פתח דבר

בפני בקשה לפסילת מינוי ועדת הערר מטעם אגף הרכב ושירותי תחזוקה, ולפסילת החלטת הרשות שלפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"מ-1980, הנסמכת על המלצת ועדת הערר.

רקע כללי

עניינה של תביעה זו בתאונת דרכים אשר התרחשה ביום 9.12.10 בין שני כלי רכב מעורבים. הצדדים חלוקים בסוגיית האחריות לתאונה ובסוגיית היקף הנזק שנגרם לרכב התובעות כתוצאה מהתאונה.

הוגשה לבית המשפט חוות דעת שמאית מטעם התובעות (המשיבות בבקשה דנן) וכן חוות דעת שמאית נגדית מטעם הנתבעת (המבקשת בבקשה דנן). נוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים בסוגיית הנזק לרכב התובעת, נעשו ניסיונות למינוי שמאי מוסכם מטעם בית המשפט. בהיעדר הסכמה, הציעה המבקשת, בהודעה מתאריך 20.11.13, כי ההכרעה במחלוקת הנזק בין הצדדים תועבר למנהל אגף הרכב ולשירותי תחזוקה במשרד התחבורה (להלן: "הרשות"), לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"מ-1980 (להלן: "הצו"), ובלשון ההודעה:

"הנתבעת מציעה להעביר את המחלוקת בעניין הנזק לרכב התובעת להכרעת הרשות שלפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים ...

עפ"י סעיף 9 לצו, רשאית הרשות להביא שומות מנוגדות על רכב לפני ועדת ערר ובמקרים האמורים בצו: אף לאשר וא לשנות הודעה של שמאי והחלטתה הנה סופית.

מהאמור עולה שהרשות, שהנה בעלת הסמכות והמקצועית בתחום שמאות הרכב, הנה גורם ראוי להכריע במחלוקת בין שומות נזק מנוגדות, עפ"י שיקול דעתה ובדרך המוקנית לה כרשות ממלכתית"

המשיבות נתנו הסכמתן לבקשת המבקשת. בעקבות זו הורתה כב' השופטת ברוורמן, בהחלטתה מיום 30.12.13, על העברת המחלוקת בסוגיית הנזק לרשות, בהאי לישנא:

"לאחר שעיינתי בהודעותיהם של הנתבעים והתובעת לאור הסכמת הצדדים, הריני להורות על העברת המחלוקת באשר לנזק תיק זה, לרשות שלפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב), תש"מ – 1980 (להלן: "הצו"), קרי למנהל האגף לרכב ולשירותי תחזוקה במשרד התחבורה, תוך הדגשה שהוועדה אשר תמונה על פי הצו תכלול שלושה חברים לפחות."

בהתאם להחלטה זו מינתה הרשות ועדת ערר בת חמישה חברים. בתאריך 8.6.14 ניתנה המלצת ועדת הערר. בתאריך 3.7.14 ניתנה החלטת הרשות המאמצת את המלצת ועדת הערר. הבקשה דנן הינה לפסילת מינוי ועדת הערר בידי הרשות ולפסילת החלטת הרשות המאמצת את המלצת ועדת הערר.

טענות הצדדים

תמצית טענות המבקשת

לטענת המבקשת, בחירת חברי ועדת הערר בידי הרשות לא תואמה עם המבקשת. רק לאחר קבלת החלטת הרשות התברר, כי אחד מחברי הועדה מצוי בקשרי עבודה עם המשיבה. חבר נוסף בועדה, מצוי בקשרי עבודה עם המבקשת. בנסיבות אלה טענה המבקשת לאפשרות למשוא פנים ולחשש לנגיעה אישית, המחייב פסילת ההחלטה המבוססת על המלצת הועדה. לדבריה, המידע על זהות חברי הועדה התגלה רק לאחר קבלת החלטת הרשות. לכן לא ניתן לדון אותה לחובה על רצונה המקורי כי הרשות תכריע במחלוקת. המבקשת הצביעה על מדיניות פסולה של הרשות, למינוי חברי הועדה ללא תיאום עם הצדדים להליך, מבלי לוודא כי אינם מצויים בקשרי עבודה עם מי מהצדדים.

עוד טענה המבקשת, כי בהמלצתה הכריעה ועדת הערר בשאלת תחולת התיקון לתקנות התעבורה משנת 2012, המשנה את ההנחיות לאמדן שווי רכב במקרה של אבדן גמור. הכרעה זו מהווה חריגה מסמכותה. זאת מאחר שלא היתה מחלוקת בין השמאים בשאלת אופן חישוב שווי הרכב, ומאחר שהתאונה, חוות דעת השמאים ומכירת הרכב – כל אלה התרחשו עובר להחלת התיקון הנזכר. לפי המבקשת אמונה ועדת הערר על הכרעה בשאלות שבתחום השמאות בלבד, ולא בשאלות משפטיות שעשויות להתעורר במקרים מיוחדים, כפי המקרה דנן.

לדברי המבקשת, הוראת סעיף 9(ו) לצו, הקובעת, כי החלטת הרשות תהיה סופית, מתייחסת רק למקרים בהם מדובר בהליך תקין. ברם נוכח הפגמים שנפלו בהחלטת הרשות דנן אין החלטתה סופית ומחייבת. עוד טענה המבקשת, כי מאחר שהפניית המחלוקת נעשתה מכח צו בית משפט זה, מוקנית לבית המשפט המעמד לדון במסקנות הועדה ובאופן קבלתן. לדבריה, הפניית המחלוקת לרשות בידי בית משפט נעשתה על פי רצון המבקשת, וככזו, דין החלטת הועדה כדין חוות דעת של מומחה מוסכם שמונה בידי בית המשפט.

המבקשת הסבירה השיהוי בהגשת הבקשה בשינוי ייצוג בתיק.

תמצית טענות המשיבה

לטענת המשיבה החלטת בית המשפט מיום 30.12.13 היתה להעברת המחלוקת לעניין הנזק להכרעת הרשות, אשר הינה גוף ממלכתי, המוסמך לדון בעניין מכח הצו, ואשר החלטתו הינה סופית. בהיות ההחלטה החלטת רשות מנהלית, לא ניתן לערער עליה, אלא בתנאים הקבועים בחוק. לכן טענה המשיבה, כי מותב זה נעדר סמכות מלדון בבדקה לפסילת ההחלטה.

עוד טענה המשיבה, כי בקשה זו הוגשה כחמישה חודשים לאחר שהועברה החלטת הרשות לצדדים. המשיבה קבלה על כך שהמבקשת היא שיזמה העברת המחלוקת לרשות. בנסיבות אלה, טענה, כי הבקשה לפסילת החלטת הרשות אינה אלא ניסיון להחלץ מממצאיה. עוד טענה המשיבה, כי פסילת חוות דעת מומחה שמונה על ידי בית משפט אפשרית רק במקרים נדירים וחריגים, עת נפל בחוות הדעת פגם היורד לשורשו של עניין. קל וחומר שבמקרה זה, כאשר אין המדובר במינוי מומחה מטעם בית המשפט, כי אם בהעברת ההכרעה במחלוקת הנזק לרשות, אין בסיס לבקשה.

המשיבה הבהירה, כי המלצת ועדת הערר ניתנה פה אחד על ידי כל חמשת חברי הועדה, בהם שלושה חברים, אשר אינם מצויים ברשימת שמאי החוץ של מי מהצדדים בתיק זה. בנסיבות אלה, אין בסיס לפסילת ההמלצה. המשיבה דחתה טענת המבקשת, לפיה הועדה חרגה מסמכותה. לדידה, בית המשפט העביר ההכרעה במחלוקת הנזק לידי הרשות. הרשות אימצה את המלצת הועדה, אשר הכריעה בעניין הנזק, וכחלק אינטגרלי מהחלטה זו הינה ההחלטה לעניין שווי הרכב.

דיון

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי דין הבקשה לפסילת מינוי ועדת הערר, ולפסילת החלטת הרשות הנסמכת על המלצת ועדת הערר להידחות.

הצדקות לפסילת החלטת הרשות

מבלי להידרש, בשלב זה, למעמדה המשפטי של החלטת הרשות, אדון תחילה בעצם ההצדקה לפסילת החלטת הרשות. בהתאם להלכה הפסוקה, פסילת דעת של חוות דעת של מומחה מטעם בית משפט תיעשה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, כאשר מדובר בסטייה מעקרונות הצדק הטבעי, הפרת חובת הנאמנות המוטלת על המומחה, כאשר התגלה בחוות הדעת פגם מהותי היורד לשורשו של עניין, ובהתקיים חשש ממשי לפגיעה בזכויות מי מהצדדים (ור' לעניין זה רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם במאגרים) (2007)).

הדבר נכון על אחת כמה וכמה, כאשר הבקשה לפסילת חוות דעת של מומחה מטעם בית משפט מוגשת לאחר שניתנה חוות דעתו. זאת מאחר שעשוי להתעורר הרושם, כי תוצאות חוות הדעת הן שהשפיעו על בקשת הפסילה (ור' רע"א 4144/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' גרינשטיין (פורסם במאגרים) (2006)).

איני מתרשמת, כי במקרה דנן נסתרה החזקה, כי הרשות עשתה מלאכתה נאמנה, וכי התקיימו התנאים המצדיקים פסילת החלטתה.

המבקשת היא אשר יזמה את הפניית ההכרעה במחלוקת הנזק בין הצדדים לידי הרשות. כעולה מהודעתה, המבקשת ראתה ברשות גוף ממלכתי ואובייקטיבי, בר סמכות ומקצועיות להכריע במחלוקת דנן. בקשת הפסילה דנן הוגשה כחמישה חודשים לאחר שניתנה המלצת ועדת הערר והומצאה לעיונה של המבקשת.

אין די, לפיכך, בהעלאתה של טענה הכללית לקיומם של "קשרי עבודה" בין אחד מחברי הועדה לבין המשיבה, ובין אחד מחבריה לבין המבקשת, בשלב זה. על פי הבהרות המשיבה (אשר לא הוכחשו בידי המבקשת), מדובר בשני שמאי חוץ, אשר אינם מועסקים על ידי המבקשת או המשיבה. בנסיבות אלה, כדי לפסול החלטת הרשות, יש צורך בהוכחת קיום חשש ממשי לפגיעה בזכויות המבקשת עקב אותה קירבה בין חברי הועדה לבין מי מהצדדים (ור' רע"א 334/99 טרקלין החשמל בע"מ נ' רוז'ה חלפון (פורסם במאגרים) (1999)). בנסיבות העניין, לא התרשמתי כי התגבש חשש ממשי למשוא פנים כאמור. זאת בפרט מאחר שהמלצת ועדת הערר התקבלה פה אחד, בידי חמשת חבריה, בהם שלושה חברים אשר אינם מופיעים ברשימת שמאי חוץ של מי מהצדדים.

העובדה, כי הבקשה הוגשה רק לאחר מתן החלטת הרשות, אשר הכירה ברכב כאבדן גמור, בניגוד לעמדת המבקשת, מחזקת אף היא הרושם, כי לא הוכח חשש למשוא פנים כאמור. לו אכן סברה המבקשת, כי היכרות בין חלק מחברי הועדה לבין מי מהצדדים עולה כדי פגם מהותי, היה עליה לבחון ולברר את זהות חברי הועדה מלכתחילה, עוד בטרם זו נתנה המלצתה. ברם בעת שיזמה העברת המחלוקת להכרעת הרשות, לא התנתה המבקשת ההכרעה בתנאים, ולא העלתה דרישות בדבר מספר חברי ועדת הערר ובדבר זהותם. בחינת הדברים בדיעבד, חמישה חודשים לאחר שניתנה החלטת הרשות, אינה מצדיקה פסילת ההחלטה.

השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה מעמידה באור בעייתי, אף חרף חילוף הייצוג של המבקשת. היה על המבקשת לעמוד על הרכב הועדה עוד קודם למתן המלצתה כאמור, ולא ניתן הסבר מתקבל על הדעת להשתהותה הממושכת מלקבול כלפי המלצת הועדה משך חודשים רבים לאחר נתינתה.

האם ועדת הערר חרגה מסמכותה?

לא השתכנעתי מטענת המבקשת, כי ועדת הערר חרגה מסמכותה בהחילה התיקון לתקנות התעבורה משנת 2012, לצרכי אמדן רכב במקרה של אבדן גמור. בתיק דנן קיימת מחלוקת שמאית הן ביחס לגובה הנזק והן ביחס לשווי הרכב, וכנגזרת מן האמור, בשאלה האם עסקינן במקרה של אבדן או לא.

על פי החלטת כב' השופטת ברוורמן מיום 30.12.13 הועברה ההכרעה במחלוקת באשר לנזק לרשות. המלצת ועדת הערר, המתייחסת לנזק לרכב ולשוויו, ניתנה בהתאם להסמכתה להכריע במחלוקת הנזק. איני מוצאת ביסוס לטענת המבקשת לפיה ההכרעה בדבר אמדן שווי הרכב מהווה שאלה משפטית גרידא, אשר אינה שאלה שבתחום השמאות.

סופיות החלטת הרשות

מאחר שהתרשמתי, כי לא הוכחו טענותיה של המבקשת לחשש למשוא פנים בהחלטת הרשות, וכי אין הצדקה לפסילת החלטה זו, מתייתר הצורך בהכרעה האם החלטת הרשות סופית, והאם בסמכות מותב זה להתערב בה.

סוף דבר

דין הבקשה לפסילת מינוי ועדת הערר מטעם אגף הרכב ושירותי תחזוקה, ולפסילת החלטת הרשות להידחות. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

במידה שהמבקשת מעוניינת בהגשת שאלות הבהרה לועדת הערר, תגיש המבקשת בקשה מסודרת בצירוף שאלות ההבהרה, ותינתן הכרעה לגופה של הבקשה.

הנני קובעת התיק לקדם משפט לתאריך 17.9.15 בשעה 11:30.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תשע"ה, 14 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.