בפניי תביעה כספית, שהוגשה בסדר דין מהיר, על הסך של 14,190 ₪, בשל טענה לאי תשלום דמי תיווך מוסכמים, בעסקה למכירת בית.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת:

התובע הינו בעל רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין, כהגדרתו בחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996.

הנתבעת, הייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה, הבעלים של דירת קוטג' ברחוב שמעון פינקל 86 בבאר שבע (להלן: "הבית").

הנתבעת ביקשה למכור את הבית וביום 15/1/11, חתמה על הסכם זיכרון דברים למכירתו.

למחרת היום, בהסתמכה על זיכרון הדברים שחתמה למכירת הבית כאמור, חתמה הנתבעת על הסכם לרכישת דירה אחרת ובגדרו של ההסכם, התחייבה להעביר את מרבית התשלום עליה, עד ליום 1/3/11, בכפוף להמצאת נסח טאבו נקי משעבוד.

דא עקא, שזיכרון הדברים שנחתם, למכירת הבית, לא הבשיל לכדי עיסקה וכך, נוצר מצב, בו הייתה הנתבעת מחד מחויבת להעביר תשלום בגין הדירה החדשה שרכשה ומאידך, טרם הצליחה למכור את הבית.

בשל המצב שנוצר, פנתה הנתבעת, ביום 10/2/11, באמצעות אימה (להלן "האם"), לתובע וביקשה את עזרתו במכירת הבית.

ביום 14/2/11, יצר התובע קשר עם הנתבעת במטרה לתאם עימה הגעה של רוכשים פוטנציאלים לבית.

באותו ערב, הגיע התובע לבית והחתים את הנתבעת על הסכם הזמנת שירותי תיווך (נספח א' לכתב התביעה, להלן: "הסכם התיווך"), שבגדרו, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע, במידה והבית יימכר כתוצאה מפעולותיו, דמי תיווך בסך של 2% בצירוף מע"מ, ממחיר הקנייה הכולל של הנכס.

בתנאי העיסקה שפורטו בהסכם נרשם כי מחיר הבית הוא 1,100,000 ₪.

בהמשך, הגיעו התובע והנתבעת לבית אחיה של הנתבעת, מר שי בן דוד (להלן: "שי") ולאחר מכן, הגיעו גם הרוכשים, מלווים באדם העונה לשם "סטאס" (שהתברר בעת הדיון בתביעה, כי שמו הוא שמחה (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורות 13-14) להלן: "שמחה"), שניהל עבורם את המו"מ מול הנתבעת.

ביום 18/2/11, חזרו הרוכשים, מלווים בשמחה, אך הציעו עבור רכישת הבית, סך של 1,050,000 ₪, סכום שלא סיפק את הנתבעת ושי ולאחר דין ודברים, בו היו מעורבים שמחה והתובע, הסכימו הרוכשים לשלם עבור הבית, סך של 1,075,000 ₪.

בין הנתבעת לרוכשים נחתם זיכרון דברים, שהבשיל בהמשך להסכם מכר והבית נמכר לרוכשים.

העובדות השנויות במחלוקת

לטענת הנתבעת, האם, אשר יצרה קשר עם התובע, הבהירה לו, כי הנתבעת מעוניינת לקבל לידיה, בגין מכירת הבית, מינימום של 1,070,000, לאחר ניכוי דמי התיווך.

התובע הכחיש אמירה שכזו וטען, כי האם ביקשה עבור הבית סך של 1,050,000 ₪.

לטענת הנתבעת, במהלך המו"מ עם הרוכשים ולאחר שלא הסכימה להצעתם בסך 1,050,000 ₪, ולאחר שיחה בין שמחה לתובע, העמידו הרוכשים את הצעתם, על סך של 1,075,000.

התובע, לטענתה, שוחח עם הנתבעת ושי, הציג את הצעת הרוכשים ואמר להם, כי בנסיבות אלה, הוא יעמיד את שכר טרחתו, על סך של 1% בלבד, בתוספת מע"מ.

לאחר התייעצות ונוכח מתן ההנחה בדמי התיווך, כך נטען, הסכימה הנתבעת להצעת הרוכשים. לטענת הנתבעת, בשלב זה, היא שאלה את התובע, האם אין צורך לתקן את הסכם התיווך וזה ענה לה, שאין כל צורך, היות ואין לו תוקף, מאחר ונרשם בו, סכום למכירה בסך של 1,100,000 ₪ וסכום המכירה בפועל, הוא נמוך יותר. לטענת הנתבעת, היא האמינה לתובע, מאחר ודבריו היו הגיוניים ובסופו של דבר נחתם זיכרון דברים.

התובע מנגד, מכחיש כל התחייבות או אמירה מצדו, בדבר הנחה בדמי התיווך.

מחלוקת נוספת נוגעת להתרחשויות שלאחר מכן, בעוד שלטענת הנתבעת, אימה פנתה לתובע וביקשה לשלם לו את דמי התיווך בסך של 1%, בתוספת מע"מ, אך זה סרב ודרש אחוז נוסף, קרי 2%, בתוספת מע"מ, הרי שלטענת התובע, הוא פנה לנתבעת, בכדי שתשלם לו, את דמי התיווך, אך זו סרבה וההצעה היחידה שהועלתה, הייתה תשלום של 2,000 ₪, שהציעה האם.

תמצית ההליכים:

התובע, בהסתמכו על הסכם התיווך, הגיש את תביעתו לתשלום הסך של 24,940 ש"ח, המהווים 2% בתוספת מע"מ, מסכום עיסקת המכירה של הבית, בסדר דין מקוצר.

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, כאשר טענתה העיקרית, הייתה לקיומו של הסכם בעל פה, עם התובע, כי דמי התיווך, יעמדו על סך של 1% בלבד. בנסיבות אלה, נקבע התיק לדיון בבקשת הרשות להתגונן.

במהלך חקירתה של הנתבעת, זו הבהירה כי היא מכירה בחובה לתובע, בסך של 1% מסכום המכירה, קרי 10,750 ₪ והיא אף פנתה לתובע, במטרה לשלם סכום זה, אך זה סרב.

הנתבעת הסכימה לשלם את הסכום האמור ובהסכמת הצדדים הוחלט, כי תינתן לנתבעת רשות להתגונן, בגין יתרת סכום התביעה, מעבר לסכום שישולם על ידה.

בנסיבות אלה, הגיש התובע את תביעתו בסדר דין מהיר בגין הסך של 14,190 ₪. מנגד, הגישה הנתבעת את כתב הגנתה.

מטעם התובע, העיד התובע עצמו. כמו כן, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו של שמחה, אך זה לא הגיע לדיון ההוכחות שנקבע והתובע ויתר על עדותו.

מנגד, מטעם הנתבעת, העידו, הנתבעת בעצמה, אחיה שי ואימה. משנשמעו העדים בתיק, נקבע התיק להגשת סיכומים בכתב.

בין לבין, לבקשת הנתבעת ובשל איחור בהגשת סיכומי התובע, הוריתי על דחיית התביעה, אך לבקשת התובע, בוטלה דחיית התביעה, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 750 ₪, לטובת הנתבעת.

כעת משהוגשו הסיכומים, הובא התיק בפניי לצורך מתן פסק הדין.

השאלה שבמחלוקת:

מעיון בטיעוני הצדדים ולאחר שמיעת עדויות העדים מטעמם, עולה, כי השאלה המרכזית שבמחלוקת והיא הצריכה הכרעה בענייננו, היא, האם התובע, הסכים, בעל פה, להעמיד את דמי התיווך בגין מכירת הנכס, על סך של 1% בלבד.

שאר המחלוקות בין הצדדים, הינן משניות ואין להן נפקות משפטית, אלא שיש בהן ללמד על הרקע הכללי ולהשליך על מהימנות גרסאות הצדדים ובכך, לסייע, בבירור השאלה המרכזית שבמחלוקת.

תמצית סיכומי התובע

בסיכומיו, חזר התובע על עמדתו, כי הוא זכאי לקבל 2% בתוספת מע"מ, בגין מכירת הבית ובהתאם למה שנקבע בהסכם.

התובע חזר וציין כי לא היה כל הסכם אחר בעניין זה וטען, כי פנה פעמים רבות לנתבעת, בכדי שתשלם לו את המגיע לו, אך זו סירבה.

התובע ציין, כי הנתבעת אף לא שילמה את הסך של 10,750 ₪ לתובע, אלא רק לאחר שזה נאלץ לפנות לבית המשפט ויש בכך ללמד על חוסר הגינותה.

עוד טען התובע, כי עדותה של הנתבעת, בדבר הסכם מאוחר, הינה עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, דבר שאינו אפשרי וכבר מטעם זה, יש לדחות את גרסתה.

התובע גם ציין, שהנתבעת נסמכת רק על עדותה ועדות שי, אחיה, שהינו בעל אינטרס מובהק ונמנעה מלהביא לעדות, את הרוכשים.

עוד טען התובע, כי התנהגותו לאחר חתימת ההסכם, כפי שהיא מתוארת על ידי הנתבעת דווקא מלמדת, שכבר בזמן אמת, הכחיש כל הסכמה להנחה בדמי התיווך ויש בכך, לשפוך אור אמיתי על האירועים.

התובע הדגיש, כי הנתבעת, הייתה נתונה בלחץ גדול, נוכח החשש שתאלץ לשלם, קנס של עשרות אלפי שקלים, בגין הדירה שרכשה ולפיכך העדיפה לחתום על ההסכם בסכום הנמוך מדרישותיה הראשוניות ומכאן נטען, אין לקבל טענתה, כי חתמה על ההסכם, רק מכיוון שקיבלה הנחה של כ- 11,000 ₪ בדמי התיווך.

באשר למחיר הבית, כפי שנרשם בהסכם, הבהיר התובע כי המדובר במחיר משוער ובדר"כ העסקאות נסגרות במחירים נמוכים יותר וברי כי ההסכם חל גם במצב שכזה.

התובע ציין כי אי העלאת ההסכמה בדבר הנחה, על הכתב, אינה מתיישבת עם אופייה של הנתבעת, שהיא אישה פדנטית, מסודרת ואינטליגנטית.

סיכומי הנתבעת:

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי היא אכן קראה את ההסכם, אך התובע, הפר את חובתו כמתווך להסביר את ההסכם על כל סעיפיו ובכל מקרה, המדובר בהסכם, המעלה קשיים בהבנתו ובפרשנותו.

הנתבעת הפנתה לתקנה 1(4) לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב) תשנ"ז-1997, הקובעת שיש לציין בהסכם התיווך את מחיר העסקה המבוקשת בתיווך ולפיכך, עדותו של התובע, כי "עלה בראשו" מחיר סגירת עסקה בסכום הנמוך בכ- 50,000 ₪, מהמחיר שצוין בהסכם, אינה סבירה, ועצם ציון המחיר של 1,100,000 בהסכם ש"ח, כ"תנאי העסקה", יש בה ללמד, שללא ההסכמה להפחתת דמי התיווך, הנתבעת לא הייתה חותמת על ההסכם.

כן טענה הנתבעת לכך שהתובע לא מילא את סכום דמי התיווך, כפי שנדרש.

הנתבעת הדגישה בסיכומיה, כי התובע אישר בעדותו, שהנתבעת ביקשה סכום של 1,100,000 ש"ח, עבור מכירת הבית וציינה, כי התובע, הוא זה שלחץ עליה להתפשר עם המוכרים על מחיר הבית. לטענתה, עוד השתתף בלחץ, שמחה, שהציג עצמו כמתווך מטעם הקונים.

הנתבעת אישרה כי ביקשה למכור את הבית, בהקדם האפשרי, נוכח זאת שרכשה דירה אחרת, אך הדגישה כי בכל מקרה, הצליחה לגייס, סכום של כ- 400,000 ₪, ללא קשר למכירת הבית והפנתה בעניין זה לעדותה ולמסמכים שצרפה לסיכומיה.

לטענתה, רצתה למכור את הבית במחיר הוגן.

הנתבעת דחתה בסיכומיה את טענות התובע, בדבר אי תשלום דמי התיווך שאינם נתונים במחלוקת וציינה כי ביקשה לשלם לתובע, אך זה סרב לקבל את הסך של 1% בלבד והדגישה כי אף פנתה בעניין לאגודת המתווכים שיסייעו בעניין והתובע יכול היה לקבל את התשלום האמור, ללא נקיטת כל הליך משפטי.

הנתבעת ציינה, כי הרוכשים לא הגיעו להעיד, מכיוון שלא שמעו את חילופי הדברים, בינה לבין התובע ולפיכך, עדותם אינה רלוונטית.

הנתבעת ציינה עוד, כי לא עמדה על מסמך בכתב, המעגן את ההנחה בדמי התיווך, נוכח דברי התובע, כי ההסכם אינו רלוונטי עוד, שכן מחיר הבית שונה מהנקוב בהסכם התיווך.

הנתבעת הדגישה, כי הגורם היחיד שגרם לה להתפשר, במחיר הבית, בסך של 25,000 ₪, הוא ההנחה בדמי התיווך, שעליה הסכימה עם התובע.

דיון והכרעה:

בירור התובענה שבפני, מצריך הכרעה עובדתית, בין גרסת התובע לגרסת הנתבעת וזאת, כאמור, בשאלה, האם היה הסכם בעל פה בין הצדדים, בדבר מתן הנחה בדמי התיווך.

בטרם אתייחס להכרעה העובדתית, יש להתייחס לטענת התובע, כי טענות הנתבעת מהוות טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב.

אכן, סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחי העותמני קובע כי "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים... צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע".

הסעיף קובע כי לא ניתן להביא ראיה בעל פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב, אך הסעיף אינו בא לחסום בעל דין מלטעון טענות, בדבר פרשנותו של ההסכם או בדבר הסכמות מאוחרות, אחרות בין הצדדים וכפי שכבר נקבע על ידי בית המשפט העליון "סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך" (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן [פורסם בנבו 1/2/09] פיסקה 42, לפסק דינו של השופט דנצינגר).

התובע ביקש לבסס טענתו בהסתמך על ע"א 138/56, שם נקבעה ההלכה בעניין. אך כבר שם ערך בית המשפט, אבחנה בין הבאת ראיות בע"פ, הסותרות את תוכנו של המסמך, אשר מכונות "טענות כנגד המסמך", לבין הבאת ראיות בע"פ, שאינן נוגעות לתוכנו של המסמך, אלא לאירועים אחרים, כגון הסכמות בע"פ, לאחר שנחתם כבר הסכם בכתב, טענות אלה מכונות כ"טענות כנגד התביעה" וכך לשונו של בית המשפט שם "אין זה מן ההכרח, ואין המציאות מחייבת להניח, בי משהעלו הצדדים את ההסכם שביניהם על הכתב, הם בחרו בדרך זו של הבעת רצונם גם לכל מה שיתרחש ביניהם בעתיד לבוא. חוזה בעל עשרות סעיפים יכול להתבטל בדיבור פה של כמה מלים, ומדוע לא יינתן תוקף ל״פגישת רצונות״ נוספת זו, אם יש לה עדויות מהימנות?" (ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ פ"ד י"א 1474, עמ' 1479 [1957]). יש לציין כי בע"א 138/56, ביטל בית המשפט, חוזה כתוב בין הצדדים, על סמך עדויות בעל פה, בדבר ביטולו.

בענייננו, הנתבעת, אינה מעלה כל טענה כנגד האמור במסמך והיא מאשרת כי אכן חתמה על הסכם התיווך, המחייב אותה בתשלום דמי תיווך, בגובה של 2% מהעסקה ועיקר טענתה בעניין זה, הוא להסכמה מאוחרת, בדבר הנחה בדמי התיווך בשל השינוי במחיר המכירה.

טענות הנתבעת, אינן נוגעות לתוכן הסכם התיווך, אלא נוגעות להתרחשויות מאוחרות, לאחר חתימת ההסכם, שיש בהם לשנות את ההסכם. המדובר למעשה ב"טענות כנגד התביעה" ואין כל מניעה להביא ראיות בעל פה בעניין.

ההכרעה, בענייננו, נוגעת בסופו של יום, בעיקר למהימנות העדים, התובע מחד ועדי הנתבעת מאידך.

בכדי לבחון את מהימנותם של אלה, נבחן כעת את עדותם במספר נקודות מחלוקת, בכל הנוגע להשתלשלות העניינים, החל מהשיחה הראשונה, בין האם לבין התובע ועד להגשת התביעה בבית המשפט.

לא למותר יהיה לציין, כי טענות הנתבעת, הן טענות הגנה, שנטל השכנוע לגביהן, מוטל עליה.

יאמר כבר בשלב זה, כי בחינת עדויות הצדדים והראיות השונות, יש בה ללמד כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה, בדבר הסכמה מאוחרת בין הצדדים להנחה בדמי התיווך.

הנתבעת ועדיה, העמידו בפני בית המשפט גרסה מוצקה ומהימנה, עדויותיהם השלימו האחת את השנייה ודבריהם מגובים בהגיונם של דברים ובהשתלשלות העניינים כולה.

יצוין, כי לא נעלמה מעיניי העובדה כי עדי הנתבע הם כולם קרובי משפחה, אך לא היה בכך, כדי לפגום במהימנות גרסתם.

מנגד, עמדה גרסה רעועה ובלתי מהימנה של התובע, שאינה מתיישבת גם עם הגיונם של דברים.

ראשית הקשר בין הנתבעת לתובע, החל דווקא מצידה של האם, אשר יצרה קשר עם התובע.

האם מסרה בתצהירה:

"5. אמרתי מפורשות לאילה שהמחיר המבוקש על הבית עומד על סכום של כ- 1,100,000.

6. אמרתי לו גם שאפשר להתפשר על המחיר, אבל זה רק בתנאי אחד, שנקבל לידיים סכום של לא פחות מ 1,070,000 ש"ח לאחר תשלום שכר טרחת תיווך. ושלא נרד מתחת לסכום זה אפילו לא בקצת. והסברתי לו את הסיבה שבגינה איננו יכולים לקבל לידיים פחות מהסכום הנ"ל."

במסגרת חקירתה הנגדית, האם לא נחקרה כלל על דברים אלה שנאמרו בתצהירה ולא ניתן כל הסבר לעניין ולפיכך, יש לראות את התובע כאילו אינו חולק על עניין זה (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי עמ' 1949).

יש להדגיש כי המדובר בנקודה מהותית, שיש לה חשיבות לעניין השתלשלות העניינים ולשאלה האם אכן ניתנה הנחה בהמשך ההתקשרות ולפיכך, הייתה חשיבות רבה לחקירת האם על האמור בתצהירה בנקודה זו.

זאת ועוד, מחיר הבית, כפי שנרשם בהסכם התיווך, 1,100,000 ₪, תומך בגרסת האם והנתבעת, כי הם עמדו על כך שיוותר ברשותן, סך של כ-1,070,000 ₪, לאחר הפחתת דמי התיווך.

מאידך, גרסתו של התובע הייתה תמוהה והתאפיינה בחוסר מהימנות.

התובע אישר בעדותו, כי הנתבעת ביקשה סכום של 1,100,000 ₪, בגין מכירת הבית, אך טען כי המדובר במחיר "לפרסום" הבית ולא מחיר למכירת הבית (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורות 10-12, 22-25), דא עקא שבהסכם התיווך, אין המדובר כלל על מחיר לפרסום, אלא על מחיר הנכס, כחלק מתנאי העסקה ואומנם, ניתן לקבל הטענה, כי המדובר במחיר המבוקש ויכול להיות, שהמחיר בפועל יהיה נמוך יותר, אך אין המדובר במחיר "הפרסום" של הבית, אלא המדובר, במחיר הנדרש, בקירוב על הבית. טענת התובע על מחיר פרסום, אינה מתיישבת עם לשון הסכם התיווך ולפיכך, הטענה, כי הנתבעת הסכימה להתפשר מלכתחילה (באמצעות האם) על סכום של 1,050,000 ₪, אינה סבירה.

בנסיבות אלה, יש להעדיף את גרסת הנתבע ולקבוע עובדתית, כי סוכם עם התובע, שהבית יימכר בסכום של 1,100,000 ₪.

אין חולק, כי התובע, ידע שהנתבעת נחפזת למכור את הבית (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורות 20-23) כאשר התנהלותו של התובע, בהגעת הרוכשים לבית, ביום ה-18/2/11, במטרה לסגור את העסקה, תמוהה ומלמדת על רצונו של התובע, להפעיל על הנתבעת לחץ נוסף, שיוביל לסגירת העסקה.

התובע למעשה אישר, כי מסר לרוכשים שהסכום המבוקש על הבית הינו 1,100,000 ₪ ולא ידע להסביר את העובדה שהביא את הרוכשים למטרת רכישת הבית, למרות שאלה היו מוכנים לשלם רק 1,050,000 ₪.

התובע ניסה להסביר, כי "היה לי בראש שני מחירים... היה פער משא ומתן 50,000 ₪" (עמ' 6, ש' 5-8), כאשר לא הסביר מהיכן נובע אותו פער. התובע ציין כי הדברים נרשמים ביומן, דא עקא, שהתובע לא עיין ביומן זה, משנת 2011 (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורה 22).

יצוין, כי התובע בשאלה בנושא אישר תחילה את הדברים ורק לאחר מכן, התפתל ותיקן עצמו ואמר כי לא אמר שהרוכשים מוכנים לשלם את הסכום, אלא שאמר להם שסכום המכירה, הינו 1,100,000 ₪ (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורות 1-4).

לפיכך, ניתן לקבוע כקביעה עובדתית, שהתובע, אכן ציין בפני הנתבעת, שהרוכשים, מוכנים לשלם על הבית 1,100,000 ₪, בטרם אלה הגיעו לפגישה.

גם גרסתו של התובע, בדבר חלקו של שמחה בעסקה תמוה עד מאוד.

הנתבעת ואחיה העידו, כי מי שהצטרף לרוכשים ולמעשה ייצג אותם במו"מ הוא אדם בשם סטאס (הוא שמחה, כאמור לעיל) שהוצג כמתווך מטעם הקונים. התובע, מנגד, דחה את הטענות, לפיהם, שמחה הוצג כמתווך ולדבריו, הוא מכר שלו וידיד של הרוכשים, שסייע לו במציאתם והגיע בכדי לסייע להם והוא לא שמע מילה על כך שהוא אמור לקבל דמי תיווך (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורה 27-32).

בכל הכבוד, הדברים האלה, אינם מתיישבים עם ההיגיון הפשוט. אם אכן שמחה לא היה המתווך מטעם הרוכשים, אלא רק חבר, מדוע התובע בעצמו, לא החתים גם את הרוכשים על הסכם דמי תיווך?

זאת ועוד, הטענה כי שמחה, הוא אך ורק חבר של הרוכשים שהגיע לסייע, אינה מתיישבת עם העובדה, כי לפי כל העדויות, הוא היה הדומיננטי, במשא ומתן, מטעם הרוכשים ואיתו סיכם התובע, את המחיר ששולם בסופו של דבר על הבית (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 15/9/2013, שורות 1-7).

אי-הגעתו של שמחה להעיד מטעם התובע מובילה למסקנה כי עדותו עלולה הייתה לפגוע בתובע.

כידוע, הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה:  
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  
(ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 
ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: 
"הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

נפנה אפוא להכרעה בשאלה המרכזית שבפנינו והיא - האם הוסכם בין הצדדים על מתן הנחה בדמי התיווך.

בתצהירה, תיארה הנתבעת את השתלשלות העניינים והבהירה כי, התובע הציע לה להסכים להצעת הרוכשים, והוא מצידו, יחייב אותה בדמי תיווך של 1% בלבד (ס' 12 לתצהיר), גם אחיה, שי, בתצהירו (ס' 12), מוסר דברים דומים ותומך בגרסת הנתבעת.

לאחר מכן, על פי תצהיריהם של הנתבע ושי, הם התקשרו להתייעץ עם האם וזו, תומכת בגרסתם והבהירה, כי המליצה להסכים להצעה, נוכח ההנחה בדמי התיווך (ס' 13-14 לתצהיר האם).

עדויותיהם של הנתבעת ושי, היו מהימנות בעיני וניכר כי אלה מספרים בבית המשפט את הדברים כהווייתם. גירסתאותיהם היו קוהרנטיות, בהירות והשתלבו במארג הכללי של הראיות ובהשתלשלות האירועים כולה.

הנתבעת ואחיה שי עמדו על גרסתם גם בחקירתם הנגדית.

זאת ועוד, גרסתם נתמכת כאמור בתצהיר האם, שלטענתה התקשרו להתייעץ עימה והיא המליצה להם להסכים להצעה, נוכח ההנחה בדמי התיווך.

האם לא נחקרה כלל בחקירה הנגדית על עניין זה ולכן ניתן לאמץ את גרסתה לעניין תוכן ההתייעצות כהווייתה.

מנגד, כאמור לעיל, התובע, הציג בבית המשפט, גרסה המעלה תהיות רבות לגבי התנהלותו ואף ויתר על עד מהותי מטעמו. התובע נאלץ לתקן עצמו מספר פעמים במהלך עדותו; נמנע מהיישיר מבט לעבר הנתבעת ואימה; וניכר היה כי העדות אינה נוחה לו.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנתבע ועדיה, על פני גרסת התובע ולקבוע כממצא עובדתי, שהתובע אכן התחייב למתן הנחה בדמי התיווך, כך שאלה יעמדו על 1% בלבד.

תמיכה לגרסת הנתבעת, ניתן למצוא גם בהתנהלות התובע, כפי שקבעתי לעיל, המלמדת בעליל, כי התובע ניסה להפעיל עליה לחץ שיוביל לסגירת העסקה, זאת כאשר, הביא לפגישה עימה רוכשים, אשר הצעתם המקורית נמוכה באופן ממשי, מהסכום אותו ביקשה הנתבעת, תוך שהוא אינו מבהיר לה זאת מראש. התנהלות בעייתית זאת, באה לידי ביטוי, גם במעורבותו של שמחה בעיסקה, שכאמור לעיל, מעלה תהיות לגבי חלקו ותפקידו האמיתי של זה בסגירת העסקה, במיוחד, בשים לב לויתור על העדתו.

יש לדחות את טענות התובע, לעניין אי הבאת הרוכשים לעדות מטעם הנתבעת. המדובר בעדים שלא לקחו חלק בשיחה שבין הנתבעת ושי, לתובע ועדותם אינה יכולה לסייע. יאמר עוד, כי נדמה שחשיבותם של עדים אלה, קשורה דווקא לתובע והתנהלותו ולמעמדו של שמחה בניהול המשא ומתן.

גם בטענת התובע, בעניין העובדה כי הנתבעת לא דרשה מסמך כתוב לעניין ההנחה בדמי התיווך, לא מצאתי ממש וזאת נוכח עדות הנתבעת, שהתובע הסביר לה שאין צורך בכך, מאחר והסכם התיווך אינו תקף, לאחר שנרשם בו סכום אחר מהסכום, בו נמכר הבית בפועל. עדות זו של הנתבעת הינה הגיונית וסבירה בהחלט, בנסיבות העניין, במיוחד, בשים לב לכך, שסכום המכירה בהסכם התיווך, מופיע כחלק מתנאי העיסקה וניסוח מעין זה יש בו כדי להטעות.

סוף דבר:

הנני קובע, כי לאחר שנחתם הסכם התיווך, הגיעו התובע והנתבעת להסכם מאוחר, בעל פה, שלפיו, למרות הכתוב בהסכם התיווך, יעמדו דמי התיווך, על סך של 1% בלבד.

הנתבעת הכירה בחיובה לשלם סכום זה וביקשה לשלמו עוד לפני שהוגשה תביעת התובע ולאחר מכן, ביצעה את התשלום בפועל, במסגרת בקשתה למתן רשות להתגונן.

לפיכך, הנני מורה על דחיית התביעה – שהרי ממילא הוגשה בגין הסכום העולה על הסכום שכבר שולם על ידי הנתבעת.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת, בסך כולל של 2,500 ₪, בתוך 30 ימים מהיום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.