מבוא

1. התובע, יליד 1.1.81, נפגע בתאונה ביום 27.10.08 עת נהג על מלגזה והתהפך תוך שהיא מוחצת אותו תחתיה.
2. התאונה אירעה בחצרי הנתבעת 1 (להלן גם: "מיקסטיט"), חברה העוסקת בייצור ושיווק חומרי גלם בענף הבנייה לרבות טיט, חול וכדומה. עיקרה של העבודה הייתה מילוי שקי חול (להלן גם: "בלות") ושינוען על גבי המלגזות והעמסתם על משאיות שהגיעו לחצרי הנתבעת 1 לשם כך.
3. התובע היה עולה חדש מאתיופיה. עד למועד התאונה הספיק התובע להיות במרכז קליטה במשך שנתיים ולאחר מכן החל לעבוד בנתבעת 2 כפועל כללי. התובע נעדר השכלה ושליטתו בעברית דלה. הוא אינו יודע קרוא וכתוב במועדים הרלבנטיים לתביעה.
4. לתובע לא היה רישיון נהיגה ובמועד האירוע רק החל ללמוד נהיגה.
5. כתוצאה מן התאונה נפגע התובע באורח קשה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל ונכותו של התובע נקבעה בסופו של יום על 43% נכות צמיתה (לפני הפעלת תקנה 15). הצדדים הסכימו כי הנכות שנקבעה במל"ל תשמש גם לצורך הדיון בתביעה כאן.
6. הנתבעת 1 הייתה מעבידתו של התובע בעת התאונה.
7. הנתבע 2 (להלן גם: "דרור") הינו הבעלים של הנתבעת 1, המנהל ובעל השליטה בה.
8. הנתבעת 3 (להלן גם: "כלל") הייתה המבטחת בפוליסת 'מטריה לבתי מלאכה' של הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה.
9. הנתבעת 4 (להלן גם: "מ.ר. שינוע") הינה חברה שעוסקת בין היתר בתיקון מלגזות, השכרתן ועוד. כחודש עובר לתאונה נשוא התביעה רכשה מ.ר. שינוע ממיקסטיט את המלגזה לאחר שמיקסטיט הזמינה מלגזה חדשה. מאחר שהמלגזה החדשה טרם הגיעה למיקסטיט, ביקשה האחרונה לשכור את המלגזה נשוא התביעה לשבועיים נוספים עד הגיעה של זו החדשה. בין שתי הנתבעות נחתם הסכם שכירות לפיו הושכרה המלגזה למיקסטיט למשך שבועיים. משכך נותרה המלגזה בחצרי מיקסטיט.
10. בחלוף שבועיים ימים לא הושבה המלגזה לבעליה החדשים – מ.ר. שינוע, ונותרה בידי מיקסטיט. התאונה נשוא התביעה אירעה כשלושה שבועות לאחר תום תקופת השכירות שנקבעה ובהיות המלגזה בחצרי מיקסטיט.
11. המלגזה לא הייתה מבוטחת בביטוח חובה עובר לתאונה, אף בתקופה שהייתה עדיין בבעלות מיקסטיט. גם לאחר מכירתה למ.ר. שינוע לא נעשה למלגזה ביטוח חובה.
12. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.
13. מטעם התובע העידו הוא עצמו, אשתו, שני עדים שעבדו במקביל אליו בנתבעת 1, מפקח העבודה שחקר את התאונה מטעם משרד העבודה וסוכן הביטוח שערך את הביטוח לנתבעת 1 אצל כלל.

מטעם הנתבעים 1-2 העיד רק הבעלים ומנהלה דרור.

מטעם הנתבעת 4 העיד אחד מבעליה מר בן-יאיר.

כמו כן הסכימו הצדדים כי שיעור הנכות שנקבעה במל"ל ישמש גם לתיק זה.

כן הוגשו בהסכמה עדותו במשטרה של מר אשר כהן, ששימש מנהל עבודה במיקסטיט (להלן: "אשר") וכן דו"ח הפעולה.

דיון בשאלת האחריות

האם התאונה עונה להגדרה של תאונת דרכים?

1. מתוך העדויות אין חולק כי המלגזה עונה להגדרה של רכב מנועי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים"). כך גם אין חולק שהתאונה אירעה תוך כדי נסיעה והתהפכות של המלגזה שמהווים "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים.
2. איש מהצדדים אף לא טען כי המלגזה לא הייתה מחויבת בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970 (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי").
3. מכאן שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
4. חרף זאת אין לתובע עילה מכוח חוק הפיצויים בהיותו נטול רישיון נהיגה בעת שעשה שימוש במלגזה. מטעם זה הוגשה התביעה בעילות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין").

טענות התובע

1. התאונה אירעה עקב התרשלותם של הנתבעים 1-2. זאת מאחר וביקשו מהתובע לעבוד על המלגזה הגם שידעו שהוא נעדר רישיון נהיגה. הוא עצמו לא ידע שאסור לו לנהוג במלגזה שכן נאמר לו על ידי הממונים עליו שמדובר במקום סגור ועל כן אין מניעה שיעשה שימוש במלגזה. באותו היום התבקש התובע על ידי דרור להגיע מוקדם מהרגיל למשמרת שלו ולהעמיס משאיות עם המלגזה.
2. הנתבעים 1-2 דרשו מהתובע לעבוד בסביבת עבודה מסוכנת מבלי שהזהירו אותו והדריכו אותו על הסכנות הטמונות בשימוש במלגזה, תוך הפרה של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט -1999. התובע גם לא קיבל ציוד מגן. כך גם לא דאגו שלמלגזה יהיה ביטוח חובה בר תוקף.
3. המלגזה לא הייתה תקינה ולא בטיחותית שכן לא נבדקה כנדרש על ידי בודק מוסמך מטעם משרד העבודה בניגוד לסעיפים 79-86 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") וללא רישיון ציוד מכני הנדסי תקף בניגוד לדרישת סעיף 280 (ב)(2) לפקודה זו. כך גם לא עברה המלגזה טסט.
4. הנתבעת 4 התרשלה בכך שהשכירה את המלגזה כשהיא לא תקינה ולא דאגה לבדוק את כל המסמכים שיעידו על תקינותה. בכך אפשרה לעובדים דוגמת התובע לנהוג על מלגזה לא תקינה, דבר שהיווה את הגורם המכריע לקרות התאונה.
5. הנתבעת 3 מנועה מלהתנער מאחריותה על פי הוראות הפוליסה. זאת מאחר והחריג עליו היא מבקשת לסמוך את טענתה לא הובלט כנדרש על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 וכן על פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981. כן היא אחראית לכל מעשה ומחדל של סוכן הביטוח.
6. להלן אדון בכל אחת מן הטענות תוך התייחסות לטענות מי מהנתבעים הרלבנטיים.

נהיגה במלגזה בהיתר המעביד

1. הנתבעים 1-2 שללו טענתו זו של התובע לפיה הורו לו לנהוג במלגזה במסגרת עבודתו אצלם. לטענתם התובע עשה שימוש במלגזה ללא היתר שכן כל תפקידו היה פועל כללי ולא נהג מלגזה. לצורך שינוע הבלות היו במיקסטיט מספר נהגי מלגזה בעלי רישיון נהיגה מתאים.
2. דרור טען בתצהיר עדותו הראשית כי הוא עצמו לא נותן הוראות ישירות לעובדים מתוקף תפקידו כמנהל ומכל מקום לא אמר לתובע לנהוג במלגזה . על דבר התאונה נודע לו ממנהל העבודה שלו מר אשר כהן.
3. בחקירתו הנגדית שב התובע על טענתו כי במועדים הרלבנטיים לתביעה לא ידע שלצורך נהיגה על מלגזה נדרש רישיון נהיגה וכי דרור היה זה שאמר לו שמאחר ומדובר במקום סגור אין צורך ברישיון (ראה עדותו בעמ' 17 לפרוטוקול). בהמשך הסביר כי ידע שעל מכונית אסור לנהוג ללא רישיון אך לא ידע שעל מלגזה שאינה נוסעת על הכביש גם כן אסור לנהוג ללא רישיון נהיגה (ראה עדותו עמ' 20 ובעמ' 24 לפרוטוקול).
4. יתרה מכך הוא העיד כי דרור עצמו לימד אותו כיצד לנהוג על מלגזה כשלושה חודשים לאחר שהחל לעבוד במיקסטיט. יחד עם זאת לא עבר הדרכות בטיחות על הסכנות שבנהיגת מלגזה (ראה עדותו בעמ' 19 ובעמ' 25 לפרוטוקול).
5. על פי עדותו המפתחות היו בתוך המלגזה בעת שעלה עליה. הוא הכחיש את טענתו של מנהל העבודה שהונחה בפניו לפיה המפתחות היו במשרד וכי הוא התובע נטלם ללא רשות.
6. הוא הוסיף והעיד כי כל עובדי מיקסטיט הכירו אותו וכולם היו מבקשים ממנו שיעמיס על המשאיות (ראה עדותו בעמ' 21 לפרוטוקול שורות 19-21).
7. בכל הנוגע ליום התאונה העיד התובע כי הספיק כבר להעמיס 9-10 בלו, מתוך כ – 22 שנדרש להעמיס על המשאית, בטרם התהפך עם המלגזה.
8. בתמיכה לעדותו של התובע הובאו שני פועלים שעבדו אף הם במיקסטיט. האחד, מר אלמיו טאדאלה והשני, מר אינגה למסג'נו.
9. מר טאדאלה העיד כי עבד שבוע או שבועיים במיקסטיט כפועל שמילא גלונים של טיט. הוא הפסיק את עבודתו שם שכן העבודה הייתה קשה מאד. כשנשאל במה עבד התובע במיקסטיט השיב שהתובע עבד על מלגזה כל יום (ראה עדותו בעמ' 35- 36 לפרוטוקול). את היכרותו עם התובע עשה כשהיו באותו הזמן במרכז קליטה באיילת השחר ולעבודה במיקסטיט הגיע לאחר שפגש אקראית את התובע ביפו והתובע קישר בינו לבין דרור.
10. מר למסג'נו העיד כי הוא כבר עבד במיקסטיט כאשר התובע התחיל עבודתו שם. על פי עדותו התובע עבד איתו בקשירת בלות אבל כאשר היו מגיעות משאיות התובע גם העמיס על המשאיות והוא ראה אותו נוהג במלגזה. כל הניסיונות לקעקע את עדותו זו עלו בתוהו (ראה עדותו בעמ' 38-40 לפרוטוקול).
11. שני עדים אלו עשו רושם אמין ביותר. עדותם הייתה פשוטה וכאשר לא זכרו שמות של העובדים שעבדו במקום, נתנו את הפרטים שזכרו ביחס לאותם עדים. עדותם לא נסתרה חרף ניסיונות ב"כ הנתבעים לעשות כן.
12. למול העדויות מטעם התובע הובאה כאמור עדותו של דרור. בחקירתו הנגדית העיד בניגוד לאמור בתצהירו בעמ' 61 לפרוטוקול כי: "אני ידעתי שהתובע נוהג במלגזה לפני התאונה, ותפסתי אותו פעם פעמיים וצעקתי עליו וגם אשר. אמרתי לאשר במפורש שאם עוד פעם אתה תופס את התובע על מלגזה אתה באותה שניה מוריד אותו ומפטר אותו." משמע, חרף האמור בתצהירו כי הוא אישית לא ראה את התובע נוהג במלגזה והדבר נודע לו מאשר מנהל העבודה, הרי שבעדותו העיד שהיה עד למקרים כאלה.
13. בהמשך עומת עם עדותו במשטרה שם העיד כי התובע מעמיס משאיות של לקוחות ויכול להיות שגם על המשאית של איציק (שבעת ההעמסה עליה ארעה התאונה – ח.ו.ו.). בתשובה העיד כי פנו אליו כמה אנשים שהתובע נוהג על המלגזה (ראה עדותו בעמ' 62 לפרוטוקול). כלומר לא הוא עצמו ראה זאת ולא אשר הוא היחיד שבא לספר לו אלא כמה אנשים פנו אליו. טענה זו לא מופיעה בתצהיר עדותו הראשית ואף לא בעדותו במשטרה.
14. ייאמר כבר עתה כי עדותו של דרור הוכחה כלא אמינה ובניגוד להיגיון. לא רק בדברים הנ"ל נתפס דרור בסתירות מהותיות בעדותו.
15. דרור לא נתן כל הסבר הכיצד למלגזה לא היה ביטוח חובה ומכל מקום לא הציג כל אסמכתא לקיומו של ביטוח כאמור אף לא לתקופה שעובר למכירתה לנתבעת 4. כך גם לא ברור הכיצד ביקש לעבוד עם המלגזה שבועיים נוספים לאחר המכירה כשאין לה ביטוח.
16. יתרה מכך חרף כל דרישותיה של ב"כ התובע לא הציג דרור כל אסמכתא שתעיד כי המלגזה עברה טסט כנדרש. נהפוך הוא הוכח כי המלגזה לא עברה טסט שנתיים עובר לאירועים נשוא התביעה. ואין חולק שדרור נתן, ולו לשיטתו, לאחרים לנהוג על מלגזה זו בתקופה של שנתיים עובר לתאונה.
17. העדרו של ביטוח בר תוקף והעדרו של טסט מחזקים את ההתרשמות שדרור לא הקפיד על שמירת החוק ועל כן מחזקים את עדותו של התובע ועדיו כי התיר למי שאין לו רישיון נהיגה לנהוג במלגזה ובלבד שלא ייצא את שערי המפעל. היא אף מחזקת את העדות שהתובע לא קיבל כל הדרכה מסודרת בדבר הסכנות שבנהיגת מלגזה, כנדרש בחוק. גם המפקח מטעם משרד העבודה העיד כי לא קיבל כל ספר הדרכות מדרור הגם שביקש.
18. גם עדותו בתצהיר (סעיף 23) כי המלגזה לא הייתה שמישה בעת התאונה וחיכתה לאיסוף על ידי מ.ר. שינוע, התגלתה כבלתי אמינה. בעדות במשטרה לא ציין דרור כי מדובר היה במלגזה שאינה שמישה אלא אחת משתי מלגזות שעובדות בעסקו. טענה זו היא טענה חשובה שאם הייתה נכונה הייתה בוודאי נטענת על ידו שכן היה בה כדי להרחיק ממנו את האחריות או לפחות להפחיתה. מכאן שלא הגיוני שטענה זו לא עלתה בעת עדותו במשטרה.
19. כך גם אם המלגזה לא הייתה שמישה והוא מכר אותה למ.ר. שינוע הרי שלא הגיוני שבאותו מועד ממש, 17.9.08, יערוך עם מ.ר. שינוע הסכם שכירות על אותה מלגזה. שהרי אם אינה שמישה מה טעם לשלם שכירות עליה ?!
20. כל אימת שדרור עומת עם נתונים או פרטים שלא היו נוחים לו, ביקש להרחיקם ממנו על דרך הטענה שאינו זוכר או כי לא היה הוא שטיפל בעניינים אלו. חרף זאת לא הביא איש מעובדיו להעיד כמו אשתו, יוסי או ויקטור. כך גם בכל הנוגע לשאלה האם רכש את המלגזה החדשה ממ.ר. שינוע – תחילה העיד כי רכש ממנה את המלגה החדשה אך משעומת עם עדותו של בן יאיר שאין מ.ר. שינוע מוכרת מלגזות חדשות, חזר בו ואמר שייתכן שאולי לא אצלם הזמין את המלגזה החדשה.
21. עדותו של אשר במשטרה, שאליה הפנו הצדדים, אינה מתיישבת עם מכלול עדותו של דרור ומכל מקום בהיותו עובד של דרור ראיתי לקרוא אותה בזהירות המתבקשת, בשים לב לסעיף 54(3) לפקודת הראיות[נוסח חדש], התשל"א - 1971. שהרי על פי עדותו של התובע ושל דרור אשר כהן היה מנהל העבודה שהיה במקום בעת התאונה. מכאן שעל פניו קם חשש שאותו אשר נושא באחריות כלשהי לאירוע. אף אם לא פיקח כראוי על הנעשה בחצר המפעל, הרי שבהינתן שהתובע העיד שכבר הספיק להעמיס 9-10 בלות על המשאית – הכיצד זה לא הבחין אשר בתובע נוהג על המלגזה ? על כן את עדותו של אשר יש לקבל בזהירות הראויה ולא ראיתי כי די בה כדי לסתור את עדויות התובע ועדיו לעניין עצם ההרשאה שניתנה לתובע לנהוג במלגזה על ידי דרור.
22. עוד לא ברורה התנהלותו של דרור שאם הבחין בתובע בעצמו פעם או פעמיים נוהג במלגזה בפראות כטענתו בחקירתו ובנוסף שמע ממספר אנשים כדבריו שהתובע נוטל את המלגזה, הכיצד לא פיטר אותו מיד כפי שהעיד שהורה לעשות?
23. מנגד ראיתי ללמוד מעדותו של התובע, שהיה נכון לעבוד שעות כה ארוכות בנתבעת 1, בניגוד לעובדים אחרים שלא הצליחו להחזיק מעמד שם, שאם היה חושש מפיטורין בשל נהיגתו במלגזה – לא היה עושה כן. ועובדה שהתאונה תפסה אותו מעמיס בלה ולא הראשונה שבהן באותו היום.
24. כך גם אם בתצהירו ניסה דרור להרחיק עצמו מעצם הימצאותו בחצר המפעל הרי שבעדותו במשטרה, כמו גם בחקירתו הנגדית, התגלה כי אף הוא הסתובב בחצר המפעל ואף הוא כשנדרש נהג במלגזות. עדותו במשטרה ובחקירה הנגדית תומכת בעדות התובע ועדיו שהעידו כי אף דרור עצמו היה אחד מנהגי המלגזות במפעל. עדות זו אף עולה מתוך עדותו של אשר במשטרה.
25. עדותו של דרור היא עדות יחידה שכן נמנע מלהביא עדים נוספים מעובדיו. כפי שציינתי לעיל לא היה בעדותו של אשר במשטרה כדי לתמוך בגרסתו של דרור. זאת ועוד משהוגשה רק עדותו במשטרה ותצהירו שהוגש נמשך לאחר שלא התייצב לדיון, לא יכולה גרסתו שניתנה בתצהיר לשמש לדבר. נותרנו עם עדות יחידה של דרור שכאמור לא הייתה אמינה עלי.
26. מכל אלה אני קובעת כי עדות התובע ועדיו, כי הוא נהג במלגזה ברשות ובידיעת דרור ואשר, מקובלת עלי ומשמעה כי התובע עשה שימוש ברשות במלגזה גם ביום התאונה. משאין חולק כי דרור ידע שלתובע אין רישיון נהיגה, ברי שבהתנהגותו יש משום התרשלות והפרת חובה חקוקה שלא לומר יותר מכך.

האם הוכח כי המלגזה לא הייתה תקינה?

1. ב"כ התובע מבקשת ללמוד על אי תקינות המלגזה מעצם העובדה שלא עברה טסט כנדרש במשך שנתיים עובר לתאונה. היא באה בטרוניה כלפי מפקח העבודה, מר אלנטוך, שלא הזמין בוחן מוסמך שיבחן את תקינות המלגזה לאחר שנקרא לחקור את המקרה.
2. גם דרור טען כי המלגזה לא הייתה תקינה ועל כן מכר אותה למ.ר. שינוע.
3. כאמור את עדותו של דרור ראיתי לדחות בעניין זה שכן היא אינה מתיישבת עם ההיגיון.
4. ת/5 רישיון הציוד ההנדסי מיום 23.11.08 הינו הרישיון היחיד שהוצג במשפט ביחס לאותה מלגזה. מדובר ברישיון שהוצא לאחר התאונה נשוא התביעה. משעלתה הטענה כי למלגזה לא היה רישיון בתוקף במועד התאונה, חזקה על הנתבעים 1-2 שהיו פונים לגורמים המוסמכים ומציגים ראיה לכך שלמלגזה היה רישיון בר תוקף גם ממשרד התחבורה (טסט) במועד האירוע. דבר זה לא נעשה ומכאן שלא היה רישיון למלגזה בעת התאונה.
5. אלא שגם אם לא פעל מפקח העבודה כנדרש ולא מילא אחר סמכויותיו, וגם אם למלגזה לא היה רישיון בתוקף, אין אלו בלבד יכולים להוות הוכחה שהמלגזה לא הייתה תקינה.
6. מתוך העדויות עלה כי דרור הזמין מלגזה חדשה ועל כן ביקש למכור את המלגזה נשוא הדיון. חרף זאת לתקופת הביניים היה צריך לעשות שימוש במלגזה עד להגעה של המלגזה החדשה. מטעם זה ערך את הסכם השכירות עם מ.ר. שינוע ואף הסכים לשלם עבור אותה תקופת שכירות. אם הייתה המלגזה לא תקינה לא היה דרור מבקש לשכור אותה ולא היה מסכים לשלם דמי שכירות.
7. כך גם לא נסתרה עדותו של מר בן יאיר כי דרור לא עמד בהסכם השכירות ולא העביר את המלגזה בתום תקופת השכירות המוסכמת בת השבועיים. אם היה עושה כן לא הייתה המלגזה מצויה בחצר המפעל במועד אירוע התאונה. אין זאת אלא שהמלגזה נדרשה לדרור גם לאחר חלוף שבועיים שכן שימשה אותו בעבודה. ואם כך הוא הדבר לא ניתן לומר שלא הייתה שמישה או לא תקינה.
8. יתרה מכך, עדותו של בן יאיר הייתה אמינה עלי כאשר העיד כי כאשר דרור פנה אליו וביקש למכור לו את המלגזה, הוא עצמו הגיע למפעל ובדק את המלגזה ומצא שהיא תקינה מבחינה מכנית. כעבור כמה ימים נמצא בה קצר חשמלי שתוקן על ידי חשמלאי שנשלח למפעל מטעמו (ראה עדותו בעמ' 76 ו – 80 לפרוטוקול). כל זאת כאמור עובר לתאונה נשוא התביעה.
9. מכאן שראיתי לקבוע כי לא הוכח שהמלגזה הייתה לא תקינה בעת אירוע התאונה.

אחריות בנזיקין במצב העובדתי שתואר לעיל

1. כעת יש לדון מהי המשמעות של אותן עובדות כפי שראיתי לקבוע אותן. בהקשר זה יש לדון באחריות הנתבעים 1-2 לרבות בשאלה האם הנתבע 2 אחראי באופן אישי לנזק. כן יש לבחון את אחריות הנתבעת 4 וכן האם יש להכיר בהתנהגות התובע אשם תורם לקרות הנזק.

אחריות הנתבעת 1 - מיקסטיט

1. בהיותה של מיקסטיט מעבידתו של התובע חלות עליה חובות זהירות כמעביד כלפי עובדו ובין היתר החובה שלא להציבו בפני סיכונים מיותרים, החובה להדריכו הדרכות בטיחות בעבודה, ומניעתו מעבודה שאין הוא מוסמך לבצע.
2. כל אלה לא נשמרו על ידי מיקסטיט. דרור ידע שלתובע אין רישיון נהיגה על מלגזה ואזי אסור היה לו לתת לתובע לנהוג במלגזה. כך גם התרשלה הנתבעת 1 בהדרכת התובע מפני הסיכונים שבעבודה שכן כפי שהוכח לא עבר התובע כל הדרכת בטיחות ואף לא הדרכה בהתאם לתקנה 39 א' (ח) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 בעת עבודתו במיקסטיט. ניסיונות הנתבעים 1 ו -2 לצרף חלקי אישורים וקבלות על הדרכות שבוצעו לכאורה לעובדים במיקסטיט לא הוכחו כנוגעים לתובע. נהפוך הוא, מתוך העדויות עלה כי לא קיבל כל הדרכה זולת הדרכתו של דרור שאינה עומדת בדרישות ההדרכה שבדין. עוד ראיתי להכיר אחריות בכך שדרור ידע שהמלגזה לא עברה בחינה ורישוי שנתיים ימים בניגוד לדין וחרף זאת לא מנע מעובדיו לעשות שימוש במלגזה.
3. החמור מכל הוא שדרור ידע שלמלגזה אין ביטוח חובה, הגם שהשימוש בה מחייב זאת ובכל זאת אפשר לעובדיו, ולתובע ביניהם, לעשות שימוש במלגזה.
4. כל אלה מלמדים על הפרת חובות הזהירות שחלות על המעבידה כלפי התובע. יחד עם זאת המחדל העיקרי, שגרם בפועל לנזק, הינו ההרשאה שקיבל התובע לנהוג במלגזה כשאין בידיו רישיון נהיגה ושהשימוש בה אינו מכוסה בביטוח חובה בר תוקף.
5. דרור היה צריך לצפות שאדם נטול רישיון נהיגה דוגמת התובע, שלא קיבל כל הדרכה מסודרת של נהיגה במלגזה, עלול להינזק עקב שימוש לא נכון בה. דרור היה צריך לצפות שאם יפגע מי מעובדיו בעת שימוש במלגזה לא תהיה פגיעתו מכוסה בהתאם לחוק הפיצויים על כל המשמעות שבכך בשל העדרו של ביטוח חובה. מחדלים אלו עולים כדי רשלנות חמורה ביותר והפרת חובה חקוקה ברורה.
6. אף לשיטתו של דרור לכל אורך הדרך הוא ידע שהתובע עושה שימוש במלגזה – הכיצד זה הותיר את מפתחות המלגזה במלגזה או כטענתו במשרד שפתוח לכל העובדים? שהרי כבר צפה שהתובע עושה שימוש במלגזה? מכאן שאף אם הייתי מקבלת את גרסת דרור ומיקסטיט הייתי מוצאת לחייבה בהפרת חובת הזהירות כלפי התובע.
7. משהמחדל הוביל לנזק הרי שמדובר ברשלנות שהנתבעת 1 חבה בגינה.
8. גם ב"כ הנתבעים 1-2 אינו טוען כי אם תימצא אחריות אין להטילה על הנתבעת 1. כל טענתו נוגעת להטלת אחריות אישית על הנתבע 2 – דרור בוזין.
9. מכאן שאחריותה של הנתבעת 1 לפיצוי התובע על נזקיו, תולדת רשלנות מנהלה והפרת חובות חקוקות מצידו כלפי התובע, אינה שנויה במחלוקת ואינה צריכה לדיון ארוך.

אחריות אישית של הבעלים ומנהל הנתבעת1

1. דרור הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת 1 ועל פי העדויות הוא לבדו נותן את ההוראות וקובע את אופן התנהלות העבודה. מנהל העבודה רק נדרש לבצע את שהורה לו דרור. גם התובע העיד כי קיבל הוראות מדרור והוא זה שהנחה אותו כיצד לעבוד על המלגזה.
2. ב"כ הנתבעים 1-2 טוען כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שיש מקום להרים את מסך ההתאגדות במקרה זה ולחייב את הנתבע 2 באופן אישי.

דיון

1. עיון בסיכומי ב"כ התובע מלמד שאכן לא נטען במפורש כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולתבוע מכוח הרמת המסך את הבעלים ומנהל המעבידה באופן אישי. אלא שהטיעונים הנוגעים למחדלי הרשלנות נטענו כלפי הנתבעת 1 והנתבע 2 יחדיו. כעת יש לבחון האם יש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, להבדיל מן הצורך בהרמת מסך ההתאגדות.
2. על האבחנה בין הטלת אחריות אישית על אורגן בשל מעשים או מחדלים רשלניים שהוא עשה, לבין הרמת מסך ההתאגדות תוך התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, נכתב לא אחת ודי לי אם אפנה לע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נ"ט (3) 66. הן כב' הנשיא ברק והן כב' השופטת ארבל נדרשים לסוגיה זו. הרציונל הוא כי מקום שהוכח שמנהל בחברה, או כל אורגן אחר, פעלו ברשלנות ופעולתם הביאה לנזק, כי אז אין צורך בהרמת מסך והאחריות שתוטל על אותו מנהל תהיה אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין הרגילים. במצב דברים זה לא מתעוררת כלל תורת האורגנים (ראה דבריה של כב' השופטת ארבל בעמ' 74-75 ודבריו של הנשיא ברק בעמ' 83 לפסק הדין).
3. כן ראה דבריו של המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין ברע"א 7875/06 אמירה זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.11.09:

"המבחן להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה כגון מנהלת או מנכ"לית, נקבע בפסיקה זה מכבר. הלכה היא כי אין דין מיוחד להטלת אחריות על אורגנים בחברה וכי יש ליישם לגביהם באופן אישי את המבחנים הרגילים של דיני הנזיקין .... פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מודל זה נועד ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובה-בעת להימנע ממתן חסינות לאורגן המבצע עוולות נזיקיות (או עבירות פליליות) (ראו סעיפים 53 ו - 54 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999;...)" (שם, בסעיף 12 לפסק הדין).

1. ב"כ התובע לא ביקשה הרמת מסך ההתאגדות אלא טענה כי אותם מעשים או מחדלים רשלניים ואותה עוולה של הפרה של חובות חקוקות נעשו על ידי הנתבע 2 ומכאן יש להכיר גם באחריותו האישית לנזקו של התובע.
2. אין צורך להכביר מילים על כי הבעלים והמנהל של הנתבעת 1, שהייתה מעבידתו של התובע, חב כלפי התובע חובת זהירות מושגית מעצם היותו זה שאחראי על התובע. בנסיבות כפי שראיתי לקבוע אותן על סמך העדויות, הרי שגם חובת זהירות קונקרטית קמה מצד הנתבע 2 כלפי התובע. בעצם היה זה דרור שעמד מאחורי כל ההוראות שניתנו לתובע, לרבות הנהיגה במלגזה, כאשר דרור עצמו יודע שלתובע אין רישיון נהיגה ושהדבר נדרש לצורך נהיגה על מלגזה. כך גם הוא ידע שלמלגזה אין ביטוח חובה ובכל זאת התיר את השימוש בה וסיכן את כלל הנהגים שנהגו על המלגזה, גם את אלה שהחזיקו רישיון נהיגה, כי אם יחוו נזק כתוצאה מנהיגה במלגזה - לא תהיה להם תביעה כלפי מבטחת החובה.
3. מכאן שכל הנטען כלפי הנתבעת 1 טוב גם לצורך הטלת אחריות אישית על הנתבע 2.

אחריות הנתבעת 4 – מ.ר. שינוע

1. ב"כ התובע טוענת כי הנתבעת 4 אחראית כלפי התובע שכן השכירה למיקסטיט מלגזה לא תקינה ולא דאגה לבדוק את המסמכים של המלגזה שיעידו על תקינותה. בשל כך, גרמה הנתבעת 4 לכך שהתובע ינהג על מלגזה לא תקינה וזה הגורם המכריע להתרחשות התאונה.

ב"כ התובע הפנתה לעדותו של מנהל הנתבעת 4 שהעיד כי חרג במקרה זה ממנהגו, לקבל לידיו את כל המסמכים אודות המלגזה שהוא רוכש ולבחון שאכן יש לה רישוי כנדרש, שכן סמך על מילותיו של דרור כי המסמכים ברשותו של האחרון והוא יעבירם לו.

1. עוד היא טוענת כי אם תמה תקופת השכירות על פי החוזה שבין הנתבעת 1 לנתבעת 4 היה על הנתבעת 4 לקחת את המלגזה ולא להותירה בחצרי הנתבעת 1.
2. ב"כ הנתבעת 4 טוען מנגד כי טענות אלו מהוות הרחבת חזית. טענה זו אין לה על מה שתסמוך לאור הטענות שמועלות בכתב התביעה ובעיקר בסעיף 27 לכתב התביעה.
3. לגופן של טענות טוען ב"כ הנתבעת 4 מספר טענות:
4. ראשית, בעת התאונה הייתה המלגזה בחזקתה ובשימושה הבלעדי של הנתבעת 1 ועל האחרונה רובצת האחריות לכל הקורה איתה. לנתבעת 4 לא הייתה יכולה להיות כל שליטה על הקורה בחצרי הנתבעת 1.
5. שנית, לא הוכח שהמלגזה לא הייתה תקינה. התובע אף לא השכיל להוכיח כי אי תקינות המלגזה היא שהביא לקרות התאונה. מכאן שאין קשר סיבתי בין אי התקינות הנטענת לקרות הנזק.

בעדות מר בן יאיר, שלא נסתרה, הוכח כי עובר לרכישת המלגזה בא לחצרי הנתבעת 1 ובדק בעצמו את המלגזה ומצאה תקינה. כך גם אם הייתה המלגזה לא תקינה – לא הייתה מבקשת הנתבעת 1 לשכור אותה.

מכל מקום התובע לא הביא כל חוות דעת בדבר אי תקינות המלגזה ומכאן שלא הוכיח טענה זו.

1. שלישית, אף אם המלגזה הייתה בלתי תקינה במועד התאונה הרי שהיא לא הייתה אמורה להיות בשימוש לאור הסכם השכירות שנערך בין הנתבעת 1 לנתבעת 4 ולפיו הושכרה המלגזה ל – 14 ימים בלבד שחלפו עובר למועד התאונה. העובדה שהנתבעת 1 לא פעלה בהתאם לחוזה ולא השיבה את המלגזה עם סיום תקופת השכירות, אינה יכולה להקים אחריות לנזק על הנתבעת 4.
2. רביעית, הוכח שהסיבה העיקרית לקרות הנזק הייתה ההרשאה של הנתבעת 1 לתובע לנהוג במלגזה הגם שידעה שאין לו רישיון נהיגה ומחדל זה מנתק כל קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין טענות התובע כלפי הנתבעת 4.
3. בקשתו של דרור לשכור את המלגזה נעשתה במועד שבו בא בן יאיר לבחון את המלגזה לשם קנייתה ועל כן לא נעשה הסכם סטנדרטי, כמקובל בנתבעת 4, לשכירות של מלגזה. מדובר היה בתקופת שכירות קצרה של 14 ימים. כאשר הפרה הנתבעת 1 את הסכם השכירות ולא העבירה את המלגזה לידי הנתבעת 4 בתום תקופת השכירות, לא יכלה הנתבעת 4 להיכנס לחצרי הנתבעת 1 ולקחת משם בכוח את המלגזה שכן אין הדבר בסמכותה.
4. הנתבע 2 בחר להטעות את מר בן יאיר והציג לפניו מצג שקרי על פיו יש בידיו את כל האישורים הנדרשים למלגזה במשרדו וכי הוא ישלח אותם לנתבעת 4. מר בן יאיר האמין לנתבע 2 ולא הייתה לו כל סיבה שלא להאמין לו.

דיון

1. לאחר שקבעתי כי לא הוכח שהמלגזה לא הייתה תקינה, נותרה טענה אחת שיש לבחון אותה שעלולה להקים אחריות כלפי הנתבעת 4. במעמד רכישת המלגזה לא עמד מר בן יאיר על הצגת המסמכים המאשרים את היותה בעלת טסט בתוקף ולא ביקש לראות את פוליסת החובה שהייתה אמורה להיות בתוקף במועד הרכישה.
2. אין חולק שמיום שהנתבעת 4 הפכה בעלים של המלגזה חלות עליה החובות שבחוק באשר לביטוחה של המלגזה ולשימוש כדין בה.
3. נותר לבחון האם בנסיבות שנוצרו בעת רכישת המלגזה, צריך או יכול היה מר בן יאיר לצפות כי הנתבעת 1 עושה שימוש שלא כדין במלגזה, שכן לא דאגה להעבירה טסט במשך שנתיים ולא ביטחה אותה בביטוח חובה כנדרש על פי החוק.
4. ככלל היה על מר בן יאיר, בעת שערך את הסכם הרכישה של המלגזה, לעמוד על קבלת מסמכיה. לו היה עושה כן ומגלה שאין למלגזה רישיון מזה שנתיים ואין עליה ביטוח חובה, לא היה משכיר את המלגזה עד שתעבור טסט והיה עורך לה ביטוח חובה.
5. אם לא הייתה המלגזה מושכרת לנתבעת 1, באותו היום שבו נרכשה על ידי הנתבעת 4, הרי שהנתבעת 4 הייתה נוטלת את המלגזה במעמד הרכישה ואזי לא היה התובע מגיע לנהוג עליה במועד התאונה.
6. אלא שבנסיבות שנוצרו הגעתי למסקנה כי אין להכיר קשר סיבתי בין מחדלו של בן יאיר, לעמוד על קבלת מסמכי המלגזה, לבין פגיעתו של התובע.
7. הקשר הסיבתי נראה רחוק ומכל מקום נותק על ידי התנהגותו הרשלנית ותוך הפרת חובה חקוקה של דרור שאפשר לתובע לנהוג במלגזה ביודעו שאין לו רישיון נהיגה, אין למלגזה רישיון ואף לא ביטוח חובה.
8. משהגיע מר בן יאיר למפעל, שנראה על פניו מפעל מסודר ורציני כדבריו, שבו מספר עובדים, שתי מלגזות ומשאיות נכנסות ויוצאות, ורוכש מלגזה שעושה שימוש במפעל גם בעת הרכישה, והוא בדק אותה באותו המעמד ומצא אותה תקינה, והמוכר ביקש להשאירה בשימושו עד לקבלת מלגזה חדשה שהזמין - אין לומר שמר בן יאיר היה צריך לצפות שהמוכר שלפניו מסתכן בעבירה על החוק בכך שהוא מתיר שימוש במלגזה לאנשים שאין להם רישיון נהיגה וכי המלגזה עצמה נעדרת רישיון וביטוח חובה.
9. משלא הוכח כי המלגזה הייתה לא תקינה הרי שעצם העובדה שלא עברה טסט לא מצביע על אי תקינותה. קבעתי שהסיבה לקרות התאונה הייתה העובדה שהתובע לא היה בעל כישורים לנהיגה על מלגזה, מחמת שלא היה בעל רישיון נהיגה. משכך אם דרור היה מאפשר רק לבעלי רישיון נהיגה לנהוג על המלגזה, גם לאחר מכירתה ושכירתה, בהחלט ייתכן שהתאונה לא הייתה קורית.
10. מכאן שהתנהגותו של דרור מנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדלו של מר בן יאיר לקבל לידיו את המסמכים לבין פגיעתו של התובע בתאונה וחל בענייננו סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. מר בן יאיר לא היה צריך לצפות התנהגות רשלנית כה חמורה ומנוגדת לחוק כפי שביצע דרור. לעניין זה ראיתי להפנות למקרה דומה שנדון בע"א 679/08 סנפרוסט בע"מ ואח' נ' מוסכי צמח בע"מ ואח', מיום 2.1.11 מפי כב' השופטת פרוקצ'יה.

אחריות חברת הביטוח - כלל

1. ב"כ התובע טוענת כלפי כלל כי סוכן הביטוח כשל בתפקידו להסביר לדרור את מהות הפוליסה והיקף הכיסוי שערך לנתבעת 1 וכי עליו לבטח את המלגזות באופן נפרד בביטוח חובה. עוד הוא כשל לטענתה בכך שלא העביר לדרור את העתק הפוליסה. בהיותו של הסוכן שליחה של חברת הביטוח, מבקשת ב"כ התובע לחייב את המבטחת ישירות.
2. עוד טוענת ב"כ התובע כי כלל לא הוכיחה שבמועדים הרלבנטיים לא יכול היה דרור למצוא לנתבעת1 פוליסה שתכסה את פעילות מיקסטיט שלא תכלול את החריג שמוציא מכלל תחולת הפוליסה כל חבות שחייבת בביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי.
3. מנגד טוענת ב"כ כלל כי השימוש במלגזה היה מחויב בביטוח חובה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי ועל כן הפוליסה מחריגה חבות בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה משימוש במלגזה. בעניין זה היא מפנה לת.א. (חי) 1326/98 כרמל שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ, מיום 24.7.07 מפי כב' השופטת שטמר.
4. יתרה מכך טענותיה של ב"כ התובע אינן יכולות להישמע מפיה שכן אלו טענות שהמבוטח יכול היה לעלותן במסגרת ההסכם שאליו הגיע עם המבטחת. התובע אינו צד להסכם זה.
5. במקרה שבפנינו אפילו דרור לא טען כלפי כלל כי היא חבה מכוח הפוליסה שהוציאה לנתבעת 1.
6. לחילופין טוענת ב"כ כלל, כי דרור עצמו העיד כי קיבל הסברים על הפוליסה מהסוכן כשישב עמו לפני עריכתה לראשונה בשנת 2007. הוא עצמו לא קרא את הפוליסה וככל הנראה הייתה זו אשתו שפעלה לחידוש הפוליסה. בהמשך עדותו לא ידע לומר אם התבקשו ונעשו שינויים בפוליסה בשנת 2008 .
7. עוד טוענת ב"כ כלל כי דרור העיד שהוא סבור שהפוליסה שיש בידו בעת עדותו מכסה את כל הנזקים שיכולים לקרות במפעל אך לא המציא את הפוליסה הגם שהתבקש והתחייב לעשות כן. (ראה עדותו בעמ' 69 לפרוטוקול).
8. מכאן לטענתה יש לדחות את טענות ב"כ התובע שנטענו כאילו מפיו של המבוטח.

דיון

1. דין התביעה כנגד כלל להידחות.
2. ראשית, טענות ב"כ התובע הן טענות למבוטח להעלותן ולא לעובד שלא היה צד לעריכת הפוליסה ואינו יודע מה התבקש ומה סוכם בין הסוכן למבוטח. יתרה מכך התובע גם אינו יכול לדעת מה היו הנתונים שמסר דרור לסוכן הביטוח והאם הצורך בביטוח המלגזות עלה כלל במסגרת המו"מ לקראת עריכת הביטוח.
3. שנית, גם לגופן של טענות לא הוכיח דרור כי נפל פגם בהתנהגות הסוכן בעת עריכת הפוליסה. דרור אישר כי קיבל הסברים על הביטוח שהוא אמור לערוך אך לא פירט מה בדיוק נאמר ולא טען בעדותו כי לא הוסבר לו שהפוליסה לא כוללת גם כיסוי על כלי העבודה דוגמת המלגזות.
4. עוד הוא העיד כי כלל לא ניסה לקרוא את הפוליסה לראשונה כשהגיעה אליו. מכאן שהטענה להיעדר הבלטה של החריג בפוליסה, ככל שהיה לה בסיס, ממילא אינה ברת משמעות במקרה זה. דרור גם לא ידע אילו שינויים בוצעו בפוליסה בין השנה הראשונה שבה נערך הביטוח לשנה השנייה שבה אירעה התאונה נשוא התביעה.
5. הסוכן הובא להעיד על ידי ב"כ התובע. בחקירתו עלה שלמיטב זכרונו היה במקום עסקה של הנתבעת 1 פעם אחת והתבקש על ידי אשתו של דרור לבטח את העסק, משמע תכולה ועובדים. הוא הוסיף שהכוונה הייתה לתכולה במשרד ולא זכור לו שראה מלגזות בשטח.

1. מתוך עדותו בכללותה נראה כי אינו זוכר את מעמד עריכת הביטוח ולא את הפעולות שנעשו על ידו לאחר הוצאת הפוליסה, כמו אם היה סוקר הגנות או אם היו דרישות מיוחדות של חברת הביטוח שעל המבוטח היה לבצען. בעת עדותו, כשבע שנים לאחר עשית הביטוח לראשונה, לא איתר הצעת ביטוח ביחס לבית העסק של מיקסטיט ולא זכר אם החתים את דרור או אשתו על הצעת ביטוח אם לאו.
2. בכל הנוגע לשאלה האם הסביר למבוטח שהפוליסה לא מכסה אירועים שבהם נפגעים עובדים תוך שימוש ברכב מנועי השיב: "אני לא סגור על זה שלא הסברתי לו שהפוליסה שכלל הנפיקה לא מכסה אירועים שקורים לעובדים תוך כדי שימוש ברכב מנועי." (ראה עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול). כאמור התרשמתי כי הסוכן אינו זוכר את פרטי עריכת הביטוח ולא את הפרטים הנוגעים למבוטח במהלך תקופת הביטוח.
3. הסוכן העיד כי אינו מכיר פוליסות מעבידים שמכסות גם חבות החייבת בביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. עדותו זו כאמור לא נסתרה שכן לא הוצגה כל פוליסה שמבטחת בית עסק ואינה מחריגה חבות זו (ראה עדותו בעמ' 34 לפרוטוקול).
4. על כן ראיתי לדחות טענת ב"כ התובע כי יש להכיר בחבות כלשהי על כלל שכן המקרה שאירע לתובע אינו מכוסה על פי הפוליסה שהוציאה לנתבעת 1 ולא הוכחה כל התרשלות מצד הסוכן.

אשם תורם

1. כל הנתבעים שותפים לטענה כי יש מקום לקבוע שלתובע תרומת אשם לעצם קרות התאונה. לשיטתם משידע התובע שאין בידיו רישיון נהיגה ונהג בניגוד להוראות הממונים עליו, הרי שיש לו תרומת רשלנות מכרעת לקרות התאונה.
2. ב"כ הנתבעת 3 אף מפנה למספר פסקי דין שמצאו לקבוע אשם תורם גבוה לנפגעים שנפגעו בעת שנהגו על מלגזה בניגוד להוראות הממונים ובהיעדר רישיון נהיגה.
3. אלא שהטענה לאשם תורם נסמכת על טענות עובדתיות שראיתי לדחות. ראיתי לקבוע כי התובע לא ידע שנדרש רישיון נהיגה לצורך נהיגה במלגזה בתוך חצרי הנתבעת 1 ויתרה מכך כי דרור הוא שהתיר לו לנהוג במלגזה והוא עשה כן לאורך זמן משמעותי עוד עובר לקרות התאונה.
4. כפי שצויין במבוא, התובע היה עולה חדש מאתיופיה שהשפה העברית אינה שגורה בפיו גם בעת התאונה. הוא נעדר כל השכלה ועל כן מצאתי לקבל את עדותו שלא ידע שמלגזה אף היא נכנסת תחת ההגדרה של רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים.
5. העובדה שהחל ללמוד לקראת רישיון נהיגה אין בה לכשעצמה כדי ללמד שידע שגם מלגזה היא רכב מנועי. אם לאורך זמן התבקש התובע לנהוג במלגזה תוך ידיעת הממונים שאין לו רישיון נהיגה, והנהיגה נעשתה תמיד בתוך שטח המפעל, יכול היה התובע להניח שאין צורך ברישיון נהיגה לצורך הנהיגה במלגזה. התובע בעצם הוטעה על ידי המעבידה לחשוב כך.
6. מכאן שלא ניתן ללמוד לעניין שבפניי מן המקרה שהובא בע"א (נצ') 1287/04 מרחבקה אלכסנדר נ' קיבוץ גבת, מיום 2.6.05. שם מצא בית המשפט לקבוע כי התובע שם לא הורשה לעשות שימוש במלגזה וידע כי הדבר אסור עליו. עבודתו אף לא דרשה קירבה כלשהי למלגזה והשימוש שהוא עשה במלגזה היה לשם שעשוע ולא לצרכי עבודתו. לא כך במקרה שבפניי. כך גם בעניין ת.א. (י-ם) 11253/03 עיזבון המנוח עומר אבו טיר נ' אורי דנון בע"מ, מיום 2.9.07 מפי כב' השופט ברעם . באותו מקרה נקבע אשם תורם לאחר קביעה כי המנוח שם הוזהר שלא לעשות שימוש במלגזה וכי היה מודע לסיכון שבנהיגה במלגזה בהעדר רישיון נהיגה. כאמור לא אלו הקביעות בענייננו.
7. לא הובאה כל עדות שבמועד התאונה נהג התובע בפראות עם המלגזה. איש מהעדים לא ראה את התאונה. מעדותו של התובע לא התרשמתי כי היה נוטל סיכון להיפגע תוך שימוש פרוע במלגזה, שכן מטרתו הייתה לעבוד על מנת להצליח לכלכל את משפחתו. אין זה סביר בעיני שהתובע היה מסכן את עצמו במיוחד כאשר עלה שהוא התמיד בעבודה בנתבעת 1 במשך זמן ארוך יחסית לשאר העובדים הגם שהעבודה הייתה קשה ביותר, ואף עבד שעות ארוכות.
8. על כן בסופו של יום ולאחר ששקלתי בדבר לא מצאתי להטיל אשם תורם על התובע לקרות התאונה.

לסיכום שאלת האחריות

1. מצאתי כי הנתבעת 1 - מיקסטיט אחראית לפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות ומכוח עוולת הפרת חובה חקוקה בכך שאפשרה לתובע לעבוד על המלגזה ביודעה כי התובע נעדר רישיון נהיגה.
2. כן מצאתי כי הנתבע 2 אחראי באחריות אישית לפי התובע שכן מעשיו ומחדליו הרשלניים והפרת החובה החקוקה על ידו הם שהביאו לנזק שנגרם לתובע.
3. התרשלותה של הנתבעת 4, שביום שבו רכשה את המלגזה והותירה אותה בידי המוכר בשכירות לתקופה קצרה, לא עמדה על קבלת מלוא המסמכים הנוגעים למלגזה, הינה מינורית ומכל מקום התנהגותם של הנתבעת 1 והנתבע 2 ניתקה את הקשר הסיבתי שבין אותה התרשלות מינורית לבין קרות התאונה. מכאן שלא מצאתי את הנתבעת 4 אחראית לנזקי התובע.
4. ראיתי לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 3 - מבטחת הנתבעת 1 בחבות מעבידים, שכן הפוליסה מחריגה באופן מפורש חבות שטעונה ביטוח מכוח פקודת ביטוח רכב מנועי.
5. לא מצאתי להכיר באשם תורם מצד התובע לקרות התאונה בשל הנסיבות המאד מיוחדות של היותו עולה חדש נעדר השכלה.
6. מכאן שהנתבעים 1 ו - 2 אחראים ביחד ולחוד לנזקי התובע.

דיון בשאלת הנזק

הפגיעה והנכות התפקודית

1. בעקבות התאונה אושפז התובע בבית חולים וולפסון שם נמצאו שבר פריקה בחוליות 3L-2L שהצריך ניתוח דחוף וכן שברים בזיגומה ובמספר צלעות משמאל. בתום האשפוז בבית החולים הועבר התובע לשיקום במרכז רפואי "רעות".
2. וועדה רפואית מטעם הביטוח הלאומי קבעה כי לתובע נותרו 30% נכות בתחום האורתופדי בעקבות השברים בחוליות והגבלת התנועה שהותירו, בהתאם לסעיף 37(3)(א) למבחני הנכות; 10% נכות בתחום הנוירולוגי בעקבות צניחה של כף רגל ימין והפרעת תחושה, בהתאם לסעיף 32(1)(א)I למבחנים ו - 10% נכות בתחום הריאות בגין הפרעה רסטרקטיבית, בהתאם לסעיף 5(6)ב' למבחני הנכות. סה"כ נכותו המשוקללת עומדת על 43% נכות.
3. ב"כ התובע טוענת כי בעקבות התאונה נפגע כושר תפקודו של התובע באופן ניכר. זאת מאחר והוא אינו יכול לשוב לכל עבודה פיזית כפי שביצע עובר לתאונה וכן הוא אינו יכול לקבל רישיון נהיגה על משאית, הגם שהיה בעיצומם של הלימודים בעת קרות התאונה. מכאן הפגיעה המשמעותית ביכולתו להשתכר. לטענתה התובע טרם השלים עם הפגיעה וטרם התגבר על קשיי השפה ואלה מעכבים אף הם את שיקומו.
4. עוד היא טוענת כי בשל פגיעתו הוא נדרש לעזרה וסיוע בפעולות רבות בחיי היום-יום שבהן הוא נעזר באשתו.
5. את שיעור הנכות התפקודית מעמידה ב"כ התובע על 87% נכות.
6. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על 30% נכות לכל היותר וזאת מאחר ולא עשה דבר חרף השנים שחלפו מאז התאונה כדי לשקם עצמו. את הליך השיקום לא סיים שכן עבר רק קורס ראשוני לצורך קניית השפה העברית ולאחר מכן ישב באפס מעשה. הוא אף לא ניסה למצוא עבודה מתאימה למגבלותיו.
7. דווקא בהיותו של התובע נפגע צעיר היה עליו לפעול להקטנת נזקיו ולנסות להשתקם, לרכוש מקצוע במומו ולשוב למעגל העבודה.

דיון

1. אין חולק כי לתובע פגיעה משמעותית ויש בה כדי להשפיע על תפקודו הן בתחום התעסוקתי והן בחיי היום-יום במשק ביתו. התובע מתהלך בצליעה ניכרת בשל צניחת כף רגל ימין וסובל מהגבלה של ממש בתנועות עמוד שדרה מותני.
2. בהיות התובע אדם נטול השכלה עובר לתאונה, הרי שקשת המקצועות שהייתה פתוחה בפניו מוגבלת בעיקר לעבודות שדורשות מאמץ גופני. במסגרת היותו עולה חדש יועד התובע לרכוש לו מקצוע כנהג משאית וזאת לאחר שנתוניו נשקלו. עיסוק זה אינו דורש ידיעה מפליגה בשפה העברית. בהינתן שהתובע היה נשוי ואב לילדים עוד עובר לתאונה הרי שההחלטה להפנות את התובע ללימודי נהיגת משאית על ידי המל"ל, הגיונה בצידה.
3. לאחר התאונה הופנה התובע במסגרת הליך שיקום במל"ל לקורס בעברית כדי שניתן יהיה לאחר מכן להפנותו לשיקום מקצועי שיתאים למגבלותיו. מתוך המסמכים שצורפו לתיק, מתיק המל"ל, עולה כי התובע לא הצליח לרכוש מיומנות בסיסית בקריאה וכתיבה בשפה העברית ועל כן היה קושי להמשיך את הליך השיקום וללמדו מקצוע במומו.
4. אין חולק שבשל הפגיעה אין התובע יכול לחזור לכל עבודה פיזית מאומצת דוגמת זו שעשה עובר לפגיעה. טענת ב"כ התובע כי בעקבות הפגיעה נמנע מהתובע לקבל רישיון נהיגה על משאית והוא מחזיק רק ברישיון על רכב פרטי, לא נסתרה.
5. התובע עשה עלי רושם של אדם חרוץ לאור אופי עבודתו עובר לתאונה. הוא לא בחל אף בעבודה בנתבעת 1 חרף היותה קשה מאד וחרף העובדה שנדרש לעבוד שעות ארוכות ולעיתים אף 12 שעות ביום.
6. יחד עם זאת אני סבורה כי יכולותיו של התובע לא היו גבוהות גם עובר לתאונה ועל כן קשת המקצועות שהייתה פתוחה בפניו גם קודם הייתה מוגבלת לעבודות פשוטות שאינן דורשות השכלה רבה. התרשמותי זו מתיישבת גם עם חוסר הצלחתו של התובע לרכוש את השפה העברית במהלך שנתיים אולפן עובר לעבודתו במיקסטיט ולאחר מכן במסגרת הקורס במל"ל, כאשר עיתותיו בידיו ובכל זאת לא הצליח לרכוש קריאה וכתיבה. מכאן שהדברים אינם פשוטים כפי שמבקשים הנתבעים לציירם. אי הצלחתו של התובע להשתקם לא נובעת רק מחוסר רצון מצידו אלא גם בשל מוגבלות ביכולותיו.
7. במצב דברים זה ברי שלפגיעה השפעה של ממש על כושר תפקודו התעסוקתי של התובע.
8. גם במישור התפקוד בחיי היום-יום במשק הבית אין חולק כי לתובע מגבלה תפקודית קשה. כל פעילות פיזית של ממש קשה לביצוע בהינתן אופי פגיעתו והשלכותיה.
9. לאחר ששקלתי כל אלה אני קובעת כי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 65% נכות.

שיעור ההשתכרות

1. ב"כ התובע טוענת כי עובר לתאונה השתכר התובע שכר נומינלי של 6,800 ₪. היא מייחדת טיעון ארוך לאי עמידתה של הנתבעת 1 בדרישות חוקי העבודה השונים, שכן התובע עבד שעות ארוכות ביום ולעיתים בשבתות ולא קיבל תוספות שכר המגיעות לו בגין אלה וכך גם זכויות סוציאליות אחרות. טענות אלו מקומן היה יפה בתביעה בבית הדין לעבודה.
2. לצורך הדיון כאן יש לבדוק מה היה שיעור שכרו של התובע בנתבעת 1.
3. ב"כ הנתבעת 3 ערכה חישוב של שיעור השתכרותו הממוצעת של התובע ב - 10 החודשים שקדמו לתאונה וזאת על פי נתון השכר המצטבר בתלוש השכר לחודש התאונה - אוקטובר 2008. על פי אותו נתון עמד שכרו הנומינלי הממוצע של התובע באותה השנה על 5,799 ₪.
4. אני סבורה כי שימוש בנתון של שיעור השתכרותו הממוצעת של התובע בעשרה חודשים שעובר לתאונה - הוא שימוש סביר וכך ראיתי לעשות. שיעור זה בהצמדה להיום עומד על - 6,586 ₪ ובמעוגל 6,590 ₪ לחודש.
5. ב"כ התובע טוענת בסיכומיה כי אילולא התאונה היה התובע משביח שכרו שכן היה מסיים קורס נהיגת משאיות והיה יכול לקבל רישיון לנהיגת מלגזה. במצב דברים זה היה יכול להגיע לשיעור השתכרות של 10,200 ₪ בהתאם לנתון שראתה להביא באשר לשיעור השתכרותו של מלגזן מוסמך שעובד 12 שעות ביום לפחות 17 ימים בחודש (ראה סעיפים 106-108 לסיכומים).
6. לטעמי יש להביא בחשבון כי יכולתו של התובע להשביח את שכרו בעתיד לא הייתה גדולה כפי שטוענת ב"כ התובע בסיכומיה. ראשית, לא הובאה כל הוכחה באשר לשיעור השתכרותו של מלגזן מוסמך. שנית, לאור דבריי שלעיל ולפיהם יכולותיו הבסיסיות של התובע לא היו גבוהות, הרי ש יכולתו להשביח שכרו עם השנים הייתה מוגבלת.
7. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את שיעור השתכרותו של התובע במשך 3 שנים למן התאונה על שכרו שעובר לתאונה. אני מניחה שלאחר שהתובע היה מקבל רישיון לנהיגת משאית היה שכרו משביח ועל כן מאותו מועד ראיתי להעמיד את שכרו על 8,000 ₪ לחודש כשכר ממוצע מאותו מועד ועד לסוף תוחלת חיי עבודתו.

דיון בראשי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר

1. בהתאם לקביעתי שלעיל אני מניחה שהתובע היה באי כושר עבודה במשך 3 שנים מאז התאונה שכן לבד מן התקופה שהיה בשיקום רפואי, הוא נדרש לשיקום מקצועי ובתקופה זו בוודאי שלא יכול היה לעבוד לפרנסתו. ראה בעניין זה דבריו של כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין בע"א 1727/06, 8267/06 מוטי לאלו נ' קרנית, מיום 7.7.09.
2. על כן החישוב של הפסדי העבר יהיה כדלקמן:

3 שנים X12 חודשים X6,590 ₪ = 237,240 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה בחישוב מעוגל - 255,950 ₪.

מ - 1.11.11 ועד היום סה"כ 57 חודשים לפי נכות תפקודית של 65% ושכר של 8,000 ₪ בחודש וסה"כ - 296,400 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה בחישוב מעוגל - 303,500 ₪.

סה"כ הפסדי השכר בעבר עומד על - 559,500 ₪ במעוגל.

הפסדי השתכרות בעתיד

1. התובע היום בן 35 שנים כמעט ונותרו לו עוד 32 שנות עבודה עד הגיעו לגיל פרישה. בהביאי בחשבון שיעור השתכרות של 8,000 ₪ לחודש ונכות תפקודית של 65% עומד הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד על - 1,283,000 ₪ במעוגל.

הפסדי פנסיה

1. בגין הפסדי פנסיה עומד הפיצוי על 12% מתוך סה"כ הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד וסה"כ - 221,100 ₪.

עזרת הזולת בעבר ולעתיד

1. ב"כ התובע טוענת כי על מנת לטפל בתובע נדרשה אשתו לעזוב את עבודתה למשך 6 חודשים. גם לאחר מכן מששבה לעבודה, נדרשה לעיתים להיעדר וכתוצאה מכך לעזוב מקומות עבודה רבים לאורך השנים. מכאן שלאשת התובע הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד בסך של למעלה מ - 78,000 ₪.
2. בנוסף עותרת ב"כ התובע לפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך של למעלה מ - 500,000 ₪.
3. ב"כ התובע מציינת כי לתובע לא אושרה קצבת שירותים מיוחדים שכן הוא אינו עומד בדרישה של נכות בשיעור 75% נכות.
4. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי התובע לא הוכיח כל הוצאה בגין עזרת צד ג'. מכל מקום אין לפסוק לו פיצוי כפול בראש נזק זה, האחד בגין הפסדי אשתו בשל הצורך שלה לטפל בו והשני בגין שווי העזרה שנתנה לו.
5. עוד טוענים הנתבעים כי התובע זקוק היום לעזרה מעטה והוא מתנייד באמצעות קב באופן עצמאי ועולה ויורד מדרגות ונוהג לבדו.
6. את אותה עזרה שנזקק לה התובע הוא מקבל ויקבל מאשתו ואת שיעורה של עזרה זו מציעים הנתבעים להעמיד על 150,000 ₪ תוך שהם מפנים לפסק הדין בעניין ת.א.(חי') 676/06 יצחק סלע נ' המאגר הישראלי לביטוח בע"מ, מיום 22.10.08 מפי כב' השופטת ברכה בר-זיו.

דיון

1. לטעמי אין חולק כי התובע נזקק לעזרה מרובה תקופה ארוכה לאחר הפציעה וגם היום הוא נזקק לעזרה מסוימת במהלך חיי היום-יום. התובע אינו כשיר לעזור לאשתו במלאכות משק הבית זולת עזרה במטלות הקלות.
2. נוכח שיעורי ההשתכרות של אשת התובע ברי שהיא ויתרה על עבודתה כדי לשהות לידו ולסייע לו שכן שכירת עזרה בשכר הייתה מגיעה כמעט כדי הסכומים שהשתכרה.
3. כך גם מקובלת עלי טענת אשת התובע כי בשל הצורך לסייע מידי פעם לבעלה נאלצה לא אחת להיעדר מעבודתה גם לאחר שובה לעבוד.
4. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי לעבר על - 120,000 ₪ ולעתיד עד סוף תוחלת חיי התובע על - 180,000 ₪. מכאן שסה"כ הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד, לרבות עזרת אשת התובע, עומדת על - 300,000 ₪.

התאמת דיור

1. ב"כ התובע טוענת כי בשל אופי הפגיעה ממנה סובל התובע, הוא זכאי להתאמת דיור. זאת מאחר והוא מתגורר עם משפחתו בדירה בקומה השלישית בבית שאין בו מעלית. בשל נכותו הוא מתקשה מאד לעלות ולרדת במדרגות ונדרש לעזרה.
2. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי ראשית, במשך 7 שנים למן התאונה ועד למתן עדותו בבית המשפט, הוכיח התובע כי נותר לגור באותה דירה. משמע, הקושי שבעלייה במדרגות אינו כזה שהביא אותו להחליף דירה. שנית, התובע לא תמך דרישתו זו בחוות דעת לעניין צורך זה ולעניין שיעור העלות של החלפת דירה. שלישית, התובע זכאי לקבל התאמת דיור מן המל"ל ועל כן עליו למצות זכויותיו שם. מכאן שדין דרישתו זו להידחות לטעמם של הנתבעים.

דיון

1. מעיון בבדיקת העובדת הסוציאלית, שנשלחה אל התובע עם הגשת תביעתו לקבלת קצבה מיוחדת, עולה כי היא ציינה את תלונתו על קושי בעלייה וירידה במדרגות אל ומדירתו, אך לא התייחסה לכך ולא בדקה זאת. סה"כ התרשמותה הייתה כי התובע נדרש לעזרה קלה בתפקודו האישי וכי הוא מתנייד בתוך ביתו. מכאן שנושא הקושי ביציאה מן הבית לא זכה להתייחסות מיוחדת ובוודאי שלא הביא לזכאות לתגמול כלשהו.
2. מתוך העדויות כלל לא ברור האם התובע מתגורר בדירה בבעלותו או שמדובר בדירה שכורה או דירה שקיבל מעמידר וכיוצב'.
3. צודקת ב"כ הנתבעת 3 כי במצב דברים זה, שבו לא הוצגה כל חוות דעת מהו גובה נזקו של התובע בשים לב למקום מגוריו הנוכחי, קשה להעריך את הנזק, אם בכלל.
4. מנגד לא ראיתי לקבל את הטיעון כי יש ללמוד מיכולותיו של התובע לעלות לביתו ולרדת ממנו מעצם העובדה שלא החליף דיור עד עתה. טענה זו אינה יכולה להישמע בהינתן שהתמונה שעלתה מעדות התובע ואשתו הייתה של מצוקה כלכלית של ממש ואזי כיצד ימצאו דרך להוסיף כספים על מנת לזכות בדירה יותר נוחה?
5. אני סבורה שהוכח להנחת דעתי כי לתובע קושי בעלייה וירידה במדרגות ועל כן נותר לקבוע מהו הפיצוי ההולם בנסיבות שבהן רב הנסתר על הנגלה ואין בידינו נתונים ברורים. מנגד לא ראיתי למנוע מן התובע פיצוי רק מחמת שלא טרח להמציא חוות דעת שידו אינה משגת לשלם עבורה.
6. על כן ראיתי לפסוק על דרך החישוב הגלובלי סך של 100,000 ₪ בגין הצורך בהתאמת הדיור בין אם מדובר בתוספת לדירה שבבעלות התובע ואשתו ובין אם מדובר בתוספת חודשית לאורך השנים על מנת לשכור דירה נוחה יותר בבית עם מעלית או בקומת הקרקע.

הוצאות רפואיות

1. ב"כ התובע עותרת בסיכומיה לפיצוי בגין הוצאות רפואיות וטיפולים לעבר ולעתיד בסך של 280,000 ₪. לטענתה נזקק התובע לקב, כיסא רחצה, סד לרגל ימין, נעליים אורתופדיות ואף הומלץ לו על שימוש בכיסא אורתופדי שלא נרכש בשל חסרון כיס ומיטה מתאימה. כן הוא נזקק לטיפולי פיזיותרפיה, מעקבים במרפאת כאב, טיפולים אצל מומחים ונטילת תרופות לשיכוך כאביו.
2. עוד היא טוענת כי בשל מצבו הנפשי כפי שעולה מתוך האבחון הפסיכולוגי, שעבר במל"ל, ייתכן שיזדקק בעתיד גם לטיפולים נפשיים. כך גם היא מפנה לחוות דעת האורולוג במל"ל שמצא שהתובע סובל מצריבה בהטלת שתן ומכאבים בקיום יחסי מין ועל כן גם בתחומים אלו יידרש לטיפולים בעתיד.
3. לטענת ב"כ התובע לא כל הטיפולים והאביזרים שלהם יידרש התובע מכוסים על ידי קופת החולים או המל"ל. מכאן הצורך בפיצוי בראש נזק זה כמבוקש.
4. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי עסקינן בתאונת עבודה ועל כן כל הוצאותיו של התובע מכוסות ויכוסו ע"י המל"ל.

דיון

1. בתצהירו ציין התובע בסעיף 18 כי למרות צרכיו שפורטו לעיל מימן לו המל"ל רק נעליים אורתופדיות ואת כל יתרת האביזרים לא רכש בשל חסרון כיס.
2. טענה זו לא נתמכה בכל ראיה לפיה נדחו דרישות התובע להחזרים ואף לא צורפו קבלות על אותם אביזרים שהתובע עשה בהם שימוש כמו סד לרגל וקב שבהם נראה גם בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל, כפי המתואר בהן.
3. חזקה על ב"כ התובע שנכחה בכל הדיונים במל"ל שאם אכן הייתה פונה לקבלת מימון ולא הייתה נעתרת, היינו מוצאים לכך תיעוד.
4. כך גם לא מצאתי כל תיעוד על רכישת תרופות שבהן אין חולק שהתובע עושה שימוש.
5. יתרה מכך חלקן של ההוצאות המבוקשות לא אושרו על ידי המומחים במל"ל. כך למשל בכל הנוגע לבעיה האורולוגית. גם בתחום הנפשי אין כל החלטה ועל כן כלל לא ברור מדוע כיום נדרשת הנתבעת לשאת בהוצאות שכלל לא ברור אם יידרשו בעתיד ואשר מכל מקום אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל.
6. מקום שתובע מבקש להוכיח כי הוא נדרש לאביזרים רפואיים או לטיפולים רפואיים שאינם מכוסים בסל הבריאות, עליו להציג ראשית ראיה לכך. התובע יכול להציג חוות דעת מומחה מטעמו או מטעם בית המשפט או פניות לרופאים המטפלים עם הפנייתן למל"ל ותשובת המל"ל לאותן פניות. זאת כאשר עסקינן בתאונת עבודה שהמל"ל הוא זה שאמור לשאת בהוצאות אלו. דבר מזה לא נעשה כאן.
7. לאורך השנים מטופל התובע על ידי גורמים רפואיים שונים ולא נדרש לשלם עבור הטיפולים שקיבל והביקורים אצל הרופאים. ניתן להניח כי גם עבור התרופות שנרשמו לו, לא שילם בהיות התאונה תאונת עבודה.
8. במצב דברים זה לא ראיתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

הוצאות ניידות לעבר ולעתיד

1. ב"כ התובע עותרת לפסיקת פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של - 425,000 ₪ שבהן כלולים הוצאות ניידות מוגברות לעבר, הוצאות ניידות מוגברות לעתיד ורכישת רכב עם צרכים מיוחדים.
2. לטענתה לא אושרה לתובע קצבת ניידות כיוון שהמוגבלות בניידות לא נכללה ברשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות כפי שהוגש בתע"צ מיום 9.3.15.
3. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי לאחר שהתובע למד וקיבל רישיון נהיגה אין מקום לסכומים שנדרשו בסיכומי באת כוחו. כך גם לא הוגשה כל חוות דעת לעניין הוצאות ניידות, עלויות רכישת רכב וכדו'.
4. ב"כ הנתבעים מודים כי המל"ל דחה את תביעתו של התובע לקצבת ניידות, אך מבקשים ללמוד ממנה על היעדר הצורך בה.
5. למרות כל האמור לעיל, הציעה ב"כ הנתבעת 3 להעמיד את הפיצוי על - 50,000 ₪ לעבר ולעתיד כפיצוי גלובלי.

דיון

1. העובדה שהמל"ל, בהתאם לשיקוליו וכלליו, לא ראה להכיר בצרכים של התובע לעזרה בניידות אין בה כדי לחייב בתיק שבפניי. מצבו של התובע בוודאי שמצריך הוצאות ניידות מוגברות וכל שנותר לשקול הוא מה שיעורן.
2. גם העדרה של חוות דעת מטעם התובע, שהייתה גוררת חוות דעת מטעם הנתבעים, אין בה כדי להקשות שכן ניתן לעיין בפסיקה העניפה וללמוד ממנה מהם הסכומים המקובלים בהתאם למידת הפגיעה.
3. אין חולק כי תקופה ארוכה לאחר הפגיעה נדרש התובע לעשות שימוש במוניות או להסתייע בקרובים שכן לא היה כשיר לנסיעה באוטובוס. כך גם אין חולק כי התובע נדרש לביקורות וטיפולים רבים חודשים ארוכים לאחר שחרורו מהמרכז הרפואי 'רעות'.
4. גם במצבו כיום כפי שצפיתי בו באולם, נדרש התובע להוצאות ניידות מוגברות שכן אינו יכול ללכת מרחקים שאדם בריא מבצעם בשגרת חיי היום-יום שלו.
5. העובדה שהתובע קיבל רישיון נהיגה על רכב פרטי אכן פותחת בפניו את האפשרות לרכוש רכב ולבצע את נסיעותיו ברכבו תחת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית מסוג מוניות. לטעמי נכותו של התובע מחייבת אמצעי תחבורה זולת אוטובוס שהנסיעה בו לעיתים היא בעמידה וומכל מקום אינה בטוחה למי שנכותו ברגליו דוגמת התובע. העובדה שטרם רכש רכב מוסברת במצבו הכלכלי הקשה.
6. אם קבעתי כי על התובע לפעול להשתקם ולמצוא לו עיסוק במומו, משמע הוא יידרש לעזרה בניידות כדי להגיע לעבודתו.
7. בשוקלי כל אלה אני מוצאת לפסוק לעבר ולעתיד סך של - 270,000 ₪.

כאב וסבל

1. נכותו הרפואית המוסכמת של התובע עומדת על 43% נכות. התובע היה מאושפז תקופה ארוכה, תחילה בבית-חולים וולפסון ולאחר מכן בשיקום במרכז הרפואי 'רעות'.
2. ב"כ התובע מבקשת כי הפיצוי יעמוד על סך של כ - 450,000 ₪ שמהווה שילוש הפיצוי שהיה מגיע לתובע לו התביעה הייתה מתנהלת בהתאם לחוק הפיצויים.
3. ב"כ הנתבעים טוענים כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי שהינו כפל הסכום על פי חוק הפיצויים.
4. כפי שציינתי לעיל התאונה גרמה לשבר של ממש בחיי התובע. גם אם אין המדובר בתובע משכיל שהיה מגיע לרמות שכר גבוהות במיוחד, הרי שבזמן התאונה הוא החל לבסס את עצמו בארץ לאחר עלייתו ולמד לצורך קבלת רישיון נהיגה על משאית, תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת 1. הוא ציפה להיות מסוגל להמשיך ולכלכל את משפחתו. לאחר הפגיעה התהפכו היוצרות בביתו ואשתו היא המפרנסת, מצב שהביא לניפוץ כל החלומות על התערות בארץ ובין היתר לפגיעה במעמדו גם בתוך משפחתו. דווקא קשיי הקליטה שלו וחוסר יכולתו להשתלט על השפה העברית מעצימים את הפגיעה.
5. זאת לבד מכאביו הפיסיים שברי שהוא סובל מהם שעות ארוכות ביום.
6. על כן אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על - 350,000 ₪. לא מצאתי להביא בחשבון את הפרמטר של הפיצוי שהיה נפסק לתובע אילו התנהלה התביעה כתביעה מכוח חוק הפיצויים. זאת בין היתר מאחר וקבעתי כי לא אשמו שלו הביא אותו לכדי תביעה מכוח פקודת הנזיקין. מכל מקום איני סבורה שזהו המדד הנכון לצורך קביעת שיעורי הפיצוי בתביעות נזיקין מכוח הפקודה.
7. סה"כ הנזק לפיני ניכויים עומד על - 3,083,600 ₪.

ניכויים

1. התובע קיבל ומקבל תגמולי מל"ל ענף נכות מעבודה שמתבטאות בשתי קצבאות: קצבת נכות מעבודה וקצבה מיוחדת. על כך לא חולקת גם ב"כ התובע בסיכומיה.
2. ב"כ התובע העלתה בסיכומיה טענה לפיה יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת אקטואריות שהוגשו בשעתן בטרם החלו הראיות.
3. ב"כ הנתבעים טוענים מנגד כי כשם שפסיקת הפיצוי נעשית ליום מתן פסק הדין כך גם יש לנכות את תגמולי המל"ל נכון לאותו מועד. חוות הדעת הוגשו במסגרת תיק המוצגים וב"כ התובע לא ביקשה לחקור את עורכת חוות הדעת.

דיון

1. על פי הפסיקה רשאי נתבע להגיש עדכון לחוות הדעת האקטואריות אף לסיכומיו. כל שעשתה ב"כ הנתבעת 3 היה לעדכן את חוות הדעת בהתאם לתיקונים שנערכו בלוחות ההיוון של המל"ל שנכנסו לתוקף לאחר שמיעת הראיות אך בטרם ניתן פסק הדין, ובדין עשתה כן. לבד מאותו עדכון של חוות הדעת לא נעשה כל שינוי בפרמטרים ששימשו לחוות הדעת במועד הגשתן המקורי.
2. כשם שראיתי להביא בחשבון ריבית על הפסדי שכר בעבר ולכלול אותה גם בעת פסיקת סכומים על דרך החישוב הגלובלי על הוצאות עבר, כך גם יש לחשב ריבית על תשלומי העבר שקיבל התובע מן המל"ל.
3. לא מצאתי להביא בחשבון מענקים שהתובע עשוי היה להיות זכאי להם, שהופיעו בחוות הדעת, בהיעדר הוכחה כי אכן קיבלם.
4. בהתאם לחוות דעת מיום 13.10.15 עומד היוון קצבת נכות מעבודה על - 1,381,340 ₪ ובצירוף ריבית על תשלומי עבר סך נוסף של - 14,905 ₪.
5. בהתאם לחוות דעת מיום 13.10.15 עומד היוון קצבה מיוחדת על - 820,702 ₪ ובצירוף ריבית על תשלומי עבר סך נוסף של - 1,705 ₪. סה"כ הקצבאות שיש לנכות עומד על - 2,218,652 ₪.
6. סכום הפיצוי לאחר ניכוי גמלאות המל"ל עומד על - 864,948 ₪.

סוף דבר

1. ראיתי לקבוע כי הנתבעים 1 ו - 2 חבים כלפי התובע ביחד ולחוד והם יישאו בנזקו בסך של - 864,948 ₪.
2. כן יישאו הנתבעים 1-2 בהוצאות משפט של התובע כנגד קבלות וכשהם צמודים ונושאי ריבית מיום הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל וכן בשכר טרחת עורכת דינו של התובע בשיעור כולל של 23.4% מהסכום לפיצוי.
3. התביעה כנגד הנתבעות 3 ו - 4 נדחית.
4. התובע ישא בהוצאות הנתבעות בסך של 10,000 ₪ לכל נתבעת. לאור מצבו של התובע ראיתי לחייב את התובע בהוצאות מופחתות.
5. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ו, 19 יולי 2016, בהעדר הצדדים.