1. התובעת, שהועסקה כמנהלת חנות בנתבעת, הגישה ביום 1/6/2011 תביעתה לפיצויי פיטורים בסך 90,867.5 ₪ וכן פיצוי של 36,630 ₪ בגין עגמת נפש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין כל תקופת ההלנה.

תמצית טענות התובעת:

התובעת החלה לעבוד בנתבעת ביום 10/11/2002 כמוכרת ולאחר שעברה הכשרה ניהולית הפכה בסוף 2003 למנהלת וניהלה שתי חנויות בנתב"ג. ביום 4/7/2010 נאלצה להודיע על התפטרותה על רקע פגיעה ממשית בזכויותיה, שהתבטאה במספר היבטים: ראשית, לתובעת ניתנה הבטחה מפורשת וקצובה בזמן לקידום לתפקיד מוגדר – ניהול חנות הדגל בנתב"ג. ואולם, בהגיע העת הפרה הנתבעת את הבטחתה במפתיע ובמפגיע, ומינתה לתפקיד עובדת אחרת.

התובעת עודכנה ברגע האחרון וכלאחר יד, והדבר גרם לה עגמת נפש רבה. שנית, במחצית השניה לשנת 2009 ובתחילת 2010 שינתה הנתבעת את שיטת חישוב השכר באופן חד צדדי (שינוי יעדי המכירות וקביעת העמלות עבורם) באופן שגרם לפגיעה ממשית בתובעת ולחוסר ודאות שכרה. שלישית, בינואר 2010 הגדילה הנתבעת את היקף משרתה של התובעת ללא שינוי בשכרה ובזכויותיה; בעקבות כך ביצעה הנתבעת קיזוז בחשבון ימי /שעות חופשה של התובעת.

בעשותה כן, נהגה הנתבעת בחוסר תו"ל בקיום חוזה העבודה, ועשתה שימוש שלא כדין בכוח הניהול שלה.

פניותיה ונסיונותיה של התובעת לגרום לנתבעת לתקן התנהלותה כשלו ולפיכך לא נותר לה אלא להתפטר עקב ההרעה המוחשית והנמשכת בתנאי עבודתה בהתאם לסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. לאחר שהודיעה על התפטרותה ויתרה הנתבעת על תקופת ההודעה המוקדמת, כך שהתובעת אף לא הספיקה להפרד מחבריה.

2. ביום 25/7/2011 הגישה הנתבעת כתב הגנתה בו עתרה לדחיית התביעה או מחיקתה על הסף בהיותה קנטרנית, בחוסר תו"ל וחוסר נקיון כפיים ובמטרה להשתמש לרעה בהליכי בית משפט ולהתעשר שלא כדין.

לגופו של ענין מבהירה הנתבעת כי לתובעת לא ניתנה התחייבות לקידום מוגדר ותָחום בזמן. התובעת היתה מודעת בזמן אמת לכך שהנאמר בשיחתה עם מנכ"ל הנתבעת לא עלה כדי הבטחה או התחייבות, ידעה כי הסמכות למנותה למנהלת החנות נתונה בידי מנהלת האזור והבינה כי הדבר איננו מובטח לה, ודאי שלא בתוך ששה חודשים.

באשר לשינוי קביעת יעדי המכירות וחישוב השכר, אלה חלק מהפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת, התובעת היתה מעודכנת בזמן אמת ובשנת 2010 אף שולמו לה הפרשים רטרואקטיביים. זאת ועוד, במהלך 2010 הגיע שכרה הממוצע של התובעת לרמתו משנת 2009 ואף למעלה מכך.

לענין "שינוי היקף משרתה" של התובעת הרי שעד כניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר נתנה הנתבעת אמונה במנהלות החנויות ולא בדקה את שעות עבודתן. במהלך 2009 הציבה הנתבעת שעוני נוכחות והחלה לבצע רישום שעות קפדני. או אז התברר כי התובעת, שהתחייבה ל-7 שעות עבודה ביום, לא עמדה בהתחייבותה ולא הגיעה למכסת שעותיה. הנתבעת הגיעה לסיכום עם מנהלי החנויות בנתב"ג, כולל התובעת, לפיו יעבדו 8 שעות ביום חמישה ימים בשבוע ואלה ייחשבו למשרה מלאה. ואולם, בפועל, לא עמדה התובעת בסיכום וצברה שעות חוסר רבות. למרות זאת, ובניגוד לטענת התובעת – הנתבעת לא קיזזה את שעות החוסר מימי חופשתה של התובעת.

התובעת לא התפטרה עקב "הרעת תנאים". לראיה, רק לאחר התפטרותה, ביום 13/7/2010 העלתה התובעת לראשונה את הטענה כי התפטרה עקב הרעה מוחשית בתנאי העסקתה. בפועל, התובעת ניהלה מו"מ עם חברה מתחרה ולאחר שהבשיל, הודיעה על התפטרותה והחלה עבודתה שם, צעד שאילץ את הנתבעת לפנות לבית-הדין לעבודה ואף להגיש כתב תביעה כנגד התובעת ומעסיק(ת)ה (ס"ע 23273-10-10 שהסתיים בפשרה; "הסכם הפשרה").

ממילא אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים אך למען הסר ספק הנתבעת מכחישה אף את שכרה של התובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.

3. יחד עם הגנתה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד בו נטען כי התובעת הפרה את הסכם הפשרה בעשותה שימוש בסודות מסחריים שלה במסגרת עבודתה אצל המתחרה. בגין הפרת ההסכם והנזקים שנגרמו לנתבעת עקב כך, עתרה
ל- 100,000 ₪.

עוד נטען כי התובעת פועלת מתוך רגש נקם כדי להביא לכך שאנשי מכירות של הנתבעת יפרו את התחייבותם ויעברו לעבוד גם הם אצל המתחרה. לאור זאת עתרה הנתבעת לפיצוי בגין גרם הפרת חוזה בסך 15,000 ₪ (סך השווה לערך הכשרת עובד המכירות).

התובעת חבה לנתבעת 344 שעות עבודה, שעות חוסר רבות שצברה טרם התפטרותה, בסך 23,685 ₪.

התובעת הפיצה כי הגישה תביעה נגד הנתבעת וזכתה בה. בכך פוגעת בשמה הטוב של הנתבעת ומוציאה את דיבתה רעה. לפיכך תובעת הנתבעת 20,000 ₪ בגין עילת תביעה זו.

בסך הכל תבעה הנתבעת בתביעה שכנגד סעדים בסך 158,685 ₪.

4. ביום 4/10/2011 הגישה התובעת את כתב הגנתה לתביעה שכנגד וטענה כי עצם הגשת התביעה שכנגד נועדה אך כדי ליצור משקל נגד לתביעתה הצודקת, להלך עליה אימים ולהתיש אותה.

אלמלא הגישה את תביעתה – לא היתה באה התביעה שכנגד לעולם. ראיה לכך היא שהנתבעת לא העלתה אף לא אחת מטענותיה למעלה משנה.

התובעת נהגה בהתאם להסכם הפשרה ולא הפרה אותו. ממילא לא ברור על אילו "שיטות שטרן" מבססת הנתבעת את טענותיה בהקשר זה.

הטענות בענין "גרם הפרת חוזה" הנן חסרות יסוד.

באשר לטענה כי התובעת חבה לנתבעת שעות עבודה הרי התובעת מעולם לא הסכימה לשינוי היקף משרתה אשר הרע את תנאי עבודתה. בגין הימים בהם החסירה שעות בוצע קיזוז בימי חופשתה.

טענת הוצאת הדיבה הועלתה ללא בסיס, ככל הטענות שהועלו בתביעה שכנגד – אותה יש לדחותה על כל עילותיה.

5. ביום 4/4/2012 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן.

ביום 1/9/2012 הגישה התובעת והנתבעת שכנגד תצהיר עדות ראשית מטעמה [תצהיר התובעת, תצהיר מר בנימין פדני (המעסיק החדש; "פדני") ותצהיר גב' ליליה קיסיל (עובדת לשעבר בנתבעת; "קיסיל")].

ביום 6/3/2013 הגישה הנתבעת תצהירי עדות ראשית מטעמה [תצהיר גב' שרון רוזנברג, מנהלת משאבי אנוש בנתבעת; "שרון") וגב' מוניקה דוידוביץ (מנהלת האזור; דוידוביץ'")].

ביום 11/4/2013 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

ביום 5/6/2013 הגישה התובעת סיכומיה.

ביום 5/8/2013 הגישה הנתבעת סיכומיה.

ביום 2/10/2013 הגישה התובעת כנתבעת שכנגד את סיכומיה.

מאחר ששני הצדדים לא הגישו סיכומיהם בהתאם להחלטות נמסרה עמדתם לענין זה ונקבע ביום 29/10/2013 כי הדבר יישקל בפסה"ד.

ומכאן להכרעתנו.

6. האם התפטרה התובעת בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים?

סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

בנושא זה נפסק לאחרונה כך:

"עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

[ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי חיים - טכנובר בע"מ, 10.6.13].

בתביעתה מונה התובעת שלושה צעדים שנקטה הנתבעת כלפיה, אשר לדידה יש בהם הרעה מוחשית בתנאי העסקתה. נדון בהם אחד לאחד.

א. הפרת התחייבות לקידום התובעת

התובעת טוענת כי במהלך 2009, על רקע שינוי ארגוני, פנתה למנכ"ל, מר ישראל קורט ("המנכ"ל") והציעה עצמה לתפקיד אחת מחנויות הדגל של הנתבעת בנתב"ג. במהלך הפגישה ציין בפניה המנכ"ל כי היא ראויה לקידום ומתאימה לשמש מנהלת חנות הדגל בנתב"ג. לפיכך הובטח כי בתוך ששה חודשים יבוצע הקידום. בעקבות השיחה עדכנה התובעת את מנהלת המחוז שנתנה הסכמתה ואף אמרה לתובעת כי היא הכי מתאימה לתפקיד.

והנה, בחלוף חצי שנה נמסר ניהול חנות הדגל בנתב"ג לידי עובדת אחרת. התובעת לא ידעה על כך, ועודכנה בחטף לפני ישיבה בה נמסרה הודעה על המינוי. זאת כאשר לתובעת לא נאמר כי היא לא תקודם כפי שהובטח לה, וכל העת הובהר לה כי קידומה אינו מוטל בספק.

הנתבעת מציגה גרסה עובדתית שונה: לפיה, הפגישה עם המנכ"ל נערכה בדצמבר 2009 לבקשת התובעת, ובמהלכה אכן הציעה התובעת את עצמה לתפקיד המדובר. המנכ"ל לא התחייב למינוי המבוקש, היות שהסמכות נתונה למנהלת האזור למנות את מנהלות החנויות שבתחום אחריותה. סמוך לכך אכן נערכה פגישה בין התובעת למנהלת האזור (דוידוביץ'), במהלכה ציינה התובעת כי הציעה עצמה לתפקיד המדובר. ואולם מנהלת האזור ציינה בתגובה כי אינה סבורה שהתובעת מתאימה לתפקיד, נכון לאותה עת.

בתצהירה חידדה התובעת את גרסתה העובדתית והבהירה כי בשיחה עם דוידוביץ' אמרה האחרונה שככל שהמנכ"ל יורה לה למנות את התובעת לתפקיד אותו החזיקה אותה עת הרי היא תסכים וכך יהיה בטווח של חצי שנה, שכן התובעת היא "הכי מתאימה". כלומר, לשיטת התובעת בשיחה עם דוידוביץ' לא נרמז כי יש ספק בהתאמת התובעת לתפקיד, נהפוך הוא: הובהר כי הכוונה היא למנותה למנהלת חנות הדגל בנתב"ג בתוך חצי שנה, כפי שסוכם עם המנכ"ל.

מהאמור עולה כי המחלוקת בין הצדדים בענין זה היא עובדתית, ולפיכך נשאלת השאלה האם עלה בידי התובעת לבסס טענתה בדבר התחייבות הנתבעת למשרה האמורה.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שהובאו לפנינו מצאנו שהתשובה על כך הנה שלילית. לא זו בלבד שהתובעת לא הרימה את הנטל בביסוס טענת ההתחייבות וההבטחה, אלא שלא שוכנענו כי היא עצמה ראתה כך את הדברים בזמן אמת. ונסביר:

התובעת והנתבעת כאחת הציגו כראיה את פניית התובעת למנכ"ל הנתבעת (בנספח ד' לתצהיר התובעת אשר הוגש כשהמלל "משובש", נספח 8 לתצהיר הנתבעת). יוער כי המכתב אינו נושא תאריך וכלל לא נטען מתי נכתב. התובעת צרפה הודעת דוא"ל מיום 20/12/2009 בה ביקשה פגישה אישית עם המנכ"ל (בנספח ד'). הנתבעת בתצהירה מייחסת למכתב את התאריך 23/12/2009. כך או כך, ברי שנשלח לאחר פגישות הן עם המנכ"ל והן עם דוידוביץ' (מפאת חשיבותו יובא בשלמותו):

"ישראל שלום

בהמשך לשיחתנו אתמול, וכעצתך, נפגשתי עם מוניקה היום ושאלתי אותה מה בכוונתה לעשות עם שלל התפקידים שקיבלה ומהן תכניותיה.

היא אמרה כי ביקשה את הניהול של BGK לעצמה וכי בכוונתה לשלב בין 2 החנויות הגדולות, ולבצע אי אלו שינויים תוך מספר חודשים.

שיתפתי אותה בכנות בתחושותיי הקשות על הדרך בה התנהל המהלך ועל הדרך בה נודע לי (מהמוכרות שלי) על אכזבתי הגדולה מכך שלמרות שאני מחכה בסבלנות תקופה ארוכה לקבל ניהול של חנות גדולה בשדה התעופה – כשלבסוף הדבר אכן רלוונטי התפקיד חומק ממני בצורה מאוד לא הוגנת.

שיתפתי אותה בפגישתי עמך ובהבעתי בפניך את מורת רוחי ואכזבתי הקשה מכך.

תשובתה היתה כי "כשיגיע היום" היא רואה בי את האדם המתאים ביותר מכל המנהלים בשדה לקבל את הניהול, אך לאחר שחזרתי ושאלתי מתי זה יקרה היא הודתה ואמרה שהשינויים שהיא מתכוונת לעשות יקחו לפחות שנה, וכי אין בכוונתה למסור את הניהול באופן מיידי אלא אם כן אתה תאמר לה לעשות כך!

אמרתי לה מה דעתי על גודל התפקיד שביקשה לעצמה על חוסר הצדק שבו ועל סגירת אופציית הקידום עבורי בשדה התעופה, על כך שאני חושבת שבבוא היום יהיה מאוד קשה להחזיר את מצב החנויות הגדולות וההפרדה המתבקשת ביניהן, וכי יש יסוד להניח שבבוא הזמן כהגדרתה לא יהיה לה רצון "לשחרר" את החנות לטובתי.

אני חושבת שאתה עדיין יכול להתערב לטובתי אם אתה מעונין בכך, לפני כניסתה של מוניקה לתפקיד שכן הכדור עדיין בידיך. אחר כך זה יכול להיות מאוחר מדי עבורי.

בברכה

רמה"

מהאמור במכתב לא ברור, לכאורה, האם נכתב סמוך לפגישתה הראשונה של התובעת עם המנכ"ל (בדצמבר 2009 כנטען) בה לטענתה ניתנה ההתחייבות, או שמא לאחר מספר חודשים, לכשנודע לתובעת כי לא תקבל את התפקיד.

גם תוכן המכתב מעלה שאלה לענין סדר הדברים כפי שתוארו על ידי התובעת. כך למשל התובעת טענה בתצהירה כי ניהול החנות נמסר ל"עובדת אחרת". הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מילותיה היא לפיהן ניהול החנות נדחה בשנה לפחות שכן דוידוביץ' (ולא סתם "עובדת אחרת") ביקשה לערוך שינויים תוך שהיא ממשיכה לנהל בעצמה את החנות במקביל לתפקידיה הנוספים...

כמו כן, התובעת הצהירה כי ההחלטה דווחה לה בחופזה סמוך לישיבת מנהלים בה הודע דבר מינויה של "העובדת האחרת", ואילו בהודעתה הנ"ל ציינה כי הדבר נודע לה מהמוכרות שלה. כך גם מציינת התובעת כי הנתבעת הפרה התחייבותה כלפיה "מסיבות עלומות", אך מהודעתה עולה כי הבינה היטב את הדברים, גם אם לא הסכימה איתם, ושופכת אור על הדרך בה ראתה התובעת עצמה את הדברים.

שוכנענו כי הצדק עם הנתבעת כי התובעת, מזמן אמת, איננה סבורה ש"הובטח לה מפורשות" התפקיד כמי שהפרו התחייבות כלפיה, וכמי שאיננה מבינה מדוע כך קרה.

עדותה של התובעת אף היא אינה מסייעת לגרסתה וממש לא שוכנענו כי הייתה הבטחה למינוייה, אף שהיתה נכונות לשקול זאת (גם אם ראו בה "כראשונה בין שווים"; עמ' 21, ש' 17-32 – עמ' 22 ש' 1-19).

בהמשך טענה התובעת כי כתבה למנכ"ל כי לא סמכה על מוניקה ולכן ביקשה את התחייבותו כדי לקבל את התפקיד מיידית ולא בטווח של חצי שנה. התובעת הודתה שבמכתבה לא ציינה שהדבר מנוגד להבטחה שניתנה לה, כיון שזה נראה לה "מאד ברור" וכן ש"היו עוד דברים שנאמרו אך לא נכתבו" (עמ' 23 ש' 3-16).

עדות התובעת איננה מתיישבת עם תביעתה ותצהירה כמו גם עם הודעתה דלעיל. ראשית, התובעת הצהירה כי מוניקה התחייבה אף היא כי תקבל את התפקיד בטווח של חצי שנה. עדותה סותרת את האמור הן לענין טווח חצי השנה שהבטיחה מוניקה, והן לעצם "התחייבותה" של מוניקה. אף לשיטת התובעת, היא לא ראתה בכך התחייבות ולא סמכה על מוניקה, לכן פנתה למנכ"ל.

בנוסף, התובעת העידה כי ההודעה לא נכתבה למחרת הפגישה עם המנכ"ל, למרות שכך נכתב במפורש בפנייתה.

זאת ועוד, התובעת העידה (לראשונה בחקירתה) כי ביקשה מהמנכ"ל לקבל את הניהול מיידית לאחר שנודע לה כי לדוידוביץ' תכניות אחרות.

מכל המתואר עולה ומתחדדת אי בהירות עובדתית והספק גם בטענה כי גילתה התובעת את דבר "הפרת ההתחייבות" רק בחלוף חצי שנה של המתנה, שכן, אם הודעתה נכתבה בדצמבר 2009, קרי, באותו חודש בו נערכה הפגישה בה ניתנה "ההתחייבות" – הרי שהתובעת הבינה מיידית שלא תקבל את ניהול חנות הקיוסק, ולא לאחר ש"המתינה בסבלנות" משך חצי שנה, כשלאורך הדרך הובהר לה שתקבל את התפקיד.

לסיכום, לא זו בלבד שהתובעת לא ביססה כלל את טענת ה"התחייבות" שניתנה לה, אלא אף כשלה מלהציג שרשרת עובדתית סדורה, עקבית וברורה, להוכחת טענתה.

ונדגיש – החלטה שלא לקדם עובדת הנה חלק מובהק מהכוח הניהולי. אף לו הוכחה כדבעי, כשלעצמה איננה "הרעה מוחשית" המצדיקה התפטרות בדין פיטורים. מה גם שלא נאמר שהתובעת לעולם לא תקבל את התפקיד בו חשקה, אלא שפשוט לא ניתנה התחייבות לכך ולא בתוך זמן נקוב. הא ותו לא.

למעלה מן הצורך נבהיר כי התובעת לא הוכיחה שפנתה והתריעה על התפטרותה בנסיבות המתוארות, ודאי לאור העובדה שרק במכתבה מיום 13/7/2010 העלתה לראשונה את טענת ההתפטרות בדין פיטורים (נספח ו' לתצהיר התובעת).

לאור כל האמור, אין לנו אלא לדחות את הטענה לענין הפרת ההתחייבות.

ב. שינוי מבנה השכר באופן חד צדדי

התובעת טוענת כי הנתבעת שינתה את חישוב שכרה וזכויותיה ובכלל זה ביצעה שינוי דרסטי במבנה שכרה ב"מהלך שנת עבודתה האחרונה". התובעת מתייחסת למחצית השניה של שנת 2009 אז גילתה לטענתה כי הנתבעת שינתה את יעדי המכירות באופן חד צדדי ולעיתים רק בתום חודש המכירות.

כמו כן בתחילת שנת 2010 שינתה הנתבעת את מבנה שכרה של התובעת באופן בו מרכיב הבונוסים/עמלות הוקטן משמעותית. עד כדי כך היה משמעותי השינוי, שהנתבעת הכירה בנזק הנגרם ולפיכך, שילמה לתובעת "פיצוי" או "השלמות" כדלקמן: בינואר 2010 השלמה של 500 ש"ח ברוטו, בפברואר 2010 1,000 ש"ח ברוטו ובמרץ 2010 1,464 ש"ח ברוטו.

משום כך נאלצה התובעת לעמוד בכל חודש כ"עניה בפתח" ולבקש הסברים על שכרה וזכויותיה. בתמיכה לטענתה הציגה שתי פניות מטעמה: האחת למנכ"ל, מכתב אשר לא נושא תאריך ואף התובעת לא ידעה להצביע על מועד כתיבתו (עמ' 23 ש' 22-27), ומכתב לשרון מיום 24/2/2010 שנשלח באמצעות דוא"ל.

מנגד טוענת הנתבעת כי קביעת היעדים השנתיים היא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית ואיננה זכות מוקנית של העובדים. בשנת 2009 בוצעו שינויים בקביעת היעדים בהתאם לירידה הכללית במכירות. בשנת 2010 אכן שינתה הנתבעת את מבנה תגמול המנהלים, אך בפועל הדבר לא פגע בשכרה של התובעת.

הנתבעת מודה בסעיף 27 לתצהירה כי התובעת הלינה בעל פה ובכתב על ביצוע השינויים בחישוב שכרה. עם זאת, הנתבעת מבהירה כי לתובעת הוסברה שיטת החישוב באופן קבוע. לענין 2010 לאחר שהתברר כי יישום השינוי אכן הביא לירידה מסוימת בשכרה, שונה מבנה החישוב ואף שולמו לה הפרשים רטרואקטיביים כך שבסופו של יום היה ממוצע שכרה של התובעת בשנת 2010 גבוה מממוצע שכרה לשנת 2009 ואף קודם לכן. למעשה, התפטרות התובעת ביולי 2010 הגיעה דווקא לאחר חודשים בהם שכרה היה גבוה משמעותית בהשוואה לשנים קודמות.

עוד מדגישה הנתבעת כי הפרשי התשלום לרבעון הראשון של 2010 לא נעשו "לאחר הפצרות" מטעם התובעת אלא כחלק מהטמעת שיטת התשלום החדשה, ומעירה כי בתפקידי מכירות המבוססים על עמלות, ממילא טמון מרכיב של חוסר ודאות מסוים.

לענין שנת 2009 מציינת הנתבעת כי חלה ירידה כללית במכירות עקב המשבר הכלכלי וכן ירידה ספציפית במכירות החנויות תחת ניהולה של התובעת (נספח 11 לתצהיר הנתבעת).

אמת היא כי אופן חישוב שכר העבודה הוא ענין מהותי ואינו יכול להקבע באופן חד צדדי ללא הסכמת העובד. אך האם כך הוא בנסיבות דנן, ואם כן, האם עלה הדבר כדי "הרעה מוחשית" בתנאי העבודה? אם התשובות על אלה חיוביות, אזי נבחן האם הוכח שהתובעת התפטרה בגין התנהלות זו, והאם התריעה כי אם לא ישתנה המצב – תתפטר.

באשר לשנת 2009 התובעת לא הציגה ראיות ל"הרעה מוחשית" בשכרה עקב שינוי שנעשה באופן חד צדדי. יש להניח כי באופן טבעי ישנם חודשי מכירות "חזקים" יותר ופחות, והדבר אינהרנטי לסוג העבודה.

מלבד טענת התובעת כי שיטת קביעת היעדים שונתה – לא הוצג בפנינו דבר למעט פנייתה למנכ"ל, שכאמור איננה נושאת תאריך (נספח ד' לתצהירה). יש להצר על שהתובעת נמנעה מלצרף את תגובת המנכ"ל למכתבה, ועל כי לא זומן לעדות. ממילא ניכר מפנייתה כי:

א. התובעת מודעת לירידה הכללית במכירות עקב המשבר הכלכלי.

ב. התובעת מלינה על אופן חישוב היעדים ומעלה אגב כך תלונות נוספות אך לא מתריעה כי אם לא תשתנה שיטת החישוב ליעדי המכירות אז תתפטר. התובעת מסיימת במלים: "אני לא יודעת אם יש באפשרותך לטפל כרגע בכל מה שהעליתי בפניך כאן אבל גם אם בחלק כן, זה יועיל." (נספח ד' לתצהיר התובעת).

אמנם חוסר שביעות רצונה של התובעת ניכר, אך אין בהבעת חוסר שביעות רצון גרידא כדי לבסס התרעה או מימוש זכות להתפטר בדין פיטורים. כבר נפסק כי אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד ועליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו [ראו למשל ע"ע (ארצי) 1354/01 גלית כהן – טרייד אין א.ר. בע"מ מיום 21/8/2003]. מה גם שלענין שנת 2009 זוהי האסמכתא היחידה וגם היא – לחוסר שביעות רצון בלבד, וללא תאריך.

באשר לנטען לשנת 2010, לא שוכנענו כי הנתבעת שינתה את מבנה השכר ללא הסכמת התובעת. אף לו סברנו אחרת, הרי ממילא ערכה הנתבעת שינויים בחישוב מבנה השכר עקב הפגיעה ושילמה לתובעת הפרשים רטרואקטיביים. כלומר, אף לו הוכח או שוכנענו כי עסקינן ב"הרעה מוחשית", הרי הוכח שהנתבעת הכירה, בזמן אמת, בפגיעה בשכר ותיקנה בהתאם את השכר.

נוסיף כי מצאנו את עדותה של שרון מהימנה וההסבר שהציגה לענין זה הניח את הדעת (עמ' 28 ש' 27-33, עמ' 29 ש' 1-33, עמ' 30 ש' 1-29, עמ' 32 ש' 4-23). בתוך כך ספק אם עובדת ותיקה כגון התובעת, אשר ניהלה שתי חנויות, אכן חסרה היתה יכולת הבנה ובדיקה עניינית של תלושי שכרה, כפי שטענה.

משלא הוכח שלתובעת נגרמה פגיעה העולה כדי "הרעה מוחשית" בשכרה עקב שינוי בקביעת היעדים או מבנה השכר כנטען ואף לא הוכח כי ננקטו צעדים ע"י הנתבעת באופן חד צדדי. ומשלא הוכח כי התובעת התריעה בפני הנתבעת שבכוונתה להתפטר אם לא תשונה ההתנהלות הנטענת – לאור כל זאת נדחית התביעה גם ברכיב זה.

ג. הגדלת היקף המשרה באופן חד צדדי

נדבך נוסף להרעה המוחשית בתנאי העבודה, נמצא לשיטת התובעת, בהגדלת משרתה באופן חד צדדי על ידי הנתבעת. התובעת טוענת שהחל משנת 2010 הורתה לה הנתבעת לעבוד 8 שעות בכל יום במקום 7, כפי שנהוג היה כל שנות עבודתה. זאת למרות התנגדותה המפורשת לשינוי מסגרת ההעסקה, בלי להתאים את שכרה וזכויותיה. עקב כך אף נוכו מימי חופשתה שעות העבודה אותן החסירה.

הנתבעת מצידה הבהירה כי התובעת הועסקה במשרה מלאה ולפיכך מחוייבת היתה ל-42.5 שעות עבודה בשבוע. בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 הוצבו שעוני נוכחות בחנויות ונערך מעקב קפדני אחר שעות העבודה. או אז התברר כי שעות העבודה בפועל של מנהלות החנויות בנתב"ג, לרבות התובעת, פחותות היו מהקף משרה מלאה.

כך למשל בחודשים רבים לא הגיע ממוצע שעות העבודה של התובעת אף ל-7 שעות עבודה ביום, כולל הפסקות. לפיכך נוהל משא ומתן עם מנהלי/ות החנויות בנתב"ג אשר בסיומו סוכם עמם, והתובעת ביניהם, כי יעבדו 40 שעות בשבוע, 8 שעות ביום. הסדר זה נכנס לתוקף ביוני 2009.

הנתבעת הוסיפה כי התובעת לא התנגדה לסיכום, אך בפועל לא עמדה בו, בין היתר מסיבות אישיות. משום כך, ומתוך התחשבות בתובעת הוקפאה כניסתו לתוקף של הסיכום הנ"ל. בסופו של יום שינוי זה כלל לא יצא לפועל בנוגע לתובעת, שכן התפטרה זמן לא רב לאחר מכן.

הנתבעת לא קיזזה את שעות החוסר מימי החופשה הצבורים של התובעת, וזאת לפנים משורת הדין, אך לא מחלה על זכותה. על כן חייבת התובעת לנתבעת סך 27,156 ש"ח בגין חוסר של 391.44 שעות עבודה. תחשיב זה, מטעימה הנתבעת, נעשה באופן המיטיב עם התובעת, שכן חושב לפי 7 שעות עבודה ליום עד תחילת 2010, למרות שהסיכום יצא לפועל כבר ביוני 2009 (יצויין כי תביעת הנגד שהגישה הנתבעת לענין רכיב זה נוקבת בסך של 23,685 ₪ בגין 344 שעות חוסר, זאת לעומת 27,156 ₪ הנקובים בתצהיר הנתבעת).

ומה בראיות?

הסכם ההעסקה האישי של התובעת (נספח א' לתצהירה) "שותק" לענין מסגרת ההעסקה אך קובע מפורשות בסעיף 2.4 כי: "לחברה יש הפררוגטיבה הניהולית לשנות את משמרות העובד כאמור, לפי צרכיה, ולעובד לא תהיה כל טענה ו/או דרישה בקשר לכך."

בתלושי השכר שהוצגו (אוגוסט 2009 עד יולי 2010, נספח ב' לתצהירה) מצויין המספר "7" בשורה של "שעות ליום" בתלושי 2009. החל מינואר 2010 – מצויין המספר "8".

התובעת מודה בחקירתה כי ידעה על רצון הנתבעת לחייב לעבוד משרה מלאה בהיקף של 42.5 שעות שבועיות (עמ' 20 ש' 14-15).

במכתבה של התובעת למנכ"ל (בנספח ד' לתצהירה; העמוד הראשון) התייחסה התובעת גם לנושא שעות העבודה וציינה כי הופתעה לשמוע משרון שבהנהלה לא ידעו שמנהלות החנויות בנתב"ג עובדות לפי משרה של 7 שעות ביום מאז החלה עבודתה. התובעת ממשיכה וכותבת כי "אין לה בעיה לעבוד 8 שעות" אך עיתוי העלאת הדרישה איננו הוגן שכן הגיע בתקופה בה שכרה ירד באופן משמעותי, וכן לא הוגן לדרוש יותר שעות עבודה עבור אותו שכר. נזכיר כי המכתב לא נושא תאריך והתובעת לא ידעה לנקוב במועד העברתו או להצביע על פניה נוספת בנושא למנכ"ל (עמ' 20 ש' 29-33, עמ' 21 ש' 1-7).

דוחות הנוכחות שהוצגו בפנינו (נספחים 3-4 לתצהיר הנתבעת) תומכים בטענת הנתבעת הן לענין ממוצע שעות העבודה החודשי של התובעת אשר רוב הזמן לא הגיע ל-7 שעות עבודה ביום, והן לענין הטענה כי הנתבעת לא קיזזה את שעות החוסר של התובעת מימי חופשתה הצבורים, בניגוד לטענת התובעת. דווקא מהאמור בהודעת הדוא"ל ששלחה התובעת לשרון (ביום 29/5/2010 בו נדון ענין חוסר שעות עבודה) אומרת התובעת עצמה כי "אמרה ללירון לקזז לה את השעות מיתרת ימי החופש" (נספח 5 לתצהיר הנתבעת).

יצויין כי באף אחת מהתכתובות שהוצגו (לענין זה הן מטעם התובעת והן מטעם הנתבעת) לא עולה כי התובעת ראתה בדברים "הרעה ממשית" אשר בעטיה עלולה היא להתפטר.

מעבר לכך, העובדה שעד יוני 2009 נהנתה התובעת "מן ההפקר" בכך שעבדה פחות מ- 8 שעות איננה יכול להקים זכות לפיצויים בגין "הרעה מוחשית".

ויובהר כי בעדותה אמרה התובעת "אני עבדתי משרה מלאה כל הזמן" (עמ' 20 ש' 13). דרישת הנתבעת לעבוד משרה מלאה כמשמעותה בחוק הנה לגיטימית, בלשון המעטה. ודאי לאור העובדה כי דוחות הנוכחות מראים כי התובעת אף לא עבדה 7 שעות ביום, ובמקביל, הנתבעת לא באה איתה חשבון עבור שעות העבודה אלא מתחילת 2010 ואפילו אז – לא הוכח שבוצע קיזוז.

אשר על כן, התביעה נדחית גם ברכיב זה.

מאחר שמצאנו לדחות את כל רכיבי התביעה בהקשר זה אחד לאחד, ממילא התביעה לפיצויי פיטורים בגין הרעה מוחשית איננה יכולה לעמוד, מה גם, שהתובעת לא התפטרה באופן מיידי לאחר אף לא אחד מהאירועים בהם היא טוענת ל"הרעה מוחשית".

כזכור, התובעת התפטרה ביום 4/7/2010 בלי לציין כי התפטרותה מגיעה עקב הרעה מוחשית, אלא עד 13/7/2010 לאחר שהתקבלה הודעתה שבע"פ (נספח ו' לתצהיר התובעת).

ונזכיר: "הפרת ההתחייבות " התרחשה בדצמבר 2009, הפגיעה הנטענת בשכר ארעה ב -2009 ובין ינואר-מרץ 2010 ו"שינוי היקף המשרה" הוחל ביוני 2009 ולמצער – תחילת 2010.

לא נוכל לשלול את האפשרות כי עיתוי ההתפטרות נבע דווקא מהזדמנות לשיפור תנאי שכרה של התובעת, ועל רקע אי שביעות רצונה המתמשך.

7. התביעה לעגמת נפש

פיצויים בגין עגמת נפש ייפסקו במקרים נדירים, שאין ענייננו דומה להם. ודאי שאין מקום לקביעת פיצויים בגין עגמת נפש, שעה שמצאנו לדחות את התביעה על כל רכיביה, ומשהתובעת אף לא השכילה להציג מסכת עובדתית סדורה וברורה.

8. התביעה שכנגד

הנתבעת עתרה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב הפרת הסכם הפשרה שנחתם בהליך ס"ע 23273-10-10 וכן סעדים בגין גרם הפרת חוזה, הוצאת דיבה ואת שווי שעות החוסר של התובעת.

ברם, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, ולו אחת מטענותיה בתביעת הנגד.

9. הפרת הסכם הפשרה

בהסכם הפשרה בין הצדדים בס"ע 23273-10-10 מיום 3/11/2010 התחייבה התובעת לא לעשות שימוש, במישרין או בעקיפין, בכל שיטות המכירה והניהול הייחודיות של הנתבעת, שאינן בבחינת ידע כללי (ראו מוצג שהוגש במסגרת הדיון ביום 11/4/2013).

ואולם, בענייננו לא הציגה הנתבעת ראיות לפיהן פיתחה שיטות מכירה ייחודיות לה (יש להצר על שלא העידה את המנכ"ל הן לענין התביעה והן לענין התביעה שכנגד).

אף לו עשתה כן – ממילא לא הוכיחה את "פועלה" של התובעת ב"פדני", קרי: לא הוכח שהתובעת העבירה "הדרכות" כנטען ולא הוכח שעשתה שימוש בידע ייחודי, שאיננו נחלת הכלל. למעלה מכך – שרון בעדותה אישרה כי לא ידוע לה שהנתבעת בדקה מה מעשיה של התובעת (עמ' 31 ש' 26-31).

ככלל, ייאמר כי נוטים אנו להניח ש"מכירות תכשיטים זה לא מדע אטומי" כדברי התובעת (עמ' 18, ש' 29). על הטוען אחרת – להוכיח זאת.

נוסיף כי התובעת הצהירה, והדבר לא נסתר, שעבודתה ב"פדני" מתמקדת במכירת שעונים ולא תכשיטים, להבדיל מעבודתה בנתבעת (עמ' 17 ש' 19). עוד עולה מהעדויות, כי שיטת המכירות ב"פדני" שונה משיטות העבודה בנתבעת (עדותה של קיסיל עמ' 13-14, עדות התובעת בעמ' 17 ש' 22-23).

זאת ועוד, לא ברור מהם ה"נזקים הכבדים" שנגרמו לנתבעת, ככל שישנם, מאחר שלא הוגשה ולו ראשית ראיה לענין, ולמעשה, אף לא נטענה טענה בגין נזק קונקרטי זה או אחר.

לאור האמור, לא נותר לנו אלא לדחות רכיב זה של התביעה שכנגד.

10. גרם הפרת חוזה

הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה, לטענה לפיה גרמה התובעת להפרת חוזה העסקה של העובדת ליליה קיסיל. אין בעובדה, שהתובעת סייעה לקיסיל לאחר שזו סיימה עבודתה בנתבעת להשתלב ב"פדני", כדי להוכיח שהתובעת "גרמה להפרת חוזה". הנתבעת טוענת כי לגבי עובדים נוספים כל שידוע לה הוא "בגדר שמועות" ו"לכן אינה מוסיפה פרטים".

משכך, ודאי שלא נוכל להכריע בטענה על בסיס האמור לעיל. עסקינן בטענות שלא הוכחו, לא נתמכו בראיות, ואף מעידות על עצמן שלפחות בחלקן הן בגדר "שמועה".

כך, אף לא ברור כיצד חושב הסכום הנתבע.

מכאן שהתביעה ברכיב זה נדחית גם היא.

11. הוצאת דיבה

דברינו לעיל רלוונטיים גם לרכיב זה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת הוציאה דיבתה רעה, או שהפיצה כי "הגישה תביעה כנגד הנתבעת וזכתה בה" (ממילא לא ברור כלל שיש בכך משום הוצאת דיבה).

טענותיה אלה לא נתמכו בראיות, ודומה שנאמרו כלאחר יד, ודאי לא במידה המאפשרת דיון מעמיק בהן.

לסיכום, לא הוכחה ההתנהלות המיוחסת לתובעת ולא שוכנענו כי נהגה בחוסר תום לב וממילא, לא הוכחה התביעה ברכיב זה.

12. החזר שווי שעות חסר

לענין החזר שווי שעות החוסר של התובעת – אין בידינו אלא לדחות גם רכיב זה שבתביעה שכנגד. אף כי הטענה כשלעצמה איננה משוללת יסוד, לנתבעת היתה היכולת לבוא חשבון עם התובעת בזמן אמת. ואם לא בזמן אמת, הרי היה באפשרותה גם לקזז, עת בוצע גמר החשבון עם התובעת. משעה שהנתבעת לא עשתה כן, ואף לא בהמשך אלא אך ורק לאחר הגשת התביעה על-ידי התובעת, ברי כי ויתרה על טענה זו, ואין עתה מקום לטענה.

לסיכום, התביעה שכנגד נדחית על כל רכיביה, וייאמר בזהירות שספק אם היתה באה אל העולם אלמלא הגישה התובעת תביעתה.

13. סיכום:

התביעה והתביעה שכנגד נדחות בזאת.

לאור תוצאת ההליך, ולאור התנהלות הצדדים בהגשת סיכומיהם – לא מצאנו לפסוק הוצאות.

ראוי היה לחייב הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. לאחר ששקלנו האמור וטענותיהם – מצאנו שלא לקבוע חיוב כאמור.

ראוי לציין כי עדויות הנתבעת היו מהימנות, ברורות ומשכנעות, מה שמתקשים אנו לומר על עדות התובעת ועוד פחות על עדיה. חרף האמור פסיקתנו עפ"י המוכח בפנינו.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ד, (26 דצמבר 2013) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 25.12.13.