מבוא

1. בפני בקשתה של הנתבעת להורות על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי").
2. התובעת, תושבת שכם, תבעה את הנתבעת בשל נזקים שנגרמו לה כתוצאה מתאונת דרכים. על פי המפורט בכתב התביעה, ביום 20.10.04 נדרסה התובעת על ידי רכב בכביש 60127-198 בעת שהייתה הולכת רגל. ממקום התאונה פונתה לבית החולים רפידיה בשכם. בעת התאונה הייתה התובעת בת 14 שנים.
3. הנתבעת כפרה בחבותה וטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. נטען שעל תאונה שהתרחשה באזור שבו התרחשה התאונה חל צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677) תשל"ו-1976 [נוסח משולב] (להלן- "צו 677") הקובע כי תקופת ההתיישנות היא שנתיים. לטענת הנתבעת, בהתחשב בכך שלתובעת מלאו 18 ביום 20.3.08, המועד האחרון להגשת התביעה היה ביום 20.3.10, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 6.6.10.
4. לחילופין טענה הנתבעת כי גם אם חל על התאונה חוק הפיצויים הפלסטיני – התיישנה התביעה. נטען שתקופת 3 השנים הקבועה בחוק הפלסטיני הסתיימה ביום 19.4.11 בעוד שהתביעה הוגשה כאמור בחודש יוני 2011.

הבקשה וטענות הצדדים

1. ביום 5.6.13 הגישה הנתבעת בקשה להפקדת ערובה. לטענתה, נמנעה התובעת מלפרט בכתב התביעה את כתובתה המדויקת, ובתצהיר תשובות לשאלון ציינה כי היא תושבת חווארה בשכם, הכביש הראשי, ליד בית הדין בשרעי (תשובה 1). עוד טענה התובעת כי לפי ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית, תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על בעלותו בנכסים המצויים במדינת ישראל, שמהם יוכל הנתבע להיפרע בכל הוצאותיו – די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה. הנתבעת טענה כי עד כמה שידיעתה משגת – אין לתובעת נכסים בישראל.
2. עוד טענה הנתבעת כי לפי המפורט בכתב ההגנה וכעולה מהנתונים שנאספו - הסיכוי לדחיית התביעה הינו גבוה – וזאת בשל התיישנותה.
3. בתשובתה לבקשה טענה התובעת כי יש לדחות את הבקשה. לטענת התובעת, לא הוכיחה הנתבעת את הדין הפלסטיני בעניין, ועל פי "חזקת שוויון הדינים" זהה הדין הפלסטיני לדין הישראלי. נטען שהיה על הנתבעת לצרף חוות דעת לעניין הדין הפלסטיני ככל שברצונה להתבסס עליו לצורך הבקשה.
4. מטעמי זהירות הוסיפה התובעת וטענה כי לפי הדין הפלסטיני חוק הביטוח (מס' 20) לשנת 2005, סעיף 159 "תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב תאונת דרכים תתיישן תוך שלוש שנים מיום התאונה, או מיום הדו"ח הרפואי האחרון שניתן בעניין הנפגע, ככל שתקופה זו עולה על שלוש שנים.". לטענתה של התובעת, לפי הדין הפלסטיני מתחיל מניין מרוץ ההתיישנות במועד סיום הטיפול הרפואי. בעניינה של התובעת הטיפולים נמשכו עד למועד הגשת התביעה, והדו"ח הרפואי שניתן בעניינה ניתן לאחר למעלה משלוש שנים מיום התאונה.
5. לטענת התובעת כי סיכויי הצלחתה בתביעה גבוהים ואף וודאיים.
6. בתשובה לתגובת התובעת טענה הנתבעת שלא הוגשה מטעם התובעת חוות דעת לשם הוכחת הדין הפלסטיני, ועל כן לא הוכחה הטענה בדבר "שוויון הדינים". לעומת זאת, כך נטען, בשנת 2004 – השנה שבה אירעה התאונה על פי הנטען – חל במקום האירוע צו 677, ולכן אין צורך בחוות דעת כדי להסתמך על צו זה שדינו ככל דין אחר במערכת הדינים המחייבת בישראל.
7. הנתבעת הוסיפה כי גם לפי הדין הפלסטיני – שעליו הסתמכה התובעת – התיישנה התביעה. נטען כי חוק הפיצויים הפלסטיני משנת 2005 (שנכנס לתוקף בשנת 2006) אינו חל על התאונה שהתרחשה בשנת 2004.

דיון והכרעה

1. כפי שנפסק לא אחת, החלטה על הפקדת ערובה מחייבת עריכת איזון נאות בין זכות הגישה לערכאות, לבין זכותם הקניינית של הנתבעים להעמיד לרשותם אמצעים לגבות הוצאות שייפסקו לטובתם ככל שיזכו במשפט. באיזון הנדרש יש לבחון הן את סיכויי התביעה, בשים לב לטענות התובע, וכן את טענות ההגנה המועלות על ידי הנתבעים.
2. בענייננו מדובר כאמור בתובעת תושבת הרשות הפלסטינית, אשר מתקיים לגביה החריג שהוכר בפסיקה בנוגע לחיובם של תושבי חוץ במתן ערובה.
3. כפי שסוכמה ההלכה בעניין זה על ידי כב' הנשיא א' גרוניס לעניין תובעים שאינם תושבי ישראל, ברע"א 6590/10 עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל (מיום 28.5.12)-

"התובעים, בהיותם תושבי האזור, נחשבים תושבי חוץ לצורך תקנה 519 לתקנות סדר הדין (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865, 869 (2004) ... כאשר מדובר בתביעה של תושב חוץ קיימת נטייה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ אינה מצדיקה, כשלעצמה, הפקדת ערובה. על בית המשפט לבחון שיקולים רלוונטיים נוספים מלבד מקום מגוריו של התובע, למשל את סיכויי התובענה. שיקול מרכזי נוסף הינו מצבו הכלכלי של התובע... הלכה היא, כי אם התובע הזר אינו מצליח להצביע על נכסים בישראל קיים צידוק לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע... מן העבר השני, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות של התובע. זכות זו הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי, בודאי ככל שמדובר באזרח או תושב ישראלי... בענייננו, התובעים כלל לא התייחסו למצבם הכלכלי בתגובתם לבקשת המדינה להפקדת ערובה. אף לא נעשה מצידם כל ניסיון להצביע על נכסים בישראל מהם תוכל להיפרע המדינה אם תידחה התביעה. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא משקבע כי יש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להוצאות המדינה בהליך".

1. התובעת לא הצביעה על נכסים כלשהם המצויים בארץ, אשר מהם ניתן להיפרע ככל שהתביעה תדחה וככל שייפסקו הוצאות לטובת הנתבעות. ואולם, כפי שנפסק, אין די בכך על מנת לחייב את התובע בהפקדת ערובה. באיזון הנדרש יש לבחון גם את סיכויי התביעה, בשים לב לטענות התובעת באשר לנסיבות התאונה, וכן לטענות ההגנה המועלות על ידי הנתבעת.
2. נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים לעניין זה היא האם התיישנה התביעה במועד הגשתה. לטענת הנתבעת חלה התיישנות על התביעה – הן לפי צו 677 והן לפי הדין הפלסטיני. לטענת התובעת הנתבעת לא הביאה חוות דעת לעניין הדין הפלסטיני ולכן חלה חזקת "שוויון הדינים" שלפיה יש ללכת לפי החוק הישראלי- שלפיו אין התיישנות וסיכויי התביעה הם ודאיים. עוד טענה התובעת כי אף אם חל הדין הפלסטיני – התביעה לא התיישנה, כיון שיש למנות את מרוץ ההתיישנות מתום הטיפול הרפואי.
3. נוכח הטענות, המצריכות שמיעת ראיות, אין זה המקום להכריע בשאלת ההתיישנות, ואולם בבואנו להכריע בשאלת הפקדת הערובה יש לתת משקל לטענת הנתבעת באשר להתיישנות התביעה. התובעת לא הוכיחה את הדין הפלסטיני, כמוטל עליה, אף לא הוכיחה כי אין ממש בטענתה זו של הנתבעת או כי סיכויה לדחיית טענת ההתיישנות גבוהים מהסיכוי לקבלת הטענה.
4. בשים לב לאיזון הראוי, וכן להלכות בתי המשפט בנושא זה, מצאתי שיש להורות על הפקדת ערובה.

סיכום

1. לפיכך אני מורה לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד, שאינה מוגבלת בזמן, בסכום של 20,000 ₪. סכום זה משקף לטעמי את עלות ההוצאות הצפויות לנתבעת בניהול התביעה בכללותה, תוך שקלול הטענות שהועלו וסכום התביעה.
2. הערובה תופקד לא יאוחר מיום 30.8.13. ככל שהערובה לא תופקד במועד, ולא תינתן ארכה להגשתה, תדחה התביעה, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים.