כללי

1. התובעת ילידת 1955, ישראלית לשעבר ותושבת ארצות הברית הגיעה עם בתה ארצה לביקור מולדת. ביום 23.6.05, ביקרו השתיים במוזיאון יד ושם. בדרכן ליציאה מהאתר, ביקשה התובעת להצטלם על רקע קיר באנדרטת עמוד הגבורה. לבקשת בתה שרצתה "לתפוס" במצלמה כמה שיותר מהרקע, התרחקה, הסתובבה ופסעה לאחור. בהגיעה למרגלות הקיר, מעדה לתוך תעלה ונפלה אפיים ארצה. כתוצאה מכך נחבלה, שברה את זרועה וקרסולה ונותרה עם נכות בשיעור 27.15%.

מכאן תביעתה נגד התאגיד הסטטוטורי המפעיל את האתר ומבטחת אחריותו (להלן: המוזיאון).

2. המחלוקות במישור החבות נסבות על השאלות הבאות: האם התובעת ראתה את התעלה לפני שהסתובבה והחלה לפסוע לאחור, האם התרשל המוזיאון באי כיסוי התעלה או באי התקנת שילוט אזהרה, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם ומה שיעורו. במישור הנזק נסבות המחלוקות על השלכות הנכות, הכנסות התובעת וכושר השתכרותה, יתר ראשי הנזק והערכת הנזק.

3. מטעם התביעה העידו התובעת ובתה ומטעם המוזיאון העיד מר דרור רפאלי, מנהל התפעול הנוכחי (להלן: דרור). בישיבת קדם משפט העידו קצרות התובעת ומר אלי כהן, קצין הביטחון הנוכחי של המוזיאון. הצדדים הגישו חוות דעת של מומחי בטיחות, אך משכו אותן הדדית לאחר ישיבת ההוכחות. עם חוות הדעת, נמשכו תמונות שצורפו אליהן. המוזיאון ביקש להגיש סרטון ותמונות אשר צולמו על ידי בא כוחו, אך חזר בו לאור התנגדות התובעת. התוצאה היא שבתיק לא נותרו תמונות.

לאחר בחינת הראיות ושקילת מכלול הטענות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, תוך הפחתה משמעותית מהפיצוי בגין אשם תורם.

האחריות

זירת התאונה - אנדרטת עמוד הגבורה

4. האנדרטה ממוקמת בשטח פתוח, מוקדשת לגבורת הלוחמים בנאצים ועוזריהם והיא פרי יצירתו של האמן המנוח בוקי שוורץ. היא מורכבת מארבעה אלמנטים: רחבה, קירות, עמוד ותעלות. אורך הרחבה 35 מטר, רוחבה 10 מטר ובסופה מיתמר עמוד הגבורה לגובה של 21 מטר. משני צדי הרחבה ניצבים קירות דמויי בטון שחור, הבנויים משלושה גופים לא אחידים בעלי שקעים. בצמוד לקירות ולאורכם, נכרו תעלות ברוחב של כ – 20 ס"מ ובעומק של כ – 30 ס"מ, המפרידות בינם לבין הרחבה. המוזיאון לא הציב שילוט המתריע מפני התעלות. נוכח נתונים אלה אותם תיאר דרור, איני נזקקת לתמונות ולא אדרש לטענות המוזיאון לגבי השלכות הוצאתן מהתיק.

5. התובעת ובתה הגיעו לאנדרטה בדרכן ליציאה מהאתר, הלכו לאורך הרחבה אך לא עברו את עמוד הגבורה. התובעת ביקשה להצטלם ליד "הקיר האחרון" בכיוון הליכתן, מצד ימין של הרחבה (עדותה בעמ' 17, עדות הבת בעמ' 62). שם, למרגלות הקיר, מעדה לתוך התעלה.

האם ראתה התובעת את התעלה לפני שהחלה לפסוע לאחור?

6. המחלוקת ממוקמת בתודעת התובעת המבוססת על נתונים שקלטה באמצעות חושיה. התובעת הצליחה להרים את נטל השכנוע.

7. התובעת ובתה הצהירו שהתוודעו לקיומה של התעלה רק לאחר התאונה. התובעת הצהירה:

"על מנת שביתי תוכל "לתפוס" במצלמה כמה שיותר מקיר השמות התחלתי פוסעת לאחור לכיוון הקיר. לפתע, בסמוך לקיר נכנסה כף רגלי הימנית למגרעת/תעלה ... ונתפסה בה".

הבת הצהירה:

"על מנת שאוכל "לתפוס" כמה שיותר מהרקע ביקשתי אותה להתרחק והיא החלה פוסעת לאחור כשלפתע בסמוך לקיר ראיתי שהיא מאבדת שיווי משקל, נופלת ונחבטת בחוזקה ברצפה. רצתי אליה על מנת לעזור לה לקום וראיתי כי כף רגלה נתפסה במגרעת/תעלה פתוחה ...ולא ניתן היה להבחין במגרעת זו".

8. דרור, שלא היה עד לתאונה, הצהיר:

" התעלה שבה טוענת התובעת שנפלה גלויה לעיני כל ונראית במרחק רב. ברצוני להדגיש שהמבקרים שנכנסים למתחם האנדרטה ופוסעים על הרחבה פשוט לא יכולים שלא להבחין בתעלות שעובדות לאורך הקירות... לא מתקבל על דעתי שהתובעת לא הבחינה בתעלות לפני שהתאונה קרתה.... יותר סביר בעיניי שהתובעת הבחינה בתעלות עת נכנסה למתחם האנדרטה אך עצם קיומן פרח לה מהראש בשעה שהיא צעדה לאחור כדי "לתפוס" תמונה תוך שהיא אינה מביטה היכן היא מניחה את כף רגלה".

9. כמובן שדרור אינו יכול לדעת אילו נתונים נקלטו בתודעת התובעת וסברותיו על המתחולל בתודעתה, אפילו לו נחקר עליהן, נעדרות משקל. עם זאת, אף בהיעדר עדות סותרת, מותנה אימוץ עדותה של התובעת בסיוע או בהנמקה לפי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971. עדויות התובעת ובתה גם יחד הן עדות אחת (ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48, 55). לכן, אימוצן דורש הנמקה.

10. שתיהן עמדו על גרסתן בחקירה הנגדית. התובעת העידה שתחילה הלכה עם פניה אל הקיר ורק אז הסתובבה אל בתה ולבקשתה החלה לפסוע לאחור. בחקירתה שכללה חזרה מרובה על שאלות, העידה שעמדה במרחק 4 מטרים מהקיר לפני שהחלה לפסוע לאחור (עמ' 18) ושבחלק מהדרך שפסעה לאחור, הביטה מעבר לכתפה ולאחר מכן, במרחק של "פור פיט", פסעה מבלי להביט מעבר לכתף (עמ' 22), ואילו בתה העידה שאמה הלכה "ברברס" את כל המרחק ממנה אל הקיר, 6 – 8 מטרים (עמ' 63). קשה לדרוש מעדים לדייק בפרטים בחלוף הזמן ועם זאת, התרשמתי שזיכרונה של הבת מדויק יותר. בהמשך העידה הבת:

"מה שראיתי כשהסתכלתי דרך המצלמה וראיתי שפתאום היא נפלה למטה וכשהתקרבתי יכולתי לראות שהיא נתקעה" (שם).

אין חולק שלבת יש אינטרס בתוצאות התביעה, אך איש אינו מייחס לה אדישות לאפשרות שאמה תמעד לתעלה. מכאן שלו הייתה מבחינה בתעלה ממקום עמידתה ומבעוד מועד, הייתה מתרה באמה והעובדה שלא עשתה זאת, מחזקת את עדותה. הבת, שהמתינה מחוץ לאולם בעת עדותה של אמה, מסרה לאחר מכן עדות קוהרנטית ומהימנה.

11. התובעת העידה שלביקורן לא התלווה איש ואילו בתה העידה שחברתה, עמה אינה בקשר, התלוותה אליהן. טענות המוזיאון לפיהן שיקרה התובעת ונמנעה מהבאת עדות רלוונטית אינן במקומן. ראשית, מפני שהמוזיאון לא הציג את הטענות בפני התובעת במהלך עדותה ולא הוכיח יסוד נפשי נדרש. שנית ועיקר, אין בעדות החברה לתרום לבירור העובדות שכן הלכה קדימה ולא נשארה ליד התובעת ובתה בעת הצילום (עמ' 61, עמ' 63). המוזיאון נתפס לטעות כאשר הבין מהתובעת שהתאונה אירעה בכניסה למתחם האנדרטה בטרם הספיקה לחצות את הרחבה. התובעת העידה שהתאונה אירעה לאחר שכבר עברו ברחבה, אם כי לא לכל אורכה, שכן לא עברו את העמוד (עמ' 17). עדותה תואמת לעדות בתה (בעמ' 62).

האם התעלה מהווה סיכון צפוי ובלתי סביר?

12. המוזיאון נושא בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. בגדר חובתו, עליו לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע התממשות סיכונים צפויים ובלתי סבירים הקיימים במקרקעין. שילוט אזהרה הוא אמצעי יעיל, זול ולכן סביר (ע"א 375/61 רוול נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד טז 365, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ (2) 111).

13. לטענת התובעת, מהווה התעלה סיכון צפוי ובלתי סביר ולכן היה על המוזיאון לכסותו או למצער, להתקין שילוט אזהרה. לטענת המוזיאון, אפילו מהווה התעלה סיכון צפוי, מדובר בסיכון סביר שחיי חברה מתוקנים לוקחים בחשבון, בפרט כאשר התאונה לא הייתה מתאפשרת אלמלא פסעה התובעת מרחק כה רב לאחור. כיסוי התעלה יפגע בערך האמנותי של האנדרטה ומאחר שמדובר בסיכון סביר, אין צורך להתקין שילוט אזהרה. המוזיאון אינו טוען כי השילוט עלול לפגוע בשלמות האנדרטה והאתר, מכל בחינה שהיא.

התעלה מהווה סיכון צפוי

14. בהיות התעלה כרויה בקצה משטח הליכה, ללא סימון או ציון, קיימת הסתברות שהמהלך על המשטח לא יבחין בה, במיוחד אם דעתו נתונה לאלמנטים האחרים המתנשאים מעל פני המשטח. אין מדובר בסיכון נדיר ולכן על אדם סביר לצפות אותו.

התעלה מהווה סיכון בלתי סביר

15. סיכון בלתי סביר לפי נוסחת הנד הוא סיכון שתוחלת הנזק שלו (ההסתברות להתרחשות הנזק X חומרת הנזק) גבוהה מעלות מניעתו (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141, 158, ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 19, פורסם בנבו [2013]). לדעת הנשיא ברק והשופט ריבלין (כתוארם אז), בקביעת הסבירות יש להביא בחשבון גם ערכים חברתיים חשובים כגון צדק, הגינות ומוסר (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 511, 519).

16. המלומד עטיה מוסיף לנוסחת הנד פרמטר רביעי - התועלת שניתן להפיק מפעולת המזיק בכוח (רונן פרי, יסוד ההתרשלות בעוולת הרשלנות: תיאוריה פוזיטיבית וביקורת נורמטיבית משפטים לח (2) תשס"ח, 351, 362, ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', פ"ד מט (1) 102, 108, ע"א 971/03 בגא נ' מלול, פסקה 12, פורסם בנבו [2005]).

מן הכלל אל הפרט

17. מחד, ההסתברות להתממשות הסיכון אינה מן הגבוהות. על אף התלהבותם של חלק מהמבקרים מצילום עצמם על רקע נופים ואלמנטים באתרים, על אף שלא ניתן לשלול פסיעות לאחור לצורך צילומים, סבורני שפסיעת מרחק כה רב לאחור, אינה תופעה אופיינית. מאידך, התובעת ניזוקה קשות בשל התממשות סיכון צפוי. אין צורך בנתונים מספריים על מנת לקבוע, לפי נוסחת הנד במתכונתה הצרה, כי תוחלת הנזק גבוהה בהרבה מעלותו של שילוט אזהרה.

מכאן שלפנינו סיכון בלתי סביר ופועל יוצא, התרשלות של המוזיאון.

18. הוספת ערכים חברתיים חשובים אינה משנה את התוצאה. אם כבר, יש בה להטות את הכף עוד יותר לצד התובעת, אחת העם אשר הזדמנה למרחב ציבורי הנשלט ומעוצב לפי בחירת המוזיאון.

19. התוצאה גם אינה משתנה עם הוספת 'התועלת שבהתנהגות' לפי נוסחת עטיה. הציבור נהנה מערכה האמנותי – חוויתי של האנדרטה, על תעלותיה הלא-מכוסות. לכן, ועל אף הסיכון, לא קמה חובה לכסותן. לעומת זאת, קמה למוזיאון חובה להתריע מפניהן באמצעות שילוט אזהרה.

הפרת חובה זו, מהווה התרשלות של המוזיאון.

אשם תורם

20. המוזיאון מבקש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 100% או בקירוב נוכח צעידתה לאחור על פני מרחק רב. התובעת מבקשת לקבוע שלא דבק אשם בהתנהגותה מפני שבעת פסיעתה לאחור, הביטה מעבר לכתפה ובשל נסתרות התעלה, לא יכולה הייתה לראות אותה (עמ' 19).

21. בקביעת קיומו של אשם תורם בוחן בית המשפט אם נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. קנה המידה לבחינה הוא אובייקטיבי, היינו, כיצד נוהג מבקר סביר בנסיבות שכאלה. על כן, אין משמעות לשאלה האם הניזוק היה מודע לסכנה שבמעשיו (ועקנין, פסקה 49, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי ואח', פ"ד נ"ח (1) 1, 20). לצורך חלוקת האחריות בין המזיק לניזוק מציב בית המשפט את מעשי הרשלנות שלהם זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3), 343, 350).

22. התובעת נושאת באשם תורם לקרות התאונה שכן פסעה מרחק רב לאחור, במקום זר לה לחלוטין, ובכך מנעה מעצמה את היכולת לראות את הדרך ולהבחין בתעלה כאשר התקרבה אל הקיר. בהקשר זה, בתה העידה שראתה את התעלה רק כאשר הגיעה אל אמה לאחר התאונה. בכך אין לשלול את יכולתו של מבקר סביר הפוסע בנחת, להבחין בתעלה כשהוא מתקרב אליה. נשוב אל התובעת. במבטים ששלחה מעבר לכתפה אין כמובן כל תועלת שהרי אין בהם לגלות את תוואי הדרך. בחלוקת האשם בין התובעת לבין המוזיאון, עקר האשם רובץ עליה. מצאתי להעמיד את שיעור אשמה על 65%.

הנזק

קורות התובעת לאחר התאונה, הנכות הרפואית והנכות התפקודית

23. מיד לאחר התאונה הגיעה למקום עובדת המוזיאון והושיטה לתובעת עזרה ראשונה. התובעת פונתה לבית חולים שערי צדק. התובעת הצהירה שאושפזה למשך 3 ימים, אך התיעוד הרפואי היחיד שהוגש הוא מחדר מיון. לאחר בדיקה וטיפול ראשוני, השתחררה עם אבחנות על שבר בראש זרוע ימין ונקע בקרסול ימין. במהלך שהותה אצל בני משפחתה בבאר שבע, עברה מספר טיפולי פיזיותרפיה וביום 19.7.05 שבה לארה"ב. האורתופד המטפל בארה"ב מצא שלא מדובר בנקע אלא בשבר בעצם העקב. חלפו שנתיים וביום 7.6.07, עברה התובעת ניתוח לקיבוע מפרקי הקרסול.

24. לאחר הגשת חוות דעת מומחים, הסכימו הצדדים על נכות רפואית לפי התוספת בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956:

שבר בעקב ימין שעבר קיבוע – 10% לפי סעיף 49 (3)

שבר בזרוע ימין והגבלה בתנועה בסיבוב הפנימי ובהנפה – 12.5% לפי סעיף 41 (4) (ב)

כאבי גב תחתון ומגבלה קלה בתנועות – 7.5% לפי סעיף 37 (7) (א)

התקצרות רגל ימין - לא נותרה נכות.

סה"כ לאחר שקלול – 27.15%.

25. התובעת מבקשת לקבוע נכות תפקודית בשיעור שלא יפחת מ – 40%. לטענתה, נאלצה לחדול מכל עבודותיה, כף רגלה הימנית התקצרה ביחס לכף רגלה השמאלית (טענה שאינה מתיישבת עם המוסכמה על נכות רפואית), היא סובלת מבעיות שיווי משקל הגורמות לכאבים ומגבלה בגבה, אינה יכולה לעמוד ללא תמיכה ומתקשה בהליכה אפילו למרחקים קצרים. כמו כן היא מוגבלת בהרמת יד ימין הדומיננטית ובכל תנועה סיבובית ולכן מתקשה בתפקוד האישי ואחזקת משק הבית. הנתבעת עסקה בראשי הנזק השונים מבלי להתייחס לנכות תפקודית.

26. ניתן להעריך את הנזק ללא היזקקות לנכות תפקודית. לו נדרשתי, הייתי קובעת ששיעורה זהה לשיעור הנכות הרפואית. זאת לאור הנחת הזהות ביניהן, ההשלכה התפקודית הנודעת לפגיעה אורתופדית ובהיעדר טעם לסטות מהנחת הזהות.

עיסוקיה והכנסותיה של התובעת

27. תפירת וילונות - התובעת הצהירה שלפני התאונה היה לה עסק עצמאי לתפירת וילונות. בחקירתה מסרה שמדובר בטעות, שאפשר למחוק אותה מהתצהיר (עמ' 26) והטענה לא חזרה בסיכומיה.

28. הכנסות מעסק משפחתי – התובעת הצהירה שלפני התאונה עבדה עם בעלה בעסק המשפחתי להתקנת מערכות שמע ואביזרי רכב ושלאחר התאונה לא שבה לעבודה. לתצהירה צירפה מכתב רואה חשבון מיום 17.11.11 ובו נכתב שהייתה חלק אינטגרלי מהעסק, עסקה בין היתר בשיווק, מכירות, רכישות ותפקידים מנהלתיים. אמנם לא קיבלה תמורה ישירה על עבודתה אך מאמציה השתקפו ברווחי העסק. בשל התאונה, נבצר ממנה להמשיך לבצע את תפקידיה והיה צורך להעסיק במקומה עובדים / להגביר את שעות העבודה של העובדים (ת/13). כמו כן צירפה דיווחים שהגישו לרשויות המס בארה"ב (ת/14) ובהם פורטו ההכנסות הבאות:

שנת 2004 - 43,984$

שנת 2005 - 39,256$. (שנת התאונה)

שנת 2006 - 27,193 $

שנת 2007 - 30,577$.

29. התובעת לא ידעה להשיב על שאלות בקשר לתוכן הדיווחים ומסרה שבעלה יודע את הדברים (עמ' 32 – 34). בכך אין להועיל משום שלא זימנה אותו להעיד. היא העידה שהביאו במקומה "פועל" אך אם עבדה בשיווק ובמכירות כטענתה, לא ברור באיזה אופן יכול להחליף אותה "פועל". למעשה לא ניתן היה ללמוד באמצעותה דבר על התנהלות העסק לפני ואחרי התאונה. הדיווחים עצמם, כמו מכתב רואה החשבון, אינם מפרטים את מספר העובדים לפני ואחרי התאונה, את גובה שכרם והשפעתו על רווחיות העסק והתובעת מוגדרת בהם כעקרת בית. אפילו אניח שהגדרה זו נועדה לצרכי מס בלבד, לא הוכחו היקף עבודתה ותרומתה הכלכלית לעסק וממילא לא הוכח קשר בין הירידה בהכנסות העסק לבין פגיעתה בתאונה.

30. בתצהירה הוסיפה ופירטה הכנסות בשנים 2008 – 2010. על אף שהעידה על קיומם של דיווחים לשנים אלה (עמ' 34), לא הגישה אותם. איני מוכנה לקבוע ממצאים על סמך תצהירה כאשר קיימות ראיות טובות שלא הוגשו.

התובעת לא הוכיחה קשר בין הירידה בהכנסות העסק לאחר התאונה לבין פגיעתה.

31. פטנט בובת האכלה – התובעת ניצלה את הידע שלה בתפירה ופיתחה בובה המולבשת על התינוק כסינר ומסייעת למי שמאכיל אותו בהחזקת הבקבוק. בשנת 2003 הגישה בקשה לרשום פטנט על ההמצאה וחודש לאחר התאונה, אכן נרשם הפטנט (ת/8 – ת/9). לטענתה הוציאה סך של 11,680$ עבור רישום הפטנט ולראיה צירפה פירוט שערכה, ללא אסמכתאות (ת/12בשנת 2002 החלה לייצר את הבובות בביתה ולמכור לחנויות בסביבת מגוריה. החשבוניות שהגישה (ת/10), מפרטות מכירות כדלקמן:

שנת 2002 - 650$,

שנת 2003 - 2,500$,

שנת 2004 - 2,200$

שנת 2005 - 193$. (שנת התאונה)

לצורך השיווק הקימה חברה בשם SOLY, INC. (עמ' 47). התובעת לא הגישה דיווחים של SOLY, INC. לרשויות המס, לדבריה הם כלולים בדיווחי המס של בעלה (עמ' 49). אך גם דיווחים אלה לא הוגשו. התובעת הצהירה שהעסיקה תופרות, אך לא הגישה על כך ראיות. עם זאת, התארגנה לקראת שיווק ובשנת 2004 חתמה על הסכם שותפות עם עודד ליבנה ומירי כהן, לגבי חלוקת מניות בחברה בשם SMO, INC., שבה לתובעת 50% מהמניות ולכל אחד מהם 25% מהמניות (ת/11). התובעת הצהירה שמדובר בהסכם הפצה. ההסכם אינו עוסק בתוכן הפעילות של החברה אלא בהסדרת היחסים בין בעלי המניות. ממכתב שכתבה מירי כהן לקונה פוטנציאלית ביום 28.4.06, עולה שהחברה פעילה ומציעה מוצר משופר ביחס למוצר הסטנדרטי. המכתב תומך בגרסת התובעת אודות קיומו של הסכם הפצה.

32. התובעת לא הוכיחה רווחיות ממשית של המוצר לפני התאונה, אך נקטה בפעולות כדי להפוך את ההמצאה למסחרית. אין בליבי ספק שסבלה ומגבלותיה, וודאי בחודשים הסמוכים לתאונה, פגעו ביכולתה להמשיך ולפעול במרץ, גם אם לא נדרשו ממנה בהכרח מאמצים פיזיים. מסתבר עם זאת, שתכניותיה להרחיב את הייצור נתקלו בקשיי מימון כבר לפני התאונה. היא העידה, כנגד האינטרס שלה, שלצורך ייצור כמותי המתבצע בסין, היה עליה להזמין כ - 50,000 בובות ולשלם עבורן מראש, סכומים שלא עמדו לרשותה (עמ' 56 – 57). לכן החליטה לייצר בעצמה ופגיעתה בתאונה מונעת ממנה לעשות זאת. לשאלה מדוע לא תעסיק תופרות השיבה שמאוד קשה, צריך מישהו מקצוען וטוב שיוכל לייצר בזול (עמ' 57 למטה). יוצא אם כך, שהתאונה פגעה לכל היותר ביכולתה הפיזית לתפור בובות ולעומת זאת, מימוש הפוטנציאל המסחרי של הפטנט לא יצא עד כה לפועל בשל קשיים שאינם קשורים לפגיעתה בתאונה.

הפיצוי

הפסדי השתכרות וגריעה מכושר השתכרות

33. לאור האמור לעיל, הוכיחה התובעת כושר השתכרות אך אין אפשרות לבסס את הפיצוי על חישוב אקטוארי ויש לפסוק סכום גלובלי. בשים לב לגילה של התובעת, לסכומים שהרוויחה בעבר ממכירת הבובות, לפוטנציאל שעדיין קיים להצליח ולממש את הפטנט ולפגיעתה בתאונה פוסקת לעבר ולעתיד – 50,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

34. התובעת מבקשת לפסוק לעבר 330,000 ₪ מהם 8,100$ עבור עזרה בשכר לפי קבלות (ת/15). לעתיד היא מבקשת לפסוק לא פחות מ – 1,262,177 ₪, לפי 7,000 ₪ לחודש בשים לב לעלויות העזרה בארה"ב.

35. המוזיאון מפנה לחקירתה, שם התברר כי כבר לפני התאונה העסיקה שתי עובדות משק בית ולשאלה מדוע לא הצהירה על כך, השיבה בהיתממות לשיטתו, שאינה יודעת (עמ' 52 – 53). המוזיאון מצביע על כך שהתובעת לא הצהירה כי העסיקה עזרה בשכר לאחר שנת 2007 ואף לא הגישה קבלות על תשלומים עבור עזרה. מכאן מסקנתו שהתובעת אינה נדרשת לעזרה בשכר ואם בכל זאת היא נדרשת, הרי מדובר בעזרה קלה הניתנת על ידי בני משפחתה. המוזיאון מציע לפסוק 20,000 ₪ לכל היותר. שני הצדדים נקלעו להפרזות.

36. התובעת שבה לארה"ב עם שברים בזרוע ובעקב. אופי הפגיעות, המגבלות והכאבים בתקופת ההחלמה, לאחר התייצבות הנכות, לפני הניתוח בשנת 2007 ובתקופת ההחלמה בעקבותיו, מהווים אינדיקציה לצורך מוגבר בעזרת הזולת. שוכנעתי שהקבלות משקפות עזרה שניתנה לתובעת בשל פגיעותיה. מדובר בסכומים די צנועים כאשר הסכום החריג בסך 1,500$ שולם בתקופה הסמוכה לניתוח בחודש יולי 2007 ובחודשים הבאים עד נובמבר 2007, שולמו 500$ - 600$ לחודש. בתה הצהירה כי בתקופות ההחלמה, בימים בהם לא הגיעה עוזרת, היו בני המשפחה מסייעים לתובעת ועדותה לא נסתרה. התובעת העסיקה לפני התאונה שתי עובדות אך לא במקביל והסבירה שאחת לשבוע, אחת לחודשיים (ייתכן שמדובר בטעות הקלדה וכוונה ל"אחת לשבועיים", י.ה.) לא יותר משעה שעתיים ולאחר התאונה נזקקה ליותר עזרה. הסברה בהחלט מתקבל על הדעת ואיני רואה בתשובתה משום היתממות. מאידך, הצהרת התובעת על עזרה בעבר מסתכמת ב – 28,100$ , מהם 20,000$ עבור עזרת בני משפחה ואין לה כל דרישה מעבר לכך.

37. בשים לב לתוחלת חייה של התובעת, לפגיעותיה, לשכר ששילמה בעבר (למעט בעת ההחלמה מהניתוח בשנת 2007) ולעזרת בני המשפחה מחד, ולעובדה שאינה משלמת כבר כ - 10 שנים עבור עזרה בשכר מאידך. פוסקת לעבר ולעתיד 240,000 ₪ (הסכום כולל 8,100$, עזרת משפחה וסכום חודשי של כ - 300$ לעתיד).

הוצאות רפואיות, ניידות ונסיעות לעבר ולעתיד

38. התובעת מבקשת לפסוק 250,000 ₪, מצביעה על קבלת תו נכה (ת/7), מימון עצמי של תרופות ורכישת כפל נעליים עקב השוני בין מידות כפות רגליה.

39. המוזיאון מציע לפסוק 5,000 ₪ לכל היותר ומצביע על קיזוז (זיכוי מס) על חלק מהסכומים מול רשויות המס בארה"ב, על כיסוי ביטוחי ועל היעדר קשר סיבתי לגבי חלק מהתרופות לפגיעה בתאונה.

40. לאור אופי הפגיעה סביר שהתובעת נזקקה להוצאות נסיעה מוגברות ולהוצאות רפואיות מעבר לכיסויים ולהתקזזות מול רשויות המס. הצרכים קיימים, אם כי במידה פחותה לגבי העתיד. פוסקת לעבר ולעתיד 40,000 ₪ לפי אומדן.

כאב וסבל

41. התובעת מבקשת לפסוק 500,000 ₪ ואילו המוזיאון מציע לפסוק 100,000 ₪. בשים לב לטיפולים, לתקופת ההחלמה, למגבלות שהיו ונותרו ולכאב, פוסקת 250,000 ₪.

סה"כ – 580,000 ₪

בניכוי אשם תורם (65%) - 377,000 ₪

יתרה לפיצוי = 203,000 ₪

סוף דבר

המוזיאון ישלם לתובעת 203,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 47,502 ₪ ובתוספת אגרת משפט.

התובעת רשאית להגיש בקשה מנומקת לפסיקת הוצאות נוספות בצירוף אסמכתאות על תשלומים, תוך 14 יום מהיום עם העתק לב"כ המוזיאון.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, י"א חשוון תשע"ח, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.