פסק דין

פתח דבר

מונחת בפני בקשה לסילוקה על הסף של תביעת המשיב-התובע לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע. המדובר בבקשה מנימוקים משפטיים, המסתמכת על האמור בכתבי הטענות, ועל כן לא היה מקום לתמוך בקשה זו בתצהיר.

טענות המשיב בכתב התביעה

התובע הינו עו"ד במקצועו. הנתבעים 1 ו-2 הינם אחים, השותפים בעסקיהם. הנתבע 3 מועסק על ידי הנתבעים 1 ו-2, ומשמש גם כאיש הכספים שלהם.

בשנת 2008 הגיש הנתבע 1 לבית המשפט המחוזי תביעה נגד שישה נתבעים, ובכלל התובע דנן (להלן – התביעה הראשונה). בד בבד עם הגשת התביעה הגיש הנתבע 1 בקשה להטלת עיקולים זמניים ולמתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד התובע, כאשר הבקשה נתמכה בתצהירו של הנתבע 1. התצהיר כולל דברי הכפשה ושקר ביחס לתובע.

הבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נדחתה. מאידך, בית המשפט נעתר לבקשה להטלת עיקולים בכפוף להפקדת התחייבות עצמית של הנתבע 1 והפקדת שתי ערוביות של צדדים שלישיים. הנתבעים 2 ו-3 היו אלו שחתמו על הערבויות, שעל הפקדתם הורה בית המשפט המחוזי, ולכן חייבים הם בפיצוי התובע בגין כל נזק שנגרם לו.

הודעות בדבר הטלת העיקולים נמסרו, לפחות, לשישה עשר מחזיקים שונים. התובע לקה בהלם ובבושה עת פנו אליו אותם מחזיקים ודיווחו לו על הטלת העיקולים. הטלת העיקולים הסבה לתובע נזק רב ופגעה בשמו הטוב ובמוניטין המקצועי והעסקי של התובע.

כשנה לאחר הגשת התביעה הראשונה ביקש הנתבע 1 למחוק אותה, ותחתיה הגיש תביעה חדשה (להלן – התביעה השניה). בד בבד עם הגשת התביעה השניה ביקש הנתבע 1 מבית המשפט המחוזי להותיר את העיקולים הזמניים על כנם. בית המשפט המחוזי הורה לנתבע 1 לשוב ולהגיש מחדש בקשה להטלת עיקולים זמניים.

ביום 30.6.10 דחה בית המשפט המחוזי ערעור, שהגיש הנתבע 1 על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי מיום 23.2.10, שבה נדחתה בקשתו של הנתבע 1 להטיל עיקולים זמניים. בקשת רשות ערעור, שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה גם היא.

למרות מחיקת התביעה הראשונה ולמרות שלוש החלטות שיפוטיות, נאלץ התובע לנהל ארבעה הליכים משפטיים במשך שנתיים לשם סילוק העיקולים הזמניים. הנתבע 1 סרב להסיר את העיקולים כדי לגרום להוצאת דיבה רעה על התובע, ולמרות שידע על העדר זכות להטיל העיקולים.

טענות המבקשים בבקשה לסילוק על הסף

המבקשים - הנתבעים טוענים, כי פרסום במסגרת הליכים משפטיים נהנה מחסינות מוחלטת בהתאם להוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

הנתבעים 2-3 מוסיפים וטענים, כי לא קיימת יריבות כלשהי בינם ובין התובע.

מחמת נימוקים אלו מבקשים הנתבעים לסלק את התביעה על הסף.

טענות המשיב בתגובתו לבקשה

המשיב – התובע בתגובתו לבקשה טוען, כי תביעתו איננה מבוססת רק על עוולת לשון הרע אלא גם על מעשי הרשלנות של הנתבעים, ולכן אין לדחות את התביעה על הסף גם אם הוראות סעיף 13(5) הנ"ל חלות במקרה דנן, היות שתחולתן היא על תביעות בגין עוולת לשון הרע בלבד.

עוד טענה בפני התובע, ולפיה חסינות המוקנית בסעיף 13(5) הנ"ל איננה חלה במקרה דנן, היות שמדובר בפרסום שנעשה לאחר הדיון בבית המשפט, שאיננו נהנה מהחסינות.

דיון והכרעה

ראשית, יש לדחות את טענת התובע, כי המדובר בתביעה בגין עוולות נוספות, ולא רק בגין עוולת לשון הרע. טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לאמור בכתב התביעה, שם נאמר בסעיפים 24 ו-27, כי הסכום הנתבע הוא הפיצוי הסטטוטורי, הקבוע בסעיף 7א לחוק, והחל רק על תביעות בגין עוולת לשון הרע. אין התובע עותר בכתב התביעה לחיוב הנתבעים או מי מהם בפיצוי נוסף כלשהו בגין כל עוולה אחרת.

זאת ועוד, ב"כ התובע אישרה בדיון שהתקיים בפני ביום 18.4.12, כי התביעה בגין עוולת לשום הרע (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 20-21).

לפיכך, ומשמדובר בתביעה בגין עוולת לשון הרע, יש לברר את השאלה, האם המקרה דנן חוסה תחת כנפיה של החסינות המוענקת בסעיף 13(5) לחוק.

בסעיף 13 לחוק נאמר:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) ...

(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

ברע"א 1104/07, חיר נ' גיל, טרם פורסם, נאמר:

"פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף-קטן (5) – או בכל אחד מסעיפי המשנה האחרים של סעיף 13 – הוא פרסום "מותר" שאינו מהוה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר 'ריבילגיה מוחלטת' שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85, בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פד"י מב(1)797). לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף-הקטן 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'. עם זאת, חלק מן השופטים בערכאות הדיוניות – ובכלל זה השופטים שישבו בדין במקרה שלפנינו – הציבו להגנה המוחלטת סייג פסיקתי. האם גישה זו בדין יסודה? כפי שיתברר, תשובתי לשאלה זו היא בשלילה.

...

משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי.

...

סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי.

...

מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה – וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5)".

דברים אלו, שהינם ההלכה הפסוקה והמחייבת בעניין זה, די בהם כדי לסתום את הגולל על תביעתו של התובע. זאת לנוכח ההיקף הבלתי מוגבל, שהוענק לחסינות המוענקת בסעיף 13(5) לחוק, כאשר החסינות חלה ללא צורך בבדיקת תכנו של הפרסום.

גם לעיתוי הפרסום השלכה על תחולת החסינות. בעניין זה נאמר בע"פ 364/73, זיידמן נ' מדינת ישראל, פד"י כח(2)620, 624:

"האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה".

במקרה שנידון שם הואשם אדם בעבירה של הוצאה מכוונת של שם רע על שופט במילוי תפקידו, כאשר הפרסום התבצע במכתב ששיגר הנאשם, אשר היה בעל-דין במשפט אזרחי, לשופטת באותו הליך. העתקים מן המכתב נשלחו למנהל בתי-המשפט ולשר המשפטים. במכתב נכללו, בין השאר, השמצות ביחס לשופטת. בית המשפט קבע שם, כי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) הנ"ל תחול גם בנסיבות כאלה.

במקרה דנן מדובר על פרסום שנעשה במסגרת בקשות שהוגשה לבית המשפט במסגרת ניהול הליך משפטי, בקשות להטלת עיקולים זמניים ולמתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. המדובר בפניה בכתב לבית המשפט במסגרת "המהלך הרגיל של המשפט", ופניה שכזו היא פרסום הנעשה "תוך כדי דיון", ועל כן נהנה הוא מהחסינות המחולטת, שנקבעה בסעיף 13(5) לחוק.

מסקנת הדברים היא, כי הפרסומים העומדים ביסוד התביעה בתיק זה הינם פרסומים מותרים, שאינם יכולים לשמש עילה לתביעה, ועל כן יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.

הבקשה מתקבלת, איפוא, ובהתאם להוראות תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, התביעה נמחקת בזאת.

המשיב-התובע ישא בהוצאות המבקשים-הנתבעים ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ל' תשרי תשע"ג, 16 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.