לפני בקשת המבקש ליתן בידו ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה שניתן לפני כעשור ביום 18.3.2008 במסגרת גזר הדין בתיק עמק 2984/05.

יצויין, כי הבקשה הוגשה ביום 1.10.2017 שעה שצו ההריסה נכנס לתוקף במועד זה. לכאורה די בכך כדי לדחות את הבקשה, שכן היה על המבקש להתאים את המקרקעין עד למועד זה, וככל שהוא מבקש ארכה אזי היה עליו להגיש את הבקשה 3 שבועות קודם לכניסת הצו לתוקף.

במועד מתן ההחלטה נמצא המבקש במצב של הפרת צו שיפוטי.

המבקש מנמק את בקשתו, בכך שהוא פועל לקבלת היתר, וכי כבר ביצע פעולות הריסה מסויימות. עוד מוסיף המבקש, כי הוא שילם קנסות בגין העבירות שביצע, וכי התועלת מן ההריסה תעלה על הנזק שייגרם.

דין הבקשה להידחות.

די לצורך כך בעובדה ולפיה צו ההריסה ניתן לפני למעלה מ- 9 שנים, ועד היום לא קיבל המבקש היתר, וזאת על אף שלאורך כל השנים טען, כי הוא פועל נמרצות להוצאתו, ובהתאם ניתנו לו ארכות מעת לעת.

יוזכר, כי בהליך זה הורשע המבקש (הנאשם) בעבירה של הפרת הצו השיפוטי לביצוע ההריסה.

בעפ"א 18215-02-17 כהן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד (19.3.2017) נקבע, במקרה שעובדותיו דומות למקרה דנן, כך:

"הכלל המאפשר שלא להרוס באופן מיידי מבנה, כאשר היתר הבניה הוא 'בהישג יד' פורש באופן רחב מאוד מאוד, על ידי העבריינים עצמם, על ידי באי כוחם ולמרבה הצער, בחלק מהמקרים, גם על ידי וועדות תכנון ובניה ולעיתים, אף בתי המשפט.

'בהישג יד' פשוטו כמשמעו, כמעט. הכוונה היא שיש מעט מאוד ביורוקרטיה טכנית הנמדדת בשבועות, במסגרתה ניתן לקבל היתר אשר כבר אושר עקרונית.

לערעור זה צורף מכתב אדריכל המעריך כי ניתן לקבל היתר תוך אטימת המרתף, תוך 8 חודשים או שנה. לו מכתב זה היה מוגש בשנת 2005, בעת מתן גזר הדין המקורי, הרי שאז היה זה גבולי ושאלה לא פשוטה אם ראוי להיעתר לארכה שכזו. בוודאי שלא היה ראוי להיעתר לה אחרי ההפרה בשנת 2006, אף לו ניתן היה גזר הדין באותה שנה עצמה. כל שכן היום לאחר עשור ויותר.

המערער פירט את תלאותיו במשך השנים מול הרשויות בניסיון לקבל היתר. תלאות אותן היה אמור לעבור לפני שבנה ולו אבן אחת. הצו של בית המשפט הוא ברור, יש להרוס. אם המערער ראה שהוא אינו מצליח להרוס בזמן שננקב, יכול היה לבקש ארכה קצרה כדי להשלים את ההריסה. מכל מקום, בוודאי שאין בקשיים הביורוקרטיים כדי להצדיק מחדל מתמשך כל כך.

המערער אינו ראוי ולו לשעה אחת נוספת של חסד, מעבר למחדלי המאשימה והחסד שנהנה ממנו עד עתה."

בהחלטה מיום 29.6.2017, במסגרתה ניתנה למבקש ארכה נוספת, קבעתי, כי אלמלא עמדת המאשימה, שתמכה במסגרת אותה בקשה במתן ארכה, ספק אם היה מקום להיעתר בחיוב להארכת תוקף צו ההריסה, וכי היה ועד ליום 1.10.2017 לא יתקבל ההיתר, אזי לא תתקבל ארכה נוספת בשים לב להוראות תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.

אם לא די בכך, שכאמור לעיל, הבקשה הוגשה במועד שבו צו ההריסה נכנס לתוקף, וזאת ככל הנראה מתוך ציפייה שבית המשפט יהא אנוס לייתן ארכה בנסיבות אלה, הרי שמועד קבלת ההיתר אינו נראה באופק. בנסיבות אלה, ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, קובעת כי אין מקום לדחות ביצוע צווי הריסה, כאשר ההיתר איננו בהישג יד. זהו המצב בענייננו.

להשקפתי, מקום בו ניתן צו שיפוטי להפסקת שימוש, הריסה, התאמה וכו', ניתן לתת ארכה מסויימת של כשנה על מנת לאפשר למי שפעל בניגוד לחוק להסדיר את שהיה חייב להסדיר מלכתחילה. בנסיבות חריגות ניתן ליתן ארכה קצרה נוספת. אך מצב שבו, ניתנת ארכה, פעם אחר פעם, תחת איצטלא של נסיונות להסדרת המצב התכנוני, הופכת את הצו השיפוטי לפלסתר ושולחת מסר לעברייני התכנון והבניה כי שלטון החוק הוא הפקר.

למעשה הבקשה היא, כי בית המשפט יפרושׂ את חסותו על החריגות התכנוניות של המבקש ויתן להן "הכשר" בדמות צו שיפוטי שמתיר את השימוש. אין לכך מקום להשקפתי, שכן בית המשפט איננו יכול לתת יד להפרת החוק באמצעות מתן דחיות לכניסתם לתוקף של צווי הריסה.

על הערכים הנפגעים כתוצאה מביצוע עבירות בנייה עמד בית המשפט העליון ברע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו, 22.5.2005)):

"אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".

על החומרה שבאי קיום צווים שיפוטיים עמד בית המשפט העליון ברע"פ 8571/09 ניסים ברנס נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו, 6.5.2010).

"ליבת טענותיו של המבקש מכוונות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו, עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ולא בדרך של עבודות שירות. אולם, העונש אשר הוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הראויה, זאת לאור היקף עבירות הבניה אותן ביצע, והפרתם של שני צווי בית משפט אשר ניתנו בעניינו. כבר עמד בית משפט זה על החומרה בגלומה בסיטואציה מעין זו:

'בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ'מכת מדינה', והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))'. (רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007)). "

בענייננו, הנאשם (המבקש) פעל בניגוד לחוק ואף בניגוד לצו שיפוטי, אשר חייב אותו לבצע הריסה, ועל-כן, דברי בית המשפט העליון בעניין הפגיעה בערכים החברתיים, נכונים גם לענייננו, ואף ביתר שאת.

ברע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן בע"מ נ' הועדה המרחבית לתכנון ובנייה שרונים, עמד בית המשפט העליון על חשיבות קיומם של צווי הריסה במועדם, וכי ארכות יינתנו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן:

"סעיף 207 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט להאריך מועד שנקבע לביצוע צו הריסה 'אם ראה טעם לעשות כן'. בפסיקה הובהר, כי יש חשיבות מרובה לביצוע צו הריסה במועדו, ולפיכך היעתרות לבקשת ארכה תיעשה רק במקרים 'חריגים ויוצאי דופן', כאשר הדגש המרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא "בהישג יד מיידי" של המבקש, וכך נאמר:

"כשניתן צו הריסה כדין נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע [...] אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתכנית מיתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המיתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך חודשים מספר. אי-הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן" (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385 (2004) (להלן: עניין נימר)).

כך הוא הדבר לעניין הארכת מועד לביצוע צו הריסה מינהלי, וכך גם לעניין ביצוע צו הריסה שיפוטי (רע"פ 3774/04 אל סאנע נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.7.2004); רע"פ 5986/06‏ ‏ מלכיאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.7.2006)). קביעות אלו הפכו להלכה מושרשת, והתקשיתי לרדת לסוף דעתם של המבקשים בטענתם לפיה בעניין נימר "לא היתה כוונה לקבוע הלכה" (ראו, בהקשר זה, בין רבים אחרים: רע"פ 7405/04 שוויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו] (23.8.2004); רע"פ 11196/04 עזיזיאן נ' רון חולדאי, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב [פורסם בנבו] (3.1.2005); רע"פ 9230/06 חב' א.מ.ש תלפיות בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה [פורסם בנבו] (5.12.2006); רע"פ 9771/09 ‏מסארוה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - רמלה‏ [פורסם בנבו] (14.12.2009); רע"פ 3170/11‏ ‏ופיק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (31.12.2011); רע"פ 2341/14 קבועה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה [פורסם בנבו] (28.5.2014)).

למבקש ניתנו מספר רב של ארכות, אך על אף שבית המשפט מצא מקום להיעתר לבקשות ניצב היום המבקש במצב שבו הוא מפר את החוק שכן אין בידיו היתר כדין, ויש לומר כי גם צפי לסיום ההליכים אין. בנסיבות אלה, ההלכה שפסק בית המשפט העליון בבג"צ 9949/08 מרים חסן עבד אלקרים חמאד נ' שר הביטחון, קובעת כי אין עוד מקום למתן ארכות נוספות:

"בנסיבות המתוארות לעיל, אני רחוקה מלהשתכנע כי הארכת המועד המבוקשת תביא לסיום העניין בהסכמה. נראה שההיעתרות לבקשה תשמש רק כפתח להגשת בקשות ארכה נוספות, בנוסח "לא הספקנו". תוצאה כזו תשים לאל את פסק הדין ולא ניתן להשלים עמה. אף שאיננו מקלים ראש בשיקול ההסכמה והפינוי בדרכי שלום (ראו והשוו: עניין מגרון השני, פסקה 12; עע"מ 2847/13 איסמעילוף נ' ראש ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (23.3.2016); עע"מ 3142/15 אורנשטיין נ' ראש ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (29.2.2016)), שיקול זה אינו חזות הכל. יש לקחת בחשבון גם שיקולים חשובים אחרים, שבראשם הפגיעה בקניין הפרטי ובעקרון שלטון החוק. כפי שנפסק בעניין מגרון השני, שבו נדונה בקשת המדינה להאריך את המועד שנקבע בפסק-דין לפינוי המאחז מגרון:

"חמש שנים היתה העתירה תלויה ועומדת ונעשו במהלך הטיפול בה ניסיונות לפתרון בדרכי שלום. בסופו של דבר נקבע כי לא ניתן להמתין עוד אך ניתנה למדינה שהות ניכרת לפינוי המאחז. עתה זכאים העותרים ליהנות מפירות פסק הדין. זכאים הם לכך שהפגיעה המתמשכת בזכויותיהם תבוא לסיומה. גם האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק. פתרונות שעשויים היו להתקבל בשנת 2006 עת הוגשה העתירה אינם יכולים להתקבל עתה לאחר שמוצו כל ההליכים וניתנו כל האורכות. הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת... ייתכן ולתושבי מגרון... תרעומת מוצדקת על המדינה ורשויותיה. ואולם כפי שהבהירה המדינה לאורך כל הדרך... נקודת המוצא היא, וזו היתה נקודת המוצא לפסק הדין, כי אין לאפשר התיישבות על קרקע פרטית... הרצון להתחשב במצוקת תושבי מגרון שאיננו מקלים בה ראש אינו יכול להמשיך ולבוא על חשבונם של העותרים ועל חשבון אי אכיפת החוק' (שם, פסקאות 15-14)."

דברים אלה כמו נכתבו גם להליך שלפני.

שיקול נוסף, כבד משקל בהקשר זה, הוא השיקול לפיו מדובר בעבריינות נמשכת, שכן הנאשם הורשע פעמיים. בפעם הראשונה, בעצם ביצוע הבנייה הבלתי חוקית; ופעם נוספת, בהליך זה, בהפרת צו שיפוטי לאחר שהמבקש לא ביצע את הצו של בית משפט זה להריסת עבירות בנייה. על אף קיומו של הצו, המבקש הביע זלזול בצו השיפוטי ולא ביצעו.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה הנוספת למתן דחייה נוספת בכניסתו לתוקף של צו ההריסה/ צו ההתאמה שנקבעו בגזר הדין מיום 18.3.2008.

ניתן בזאת צו ולפיו, הנאשם (המבקש) יתאים לאלתר את המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 33 בגוש 2197, רחוב נחל הבשור 3, רובע י"א אשדוד (להלן – "המקרקעין") להיתר הבנייה הקיים בגין המקרקעין, ויהרוס את כל עבודות הבנייה שבוצעו על-ידו ללא היתר, כמפורט בכתב האישום בתיק עמ"ק 2984/05.

5129371זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשע"ח, 08 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.