הראשון במסגרת נוהל זה הוא לפעול לנטרול הרכב באמצעות הוצאת המפתח מהסוויץ' (במטרה למנוע ממנו מלהמשיך בנסיעה) ולאחר מכן "להתעסק עם הנהג" (ר' ע' 87 שו' 25-28 לפרו').
7. לטענתו, במקרה דנן, התובע הסתובב לכיוונו, נתן לו בעיטה בחזה באמצעותה הרחיק אותו מהרכב, ולאחר מאבק קצר שהתנהל, תוך שהתובע משתולל ומתנגד למעצר, הוא הצליח ביחד עם שני הבלשים הנוספים להשתלט על התובע, להוציאו מהרכב, להשכיבו ולאזוק אותו. בכך לטענתו הסתיים אקט המעצר ולא הופעל כנגד התובע כל כח לאחר כבילתו (ר' ע' 87 שו' 16-20; ע' 88 שו' 26-28 לפרו').
8. בן ארויה שלל בעדותו כי הוא או צוותו קיללו את התובע או הפנו כנגדו אמירות פוגעניות על רקע מוצאו, והדגיש כי דווקא התובע הוא זה שהצהיר בפניהם שהוא עורך דין ועיתונאי ושאביו אדם חשוב ושהוא ידאג שלא תהיה להם עבודה, כמו גם הפניית קללות קשות כנגדם (ר' ע' 88 שו' 18-23 לפרו').
9. בכל הקשור לתובעת, העיד בן ארויה כי בכל זמן המרדף הוא והצוות כלל לא הבחינו בנוכחותה ברכב והם היו בטוחים שהתובע נמצא ברכב לבדו. מכל מקום, ציין בן ארויה, כי אף אחד מצוות הבילוש, כולל הוא, לא "התעסקו" איתה כלל, כשלאחר המעצר ושלילת החשד כי הרכב גנוב כפי ששיער תחילה, הושארו מפתחות הרכב בידיה (ר' ע' 88 שו' 7-15 לפרו').
10. עדותו של רס"מ דני בן גיגי: השוטר בן גיגי שימש כנהג רכב הבילוש שלצדו ישב הקצין בן ארויה. בדומה לבן ארויה, העיד בן גיגי כי לקראת סיום המשמרת שבה היו, הם הבחינו ברכב התובעים בנסיעה "במהירות מופרזת ומשתוללת בנתיב תחבורה" (ר' ע' 67 שו' 27-28 לפרו'). בן גיגי העיד כי במהלך מרדף שנפתח אחר רכב התובעים, הוא הצליח להדביק את המרחק ביניהם, ובעת שהוא נעמד במקביל אליו, פתח קצין הבילוש את החלון וביקש ממנו לעצור בצד. לאחר שהתובע לא נענה לבקשה (תוך הפניית תנועת יד מזלזלת), התפתח מרדף אחר רכב התובעים במהלכו נעשה שימוש במערכת הכריזה של הרכב ובאורות מהבהבים, אולם התובע המשיך בנסיעה מסוכנת תוך חציית רמזורים אדומים, זגזוג בין רכבים וסיכון של העוברים והשבים (ר' ע' 68 שו' 1-9 לפרו').
11. גם בן גיגי ציין כי תוך כדי המרדף, נמסר דיווח לתחנת טייבה, כשבן ארויה, קצין הבילוש, ביקש כי תבוצע חסימה בהמשך הדרך על מנת לעצור את הרכב. בן גיגי ציין כי המחסום שהוקם שכלל ניידת עם אורות מהבהבים ושוטרים עם אפודים שעשו שימוש בפנסים, נפרץ על ידי התובע כשרק בעזרת הדוקרנים רכב התובעים נעצר.
12. באשר לשלב שלאחר עצירת הרכב ועד המעצר של התובע, ציין בן גיגי כי דאג לעצור את רכב הבילוש באופן שחסם את אפשרות רכב התובעים מלהתקדם. בן גיגי ציין כי הראשונים לפרוק מהרכב ולהתקדם לעבר רכב התובעים היו בן ארויה וג'ובאני, כאשר הוא הצטרף אליהם לאחר שהבחין שבן ארויה "נהדף לאחור" בעת שדלת רכב התובעים נפתחה. עוד הוסיף בן גיגי כי התפתח מאבק עם התובע לצורך הוצאתו מהרכב וכי היה צריך לאחוז בו מאחר הוא השתולל והתנגד למעצר (ר' ע' 69 שו' 15-19 לפרו'). בתוך כך, הוסיף בן גיגי כי הפעלת הכח כלפי התובע הסתיימה לאחר כבילתו, והכחיש כי הופעל נגדו כח נוסף בתוך הניידת או בתחנת המשטרה (ר' ע' 69 שו' 26-32 לפרו').
13. בן גיגי הכחיש מכל וכל כי התקיים מגע כלשהו בין מי מהבלשים לבין התובעת, כאשר לטענתו האינטראקציה היחידה עם התובעת הייתה בעדכונה כי התובע נלקח לתחנת המשטרה (ר' ע' 69 שו' 1-8 לפרו').
14. עדותו של מר תומר ג'ובאני: הבלש ג'ובאני ישב בעת המרדף בספסל האחורי של רכב הבילוש. ג'ובאני העיד כי עם תחילת המרדף הוא זה שהוציא את האורות הכחולים דרך החלון, ושב וחזר כמו קודמיו על הניסיונות שנעשו לקרוא לרכב התובעים לעצור, לרבות באמצעות הכריזה של הרכב, והמפגש הקצר שאירע בעת שרכב הבילוש הצליח לנסוע במקביל לרכב התובעים (ר' ע' 98 שו' 2-14 לפרו').
15. ג'ובאני עמד בעדותו על כך שרכב התובעים נסע בצורה פרועה שבאה לידי ביטוי במעבר ברמזורים אדומים, נסיעה במהירות, מעבר בין נתיבים, חסימה מכוונת של רכב הבילוש על מנת למנוע ממנו לעקוף ועלייה על כיכר, כשכל זה בידיעה כי הרכב המשטרתי בעקבותיו (ר' ע' 98 שו' 23-28 לפרו').
16. גם השוטר ג'ובאני עמד על כך שתנאי קטע הכביש בואכה המחסום שהוצב לאחר הדיווח, אפשרו לראות את הצומת בה הוצב המחסום (ר' ע' 99 שו' 7-13 לפרו').
17. בכל הקשור לשלב שבו נעצר הרכב ומעצר התובע, העיד ג'ובאני כי ראשון לפרוק היה מפקד הכח, בן ארויה, אשר פתח את דלת הנהג ולאחר שהתובע לא הזדהה ויצא מהרכב על פי בקשתם, הוא הביע התנגדות הפיזית ועל כן הם נאלצו למשוך אותו החוצה אל הרצפה ולאחר מכן פעלו לאיזוקו (ר' ע' 99 שו' 23-27 לפרו').

עיקרי עדותם של שוטרי המחסום:

1. השוטרים אשר הקימו בפועל את המחסום היו וענונו ועובדיה אשר שימשו בזמנים הרלוונטיים כשוטרי סיור של תחנת טייבה. כעולה מעדותם, עם קבלת הדיווח מכח הבילוש, הם פעלו להקמת המחסום בצומת "שער אפרים". השוטרים אישרו כי הבחירה של מיקום זה לא הייתה מקרית, שכן מלבד היותו של הצומת חלק מנתיב הנסיעה הצפוי של רכב התובעים, הודגש כי המדובר בצומת מוארת כששדה הראיה בה היה טוב (באופן יחסי לשעת האירוע). כן ציינו כי במיקום זה הם היו נוהגים להקים מחסומים לצורך תפיסת רכבים גנובים (ר' ע' 54 שו' 21-22; ע' 55 שו' 1-2 לפרו').
2. שני השוטרים העידו בנוסף כי הבחינו ברכב התובעים מתקרב לעברם במהירות גבוהה, ועל אף האמצעים שהופעלו לצורך עצירתו, לרבות סימון לרכב עם פנס, נזרקו הדוקרנים על הכביש (על פי התרגולת המוכרת להם), ולאחר שרכב התובעים נסע עליהם הוא נעצר כעבור כ-150 מ' (ר' ע' 55 שו' 7-11; ע' 63 שו' 19-23 לפרו'). באשר לאופי פעולת הדוקרנים, הבהירו שני העדים כי המדובר בפס מתכת דמי אקורדיון עליו מצויים דוקרנים, כשבעת מעבר רכב עליהם, משתחררים החצים וננעצים בגלגלי הרכב בעוד שבסיס המתכת נותר על הכביש (ר' ע' 60 שו' 1-15; ע' 66 שו' 5-16 לפרו').
3. השוטרים וענונו ועובדיה העידו בנוסף, כי לאחר מעבר רכב התובעים על הדוקרנים ועצירתו לאחר שנסע עוד מרחק מה, הם פנו לתיקון תקר שאירע לניידת ששימשה אותם במהלך האירוע, ולמעשה לא נכחו בעת המפגש בין כח הבילוש לבין התובעים (ר' ע' 55 שו' 14-16; ע' 61 שו' 18-20 לפרו').

עיקרי עדותם של השוטרים הנוספים:

1. השוטר טרבוש: טרבוש היה בזמנים הרלוונטיים שוטר סיור נוסף מתחנת טייבה אשר הגיע למחסום בעקבות דיווח כח הבילוש. במזכר שערך טרבוש בליל האירוע (נ/7) ציין העד כי לאחר קבלת הדיווח של כח הבילוש הוא יצא מהתחנה ביחד עם שוטר נוסף (אמיר צימרמן) לצורך סיוע בעצירת רכב התובעים. טרבוש ציין כי במהלך הנסיעה הוא כבר קיבל דיווח על כך שרכב התובעים עלה על הדוקרנים שנפרסו מבעוד מועד על ידי השוטרים וענונו ועובדיה. טרבוש ציין כי בהגיעו לצומת האמורה הבחין ברכב של התובעים, וראה את התובע כבר בתוך רכב הבילוש לאחר מעצרו.
2. בעדותו, ציין טרבוש כי לא זכורות לו תלונות מצד התובעת על כך שהיא הוכתה וכן לא זכור לו שכלל דיבר עימה (ר' ע' 48 שו' 17-21; ע' 49 שו' 1-4 לפרו').
3. כפי שצוין לעיל, ביחד עם השוטר טרבוש נכח שוטר נוסף, אמיר צימרמן. על אף שעד זה לא נמנה על מסכת העדים מטעם הנתבעת, הוגשו במסגרת ראיות התובעים (במהלך עדותה של התובעת), שני מזכרים שערך צימרמן ביום 25/10/06; במסגרת נ/1 ציין השוטר צימרמן, בין היתר, כי במהלך הנסיעה אל צומת "שער אפרים", הם עודכנו אודות פריצת המחסום על ידי רכב התובעים ועלייתו על הדוקרנים. כן, צוין ב-נ/1 רכב הבילוש היה עם אור כחול על הגג. בנוסף, ציין צימרמן בזכ"ד האמור כי לאחר שהבחין בתובעת, הוא פנה אליה כשלשאלתו מדוע "ברחו מהמשטרה", השיבה כי "היא ישנה כל הדרך ולא יודעת". כן, מתואר בזכ"ד כי השוטר צימרמן פנה גם אל התובע בשאלה דומה (בעת שזה היה כבר בתוך רכב הבילוש) ותשובתו הייתה "שפחד כי שעת לילה מאוחרת ולכן המשיך בנסיעה". צימרמן ציין בנוסף בזכ"ד האמור כי נענה לבקשת התובעת ליצור קשר עם משפחתה ובהמשך עדכנה אותו כי שוחחה בטלפון עם אביו של התובע.
4. במסגרת זכ"ד נוסף שערך השוטר צימרמן גם כן מיום 25/10/06, צוין כי לאחר חקירת התובע בקשה החוקרת מצימרמן לראות את החבלות על גופו של התובע.

עיקרי עדותם של העדים הנוספים:

1. מסכת העדויות שנפרשה בפניי כללה בנוסף שני עדים נוספים אשר למעשה לא היו עדי ראיה ישירים לאי אלו מהאירועים שבמחלוקת, ומעורבותם באה לידי ביטוי בשלבים מאוחרים לאירוע.
2. עיקרי עדותו של אבי התובע: מטעם התובעים העיד בנוסף, אביו של התובע, המשמש כבעלים של קבוצת תקשורת גדולה. בחלק הרלוונטי לענייננו בעדותו של האב, ציין האב כי עודכן על האירוע לאחר שקיבל שיחת טלפון מהתובעת שמסרה לו בשיחתה שהתובע בתחנת המשטרה לאחר ש"המשטרה הכניסו לו מכות רצח" (ר' ע' 15 שו' 25 לפרו'). עם הגעתו המידית של האב לתחנה הוא העיד כי מצא את בנו זב דם (ר' ע' 15 שו' 31 לפרו'), ובין היתר, הבחין בסימני נעליים על חולצתו (ר' ע' 19 שו' 17-19 לפרו'). אבי התובע ציין כי שחלק מהשוטרים בתחנה (שאת שמותיהם לא זכר) ניגשו אליו ולחשו לו באוזניו "שזה לא הוגן וזה לא פייר מה שעשו לבן שלך" (ר' ע' 16 שו' 7-8). האב ציין כי התרשם בקיומה של מחלוקות בין שוטרי התחנה לבין כח הבילוש – האם לשחרר את התובע או לעצרו, וכי היו ניסיונות שכנוע של התומכים בשחרור לשכנע את המתנגדים, לאור מעמדו של האב בקהילה המקומית ועל רקע שיתוף הפעולה וההיכרות עם גורמים בתחנה (ר' ע' 17 שו' 2-8; ע' 20 שו' 20-23; ע' 21 שו' 8-12 לפרו').
3. האב ציין בנוסף כי בעקבות האירוע פנה לנבחרי ציבור רבים וביניהם שרים וחברי כנסת, ואף דיבר עם חלקם באופן אישי, אולם ציין כי אינו זוכר האם הפניות הביאו לפעולה קונקרטית כלשהי (ר' ע' 17 שו' 29-32 ועמ' 18 שו' 13 לפרו'). כן, ציין האב כי האירוע זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת, אשר הביאה לגילויי הזדהות ואמפתיה עם המשפחה תוך הבעת סלידה מפעולת השוטרים (ר' ע' 18 שו' 16-19 לפרו').
4. בכל הקשור לפנייה למחלקה לחקירות שוטרים בגין האירוע, העיד האב כי גורמים שונים, כולל בכירים בתחנה, הציעו לו לפנות למח"ש בעקבות האירוע, אולם הוא סירב ליזום פנייה באופן אישי, על רקע אי אמונו בגוף זה, לנוכח 'היכרותו עמו' במהלך השנים (ר' ע' 18 שו' 21-28 לפרו'). כנשאל בהמשך הכיצד המקרה הובא לידיעת מח"ש ציין כי הדיווח למח"ש נמסר על ידי גורמים אחרים וייתכן אף מגורמים משטרתיים אשר מצאו לעשות כן לאור תוצאות האירוע (ר' ע' 19 שו' 22-27 לפרו').
5. עיקרי עדותו של מר יואל רואימי: העד הנוסף אשר לא הייתה לו כל נגיעה ישירה לאירוע גופו, הינו מר יואל רואימי אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כחוקר מח"ש (בשלוחת נתניה). העד זומן כעד הגנה מטעם הנתבעת.
6. בחקירתו, התייחס רואימי, בין היתר, למסמכים שונים מתוך תיק מח"ש שהתנהל בעניינו של התובע, וביניהם לזכ"ד שערך ביום 21/11/06 (נ/6). במסגרת מסמך זה ציין רואימי כי יצר קשר טלפוני עם התובע במטרה לגבות ממנו עדותו כמו גם מהתובעת אודות האירוע, אולם התובע מסר לו כי אין באפשרותו להגיע השבוע ואינו יכול לדעת מתי יתאפשר לו. רואימי ציין כי מסר לתובע את מספר הטלפון שלו על מנת לתאם עימו פגישה למתן עדות. במסגרת נ/6 הוצגו שני מסמכים נוספים מיום 30/11/06 ומיום 19/12/06 שהופנו לתובע, ובהם צוין כי עדותו חיונית להמשך הטיפול בתיק, כשבפנייה האחרונה אף צוין כי העדר שיתוף פעולה יביא לסגירת התיק.
7. מר רואימי הבהיר כי באופן עקרוני, יכולה להיפתח חקירה גם כאשר מגיע חומר רלוונטי מהמשטרה עצמה או מגורם אחר, כשבשלב הראשון נעשית פנייה אל המתלונן לצורך בירור הפרטים הרלוונטיים. רואימי הבהיר כי חקירה של שוטרים ועדים אחרים לא יכולה להיעשות טרם עדות המתלונן (ר' ע' 45 שו' 6-7; ע' 46 שו' 3-4 לפרו'). רואימי הבהיר בנוסף כי מקום בו המתלונן לא הגיע, כדוגמת המקרה של התובע, לא נמצא עניין ציבורי להמשיך את החקירה, וזה היה הרקע למשלוח המכתבים מטעם מח"ש, הן לתובע והן לבא כוחו אודות סגירת התיק (ר' ת/18-ת/20).
8. דיון והכרעה:
9. הגם שבפנינו אירוע אחד, להשתלשלות האירועים נוכח התפתחותו, יש להתייחס בשני שלבים; הראשון – שלב המרדף של כח הבילוש אחרי רכב התובעים; השני – שלב המעצר של התובע בסמוך לאחר עצירת הרכב לאחר עלייתו על הדוקרנים.

השלב הראשון של האירוע – שלב המרדף:

1. בכל הקשור לשלב הראשון של האירוע, מצאתי לאמץ במלואה את גרסת הבלשים אודות הנסיבות אשר הביאו אותם תחילה לחשוד כי יש מקום לערוך בירור באשר לרכב, לרבות בדיקת הנהג ושלילת האפשרות כי המדובר ברכב גנוב. כן, מצאתי לאמץ את גרסתם באשר למכלול האמצעים שננקטו על ידם בניסיון לגרום לתובע לעצור את רכבו במהלך המרדף אחריו.
2. כלל הבלשים העידו באופן עקבי וקוהרנטי כי ההבחנה הראשונית בנסיעתו החשודה של רכב התובעים, הייתה בסמוך לאחר שסיימו פעילות/משמרת. שוכנעתי כי התעורר חשדם של הבלשים באשר לנסיבות נסיעתו של רכב האמור, על מנת שתקום להם הזכות המלאה, לכל הפחות, לבקש, בשלב ראשון, את עיכוב הרכב על מנת לאמת/לשלול חשד זה. דרישה זו נמנית עם אותן הפעולות לצורך אכיפת החוק שהמשטרה נוקטת כדבר שבשגרה, על פי סמכותה לפי פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א- 1971 ו/או הוראות דין אחרות.
3. טענת התובע כי רכב הבילוש כלל לא נשא אמצעי זיהוי וכי לא היה ניתן לדעת כי המדובר ברכב משטרתי סמוי, אינה מתיישבת עם עדותו של התובע במהלך חקירתו בליל האירוע בתחנת המשטרה. כך, בין היתר, הודה התובע בחקירתו כי לרכב הבילוש, היה ""אור כחול" (ר' ע' 2 שו' 9 ל-נ/5). גם אם ארחיק לכת באימוץ טענתו של התובע כי קינן בקרבו החשש שרכב הבילוש הינו רכב של "גנבים" או של גורמים אחרים בעלי מטרה להרע לתובע, הרי שלכל הפחות, חשש זה היה צריך להתאיין טרם ההגעה למחסום שהוקם בהמשך הדרך; לא שוכנעתי כי בקטע זה בו הייתה נוכחות של כוח המשטרה הגלוי, שהתמקם מבעוד מועד, הייתה כל סיבה להמשך החשש הסובייקטיבי של התובע. ודוק, במסגרת היערכותם של השוטרים וענונו ועובדיה, המחסום היה ממוקם בצומת מוארת כאשר שוטרים אלו היו במדים/אפודים, והפעילו אמצעי סימון נוספים על אלו שבהם נעשה שימוש על ידי כח הבילוש. דווקא ההתעלמות של התובע גם מקיומו של המחסום ומהאמצעים שהפעילו גם שוטרי המחסום, מלמדת כי התובע היה חדור מטרה להימלט מהניסיונות לעיכובו בכל מחיר. על כך גם תעיד המהירות הגבוהה של רכב התובעים עליה העידו שוטרי המחסום, תוך התעלמותו גם מסימוניהם לפני העלייה על הדוקרנים.
4. בנוסף, כל ניסיון למצוא תמיכה בטענות התובע אודות טענתו לנסיעה רגילה של התובע ו/או העדר הזדהות של צוות הבילוש, בעדותה של התובעת, וודאי שאינה יכולה להתקבל, שעה שעל פי גרסתה היא ישנה לאורך כל הנסיעה וכלל לא הייתה מודעת לנעשה. מכאן, שעדות התובע לא רק שנותרה בנסיבות העניין עדות יחידה של בעל דין, אלא שאיני מוצאת ליתן בה אמון.
5. הנה כי כן, באם לסכם את השלב הראשון – שלב המרדף של כח הבילוש אחר הרכב עד עצירתו בסיוע הדוקרנים שהוצבו במחסום – עדיפה בעיני גרסת הבלשים באשר לצידוק הראשוני שהתעורר בעיכובו של הרכב, עבור בנקיטת אמצעי ההזדהות לאורך כל המרדף וכלה בהמשך ההתעלמות של התובע מקיומו של המחסום מתוך מטרה להמשיך במנוסתו מהם.

השלב השני של האירוע – שלב המעצר:

1. ההכרעה העיקרית הדרושה בענייננו הינה למעשה בטענת התובעים אודות הפעלת אלימות וכח בלתי סביר במסגרת השלב השני האמור של האירוע, תוך בחינת התנהלות התובעים ובעיקר התובע בשלב זה.
2. בטרם אגש לבחון את סבירות הפעלת הכח מצד צוות הבילוש לאחר עצירת רכב התובעים, מצאתי לעמוד בקצרה על מקור סמכות של המשטרה לשימוש בכח והתייחסות הפסיקה לסוגיה זו.
3. סעיף 23 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , תשנ"ו-1996, קובע כדלהלן:

"שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב".

סעיף 10(א) לחוק האמור קובע כי:

"ניתן לנקוט אמצעים סבירים, לרבות שימוש בכוח, כנגד עצור, שקיים חשש כי הוא עומד להימלט או לגרום נזק לגוף או לרכוש, כדי למנוע את הבריחה או את הנזק כאמור, וכדי להשליט סדר במקום המעצר".

סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 קובע כי:

"מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר, אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו."

1. בע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו (31.12.86)] עמד כב' השופט י' מלץ על "גבולות הגזרה" של הסמכות הנתונה לשוטרים להפעלת כח והשימוש בה. כך הטעים בעניין זה:

"שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים? כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה.

עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דוקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכח. המעבר מ"כח סביר" לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול. עליהם לדעת ולהבין כי אם יעברו את הגבול ואם ישתמשו לרעה בסמכויות שנתנו להם, ובעיקר אם ינהגו באלימות מיותרת, לא יעניקו להם בתי המשפט אהדה, וימצו עמם את הדין ומן העבר השני, אזרח הבא במגע עם אנשי משטרה, אפילו הוא חשוד או עברין, זכאי לצפות ולהניח שאם יתנהג כהלכה לא יגעו בו לרעה. מעשי אלימות ברוטלית כמו אלה של המערערים, פוגעים קשות הן במערכת היחסים, העדינה בלאו הכי, שבין האזרח למשטרה, והן במוניטין של המשטרה וביכולתה לתפקד כדבעי".

1. אל גבולות גזרה אלה, התייחסה גם כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפסיקה מאוחרת יותר בבג"צ 7141/05 ויטקין נ' מפכ"ל המשטרה [פורסם בנבו] (27/2/06):

"האיסור המוחלט על שימוש בכח ואלימות בידי שוטרים, תוך חריגה מגדר הנדרש באורח סביר להשגת תכלית שמירת הסדר ובטחון הציבור, אינו צריך הדגשה. הוא מהווה אבן-יסוד בשיטה החוקתית הנוגעת לפעילותם של גורמי אכיפת החוק במדינה. הוא מתחייב ממושגי-יסוד של מוסר ציבורי הנוהג בחברה הישראלית; הוא מהווה חוליה מרכזית במערכת המרכיבים הבונים את תשתית המשטר הדמוקרטי בישראל. המשטרה אמורה להגן על הסדר והבטחון הציבורי, ולהבטיח את שלומו של הפרט והכלל. היא לא נועדה להפיל את חיתתה על הסביבה, והיא מנועה מעשיית שימוש בכוחה שלא למטרה לשמה הוא הופקד בידיה. סטייה ממושכלות יסוד אלה, או אף קיומו של חשש לסטייה כזו, מחייב בחינה מעמיקה של ההשלכות המתחייבות מכך הן לגבי הפרט הנחשד או המואשם, הן לגבי המשטרה כזרוע מרכזית של השלטון, וכל אלה בהתייחסם לנורמות ואורחות פעולה הצריכים לאפיין את גופי השלטון בישראל".

1. בכל הקשור לתובעת, מעיון במכלול הטענות והראיות אשר הונחו בפניי, איני מוצאת לקבל את גרסתה לפיה הוכתה על ידי השוטרים. מהעדויות של שוטרי הבילוש (השוטרים היחידים כאמור מבין כלל השוטרים שהיו נוכחים בעת המעצר), לא תוארה כל התנהגות חריגה של התובעת אשר חייבה אותם לפעול לנטרולה או להפעלת כח כנגדה. גם אם היו מצד התובעת קריאות או צעקות אשר נועדו לגרום לכח הבילוש להרפות מהתובע, לא שוכנעתי כי היה בקריאות אלה כדי לגרום לבלשים להפעיל כח כנגדה, כשאין מחלוקת כי התובעת במהלך כל האירוע לא היוותה איום פיזי על מי מהבלשים.
2. גם אם ישנו תיעוד רפואי המלמד כי בסמוך לאחר האירוע אובחנה חבלה בכתף, הרי שבולט בהעדרו תיעוד התומך בטענתה העיקרית של התובעת בעדותה, לפיה הבלשים הטיחו את ראשה בדלת המכונית מה שגרם לנפיחות בפניה (ר' ע' 5 שו' 6-7 לפרו'). אף בחקירתו של התובע במשטרה, לא הועלתה מצדו כל טענה מפורשת לפיה ראשה של התובעת הוטח בדלת/חלון המכונית. גם בתמונה היחידה שתעדה את התובעת ת/4 (מבית החולים), לא ניתן ללמוד על החבלות הנטענות בפניה של התובעת.
3. בנוסף, הנני סבורה כי באם אכן התובעת סבלה פגיעות כה קשות כפי שתיארה בראשה, תמוה כיצד זכרן של טענות אלה ו/או אזכור של פגיעה בולטת זו, לא מצא ביטויו במזכר שנערך על ידי השוטר צימרמן (נ/1) שם תואר כי התקיימה שיחה שקיים הנ"ל עם התובעת, ובין היתר, הוא עודכן ממנה ששוחחה עם אביו של התובע.
4. לא נעלם מעיני, כי בתעודת חדר המיון של התובעת (ת/2), תועדה קיומה של חבלה בכתף השמאלית, אולם משעה שצוין באותה נשימה כי אין עדות "לנזק גרמי טרי", לא הוכח שהמדובר בחבלה שנגרמה בהכרח כתוצאה מכוח שהופעל כלפיה מצד מי מהבלשים.
5. מעדותה של התובעת הוברר כי היא לא עוכבה או נעצרה במהלך האירוע, ולמעשה נותרה במקום עצירת הרכב לאחר מעצר התובע והבאתו לתחנת משטרת טייבה לחקירה.
6. לאור כל האמור, לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי במהלך השלב השני של האירוע - בו פעל כח הבילוש לנטרולו של התובע ומעצרו – הופעל כנגדה שימוש בכח.
7. על כן איני מוצאת קשר בין הנכות הרפואית לאירוע נשוא התביעה ובנסיבות אלו יש להורות על דחיית תביעתה.
8. שונים הם פני הדברים בכל הקשור לתובע; הנני סבורה שיש בחומר הראיות כדי ללמד על כך שהופעל כנגדו כח מוגזם ולא סביר מצד צוות הבילוש בשלב השני של האירוע - בעת מעצרו.
9. אין מחלוקת כי בשעה שרכב התובעים נעצר לאחר הנסיעה על הדוקרנים, שוטרי הבילוש פרקו מרכבם והגיעו אל רכב התובעים כשהתובע עוד היה בתוך הרכב כשדלתות הרכב סגורות. מפקד הצוות, בן ארויה, העיד כאמור שניסיון הנטרול של התובע היה על פי נוהל של 'רכב גנוב' כאשר המטרה הראשונה בנוהל זה הינה להשתלט על מפתחות הרכב על מנת למנוע אפשרות של הנהג לחדש את נסיעתו.
10. גם אם אין מקום לשפוט ולבקר בדיעבד את בחירת הבלשים בנוהל זה, מקום בו הרכב ממילא התקשה בנסיעה אפשרית נוכח פיצוץ הצמיגים וחסימת דרכו על ידי רכב הבלשים (כפי שציין בן גיגי בעדותו), קשה לקבל את הטענה כי מידת הכח שהופעלה כלפי התובע הייתה מידתית בשים לב לכך שהפעולה העיקרית שנדרשה הייתה למעשה שליפתו של התובע מכיסא הנהג ואיזוקו.
11. גם אם אקבל את טענת שוטרי הבילוש כי התובע התנגד והשתולל ברכב ו/או מחוץ לו, "מערך הכוחות" בשטח שעה שבנטרולו השתתפו לא פחות משלושה בלשים מיומנים, היה צריך להביא לידי כך שפעולה זו תתבצע ללא השלכות פוגעניות כלפי התובע. הנני סבורה כי באופי והיקף חבלותיו של התובע ומיקומם על פני איברי גוף שונים, ובמיוחד בראשו ופניו – יש כדי לשכנע במידה הדרושה - כי הכח הופעל באופן לא מידתי וסביר ביחס למשימת נטרול התובע ואיזוקו. הבלשים העידו כי אחזו ברגליו של התובע ובידיו ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת כיצד נחבל התובע בפניו.

כך, מהרשומה מסיכום האשפוז של התובע (ת/10) נלמד כי בבדיקה הראשונית של התובע בבית החולים "נראו סימני חבלה באף דימום בפה, שיפשופים בלסת משמאל ורגישות דיפוזית בפה". כן, צוין כי נצפה שבר של שן 11 בכותרת ופתיחת פה מוגבלת. מעיון בתמונות של התובע שצולמו בבית החולים לאחר האירוע ניתן להבחין בחבורות על פניו וגופו. בהקשר זה יצוין כי בהודעת חקירת התובע במשטרה ישנה הערה של החוקרת לפיה היא רואה סימן אדום באף וביד ימין וכן צוין כי השפה התחתונה נפוחה ומדממת (ר' נ/5 עמ' 3 שו' 2-4). אזכיר כי פגיעות התובע אף תועדו במסגרת זכ"ד שערך השוטר צימרמן מיום 25/10/06, במסגרתו צוין כי לאחר חקירת התובע בקשה החוקרת מצימרמן לראות את החבלות על גופו של התובע (ר' נ/2). צימרמן ציין כי ראה חבלה בירך שמאל (סימן אדום באורך 10 ס"מ) וכן סימן שריטות על החזה (באורך 3 ס"מ).

1. גם אם אקבל את טענתו של בן ארויה, לפיה התובע הצליח לבעוט בו בחזה במהלך פתיחת הדלת, מקום בו אין מחלוקת כי התובע ישב במשך כל הזמן במושב הנהג, קשה להסביר כיצד המעצר הסתיים בהיקף פגיעות שכזה. גם אם מעצר התובע במהלך או לאחר שליפתו מכסא הנהג, לא בוצע בהכנעה ובשיתוף פעולה מלא מצדו, המדובר במעצר שבוצע על ידי קצין בילוש שהעיד על עצמו כבלש מיומן אשר ביצע אלפי מעצרים בעבר (ר' ע' 89 שו' 6-7 לפרו'), כשלעזרתו הגיעו כאמור מיידית שני בלשים נוספים. למעשה בסיטואציה זו בה התובע נותר על כסא הנהג כשגלגלי הרכב מפונצ'רים, לא הייתה לתובע למעשה כל יכולת אמיתית להימלט. גם אם נכונה טענת הבלשים, כי התובע "נופף" בתארים כאלה ואחרים ואיים עליהם כי 'הם עוד ישמעו ממנו', הנני מתקשה להאמין כי איום זה אכן הרשים או עורר חשש אמיתי בקרב בלשי המשטרה המיומנים.
2. שאלת סבירות השימוש בכח עשויה להיות מושפעת בהרבה מקרים בזהות הנפשות הפועלות ומימדיהם הפיזיים מצד אחד, ונסיבות המעצר מהצד האחר. הנני סבורה כי במקרה דנן, הכח הפיסי שהופעל כנגד התובע מצד הבלשים לא היה סביר גם בהתחשב במימדי גופם של הבלשים, כוחם הפיסי ומיומנותם הנלווית, עליהם ניתן ללמוד גם מדברי התובע (ר' ע' 30 שו' 14-15 לפרו'). תיאור התובע הנ"ל כמו גם התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט, מחזקים אף הם את מסקנתי כי במקרה דנן הופעל כח בלתי סביר בעת מעצרו של התובע.
3. איני מתעלמת מהרקע שקדם למעצר והחשש האינהרנטי המתלווה למעצר שעה שנקודת ההנחה הייתה שהמדובר בגנב רכב אשר לא בחל עד לשלב עצירתו בנסיעה פרועה לצורך הימלטותו. יחד עם זאת, כעולה מעדויות הבלשים עצמם, ההתייחסות אל התובע והאופן שבו הם בחרו לגשת אל הרכב, לא מלמדת כי הם חשו באותו זמן, בסכנה אפשרית לחייהם מהתובע.
4. מהמקובץ לעיל, סבורני כי עוצמת הכח שבה בחרו שוטרי הבילוש להשתמש כנגד התובע, הופעלה במידה בלתי סבירה כלפיו בשים לב לנסיבות שתוארו.
5. הנני ערה לפסיקה שהבהירה, לא אחת, כי את סבירות ההתנהגות יש לבחון על-פי מכלול הנתונים והנסיבות והתנאים שהיו קיימים במועד הרלוונטי, כשאין בוחנים את ההתנהגות בדרך של חכמה לאחר מעשה. יחד עם זאת, נראה כי באופי הפגיעות מהם סבל התובע, יש ללמד יותר על קיומו של רצון מצד שוטרי הבילוש לכלות את זעמם בתובע על התנהלותו במהלך המרדף מאשר צורך אמיתי להפעלת כח רב על מנת לנטרלו.
6. בשולי קביעתי, אך לא בשולי העניין, לא אוכל שלא לתמוה הכיצד הנתבעת התכוונה ליישב את טענתה להפעלת כח סביר כתגובה להתנהלות התובע ותקיפתו לכאורה את הבלשים בעת ביצוע המעצר, עם העובדה כי בסופו של יום לא מוצה הדין עם התובע - הן באשר לתקיפתו לכאורה את הבלשים והן באשר להתנהלות הכוללת בשני שלבי האירוע, לרבות בשלב המעצר. אי מיצוי הדין עם התובע מחד, והתעקשות הנתבעת לאורך כל הדרך לטעון כי הכח שהופעל כנגד התובע היה סביר לאור התנהלותו האלימה – מציגה את הנתבעת כמי 'שמדברת בשני קולות' או ליתר דיוק כמי שבחרה להתעלם מעדויות שוטריה לביצוען לכאורה של עבירות לא פעוטות כלל. על סיטואציה מעין כזו כבר נאמר כי היא וודאי שאינה רצויה שכן היא עלולה לפגוע באינטרס הציבורי ועוד יותר מכך, מערערת את אמון הציבור במנגנון אכיפת החוק.

ויובהר, כי דברים אלה נאמרים מעבר לנדרש ואין בהבעת התרשמות זו כדי לקבוע מסמרות בתוצאותיו של הליך פלילי, ככל שהיה נפתח כנגד התובע. יחד עם זאת, משעה שהדברים צפו ועלו במהלך שמיעת הראיות, לא ראוי שבית המשפט יתעלם מהם וראוי שיינתן להם ביטוי מתוך ציפייה כי יכול ויהיה גורם אשר יערוך בדק בית בנושא. לא למיותר להזכיר כי תהיות אלה אף נשמעו מבן ארויה, שעודנו קצין משטרה מכהן (בדרגת רב פקד) אשר לא חסך בעדותו את מורת רוחו מאופי ההתנהלות שהתרחשה בתחנת המשטרה, ועד יותר מכך מעצם אי העמדתו לדין של התובע (ר' ע' 92 שו' 21-32; ע' 93 שו' 1-17 לפרו').

שאלת האשם תורם:

1. השאלה שיש ליתן עליה את הדעת עתה, הינה האם יש מקום לקבל את טענת הנתבעת לקיומו של אשם תורם מצד התובע בגין מכלול התנהלותו ומידת שיעורה.
2. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה" - הנעשית לפי מבחן האדם הסביר והשאלה האם אדם סביר היה נזהר יותר או לפי מבחן האשמה המוסרית – בו שוקל בית המשפט מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה (ר' ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, מד (1) 422; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1).

1. במקרה דנן, לאחר עיון בטענות הצדדים ושקילת מעשיהם אלו מול אלו, מצאתי שיש מקום להטיל על התובע אשם תורם בשיעור נכבד. כפי שעמדתי על כך לעיל, עת מצאתי לאמץ את גרסת הבלשים ביחס להתנהלות התובע בשלב הראשון של האירוע, את התנהגותו של התובע, יש לסווג לכל הפחות, כהתנהגות מתריסה ומסוכנת. זאת לאחר שבחר במודע להתעלם מהקריאות לעצור את הרכב ולא ציית להוראות וסימוני השוטרים כולל של שוטרי המחסום, והכל תוך נסיעה מהירה ומסוכנת שהסתיימה כאמור רק "בזכות" הנסיעה על הדוקרנים.
2. התובע, אם רצה, היה יכול לשלוט על התפתחות האירוע באם היה משכיל לנהוג כאזרח שומר חוק ולהישמע להוראות הבלשים לעצור את הרכב ולהזדהות. בחירתו להמשיך "לדהור" גם כאשר הוצב מחסום, ולאחר מכן התנגדות למעצר, גם אם אין להשלים עם מידת הכוח הפיזי שהופעל כנגד התובע בסופו של יום, תרמה תרומה נכבדת לתוצאות האירוע.
3. בנסיבות האמורות, הנני מוצאת שיהיה נכון לקבוע כי אשמו התורם של התובע יעמוד על שיעור של 50%.

שאלת הנזק:

1. כפי שצוין לעיל, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותו הרפואית של התובע תעמוד על מיצוע הנכויות שנקבעו על ידי מומחי הצדדים. בהתאם לכך, לתובע נותרה נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור של 7.5%.
2. התובע העיד כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה סטודנט למשפטים ועבד גם ככתב באתר אינטרנט נפוץ שבבעלות אביו. כן, נלמד מעדותו כי התובע סיים את לימודי המשפטים והוא משמש כיום כמנהל מחלקת פרסום באתר האינטרנט (ר' ע' 22 שו' 1-4 לפרו'). התובע העיד כי על רקע האירוע נזקק לטיפול פסיכולוגי על מנת לחזור לשגרה, ואף נזקק לטיפול תרופתי (ר' ע' 27 שו' 12-18 לפרו'). התובע תיאר כי מאז האירוע הוא חי בטראומה בכל הקשור למפגש אפשרי עם לובשי מדים, וכי סבל וסובל עדיין מזכרון מר מאותו לילה המלווה בתחושת השפלה שלא מרפה (ר' ע' 28 שו' 19-28 לפרו').
3. לעניין הפסדי ההשתכרות לעבר, עתר התובע בסיכומיו לפיצוי בסך של 230,000 ₪, תוך שהודגש כי לאחר התאונה התובע לא עבד כלל במשך תקופה של חצי שנה, כאשר לאחר מכן, השתכר שכר נמוך משמעותית (3,000 ₪ בלבד) במשך 5 חודשים נוספים. מסיום תקופה זו ועד היום, ביקש התובע לפסוק לו סכום כולל של 120,000 ₪ לפי גריעה של 10% משכרו ערב התאונה.
4. התובע הגיש ראיות חלקיות בלבד בדבר הכנסותיו בעבר. כך, על אף שמאז האירוע ועד למתן עדותו חלפו למעלה משש שנים בחר לצרף לראיותיו רק 12 תלושי שכר שונים מתקופות שונות בעבר; תלוש שכר יחיד המתייחס לחודש 10/2006 ממנו עולה כי שכרו בחודש האירוע (10/2006) עמד על 10,315 ₪ . 5 תלושי שכר המתייחסים לשנת 2007 מהם עולה כי ממוצע שכרו עמד על סך של 3,766₪. כעולה מ-6 תלושי השכר שצורפו ביחס לשנת 2012 עולה כי שכרו של התובע עמד על סך של 11,808 ₪.
5. ראש נזק של הפסד הכנסות לעבר הינו ראש נזק מיוחד, ואין מקום לקביעת פיצוי גלובלי על בסיס אומדנא בלבד. לאחר עיון בראיות, לא מצאתי שיש מקום להיעתר לדרישת התובע בעניין ראש נזק זה. משעה שהתובע בחר להציג תמונה חלקית בלבד אודות מלוא היקף מצבו התעסוקתי בתקופה זו, הרי שהוא הותיר את בית המשפט לפתח סברות והשערות באשר לעיסוקיו לאחר האירוע והיקפם. התובע היה יכול בנקל לשפוך אור על מלוא התמונה התעסוקתית באמצעות אסמכתאות רלוונטיות (טפסי 106, אישורי מל"ל וכו'). משעה שלא עשה כן, לא מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.
6. בכל הקשור לגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד, לא התרשמתי כי יש לנכות הרפואית משמעות תפקודית בעבורו. טענותיו של התובע בדבר הפגיעה בתפקודו אינן תואמות את המציאות העובדתית שהובררה בעדותו – שעה שהוא משמש כיום בתפקיד בכיר מזה שמילא בעבר בגוף התקשורתי של אביו, כששכרו עולה כיום על השכר שהשתכר עובר לתאונה. כל הנתונים האלה מעמידים בספק את טענתו בדבר נכות תפקודית ויש בהם ללמד על כך שאין צפי סביר לפגיעה בכושר העבודה או בכושר ההשתכרות של התובע.
7. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר יחסית של התובע ולנוכח העובדה שבפני התובע עוד שנות עבודה רבות, הנני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי גלובלי אשר יבטא את החשש שמא בעתיד אולי תהיה השפעה על כושר ההשתכרות של התובע.
8. לפיכך אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך 80,000 ₪ המהווה כשליש מהחישוב האקטוארי, לרבות הפסדי פנסיה.
9. באשר לראש הנזק בגין כאב וסבל, בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע וכן לתקופת האשפוז ולאור אופי הפגיעות, כמו גם לשיעור הנכות שהוסכמה בסופו של יום – הנני מוצאת לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 30,000 ₪.
10. באשר ליתר ראשי הנזק שנתבעו לא מצאתי להיעתר להם בהעדר הוכחה ואסמכתאות רלוונטיות.

1. סוף-דבר:
2. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע את הסכומים כמפורט להלן:
3. פיצוי בגין נזק לא ממוני – 30,000 ₪.
4. פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד – 80,000 ₪.
5. סך הפיצוי המגיע לתובע בניכוי אשם תורם בשיעור 50% יעמוד על סך של 55,000 ₪.
6. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאותיו בגין חוות הדעת (של התובע בלבד) בצירוף החזר האגרה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% מהסכום שנפסק לתובע.
7. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בגין דחיית תביעתה של התובעת.

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ו, 29 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.