א. התביעה ובעלי הדין

בפני תביעה ותביעה נגדית אשר הדיון בהם אוחר בהיותם נובעים ממערכת נסיבות זהה: יחסי שכירות בין בעלי הדין.

התובעת בת.א. 14979-01-11 התקשרה עם הנתבע בהסכם שכירות (להלן: "ההסכם") לפיו שכרה ממנו דירה שבבעלותו ברח' העבודה 10 ת"א (להלן: "המושכר") למטרת מגורים, והלינה על נזקים שנגרמו לה בשל אי התאמת המושכר. הנתבע בתביעתו הנגדית בת.א. 10299-06-11 טען כי התובעת פגעה במושכר פגעה במושכר והשחיתה חלקים ממנו.

ב. עיקר טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי הנתבע הסתיר ממנה מידע לפיו תקרת המושכר היתה סדוקה וכי הנתבע כיסה אותה ביריעת יוטה. לטענתה קודם לסערה הגשמים והרוחות שפקדה את האזור, ביום 12.2.10 (להלן: "הסערה"), כבר חדרו מים למושכר שגרמו להתנפחות בקירותיו. כמו כן הוצף המושכר כתוצאה מסתימת ביוב.

התובעת טוענת כי חרף פניותיה התמהמה הנתבע עד שתיקן את הליקויים שהתגלעו קודם לסערה.

2. התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך הסערה, עפה ברוח יריעת היוטה, התקרה ניזוקה קשה וכמויות מים רבות חדרו למושכר, מערכת החשמל קרסה ונגרמו נזקים לתכולת המושכר. התובעת וילדיה נאלצו לפנות את המושכר ולהתגורר אצל חברים.

3. לגירסת התובעת, הנתבע נמנע מלהגיב לפניותיה הבהולות ובינתיים קרס ביום 14.12.10 חלק נוסף מן התקרה. באותו יום זימנה התובעת שמאי נזקים אשר העריך את הנזקים לתכולה בסכום של 19,100 ₪ וכי מספר ימים לאחר מכן תיקן חשמלאי שהובא ע"י התובעת את הליקויים במערכת החשמל והתובעת שילמה לו סך 1,200 ₪.

4. התובעת מוסיפה וטוענת כי חזרה עם ילדיה למושכר ביום 21.12.10 כשמצבו הפיזי בכי רע וחלקי תיקרה נופלים ממנו.

5. לגרסת התובעת רק ביום 23.12.10 הגיע הנתבע למושכר מלווה בשמאי מטעמו. כיומיים לאחר מכן ביום 26.12.10 הגיע שוב הנתבע למושכר ללא תאום מראש, והודיע לתובעת כי עליה לפנות את המושכר לאלתר וזאת על מנת לאפשר את תיקונו. כנטען, הנתבע לא הציג לתובעת ולילדיה מקום מגורים חליפי.

6. בעקבות מכתב ב"כ הנתבע מיום 27.12.10 פינתה התובעת את המושכר. קודם לכן, הודיע ב"כ התובעת לב"כ הנתבע כי התובעת מייחסת לנתבע הפרה יסודית של ההסכם.

7. התובעת הודיעה לנתבע בכתב ביום 4.1.11 כי המושכר פנוי וביקשה לתאם עימו מועד למסירת המפתח אך הנתבע התעלם גם מפניה זו.

8. התובעת טוענת כי נגרמו לה, כמו לילדיה הקטינים, עוגמת נפש רבה לאור קריסת התיקרה והתנהלותו המתנכרת של הנתבע. התובעת העמידה את תביעתה בגין פריט זה ע"ס של 50,000 ש"ח (להלן: "נזק בלתי ממוני").

9. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבע להשיב לידיה את השיקים שהפקידה בגין דמי השכירות לחודשים פברואר-יולי 2011 שכן התובעת פינתה את המושכר, עפ"י דרישת הנתבע להשיב לתובעת את דמ"ש עבור חודשים דצמבר 2010 וינואר 2011 בסכום של 10,000 ₪.

10. התובעת עתרה איפוא לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני סך של 19,100 ₪ בגין הנזקים לתכולת המושכר וכן הוצאות נוספות.

התובעת העמידה את תביעתה ע"ס של 90,150 ₪.

ג. עיקר טענות הנתבע

1. הנתבע טען כי ההסכם נחתם ביום 1.6.08 וצירף העתק ממנו לכתב ההגנה שהגיש.

2. הנתבע טען כי פרש על גג בניין המושכר, יריעת שמשונית למתן הגנה נוספת וכי גילה לה עובדה זו מה גם שניתן היה להבחין ביריעה בנקל.

3. הנתבע טען כי בסעיף 12 להסכם, הצהירה התובעת כי מצאה את המושכר תקין וראוי לשימוש לצרכיה וויתרה על כל טענה באשר לטיב המושכר מצבו ותכונותיו.

4. הנתבע כפר בנזקים אשר לגירסת התובעת נגרמו למושכר, ואף טען כי עפ"י ההסכם, התובעת נושאת באחריות לכל פגיעה או נזק שייגרם ע"י המושכר או עקב השימוש בו.

5. הנתבע הכחיש כי התעלם מפניות התובעת והוסיף, כי שוחח עם בעלה בנפרד של התובעת (להלן: "אלי"), והבהיר לו כי יטפל בבעיה בהקדם, ואף הבהיר לתובעת כי עליה לפנות את המושכר לצורך תיקון התקרה והציע לה דיור חלופי.

6. הנתבע מוסיף וטוען כי איש מקצוע מטעמו (להלן: "שמעון"), נשלח למושכר ביום 15.12.10 וטיפל בבעיית החשמל ואף בבעיית התיקרה "באופן זמני ונקודתי".

7. הנתבע הוסיף וטען כי הגיע למושכר ביום 19.12.11 הבחין בנזק שנגרם לה, הסביר לתובעת כי עליה לפנותה תוך שהציע לה דיור חליפי אך התובעת סרבה לקבל את הצעתו והתריסה כי הנתבע "ישמע מעוה"ד שלה".

8. הנתבע מוסיף וטוען כי הגיע למושכר גם ביום 26.12.10 בעקבות תיאום עם התובעת, על מנת לתקן את הנזק, אך התובעת עמדה בסירובה לפנות את המושכר ויום לאחר מכן, אף עלבה בשמעון שהגיע על מנת לתקן את המושכר.

9. הנתבע הכחיש את רכיבי הנזק הנטענים ע"י התובעת וכפר בזכאותה לגבותו בין היתר בטענה כי התובעת פינתה את המושכר שלא כדין.

ד. התביעה הנגדית

1. התובע בתביעה הנגדית טען כי הנתבעת הותירה במושכר, לאחר שפינתה אותו, נזקים כבדים שנגרמו בשל העובדה שהנתבעת ניהלה במושכר עסק לעיצוב כלי קרמיקה, והשתמשה בתנור מיוחד הפועל בטמפרטורות גבוהות שבין 600-1500 מעלות צלזיוס.

2. התובע טען כי בכך הפרה הנתבעת את ההסכם בו נקבע כי מטרת המושכר הינה למגורים בלבד, וכן פעלה בניגוד לסעיף 6 להסכם לפיו על השוכר להחזיק את המושכר במצב טוב ולעשות בו שימוש סביר והוגן.

3. בנפרד ובמובחן טען התובע כי מכח סעיף 3(ג) להסכם, על הנתבעת לשלם לו את דמי השכירות המלאים בגין תקופת השכירות במלואה בין אם עשתה שימוש במושכר ובין אם לאו.

4. התובע צירף לתביעתו הנגדית חוו"ד של שמאי אשר העריך את עלות התיקונים במושכר לסך של 21,600 ₪, ועתר לחייב את הנתבעת בסכום זה וכן ביתרת דמי השכירות בסך 25,000 ₪ ובהוצאות עריכת חוו"ד (2,000 ₪) ועלות שרוול פלסטיק לפינוי פסולת מן המושכר (780 ₪).

5. בכתב ההגנה שהגישה מפני התביעה הנגדית, הכחישה הנתבעת את טענת התובע וטענה כי לא הפעילה עסק כלשהו במושכר ואף כפרה בממצאי השמאי.

6. הנתבעת הכחישה את טענות התובע באשר לחום הנפלט מן התנור ו/או הנזקים שכביכול נגרמו למושכר בעטיו.

ה. מצבו של המושכר וחוסר מודעות התובעת לכך

1. מן הראיות שהובאו בפני ניתן להסיק כי עסקינן במושכר ישן, בן למעלה מ-50 שנה, אשר לא זכה מעולם לשיפוץ חיצוני יסודי (עדות הנתבע בעמ' 28 ש' 3-5).

2. אשר לתקרת המושכר, המהווה לכל הדעות מוקד אפשרי לחדירת מים, טען הנתבע כי פרס על התיקרה יריעת שמשונית, "לצורך הגנה נוספת לימי החורף הסוערים" (סעיף 5 לתצהירו). הנתבע אף טען, כי גילה על אוזנה של התובעת את עובדת פרישת השמשונית (סעיפים 6,7 לתצהירו ועדותו בעמ' 27 ש' 30). גירסה זו הוכחשה ע"י התובעת בסעיף 4 לתצהירה, ועדותה בעמ' 11 ש' 6-12).

3. אשר לעמידותה של השמשונית כמסתור מפני חדירת מים בעיתות סערה, אין צורך להכביר מילים שכן הסתבר כי השמשונית לא מילאה אחר יעודה בליל הסערה, מושא התביעה, ובתקרה נפער חור ענקי בקוטר של מטר לערך (עדות התובעת בעמ' 10 ש' 26-31 והתמונה 3א).

4. מימצא דומה ואף דרמטי יותר, עולה מחוו"ד השמאי, שבתאי בלילי, מטעם התובעת, אשר ביקר במושכר ביום 14.12.10 ציין בחוות דעתו, כי "... תקרת הבית חשופה לחלוטין ואף נקצין ונאמר שהיא בכלל איננה קיימת" (עמ' 2 לחווה"ד).

בחקירתו חזר בלילי על כך בהעידו: "מים נכנסו לשם כאילו אין שם תקרה. 27 שנים אני שמאי ולא ראיתי איך מים נכנסו חופשיים לגמרי כאילו אין תקרה" (עמ' 55 ש' 10-13). ובהמשך, בתארו את מימדי ההצפה במושכר הוא מציין כי "לא ניתן היה להעתיק את פרטי התכולה שכן כל הבית היה מים. הצפה. לא ראיתי מקום שלא היה בו מים" (עמ' 56 ש' 15-17).

5. ניתן להסיק על מידת נחיתותה של יריעת השמשונית ועל כן שאין היא מהווה תחליף הולם לתקרה לאור עדותו של שמעון ועקנין (להלן: "שמעון"), שהעיד מטעם הנתבע וציין בעדותו כי בגג היו רעפים ישנים שהחדירו מים וכי השיפוץ שנעשה במושכר, לאחר שפונה ע"י התובעת, כלל רכישתם והתקנתם של רעפים חדשים, החלפת כל הגג וביצוע מרזבים חדשים (עמ' 39 ש' 1-8).

6. אני פוסק איפא, כי המושכר לא היה מתאים ליעודו כדירת מגורים האמורה להציע בין היתר מחסה מפני חדירת מי גשמים, וכי הנתבע היה מודע לאפשרות שגג הרעפים הישן לא יעמוד בלחץ מי הגשמים, ולכן פרש את יריעת השמשונית.

כמו כן אני נותן אמון בגירסת התובעת לפיה הנתבע לא אמר לה דבר בעניין תקרת המושכר, ולבטח שלא היפנה את תשומת ליבה להנחת היריעה האמורה.

7. אשר למצבו של המושכר בעקבות הסערה, אני מעדיף את גירסתו של השמאי בלילי שהגיע למושכר ביום 14.12.10 על זו של שמעון שהגיע למושכר בשוך הסערה ביום 15.12.10 (סעיף 5 לתצהירו), וטען כי לא הבחין בסימני רטיבות או נזק שנגרמו מן החור שבתיקרה (סעיף 6 לתצהירו).

8. לא מן המותר הוא להטעים כי בחקירתו הנגדית שינה שמעון קימעא מטעמו והעיד כי הבחין בעת ביקורו בחור קטן בתקרה שממנו נכנסו מים וזה גרם לקצר במנורה והקפיץ את מפסק הפחת (עמ' 36 ש' 27-29).

ו. אחריותו וחבותו של הנתבע מכח הדין

1. הוראות חוק השכירות והשאילה התשל"א – 1971 (להלן: "חוק השכירות"), חלות על ההסכם שבין הצדדים באין כוונה המשתמעת מהסכם השכירות להחריגם (סעיף 2(ג) לחוק).

2. בסעיף 6 לחוק השכירות (כותרתו אי התאמה) נקבע:

"המשכיר לא קיים את חיוביו או מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו תיאורו איכותו או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן: או התאמה), אולם אין השוכר זכאי להסתמך על אי ההתאמה בכל אחת מאלה;

(1) הוא ידע עליה בעת כריתת החוזה.

(2) הוא לא הודיע עליה למשכיר זמן סביר לאחר שגילה אותה, או אם הודיע, כאמור, לא נתן למשכיר הזדמנות נאותה לבדוק את המושכר, פיסקה 15 לא תחול אם ידע המשכיר על אי ההתאמה".

3. עפ"י הממצאים שקבעתי, התובעת לא ידעה בעת ההתקשרות על אי ההתאמה, הנתבע היה מודע לה והתובעת יצאה ידי חובתה להודיע לנתבע עליה מיד לכשהתגלעה.

4. התובעת טענה בסעיף 10 לתצהירה כי "פנתה בבהילות לנתבע לטפל בליקויים בדירה כמו גם לראות את הנזק שנגרם לרכוש ולדירה", ואף שיגרה לו מסרונים אשר עותקים מהם צירפה לתצהירה.

5. הנתבע אישר את גירסת התובע בסעיף 12 לתצהירו ועדותו בעמ' 28 ש' 10-11.

6. בסעיף 7(א) לחוק השכירות נקבע: "המשכיר חייב תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר לתקן במושכר כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר פי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות (להלן: "פגם"), בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהתהווה לאחר מכן".

ז. התנהלות בעלי הדין בעקבות דרישת התובעת לתיקון המושכר

1. שמעון טען כי משהגיע למושכר ביום 15.12.10 התובעת לא היתה שם והמפתחות היו בתיבת הדואר (עמ' 36 ש' 26-27).

2. בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת באשר לשאלה האם הסכימה התובעת להתפנות מן המושכר לאלתר, או שהתרצתה לעשות כן מאוחר יותר, בעקבות מכתב הדרישה של ב"כ הנתבע.

3. לגירסת התובעת היא נאלצה להתפנות מן המושכר עם ילדיה, כבר ביום 12.12.10, ושבה אליו רק ביום 21.12.10 טרם תיקונו, וזאת בשל חוסר יכולתה לשכור דירה חלופית (סעיפים 9-17 לתצהירה).

4. הנתבע וכן שמעון מטעמו טענו, כי ביקשו מן התובעת לפנות את המושכר למספר ימים כדי לאפשר תיקונו, התובעת אישרה גירסה זו בעדותה (עמ' 15 ש' 7-8), הנתבע ושמעון אף הציעו לתובעת מגורים חלופיים בבית מלון (סעיף 14 לתצהיר הנתבע וסעיף 9 לתצהיר שמעון).

5. גירסת הנתבע ושמעון בעניין הצעת מגורים חליפיים – הוכחשה חריפות ע"י התובעת (עמ' 14 ש' 21-24).

6. בסוגיה זו אני מ עדיף את גירסת התובעת, שכן במכתב ההתראה ששיגר ב"כ הנתבע לתובעת ביום 27.12.10 (נספח ב' לתצהירה), נדרשה התובעת לפנות את המושכר ללא שבמכתב בא זיכרה של הצעה כלשהיא למגורים חליפיים.

7. אטעים, כי כאמור בסעיף 13(ג) למכתב האמור, נדרשה התובעת לפנות את המושכר לצמיתות.

8. התובעת פינתה את המושכר בעקבות קבלת הדרישה בתחילת חודש ינואר 2011 ומיד עם הפינוי, החל הנתבע בעבודות שיפוץ של המושכר שנמשכו כשבוע ימים (עדות הנתבע בעמ' 30 ש' 9-12, עדות שמעון בעמ' 37 ש' 15-20).

9. מן המקובץ עד כאן, עולה כי הנתבע לא התנער מחובתו עפ"י דין לתקן את המושכר ואף נקט בפעולות מעשיות לעשות כן בתוך פרק זמן סביר. עם זאת, זנח הנתבע את חובתו המשתמעת, לספק לתובעת מקום מגורים חלופי לתקופת התיקונים ואף הביא את הסכם השכירות לידי גמר לכל המאוחר בסוף חודש דצמבר 2010.

ח. דיון ברכיבי התביעה של התובעת

1. פיצוי בגין נזק בלתי ממוני:

1.1. הסעד העיקרי הנתבע ע"י התובעת הינו פיצוי בסך 50,000 ₪, בגין נזק בלתי ממוני שנגרם לה ולילדיה, בשל אי התאמת המושכר, והסבל הכרוך בכך.

1.2. הגעתי למסקנה כי הגם שאין להקל ראש בעובדה שהתובעת נאלצה, בצוק העיתים, לכתת את רגליה ולפנות את המושכר לפרק זמן של 5 עד 7 ימים, עם ילדיה, בשל העובדה שהמושכר בחלקו הגדול הפך לבלתי ראוי למגורים, וקיומו של סיכון ממשי לשלומם ורווחתם של התובעת וילדיה, אין להתעלם מן העובדה שבניסיון לבסס זכותה לגבות סכום פיצוים בלתי זניח, נתפשה התובעת כמפורט בסעיף 29 לכתב התביעה לסתירות פנימיות כמו גם לעירוב מין שאינו ממינו (תביעה לאבדן י"ע ופגיעה בפרנסה).

1.3. גם הטענה לפיה בנה של התובעת סובל מטראומה ופחדים לא הוכחה כלל ועיקר (עדות אלי דורי בעמ' 23 ש' 9-16).

1.4. לאחר שלקחתי בחשבון ושיקללתי את כל השיקולים הבאים בחשבון, לרבות העובדה כי הנתבע הציע לתקן את המושכר מיידית אני רואה לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ כפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לה.

2. נזק למטלטלי התובעת

2.1. התובעת טענה כי מי הגשמים שדלפו למושכר פגעו במטלטלין שונים ובכללם מכשירי חשמל ורהיטים וגרמו להם לאבדן מוחלט.

2.2. השמאי בלילי, העריך את הנזק בסכום של 19,100 ₪ בו נכלל גם רכיב הפסד י"ע בסכום של 3,000 ₪.

2.3. במהלך חקירתו שלל בלילי את האפשרות להקטנת נזקים ע"י העתקת המטלטלין לאזורים אחרים במושכר וטען: "כל הבית היה מים, הצפה, ממש הצפה. לא ראיתי מקום שלא היתה דליפת מים" (עמ' 56 ש' 17-18).

2.4. אשר להערכת הנזק הנובע מהפסד י"ע, העיד בלילי כי הוא שהעריך כי התובעת לא תוכל לעבוד 7 ימים וכי לא הובאה בפניו כל אסמכתא באשר לשכרה של התובעת כבסיס להערכה (עמ' 57 ש' 23-31).

2.5. על יסוד הערכת עדותו של בלילי והממצאים העולים ממנה, אני ופסק כי לא נסתרה הערכתו לגבי הנזק הכלילי שנגרם למטלטלין, אולם מצאתי כי אין כל בסיס אמין ואובייקטיבי באשר לסכום שקבע כהפסד י"ע.

2.6. אני מחייב, איפוא, את הנתבע לשלם לתובעת סך של 16,100 ₪ בגין הנזקים למטלטלין שלה.

ט. השבת דמי שכירות ששולמו

1. התובעת עתרה להשבת דמי שכירות בעבור החודשים דצמבר 2010 וינואר 2011 בסך 5,000 ₪ לכל חודש ובסה"כ 10,000 ₪.

2. אינני רואה עילה עניינית לחייב את הנתבע בהשבת דמי שכירות בעבור התקופה שעד ליום 12.12.10.

3. אשר לחודש ינואר 2011, כבול הנתבע לגירסתו לפיה שיפוץ המושכר נמשך כחודשיים (תשובתו לשאלה מס' 5 בשאלון שהוצג לנתבע, נספחים ב-ג לסיכומי התובעת).

4. בנסיבות אלו, ברי כי הנתבע לא היה רשאי לגבות דמי שכירות בעבור החודשים ינואר ופברואר 2011 וניכר מעדותו כי הוא משלים עם כך (עמ' 30 ש' 16-20).

5. אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת סך של 8,300 ₪.

התביעה הנגדית

1. כמפורט בכתב התביעה הנגדית ובתצהיר הנתבע, מתבססת התביעה הנגדית על שתי רכיבים:

1.1. האחד, הנזקים וההרס שהותירה התובעת כנטען במושכר עם פינויו על ידה ואשר עלות תיקונם הוערכה ע"י המומחה מטעם הנתבע על סך של 21,600 ₪.

1.2. הרכיב השני עניינו בטענה כי התובעת קיצרה את תקופת השכירות על דעתה ובאופן חד צדדי עובדה המזכה את הנתבע בתשלום יתרת דמי השכירות בסך של 25,000 ₪ עבור חמישה חודשי שכירות, קרי פברואר- יוני 2011.

1.3. בישיבת יום 27.11.11 הודיע הנתבע כי הוא מוותר על גביית דמי השכירות לתקופה שהחל מיום 1.4.11 (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 3-7).

2. גרסת הנתבע ועדיו באשר לנזקים שגרמה התובע למושכר

2.1. בסעיף 25 לתצהיר טען הנתבע כי התובעת פינתה את הדירה תוך שהיא משאירה אחריה דירה הרוסה לחלוטין, בתוך כך נזקים רבים לדלתות וקירות הדירה, לארונות, לשיש המטבח ולמערכת החשמל.

2.2. הנתבע צירף לתצהירו חוו"ד של מאיר פרץ שמאי מקרקעין והנדסאי בניין עפ"י הכשרתו (להלן: "פרץ"). פרץ קבע בחוות דעתו כי בשל המצאות סימני סדיקה חריגים נשירת טיח וסימני חבלה הנובעים משימוש בלתי סביר במקומות ספוראדיים בדירה בוצעו עבודות טיח וצביעה וכן הוחלפו ארונות תחתוניים ומשטח שיש וכן הוחלפו חוטים ואביזרי חשמל בשל עומס יתר על מערכת החשמל והוחלפו גם שתי דלתות.

פרץ תמחר את עלות תיקון הנזקים בסכום של 21,600 ₪.

2.3. הן בחוו"ד והן בעדותו (עמ' 47 שורות 16-17) אישר פרץ ממצאיו כי ממצאיו ומסקנותיו בחוות הדעת מתבססים על מידע שקיבל מן הנתבע ותמונות בהן צפה וכי קודם שהגיע למושכר בעצמו בוצעו בו תיקוני טיח וצביעה וכן הוחלפו ארונות מטבח ומשטחי השיש.

2.4. בחווה"ד זקף פרץ כשל במערכת החשמל שחייב בדיקה ותיקון של מערכת החשמל – לשימוש שנעשה ע"י התובעת בתנור לחימום קרמי במושכר (סעיף 4.3 לחווה"ד).

במהלך עדותו של פרץ הובהר כי זה לא ראה את התנור כלל ועיקר. (עדותו בעמ' 49 שורות 7-9).

2.5. הנתבעת טען כי התנור האמור הוא שגרם מירב הנזקים למושכר וכי למד על כך מפיו של שמעון. (עמ' 34 שורות 21-22).

שמעון טען בעדותו (עמ' 40 שורות 1-13) כי הפעלת התנור משך 24 שעות ברציפות משך תקופה ממושכת גרמה להפצת חום ברמות חריגות ושמכך הטיח התפורר. גרסה כגון זו הקושרת בין הפעלת התנור לנזקים במושכר, לא נטענה על ידי שמעון בתצהירו.

2.6. גרסה זו מניחה בבחינת עובדה מונחת כי התנור עבד ברציפות בטמפרטורה גבוהה, להנחה זו לא מצאתי כל תשתית בחומר הראיות שבפני מה גם ששמעון הודה כי למד על כך מפי אדם אחר.

אין חולק כי התנור מותקן בחדר המדרגות ומחוץ למושכר. הנתבע כמו גם בנו אלי לוינטל העידו כי ראו את התנור אך לא נטען על ידם כי חשו ברמות חום חריגות בסביבתו.

2.7. פרץ טען בחקירתו כי הנתבע הוא שהצביע בפנים על מיקום התנור ובאותו מקום "היו קירות שרופים בגלל הפרשי טמפרטורה" (עמ' 49 שורות 12-13).

בתשובה לשאלה כיצד הוא מסביר את העובדה שכל אשר ארע- התרחש אחרי הסערה אלא קודם לכן השיב פרץ:

"אין לי הסבר לעניין, אני לא יודע על שריפה". (שם שורות 16-21).

2.8. בהמשך חקירתו עומת פרץ עם התמונות שצורפו לחוו"ד והמתעדות קירות ישנים וסדוקים ונשאל מה לאלו ולתובעת והשיב: "יש סדקים שהם בלאי סביר ויש סדקים מהפרשי טמפרטורה חריגים ושימוש בלתי סביר. להערכתי, הסדקים האלה שרואים בתמונה נובעים מהפרשי טמפרטורה חריגים" (עמ' 50 שורות 1-5), עם זאת בהמשך עדותו טען פרץ כי תופעת הסדקים בקירות יכולה לנבוע משילוב של כמה סיבות החלשות הטיח בשל טמפרטורה קיצונית ותנודה קיצונית של קירות (שם שורות 16-19).

2.9 הגעתי למסקנה כי טענתו של פרץ בדבר קשר הגומלין כביכול שבין הסדיקה בקירות בארונות ובמשטחי השיש מזה ובין השימוש שעשתה התובעת בתנור לא הוכח כדי צרכו מה גם שפרץ עצמו הודה כי חלק מן הסדיקה נגרם מחמת תנודה קיצונית של הקירות.

2.10. עם זאת הוכח להנחת דעתי כי השימוש בתנור גרם לתופעות של קצרים חשמליים תכופים בדירה עוד קודם הנזק שנגרם במהלך הסערה.

ממצא זה מתבסס על עדותו של אלי לפיה התובעת עשתה שימוש בתנור לצורך שריפת כלי הקרמיקה (עמ' 22 שורות 22-27) וכן כי גרם לפני הסערה היו הרבה ניתוקי חשמל בדירה (עמ' 23 שורות 10-11).

2.11. בהנתן עובדות אלו, ובאין חולק כי עסקינן בשימוש אסור על הסכם השכירות שיש בו כדי להעמיס על רשת החשמל במושכר, אני פוסק כי הנזקים למערכת החשמל נגרמו בשל השימוש התכוף שעשתה התובעת בתנור עובדה שחייבה תיקון המערכת בסכום של 4,500 ₪ (סעיף 3 לטבלה בחוו"ד פרץ).

3. חוב בגין יתרת דמי השכירות

3.1. כזכור תבע הנתבע בתביעתו הנגדית סך של 25,000 ₪ בגין מה שהגדיר הפרת חובתה של התובעת לשלם דמי שכירות עבור 5 חודשי השכירות שעד ליום 1.7.11.

3.2. במסגרת תצהיר תשובות לשאלון ששוגר לו הודה הנתבע כי שיפוץ הדירה ארך כחודשיים. (תשובה לשאלה 5). בהינתן כי השיפוץ החל בחודש ינואר 2011 (עדות הנתבע בעמ' 30 שורות 13-15) והנתבע החל להשכירה לאחר החל מיום 1.4.11 (תשובתו לשאלה 4 בשאלון) הרי שתביעתו של הנתבע לתשלום דמי שכירות יכולה להתייחס לחודש מרס 2011 בלבד, אלא שעפ"י ממצאי נדרשה התובעת לפנות את המושכר לצמיתות כבר ביום 27.12.10.

3.3. מן המקובץ עולה כי טענתו של הנתבע לתשלום דמי השכירות הינה חסרת שחר.

4. סוף דבר:

4.1. אני מקבל חלקית את תביעת התובעת בת.א. 14979-01-11 ומחייב את הנתבע לשלם לה את הסך של 49,400 ₪ כדלקמן:

פיצויים בגין נזק בלתי ממוני- 25,000 ₪.

פיצויים בגין נזק למטלטלין – 16,100 ₪.

השבת דמי שכירות – 8,300 ₪.

4.2. אני דוחה את תביעת הנתבע נגד התובעת בת.א. 10299-06-11, למעט חיובה של התובעת לשלם לנתבע סך של 4,500 ₪ בגין הנזקים למערכת החשמל.

4.3. לסכומים שנפסקו כמפורט לעיל מתווספים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעות ועד ליום התשלום בפועל.

4.4. הסכום שנפסק לזכות הנתבע ניתן לקיזוז כנגד הסכומים שנפסקו לזכות התובעת.

4.5. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע בת.א. 14979-01-11 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום של 1,800 ₪ ושכ"ט עו"ד הסך של 10,000 ₪.

הודעה זכות ערעור.

המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.