1. תביעה כספית בסך 43,000 ₪ שעניינה ביטול עסקת ליסינג של רכב שבוצעה באמצעות הנתבעת.

רקע

2. התובע ואחיו רפאל שנדל (להלן: רפאל) הם הבעלים של חברת ד.ש. השקעות (1984) בע"מ (להלן: החברה).

3. הנתבעת היא חברה בע"מ המשמשת כסוכנת של חברה בשם איגוד ליסינג בע"מ (להלן: איגוד).

להלן אופן פעולתה של הנתבעת:

לקוחות המעוניינים לרכוש רכב בליסינג פונים לנתבעת, והנתבעת מקשרת בינם לבין איגוד. אם העסקה מאושרת על ידי איגוד, הלקוח חותם על מסמכי העסקה אצל הנתבעת. עם זאת, העסקה היא בין הלקוח לבין איגוד.

הנתבעת אף עוסקת בהעמדת אשראי ללקוחות לצורך תשלום עבור העסקה.

4. עניינה של התביעה בהתחייבות של הנתבעת, המאפשרת ללקוחותיה, במקרים מסוימים, להפסיק את עסקת הליסינג, כאשר הנתבעת נכנסת לנעלי הלקוח מול איגוד, וממשיכה את ההתחייבות עליה הלקוח חתם.

5. בתאריך 26.6.06 החברה חתמה על עסקת ליסינג מול איגוד, בגין שני רכבים מסוג שברולט מליבו. רכב אחד נמסר לשימוש התובע, והרכב הנוסף נמסר לשימושו של אחיו, רפאל.

התובע ואחיו רפאל חתמו כערבים של החברה לביצוע ההסכם.

באותה הזדמנות, הנתבעת הלוותה לתובע ולאחיו כספים לשם מימון העסקה, ונחתם הסכם הלוואה בין הנתבעת לבין החברה והאחים.

כמו כן, הנתבעת חתמה על נספח להסכם, לפיו תיכנס לנעלי החברה בכל הנוגע להמשך עסקאות הליסינג, ככל שהחברה תבקש להפסיק את העסקה, ובתנאים מסוימים.

6. ביום 16.1.08 התובע פנה לנתבעת בבקשה להפעיל את הנספח ולהחזיר את הרכב שלו (להלן: הרכב הראשון).

אין חולק כי באותו תאריך נחתם הסכם בין הנתבעת לבין החברה והתובע, על השבת רכב זה (להלן: הסכם ההשבה).

7. התביעה נוגעת להחזרת הרכב הנוסף, שהיה בהחזקתו של רפאל (להלן: הרכב השני).

8. במהלך שנת 2009 איגוד הגישה תביעה כספית כנגד החברה בבית משפט השלום בתל אביב, בגין חוב כספי הקשור לרכב השני (להלן: תביעת איגוד).

התובע נתבע כערב באותה תביעה. רפאל לא נתבע על ידי איגוד, מהטעם שהוא בהליכי פשיטת רגל.

לפי האמור בכתב התביעה שהגישה איגוד, הרכב השני נתפס, נמכר בהליכי כינוס, ואיגוד תבעה את יתרת החוב לאחר הפחתת פדיון המכירה.

התובע הגיש בקשת רשות להתגונן ובקשה להגשת הודעה לצד שלישי, בהן פירט את מחויבותה של הנתבעת להיכנס להסכם הליסינג בנעליה של החברה. בקשת הרשות להתגונן נדחתה, בנימוק שעל התובע להעלות את טענותיו כלפי הנתבעת בהליך נפרד.

לאחר מתן פסק הדין, התובע הגיע להסכמה עם איגוד לפיה ישלם לה סך של 33,000 ₪ בלבד. התביעה היא להשבת סכום זה, וכן סכומים נוספים בגין עגמת נפש וטרדה.

טענות הצדדים

9. לטענת התובע, גם הרכב השני הוחזר לנתבעת (כמו הרכב הראשון), אך הנתבעת לא דאגה לבטל את ההתחייבויות של החברה (ושלו, כערב) מול איגוד.

10. הנתבעת, מצדה, טענה כי התובע, רפאל אחיו והחברה מעולם לא השיבו את הרכב השני לידיה. לפיכך, לא היה באפשרות הנתבעת להיכנס לנעליהם בקשר לעסקה שלא ידעה שהופסקה, ובקשר לרכב שכלל לא אחזה בו.

11. אם כן, המחלוקת בין הצדדים היא האם הרכב השני הוחזר לנתבעת.

12. מטעם התובע העידו הוא ואחיו. מטעם הנתבעת העיד מנהלה, שמעון סנדר.

העדויות

13. בכתב התביעה (הנתמך בתצהיר) התובע טען כי רפאל החזיר את הרכב השני לנתבעת ביום 5.5.08, וכי במועד החזרת הרכב השני, לא היה לחברה חוב כספי כלשהו כלפי איגוד.

התובע העיד כי אחיו רפאל עדכן אותו, שהוא מחזיר את הרכב השני לנתבעת. לאחר החזרת הרכב השני התקשרה מיכל ממשרד הנתבעת אל התובע, וביקשה ממנו את מספר הטלפון של רפאל, זאת במטרה לבקש ממנו להשאיר את ביטוח הרכב השני בתוקף.

לטענתו של התובע, בדומה לרכב הראשון, אף הרכב השני הוחזר לנתבעת, ולא הייתה כל סיבה להחזירו לאיגוד.

התובע ורפאל העידו כי מיום ביצוע העסקה ועד להחזרת שני הרכבים, לא היה להם כל דין ודברים עם איגוד, והקשר שלהם היה עם הנתבעת בלבד.

רפאל העיד בתצהירו כי ביום 17.7.08 נסע למשרדי הנתבעת בפתח תקווה, כדי להחזיר את הרכב השני. לפי עדותו, במשרדי הנתבעת פגש את סנדר, סיפר לו שנקלע לקשיים כספיים, ושהוא מחזיר את הרכב בהתאם למוסכם. סנדר אמר לרפאל שאין לו מקום לאפסן את הרכב השני, והורה לו לאחסנו בחניון אי.טי. אס בקריית שאול. רפאל צירף תעודת אחסנה מיום 17.7.08. רפאל, לפי עדותו, האמין לסנדר שעם אחסנת הרכב, הוא סיים את הליך החזרתו, וכי סנדר יכבד את ההסכם בין הצדדים, כפי שהיה עם הרכב הראשון. רפאל עצמו לא בדק את הקבלה, ואף לא החתים את סנדר על כל מסמך, מאחר שהאמין לו.

14. סנדר העיד כי החברה, התובע ורפאל לא פנו לנתבעת מעולם בבקשה להחזיר לה את הרכב השני.

כאשר פנו בקשר לרכב הראשון, הנתבעת קיבלה אותו ונטלה על עצמה את ההתחייבות באשר ליתרת עסקת הליסינג.

כפי הנראה, הרכב השני הוחזר לאיגוד, ועל כן לא ניתן לחייב את הנתבעת בגין רכב שלא הושב לידיה מעולם, ובגין עסקה שלא ידעה כי עליה לקחת על עצמה, ולא נחתם בגינה כל הסכם העברה מסודר.

סנדר הפנה לכך שלפי טענת רפאל עצמו, הוא החזיר את הרכב לאיגוד, ולא לנתבעת.

דיון

15. דין התביעה להידחות.

התובע לא הציג תשתית עובדתית מינימלית לכך שהרכב השני הוחזר לנתבעת. המסמכים שהוצגו אינם תומכים בכך. עדויותיהם של התובע ושל אחיו רפאל לא היו מהימנות, ואף לא הובא עד רלבנטי מטעמם.

16. כאמור, השאלה העובדתית היחידה שבמחלוקת היא, האם רפאל אכן החזיר את הרכב השני לנתבעת, והיא כשלה בהתחייבותה להיכנס לנעלי החברה מול איגוד.

אך מובן הוא, כי אם הרכב לא הוחזר לנתבעת, היא אינה יכולה להיכנס לנעליה של החברה. התובע עצמו לא טען אחרת, שהרי לצד החובה קיימת הזכות, ולא ניתן לדרוש כי מאן דהוא ימשיך בהתחייבויות בגין רכב, מבלי לקבלו.

17. התובע לא הצליח להפריך את דרך הפעולה שציינה הנתבעת, כאשר קיים הליך של החזרת רכבים. הוכח שכאשר הוחזר הרכב הראשון, ננקט על ידי הנתבעת הליך מסודר: הרכב נבדק פיסית, נבדקה ההיסטוריה של הטיפולים שבוצעו בו, נחתם הסכם שציין במפורש כי הרכב מוחזר לנתבעת, ובאותו הסכם אף הוצהר כי אין חובות עבר לאיגוד בגין הרכב (הסכם ההשבה וכן פרו' עמ' 7 ש' 23 ואילך, ובעמ' 16).

משכך, אם אכן ננקטה דרך פעולה מסודרת ומתואמת לגבי הרכב הראשון, יש לתמוה, מדוע לא ננקטה דרך זו גם לגבי הרכב השני.

תמיהה זו נזקפת לחובתו של התובע.

18. כל תביעתו של התובע נשענה על עדותו של אחיו רפאל. התובע עצמו לא יכול היה להעיד האם הרכב השני הוחזר ומתי, ולא הייתה לו ידיעה באשר לכך (עמ' 9 ש' 27 – 28).

19. המסמך שצורף על ידי רפאל, מחזק את עמדת הנתבעת, לפיה הרכב השני הוחזר לאיגוד ולא לנתבעת. בתעודת האחסנה של חניון אי.טי.אס מצוין שמה של איגוד ולא של הנתבעת. במשמע, הרכב הוחזר לאיגוד ולא לנתבעת, בדיוק כפי שטענה הנתבעת. זאת ועוד, העובדה שצוין שמה של איגוד על גבי תעודת האחסנה של חניון אי.טי. אס, מחזקת את עדותו של סנדר לפיה חניון זה אינו קשור לנתבעת.

20. לא נתתי אמון בעדויותיהם של התובע ושל רפאל אחיו, שכן רבו בהן הסתירות והתמיהות.

בעוד שהתובע טען שאחיו עדכן אותו באשר להחזרת הרכב השני (תצהירו – סעיף 11), העיד רפאל כי הוא לא יידע את התובע באשר לנושא הרכב בשום שלב (עמ' 13 ש' 31 – 32). בנוסף, תמוה שהתובע ידע להעיד על כך שמיכל, עובדת הנתבעת, ביקשה ממנו את מספר הטלפון של רפאל, כדי לבקש להשאיר את הביטוח על הרכב השני בתוקף (לאחר שהוחזר),וסנדר עומת בחקירתו הנגדית עם הטענה שמיכל אכן התקשרה לרפאל (עמ' 15 ש' 2 – 3), אך עיון מדוקדק בתצהירו של רפאל מעלה, כי אין שמץ של אזכור לפנייה שרפאל קיבל ממיכל בנושא הביטוח.

התובע טען בתחילה שהרכב הוחזר בחודש 5/08. מאוחר יותר, ולאחר שהובאה עדותו של רפאל, טענו השניים כי הרכב הוחזר רק בחודש 7/08. התובע טען כי הסתמך על כתב התביעה בתביעת איגוד, שם נרשם כי הרכב השני הוחזר בחודש 5/08. טענה זו אינה מתיישבת עם החומר הקיים: בתביעת איגוד עומת התובע עם העובדה שהרכב השני לא הוחזר בחודש 5/08 אלא מאוחר יותר (נ/2, עמ' 1 ש' 18 ואילך). לפיכך, לא ייתכן כי בתביעת איגוד נטען שההחזרה של הרכב בוצעה קודם ל- 7/08.

בנוסף, התובע טען כי לא ידע מתי רפאל החזיר את הרכב השני (עמ' 9 ש' 27 – 28), וכן טען כי לא שאל את רפאל באשר לכך עובר להגשת התביעה הנוכחית (עמ' 11 ש' 14). טענה זו אינה מסתברת. התובע ידע שקיימת טענה לפיה אחיו רפאל החזיר את הרכב השני רק בחודש 7/08, זאת עוד בחודש נובמבר 2010 (מועד חקירתו הנגדית בתביעת איגוד).

למרות האמור, בחודש מאי 2011, מועד הגשת תובענה זו, התובע טען כי הרכב השני הוחזר בחודש 5/08. תמוהה עוד יותר עדותו של התובע לפיה לא מצא לנכון לברר את הפרט האמור עם רפאל בטרם הגשת התביעה, אף שכחצי שנה לפני הגשת תובענה זו, עומת עם גרסת רפאל לפיה הרכב הוחזר בחודש 7/08.

21. אין זה מקרי שהתובע לא דייק כשנקט במועד החזרת הרכב השני. בכתב התביעה טען התובע כי במועד החזרת הרכב השני – 5/08 – לא היה חוב לאיגוד. טענה זו משמעותית, משום שאחד התנאים בהסכם ההשבה של הרכב הראשון כלל הצהרה בדבר היעדר חובות עבר לאיגוד. התברר, כי במועד האמיתי שבו הוחזר הרכב השני, 7/08, היה גם היה חוב לאיגוד (עמ' 11 ש' 24 – 26). המשמעות היא כפולה: ראשית, יש בכך כדי להשליך על מהימנותו של התובע. שנית, עובדה זו – בדבר קיומו של חוב לאיגוד, מתיישבת היטב עם טענת הנתבעת לפיה הרכב השני לא הוחזר אליה, אלא נתפס על ידי איגוד לאחר שנצבר חוב.

22. לכך מצטרפת העובדה שהתובע נמנע מלהביא עד חיוני שיתמוך בגרסתו (וליתר דיוק, בגרסת רפאל) בנושא ההחזרה.

לפי גרסתו של רפאל, בעת החזרת הרכב השני הוא היה מלווה בבנו של התובע – אמיר. הבן אמיר המתין ליד משרדי הנתבעת, עד שרפאל סיים את ההתנהלות מול סנדר, ולאחר מכן, נסע ברכבו אחרי רפאל, והחזיר את רפאל ברכבו, לאחר שרפאל השאיר את הרכב השני במגרש החנייה.

אמיר לא הובא להעיד, אף שעסקינן בבנו של התובע. התובע לבטח התחמק, כאשר השיב ש"אינו יודע" האם נודע לו על תפקידו של אמיר לפני הגשת התביעה הנוכחית או אחריה (עמ' 12 ש' 19 – 20), ועל כן תשובה זו בלתי מהימנה. סיפור החזרת הרכב השני אינו סיפור שבירורו המשפטי החל היום. בירורו המשפטי החל עוד בעת הגשת תביעת איגוד, כלומר בשנת 2009. לא מסתבר כי לתובע נודע על מעורבות בנו כעד פוטנציאלי בנקודת זמן מאוחרת. לא מתקבל על הדעת כי התובע, שזה ההליך השני שהוא מנהל בשאלה זו בדיוק, אינו זוכר מתי נודע לו שאמיר הוא עד. בנוסף, לא הגיוני שעד למועד ההוכחות בתובענה זו התובע לא ביקש להביא את אמיר כעד. אציין, כי בתיק זה התקיימה ישיבה מקדמית נוספת ביום 7.6.12, ובאותה ישיבה הותר להוסיף את תצהירו של רפאל. בשים לב לעובדה זו, אך תמוה הוא שהתובע לא ביקש להוסיף את תצהירו של אמיר.

לסיכום: התובע לא הביא כעד את בנו אמיר, שיכול היה לתמוך בגרסתו של רפאל באשר להחזרת הרכב השני. המשמעות היא, שנוצרה חזקה שעדותו של אמיר הייתה פועלת לחובתו של התובע (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 בעמ' 602).

23. אף עדותו של רפאל הייתה תמוהה. תמוה ששני האחים לא החליפו ביניהם כל מידע בנוגע להחזרת הרכב השני, אף שבגינו התנהל הליך קודם לתובענה זו. כמו כן, תמוה שרפאל לא התבקש למסור תצהיר בתביעת איגוד (עמ' 13). לא מסתבר שרפאל אינו זוכר האם היה חוב של החברה לאיגוד במועד החזרת הרכב השני (עמ' 13 ש' 10), אף שבאותו מועד צריך היה לסגור את כל החובות (כך עולה לא רק מהסכם ההשבה בקשר לרכב הראשון, אלא אף מנוסח ההתחייבות של הנתבעת בנוגע לקבלת הרכבים, הכולל תניה לפיה חובות עבר חלים על הלקוח – בסעיף 6). כמו כן, תמוהה הטענה לפיה סנדר פטר את רפאל באמירות בעל פה, אף שהוכח כי הוא מנהל עסק מסודר, ודואג להעברה מסודרת של הרכבים (וכך היה באשר לרכב הראשון).

24. אציין כי עדותו של סנדר נתמכה במסמכים, הייתה עקבית, ובניגוד לתובע ולאחיו, סנדר לא נתפס בסתירות או בתמיהות. אמנם, בתצהירו סנדר ציין כי אינו עובד עם חניונים, אך מצאתי את הסבריו בנושא זה מהימנים. סנדר הסביר כי יש מספר מקומות חניה שהוא שוכר בקרבה למשרדיה של הנתבעת. לא תיתכן אפשרות אחרת, שכן ללא אפשרות לאחסנה זמנית של רכבים, לא ניתן לבצע תהליך של החזרת רכבים (תהליך שבוצע לגבי הרכב הראשון).

25. אין כל ממש בטענותיו של התובע, לפיהן האחים התנהלו מול הנתבעת, ועל כן לא הגיוני שרפאל החזיר את הרכב השני לאיגוד.

ראשית, יש להיזהר מקביעות עובדתיות הנשענות על טענות "הגיוניות". התובע לא הניח תשתית עובדתית מינימלית לטענה כאילו הרכב השני הוחזר לנתבעת. המסמך שקיבל רפאל אינו תומך בכך. הסתירות והתמיהות בעדויותיהם של התובע ואחיו אינן תומכות בכך. קיומו של הסכם השבה מסודר באשר לרכב הראשון אינו תומך בכך. כאשר מצרפים לכך את העובדה שאף לא הובא עד רלבנטי, הרי טענה "הגיונית" אינה יכולה ליצור עובדות יש מאין.

שנית, מתוך העובדות שכן הוכחו, עולה התמונה לפיה הרכב הוחזר לאיגוד שלא מרצון אלא במסגרת הליך של תפיסה עקב קיומם של חובות: בהחלטה שניתנה בתביעת איגוד, צוין כי הרכב השני נמכר במסגרת ההוצאה לפועל, וטענת התובע לפיה הרכב הוחזר מרצון – לא התקבלה. בנוסף, אין מחלוקת כי במועד ההחזרה היה קיים חוב לאיגוד. לכך יש להוסיף, שבתביעת איגוד הוצג מסמך של רפאל, לפיו הוא אישר לאיגוד למכור את הרכב (נ/2 עמ' 2 ש' 4 ואילך). כלומר, רפאל לא החזיר את הרכב לאיגוד מרצונו, אלא הרכב נתפס על ידי איגוד, וכל הטענות הנוגעות להיגיון, אינן מן העניין.

26. במאמר מוסגר, אציין כי במהלך הדיון התברר כי התובע קיבל אישור להגיש הודעה לצד שלישי בתביעת איגוד. הודעה לצד שלישי הייתה מאפשרת בירור עובדתי של מיקום הרכב השני עת נתפס, כאשר הן הנתבעת כאן והן איגוד הן צדדים להליך. ב"כ התובע טען כי בסופו של דבר ביטל השופט שדן בתביעת איגוד את הרשות להגיש הודעה לצד שלישי. לא ראיתי לקבוע ממצאים לחובת התובע בנושא זה מהטעם, שלפי ההחלטה שהוגשה, לא ניתנה לתובע כאן רשות להתגונן. מהבחינה הדיונית, בהיעדר רשות להתגונן ממילא לא ניתן לשלוח הודעה לצד שלישי. אין באמור כדי לשנות את התוצאה הסופית של הכרעה זו.

סיכום

27. מכל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית.

28. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 8,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר.

ניתן היום, כ"ט חשון תשע"ג, 14 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.