1. לפניי תביעת התובע להשבת כספי ההלוואה שניתנה לטענתו לנתבעים בהסכם מיום 29.1.2008 שנחתם בפברואר 2010 ותיקון להסכם שנחתם ביום 9.6.2010.

העובדות בתמצית

1. בין התובע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נוצר קשר עסקי בתחילת שנת 2008 בנוגע לעסקת מקרקעין שניהל הנתבע. עניינה של עסקת המקרקעין בזכויות בנכס מקרקעין בשטח שגודלו כ-283 דונם בחלקה 63 גוש פיסקלי 2 בכפר צור באחר ליד מלון דיפלומט בירושלים (להלן: "המקרקעין" או "הנכס").
2. הקשר בין התובע לנתבע נוצר על-ידי עו"ד ערן בלומנטל, שייצג במשך שנים הן את התובע והן הנתבע בעניינים שונים. מכלול ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ושיפורטו בהמשך, נערכו על-ידי עו"ד בלומנטל.
3. ביום 29.1.2008 נחתם מסמך עקרונות בין הנתבע מצד אחד לבין אראקאמבה ישראל בע"מ (להלן: "א. ישראל") ועו"ד בלומנטל מצד שני (להלן: "ההסכם הראשון"; נספח 3 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

צד ב' מכונה בהסכם זה, ובכל ההסכמים נשוא התביעה, "המשקיע". בהסכם הראשון נקבע שהמשקיע יעביר הלוואה בסך השווה ל-500,000$ לנתבע או לחברה מטעמו כנגד קבלת אופציה להמיר את ההלוואה לזכויות בנכס. נקבע שההלוואה תועבר בשני תשלומים שווים, במועדים שנקבעו, על-ידי המשקיע או מי מטעמו. סכום ההלוואה יוחזר עד ליום 31.7.2008 בצירוף ריבית שנתית בשיעור 20%, ולמשקיע תהא זכות להאריך את מועד הפרעון בשישה חודשים. במידה וסכום ההלוואה לא יושב למשקיע במלואו ובמועדו, תתווסף ריבית פיגורים בשיעור שנתי יחסי של 5%.

בהסכם נקבעו שתי בטוחות לפרעון ההלוואה – המחאה אישית של הנתבע על סך 2,500,000 ₪ לפקודת המשקיע שזכאי לפעול למימושה אם סכום ההלוואה לא יושב במועד, ובנוסף 15% מהזכויות בנכס או בחברה שתהיה בעלת הזכויות בנכס על-ידי שטר העברת מניות שיופקד בידי עו"ד בלומנטל ושניתן לעשות בו שימוש בחלוף שישה חודשים ממועד תחילת ההפרה.

עוד נקבעה בהסכם אופציה, לפיה הוקנתה למשקיע או למי מטעמו הזכות לרכוש כנגד סכום ההלוואה והריבית 10% מהזכויות בנכס. המשקיע זכאי להודיע לנתבע על מימוש האופציה עד למועד פרעון ההלוואה או כל עוד ההלוואה לא נפרעה במלואה, לפי המאוחר. מומשה האופציה, יהווה סכום ההלוואה כולל הריבית תשלום רכישת הזכות וההלוואה תראה כמסולקת. המשקיע לא יידרש להעביר כל סכום כסף נוסף בקשר לרכישת זכויות אלה. הנתבע ידווח למשקיע באופן שוטף על מצב הנכס וישתף עימו פעולה החל ממועד חתימת ההסכם.

בהתאם לקבוע בהסכם, ביום 31.1.2008 הועבר סך של 910,000 ₪ מחברת אראקאמבה חיתום בע"מ (להלן: "א. חיתום") לחברת קובנטרי ייזום והשקעות בע"מ, וביום 14.3.2008 הועבר סך של 850,750 ₪ מחברת א. חיתום לנתבעת 2 (נספח 4 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). יצוין כי במועד העברת התשלום הראשון, טרם היה ברשות הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), שהוקמה זמן קצר קודם לכן, חשבון בנק.

1. ביום 21.4.2009 נחתם "נספח תיקון מסמך עקרונות" בין אותם הצדדים (להלן: "ההסכם השני"; נספח 4 לתצהיר עדות ראשית של התובע), בו נקבע כי מועד פרעון סכום ההלוואה מוארך עד ליום 31.12.2009 וכי למשקיע תהא זכות להאריך את מועד הפרעון מעת לעת לתקופות של 12 חודשים נוספים בכל פעם. ככל שהנתבע יהיה מעוניין לפרוע את ההלוואה, הוא יודיע על כך למשקיע, שיודיע בתוך 45 ימים אם בכוונתו לממש את האופציה. המשקיע יהא זכאי בכל עת טרם פרעון ההלוואה להודיע על מימוש האופציה.
2. בחודש פברואר 2010 או בסמוך לכך נחתם מסמך עקרונות (להלן: "ההסכם השלישי"; נספח 1 לתצהיר עדות ראשית של התובע). אמנם התאריך המופיע על גבי ההסכם השלישי זהה לתאריך המופיע על גבי ההסכם הראשון, אך הצדדים אינם חולקים על מועד החתימה האמיתי של ההסכם. הצדדים להסכם זה הם הנתבע מצד אחד והתובע מצד שני. ההסכם השלישי זהה בעיקרו להסכמים הראשון והשני, מלבד שינויו של צד ב' להסכם מחברת א. ישראל ועו"ד בלומנטל לתובע.

עם חתימת ההסכם השלישי, בוטלו ההסכמים הראשון והשני והביטול נכתב על גביהם בכתב יד. על גבי ההסכם הראשון נכתב עוד: "בחתימת בנצי ויעקב גרוסמן על מסמך עקרונות חדש בטל מסמך זה למניעת כפילות הסכמים וכך ביחס לנספח תיקון מסמך עקרונות מיום 21.4.2009 עו"ד ערן בלומנטל".

1. ביום 9.6.2010 נחתם "נספח תיקון מסמך עקרונות מיום 29.1.2008" בין הנתבע והנתבעת מצד אחד לתובע מצד שני (להלן: "ההסכם הרביעי"; נספח 2 לתצהיר עדות ראשית של התובע). בהסכם זה שונו מספר תנאים. נקבע כי הנתבע ישיב לתובע על חשבון קרן ההלוואה סך 200,000$ עד ליום 15.6.2010, כלומר שישה ימים לאחר מועד חתימת ההסכם הרביעי. עוד נקבע שהנתבע ישיב לתובע את יתרת סכום ההלוואה תוך 30 ימים ממועד קבלת דרישה בכתב מהתובע אך לא לפני ה-30.6.2010 ולא יאוחר מחלוף תקופת מימוש האופציה. מועד מימוש האופציה על-ידי התובע הוארך עד חלוף 9 חודשים מהמועד בו הנתבע יודיע שהוגשה בקשה לרישום ראשוני של הנכס לרשם המקרקעין. האופציה הוגדלה מ-10% ל-15% מהזכויות בנכס. הבטוחה הוגדלה מ-15% ל-20% מהזכויות בנכס או במניות החברה ונקבע שהנתבעת תחתום על מסמך הקצאת מניות בהתאם.
2. אין חולק כי הנתבע לא שילם סך 200,000$ לתובע ולמעשה לא שילם כלל. ביום 16.9.2010 דרש התובע מהנתבע שיעמוד בהתחייבויותיו וישלם את הסכום הנ"ל, ובמידה והדבר לא ייעשה יפעל למימוש הבטוחות הקבועות בהסכמים (נספח 16 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

ביום 3.2.2011 שלח בא כוחו של התובע לנתבע התראה לפני נקיטת הליכים (נספח 17 לתצהיר התובע). הנתבע נדרש להשיב את מלוא סכום ההלוואה בצירוף הריבית עד ליום 14.3.2011. הנתבע לא השיב לפניות התובע.

1. ביום 3.2.2011 הודיע בא כוחו של התובע לעו"ד בלומנטל שהנתבע הפר את ההסכם הרביעי בכך שלא השיב לתובע 200,000$ כקבוע בהסכם, וזאת על אף שחלפו שבעה חודשים ממועד חתימתו. עו"ד בלומנטל התבקש להפעיל את שטר העברת המניות בנתבעת ולהעביר את המניות על שמו של עו"ד בלומנטל כנאמן, וזאת בהתאם לבטוחה הקבועה בהסכמים (נספח 7 לתצהיר התובע). עו"ד בלומנטל פנה לנתבע והודיע לו שהתובע מבקש להעביר את המניות על שמו (נספח 8 לתצהיר התובע). הנתבע השיב שאינו מסכים להעברת המניות בשלב זה לידי התובע (נספח 9 לתצהיר התובע). עו"ד בלומנטל הגיש בקשה בדרך טען ביניים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שיינתן צו המורה כיצד לנהוג במסמך הקצאת המניות (נספח 10 לתצהיר התובע). בחודש יוני 2011 הודיע עו"ד בלומנטל לבית המשפט שקיבל את הסכמת הצדדים לרישום המניות על שם חברת נאמנויות שבבעלותו והבקשה התייתרה.
2. ההליך שלפניי החל כתובענה בסדר דין מקוצר. בהחלטה מיום 10.8.2011 ניתן תוקף להסכמת הצדדים להעביר את התובענה לפסים רגילים.

טענות הצדדים

טענות התובע

1. על אף שכספי ההלוואה היו כספיו האישיים של התובע, חברת א. ישראל, שנמצאת בבעלותו המלאה של התובע בשרשור, ועו"ד בלומנטל נרשמו כצד להסכם. בפועל, כספי ההלוואה הועברו מחברה אחרת שבבעלותו של התובע, א. חיתום. לאחר שמועד החזרת ההלוואה חלף מבלי שהכספים הושבו לתובע, וכן משיקולי מס, בוטלו ההסכמים הראשון והשני והוחלפו בהסכם השלישי. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם השלישי הודיע הנתבע לתובע שאין באפשרותו להשיב את כספי ההלוואה. התובע הסכים לדחות שוב את מועד החזרת ההלוואה, והצדדים חתמו על ההסכם הרביעי. להסכם זה צורפה הנתבעת כלווה נוספת, שכן היא זו שהתעתדה להיות בעליה הרשום של הנכס וגם היא התחייבה כלפי התובע לקיים את כל התחייבויות החוזה.
2. הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם בהסכם הרביעי לשלם 200,000$ בחלוף מספר ימים ולמעשה לא שילמו דבר על חשבון החוב. התובע ונציגתו, עו"ד חן שטאובר, פנו מספר פעמים לנתבעים בדרישה שישיבו את כספי ההלוואה, אך נענו בהתחמקויות. גם פניית התובע בכתב לא נענתה.
3. התובע ניסה לממש את הבטוחה להלוואה, המחאה אישית של הנתבע בסך 2,500,000 ₪ שנמסרה לעו"ד בלומנטל עם חתימתו של ההסכם הראשון, אלא שההמחאה שהוסבה והופקדה בחשבונו של התובע סורבה על ידי הבנק בשל העדר כיסוי מספיק. בדיעבד ברור שכבר במועד מתן ההמחאה, ידע הנתבע שאין לה כיסוי.
4. לשונם המפורשת של ההסכמים, התאמתם של ההסכמים לכך שהנתבעים לא השיבו את הכספים במועדים בהם התחייבו להשיבם, עדויות עדי התביעה וחקירתו הנגדית של הנתבע מעידים כולם שמדובר בהלוואה ולא בהשקעה. כך גם העובדה שמעולם לא נרשמו מניות של הנתבעת על-שם התובע (שטרי הקצאת המניות שהציג הנתבע אינם חתומים ומהווים לכל היותר בטוחה שניתנה בהתאם לאמור בהסכמים); קיומה של בטוחה נוספת מצד הנתבע, המחאה אישית; העברת כספי ההלוואה מהתובע לחברת קובנטרי ייזום והשקעות בע"מ, חברה המצויה בבעלות הנתבע ושאינה קשורה כלל לעסקת המקרקעין; התחייבות הנתבע במסגרת ההסכמים השונים להחזרת הכספים; ההתחייבות בהסכם הרביעי להשבת 200,000$ במקביל להגדלת שיעור אחזקותיו של התובע הן במניות והן באופציות – כל אלה מעידים על כך שמדובר בהלוואה ולא בהשקעה.

טענת הנתבעים כי מדובר בהשקעה מהווה טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב. טענה כנגד מסמך בכתב יש להוכיח בכתב, ובכך כשלו הנתבעים. הנתבע הודה שקרא את ההסכמים, אישר שידע מה כתוב בהם ואף אישר שהיו לו הערות לגביהם. טענת הנתבע שההסכמים אינם משקפים את המציאות אינה יכולה להישמע באותה נשימה עם הודאתו שהיו לו הערות להסכמים. טענת הנתבעים היא מסוג הודאה והדחה, שכן הם מודים בקיומם של ההסכמים אך טוענים שהכתוב בהם אינו משקף את המציאות. נטל השכנוע ונטל הראיה רובצים על כתפי הנתבעים, שלא עמדו בנטל זה. גם אם תתקבל עמדתו של הנתבע, היא מובילה לכך שמדובר בהסכמים למראית עין בלבד, הסכמים בטלים ותוצאת הבטלות היא השבה.

הביטוי "השקעה" אינו נזכר בהסכמים או בכל מקום אחר, למעט הגדרת התובע בכותרת ההסכמים כ"משקיע", אולם להגדרה זו אין כל חשיבות או משקל. הנתבע ניסה לטעון שהיה מדובר בהלוואת בעלים, אך הודה בחקירתו הנגדית שלמונח זה אין זכר בהסכמים.

העניין שהביע התובע בנכס אינו הופך את ההתקשרות להשקעה. לתובע ניתנה אופציה להמיר את ההלוואה בזכויות בנכס ולכן אך טבעי הדבר שהוא ביקש לדעת מה שווי הנכס וכיצד מתקדם רישומו כדי שיהיו ברשותו הכלים להחליט אם לממש את האופציה. לשם כך אף הסכים התובע להארכת המועד להשבת ההלוואה, שכן היה שמח אם קידומה של האופציה היה רוקם עור וגידים. ואולם, משראה התובע שאין כל התקדמות ולו בנוגע לרישום הראשוני של הנכס, החליט שלא לממש את האופציה אלא לדרוש את כספי ההלוואה בחזרה על פי זכותו שבהסכם.

1. ההסכמים הראשון והשני לא צורפו לכתב התביעה ולבקשה לעיקול זמני בשל טעות אדמיניסטרטיבית בתום לב. ממילא הסכמים אלה בוטלו, כפי שנכתב בזמן אמת על גבי ההסכם השלישי והנתבע לא טען אחרת, וממילא השוני ביניהם לבין ההסכמים השלישי והרביעי הוא בזהות הצדדים ואין בהם דבר המלמד על קיומה של השקעה.
2. הכספים שהולוו הם כספיו של התובע. הצדדים להסכמים התקפים, כלומר ההסכמים השלישי והרביעי, הם התובע והנתבע. הנתבע אף הודה בחקירתו הנגדית כי התובע הוא יריבו המשפטי. על כן, טענת הנתבע להעדר יריבות נשללת.
3. עדי התביעה העידו אמת באופן עקבי ובהתאמה לתצהיריהם והם עדים מהימנים ואמינים. עו"ד שטאובר אינה עובדת עוד עבור התובע ויש לייחס משקל רב לעדותה בהיותה עורכת דין. לעומתם, יושרו ואמינותו של הנתבע מוטלים בספק, נוכח הרשעתו בעבר בפלילים במספר עבירות, היותו חייב מוגבל לכל הפחות בשני תיקי הוצאה לפועל המנוהלים נגדו ונסיונו להבריח נכסים מנושיו. טענות הנתבע הן טענות בעל פה בלבד, לעומת טענות התובע המגובות בראיות שבכתב ובעדותם של שני עורכי דין ורואה חשבון.
4. התובע זכאי להחזר כספי ההלוואה – 250,000$ מיום 31.1.2008 ו-250,000$ מיום 14.3.2008 – בצירוף ריבית שנתית בשיעור של 20% ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור שנתי יחסי של 5% החל מיום 31.12.2009. בסך הכל זכאי התובע לסך של 949,392$ נכון למועד הגשת התביעה.

טענות הנתבעים

1. התובע נהג בדרך לא מקובלת ובחוסר תום לב כאשר הסתיר מבית המשפט את קיומם של ההסכמים הראשון והשני והצהיר שההסכם השלישי נחתם ביום 29.1.2008 על אף שהיה ידוע לו שההסכם נחתם בחודש פברואר 2010 או בסמוך לכך. טענת התובע שמדובר בטעות ובכשל טכני נטענה בדיעבד לאחר שהנתבעים חשפו את חוסר תום ליבו של התובע ויש לדחותה, בעיקר לאור העובדה שהתובע היה מוקף ביועצים – רואה חשבון ועורכי דין.
2. לתובע אין כל יריבות משפטית כנגד הנתבעים ולכן גם אין לו כל עילת תביעה. חברת א. חיתום היא זו אשר העבירה כסף לנתבעים ולא התובע, כפי שהוכח בחקירת העדים ובמסמכים בכתב. החברה היא אישיות משפטית נפרדת מהתובע, כפי שידוע לו היטב. התובע אף לא הוכיח שהוא בעל המניות של החברה שהעבירה את הכסף או של החברה שהיא צד להסכם הראשון, אלא רק שהוא מנהל בחברות אלה. שינוי הצד להסכמים בהסכם השלישי מהחברה לתובע התבקש על ידי התובע בטענה כי מדובר בשיקולי מיסוי של החברה ללא קשר לעובדות הכרוכות בעסקה.
3. היה ברור, מוסכם, ידוע ומקובל על כל הצדדים שמדובר בעסקת השקעה שאמורה להניב פירות רק לאחר שנים רבות, ולא בעסקת הלוואה שמועד פרעונה קצוב. טענה זו מקבלת תוקף בכך שצד ב' בכל ארבעת ההסכמים כונה "המשקיע". ממילא, עסקת ההשקעה כבר בוצעה באמצעות דו"חות הקצאת מניות, על אף שאלה לא צוינו בהסכמים. אף אם תתקבל גרסת התובע שמדובר בהלוואה, לאור הקצאת המניות ההלוואה הנטענת נפרעה.

ההסכמים אינם משקפים נכונה את כלל ההסכמות וההבנות שהושגו בין הצדדים ואשר על פיהן פעלו הצדדים, ובכלל זה ההסכם השלישי שנחתם בפברואר 2010 או בסמוך לכך אך מועד הפרעון שמופיע בו הוא מועד שכבר חלף במועד חתימת ההסכם. ראיה לטענה זו עלתה בחקירתו הנגדית של עו"ד בלומנטל, שערך את ההסכמים ושהודה בחקירתו שאינם משקפים את המציאות. אף התובע הודה בכך בחקירתו ומכאן נלמד שהצדדים בעצמם לא ייחסו כל חשיבות או משמעות ללשון ההסכם. הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה מעו"ד בלומנטל לנתבע ביום 22.4.2009 ונושאה "הסכם שותפות המשקיעים-220409.doc צור באחר- מסמך עקרונות-תיקון-220409.doc" מהווה הודאת בעל דין (עו"ד בלומנטל מטעמו של התובע) בכך שמדובר בעסקת השקעה. חשבונית מס לטובת חברת א. ישראל על-ידי יעקב גרוסמן מחברת טאבו א.א. מיום 14.2.2008 ניתנה עבור "ייעוץ ראשוני לרכישה ולרישום קרקע בצור באחר" מוכיחה גם שהיה מוסכם על כל הצדדים שמדובר בעסקת השקעה.

ניתן לראות שההסכמים לא ביטאו את ההסכמות גם בנוגע להמחאה האישית שניתנה על-ידי הנתבע. בעוד בהסכם נכתב שההמחאה תינתן לבטחון לפקודת המשקיע, בפועל הוסכם שההמחאה תינתן לבטחון בלבד ולא לשימוש והיא נמסרה ללא תאריך פרעון לפקודת עו"ד בלומנטל בנאמנות ולא לפקודת התובע או חברת א. ישראל. התובע ועו"ד בלומנטל לא העלו כל טענה כנגד כך בזמן אמת. עו"ד בלומנטל הפר את חובתו כלפי הנתבעים כשמסר את ההמחאה שלא כדין לתובע. גם מכתבו של התובע לנתבע מיום 31.1.2011 בו כתב שהוא מעוניין לשתף פעולה ולקדם את הפרויקט מעיד שהיה מדובר בעסקת השקעה.

מסמכי הקצאת מניות מקנים למקבל ההקצאה את הזכות לקבל מניות בתאגיד בכל רגע נתון ואינם מותנים ברישום. בהסכמים לא נאמר שהנתבעים ימסרו מסמכי הקצאת מניות אלא שטרי העברת מניות. עובדה זו מלמדת גם היא שההסכמים לא משקפים את כלל ההסכמות בין הצדדים וכי היה מדובר בעסקת השקעה. כך ניתן ללמוד גם מלשון ההסכמים עצמה – בהסכם השני נקבע שהנתבע הוא שיודיע בכתב למשקיע אם הוא יהיה מעוניין לפרוע את ההלוואה ולא להפך; בהסכמים הראשון והשלישי מופיעה הוראה לפיה על הנתבע למסור למשקיע דיווחים שוטפים בקשר לנכס; בהוראה נוספת נכתב "מעבר לסכום ההשקעה הנ"ל". עיסוקו של התובע בעסקאות ספקולטיביות והוא ידע שמדובר בעסקת נדל"ן שיכולה לקחת זמן רב, אך שבסופו של דבר עשויה להניב פירות ששווים יעלה לאין ערוך.

1. משקיעים נוהגים כדרך שבשגרה להעמיד השקעות ולכנותן הלוואות (בעלים) משיקולי מס, על מנת שיוכלו למשך את כספי ההשקעה בשלב מאוחר יותר בפטור ממס.
2. באשר לטענת התובע כי הכסף הועבר לחברה בבעלות הנתבע שכלל אינה קשורה לעסקת המקרקעין, הרי שהתובע ידע היטב שבמועד העברת התשלום הראשון טרם נפתח חשבון בנק על-ידי הנתבעת ולא ניתן היה להעביר את התשלום ישירות אליה. התשלום השני הועבר לנתבעת.
3. התובע סירב להמציא את מאזני החברות הרלוונטיים על אף החלטת בית המשפט מיום 4.7.2012. יודגש כי העתק מכרטסת ממוינת אינה מהווה מאזנים של החברות. הימנעות התובע מהבאת ראיות פועלת לרעתו ומעידה על כך שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה.
4. הסכום שהועבר על-ידי חברת א. חיתום, 1,760,771.5 ₪, אינו שווה ערך ל-500,000$, שכן השערים היציגים במועדי ההעברה היו בהתאמה 3.646 ו-3.474. התובע לא צירף כל מסמך המוכיח את הסכומים שהעביר או את חישובי הריבית, לרבות כל מסמך באשר לשער הדולר היציג.
5. עדות התובע נעדרה אמינות ומהימנות. הוא התחמק ממתן תשובות ברורות, טען שאינו זוכר דברים רבים וסתר את תצהירו. עדת התביעה עו"ד שטאובר היתה במועד מתן התצהיר עובדת של התובע וברי שעדותה מוטית לטובתו. היא אף העידה שלא היתה מעורבת בעסקה והחלה לעבוד אצל התובע רק לאחר חתימת ההסכם הראשון והקצאת המניות, ואף הצהירה שקראה את כל התצהירים ואישרה את חלקם. עדותו של רו"ח גם היא עדות של בעל עניין שכן הוא תלוי בתובע לפרנסתו. היותו של עו"ד בלומנטל בעל עניין בתוצאות המשפט ברורה לאור כך שערך את ההסכמים והיה אמון על ביצועם. התובע הוא אחד מלקוחותיו הגדולים והוכח שנהג בחוסר שוויון בין הצדדים להסכם. מתן תצהיר על-ידי עו"ד בלומנטל מטעם התובע מהווה הפרה של חובת האמון והנאמנות כלפי לקוח, במיוחד לאור זאת שייצג את הנתבע בהליכים שונים לאורך השנים. עו"ד בלומנטל לקח חלק באי גילוי כל המסמכים הרלוונטיים בפני בית המשפט.

לעומתם, עדות הנתבע היתה אמינה, עקבית וקוהרנטית. הנתבעים צירפו את כל המסמכים הרלוונטיים שהתובע הסתיר. הנסיון להטיל דופי בנתבע חסר בסיס ודינו להידחות, בעיקר לאור העובדה שלחברת א. ישראל קיימים כ-85 שעבודים לבנקים שונים. הנתבע אינו מתכחש לפרק בחייו שהוצג על-ידי התובעים.

1. הנתבעים טוענים שהיה והתביעה תתקבל, בניגוד לטענותיהם, יש להורות על ביטול הקצאת 20 מניות הנתבעת 2 לטובת התובע.

דיון

1. המחלוקת העיקרית בתובענה שלפניי היא פרשנותם של ההסכמים בין הצדדים – האם מדובר בחוזה הלוואה או בחוזה השקעה. מצאתי שהחוזה בין הצדדים היה חוזה הלוואה הכולל אפשרות להמיר את ההלוואה להשקעה. שני הצדדים היו מעוניינים שהעסקה תהפוך לעסקת השקעה, אך משהדבר לא יצא אל הפועל, התובע זכאי להשבת הכספים שהלווה לנתבעים. אפרט:
2. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שתוקן בשנת 2011, מורה כיצד מפרשים חוזה:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו..."

ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פס' 26-28 לפסק דינו של השופט ריבלין (26.2.2012), בוארו תכלית תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים והאופן לפיו יש לפעול בפרשנות חוזים לאחר התיקון, בזיקה להלכה שקדמה לתיקון כקבוע בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) ובדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון ויזום בע"מ (1991) נ' מדינת ישראל (4.7.1995):

"חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנות. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי...

כללו של דבר, גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית... המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות."

ראו בנוסף דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג (16.8.2012); ע"א 7434/10 קיבוץ מגל נ' מינהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה (21.10.2012); ע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר (26.2.2012); ת"א (ת"א) 1040/08 אברהם רובינשטיין חברה קבלנית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פס' 24 לפסק דינו של השופט ד"ר בנימיני (19.8.2013). כן ראו את פסק דינו של בית המשפט העליון מהעת האחרונה: ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6.6.2013) ואת מאמרו של פרופ' מיגל דויטש "אפרופים וחקיקת "אנטי-אפרופים": תובנות נוספות" שערי משפט ו 101 (2013), מהם עולה כי הלכת אפרופים לא בוטלה בתיקון לסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

1. קיימת עדיפות ללשון הרגילה והטבעית של החוזה על פני נסיבות חיצוניות המצביעות על פרשנות חריגה ומיוחדת. בענייננו, בחינת המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזים מובילה למסקנה שמדובר בחוזי הלוואה, במסגרתם התובע רשאי לבחור להמיר את ההלוואה בהשקעה. לעומת זאת, הפרשנות לפיה מדובר בחוזי השקעה בלבד, כטענת הנתבעים, היא פרשנות שאין לה כל עיגון בלשון החוזה. כדי שלא להאריך בדברים אתייחס לנוסחם של ההסכמים השלישי והרביעי בלבד, שכן ההסכם השלישי זהה בעיקרו, למעט הצדדים לו, להסכמים הראשון והשני וכיוון שההסכמים הראשון והשני בוטלו עם החתימה על ההסכם השלישי.
2. ההסכם השלישי עוסק לכל אורכו בהלוואה שניתנה והמילה "הלוואה" חוזרת בו שוב ושוב. כך, בהסכם נכתב שהנתבע פנה לתובע לקבלת הלוואה ("והואיל" השני); התובע הסכים להעמיד לנתבע או לנתבעת את סכום ההלוואה בתנאי ההסכם וכנגד קבלת אופציה להמיר את ההלוואה לזכויות בנכס ("והואיל" השלישי); ברצון הצדדים לקבוע את התנאים בנוגע לשיתוף הפעולה ביניהם, בין ביחס להלוואה ובין ביחס לשותפות בנכס עם מימוש האופציה ("והואיל" הרביעי); התובע או מי מטעמו יעביר לנתבע את סכום ההלוואה (סעיפים 2.1-2.2); בכפוף לשאר תנאי ההסכם, סכום ההלוואה יוחזר לתובע בצירוף ריבית עד המועד הקבוע (סעיף 2.3); התובע יהא זכאי להאריך את מועד פרעון ההלוואה לתקופות נוספות על פי שיקול דעתו (סעיף 2.4); נקבעו בטוחות להבטחת פרעון ההלוואה (סעיפים 2.5-2.6); נקבעה ריבית פיגורים אם ההלוואה לא תיפרע במועד (סעיף 2.7).

ההסכם השלישי קובע גם את התנאים להמרת ההלוואה בהשקעה. הנתבע מקנה לתובע את הזכות לרכוש כנגד סכום ההלוואה והריבית זכויות בנכס (סעיף 3.1); ניתנת לתובע הזכות להודיע לנתבע על מימוש האופציה והפיכת ההלוואה להשקעה כל עוד לא נפרעה ההלוואה במלואה (סעיף 3.2); מומשה האופציה, סכום ההלוואה כולל הריבית יהווה תשלום רכישת הזכות ויראו את ההלוואה כמסולקת (סעיף 3.4); ככל שהנתבע יהיה מעוניין לפרוע את ההלוואה, הוא יודיע על כך לתובע שיודיע אם בכוונתו לממש את האופציה תוך 45 ימים (סעיף 3.6); התובע זכאי בכל עת טרם פרעון ההלוואה להודיע לנתבע על מימוש האופציה (סעיף 3.7).

גם ההסכם הרביעי עוסק בהלוואה שניתנה מפורשות. נקבע שהנתבע ישיב לתובע על חשבון קרן סכום ההלוואה סך של 200,000$ תוך שישה ימים (סעיף 2.2), ושהוא ישיב את יתרת סכום ההלוואה תוך 30 ימים מקבלת דרישת בכתב מהתובע (סעיף 2.3).

1. מלשונם של ההסכמים עולה תמונה ברורה לפיה הצדדים לחוזה הסכימו על עריכת חוזה הלוואה בו נתונה לתובע הזכות להמיר את ההלוואה בהשקעה. יודגש, שהבחירה לשנות את אופי ההתקשרות נתונה בידי התובע ולא בידי הנתבע, והתובע בחר להמשיך במתווה ההלוואה. אמנם התובע היה זכאי להאריך את מועד פרעון ההלוואה (סעיף 2.4 להסכם השלישי), אך אם התובע בחר שלא לממש את האופציה ולדרוש את החזר ההלוואה, על הנתבע להשיב את מלוא הסכום בצירוף הריבית הקבועה תוך 30 ימים ממועד קבלת דרישה בכתב מהתובע לא לפני יום 30.6.2010 ולא יאוחר מחלוף תקופת מימוש האופציה (סעיף 2.3 להסכם הרביעי). אין חולק כי תקופת מימוש האופציה לא חלפה, שכן הנתבע לא הודיע לתובע על הגשת בקשה לרישום ראשוני של הנכס. על כן, התובע היה זכאי לדרוש בכתב את החזר מלוא כספי ההלוואה. מכתב בא כוחו של התובע לנתבע מיום 3.2.2011 שהומצא לו ביום 6.2.2011 ובו נדרש הנתבע להשיב את מלוא הסכום עד ליום 14.3.2011 מקיים את דרישות החוזה להודעה בכתב (נספח 17 לתצהיר התובע), ואי השבת הכספים על-ידי הנתבע מהווה הפרה של החוזה. הנתבע הפר גם את ההוראה המפורשת המופיעה בחוזה הרביעי לפיה עליו להשיב 200,000$ על חשבון קרן סכום ההלוואה תוך שישה ימים (סעיף 2.2).
2. הנתבעים טוענים שההסכמים אינם משקפים נכונה את כלל ההסכמות וההבנות שהושגו בין הצדדים, ומבקשים לסתור את החזקה הפרשנית לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון. על הנתבעים שטוענים טענה זו רובץ הנטל להוכיחה, אלא שהנתבעים לא עמדו בנטל זה. נהפוך הוא, הראיות והעדויות שהוצגו בהליך תומכות גם הן במסקנה שפרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב בו ולא את המשמעות שהנתבעים ביקשו להעניק לו.
3. מטעם התובע העידו הוא עצמו, עו"ד בלומנטל, עו"ד חן שטאובר שעבדה במספר חברות שבשליטת התובע, ורו"ח עופר סגמן שעובד כמנהל הכספים במספר חברות שבשליטת התובע. עדים אלה תמכו בגרסתו של התובע וגרסתם לא נסתרה במהלך החקירה הנגדית. אמנם כל עדי התובע מועסקים על ידו או הועסקו על ידו בעבר, אך עדותם היתה אמינה וסדורה, וזאת אל מול עדותו היחידה של הנתבע מטעם הנתבעים.
4. עו"ד בלומנטל, שערך את מכלול ההסכמים בין הצדדים ושייצג הן את התובע והן את הנתבע בעניינים שונים, הצהיר שהנתבע מעולם לא טען בפניו שמדובר בעסקת השקעה (סעיף 3 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הסביר שהעסקה נעשתה כהלוואה כיוון שרכישת הנכס טרם הבשילה והיה מדובר בשלב ראשוני:

"ש: אהה. אוקיי. וגם בעסקה הספציפית הזאת היה ידוע לך, היה ידוע לארקמבה, לגרוסמן, שזו עסקה שעלולה לקחת, עשויה, לא עלולה, לקחת שנים.

ת: לא. בנצי אמר לי, וגם אמר את זה בפגישה שהתקיימה, שזה ייקח 8 חודשים, רישום ראשוני, הוא בירר וזה ייקח 8 חודשים.

ש: ואתה לא ביררת? בתור עורך דין שמייצג את שני הצדדים?

ת: לא היה איך לברר, ולכן זה, העסקה הזאת הייתה כהלוואה, כי באותו שלב הדברים היו מאוד לא בשלים ועוד לא נחתמו כל מיני הסכמים שהיו צריכים להיחתם, ולכן העסקה הייתה בשלב מאוד-מאוד לא בשל, אפילו, כל המסמכים לא היו מוכנים, ולכן מהסיבה הזאת היא גם נעשתה כהלוואה." (עמוד 24 שורות 23-31 לפרוטוקול הדיון מיום 16.12.2012)

רו"ח סגמן הצהיר שהשתתף בפגישות שנערכו בין התובע לנתבע, בהן תמיד דובר על הלוואה שלצדה אופציה והנתבע מעולם לא טען שמדובר בהשקעה (סעיפים 3-4 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הסביר שהקצאת המניות, ככל שנעשתה, נועדה לשמש כבטוחה להחזרת ההלוואה ולא כהקצאה לשותף:

"ש. הקצאה נוספת, חתומה של 25 מניות לבלומנטל נאמנויות עם חותמת של רשם החברות. אלה הדוחות של הקצאת מניות. אתה מנהל כספים ותסכיתי כשמקצים מניות בחברה היא מקצה את זה או לשותף חדש או למשקיע חדש?

ת. במקרה הזה אני חושב שמה שקרה זה לא שזה הוקצה לשותף או מה אמרת, למשקיע חדש, במקרה הזה, למרות שאני לא יכול לומר בוודאות אך עד כמה שאני זוכר או מבין כי כשראינו שבנצי לא מחזיר כספים והיה דיון של מתן ארכות, זאת אומרת שניסינו לתת לו עוד זמן להאריך את ההלוואה, חלק מהעניין היה לקבל בטחונות ברמה של אם לא יחזיר את הכסף אז יש בידינו את שטרי הקצאת המניות כדי שנוכל לממש בטוחות על זה שהוא לא מחזיר את הכסף, אבל אני מבין שזה לא חתום בכלל, אני לא הייתי בצד המשפטי ואני לא יודע מה התוקף של כל מסמך כאן. לי מאוד ברור שלא היה כאן מהלך של הקצאת מניות כדי להרשם כמשקיע או בעל מניות, ממש לא, היה כאן הליך של קבלת בטחונות להחזר ההלוואה" (עמוד 23 שורות 18-29 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2012)

1. לעומתם, עדות הנתבע היתה בלתי עקבית ומתחמקת. הנתבע לא הסביר מדוע חתם על ההסכמים שנכתב בהם מפורשות שמדובר בהלוואה ומדוע התחייב להשיב 200,000$ בהסכם הרביעי אם לטענתו מדובר בהשקעה. הנתבע ידע היטב על מה חתם, בחן את נוסח ההסכמים ואף ערך בהם שינויים כשראה בכך צורך:

"ש. האם היו לך הערות כלשהן להסכמים השונים?

ת. בהחלט יכול להיות שכן.

ש. אבל שמת את כל מבטחך ואת כל הנוסחים בידי ערן?

ת. זה לא קשור אחד לשני אם יש משהו צורם לי אני מעיר." (עמוד 34 שורות 5-8 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2012)

הנתבע תיקן את ההסכם הרביעי כך שייקבע שהחזר הסכום של 200,000$ יהיה על חשבון קרן ההלוואה ולא על חשבון הריבית (נספח 13 לתצהיר התובע). הוא לא סיפק כל הסבר כיצד השינוי שהוא עצמו דרש בנוסח החוזה דר בכפיפה אחת עם טענתו שכלל לא מדובר בהלוואה, וכנשאל על כך בחקירתו הנגדית העלה טענה חדשה שלא נטענה בתצהירו ושאין לה כל תימוכין:

"ש. ולמרות שאתה טוען שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה נחתם ההסכם שבו כתוב ש- 200 אלף דולר אותם אתה מתחייב להחזיר ביוני 2010 זה על חשבון קרן ההלוואה ולא על חשבון ריבית, אז איך זה מסתדר עם הטענה שזה השקעה ולא הלוואה?

ת. זה מסתדר בדיוק עם הטענה לאורך כל הדרך שאין כל קשר בין ההסכמים והניירת שהוצעה לבין מה שהיה בפועל. בדיוק כמו שיש מסמך של ערן שכתוב בו השקעה ושותפים בדיוק כמו שהכותרת של ההסכם היא "משקיע", אז אותו דבר – לא היה קשר.

ש. ולמרות שלא היה קשר אתה רוצה שיהיה כתוב – על חשבון קרן הלוואה ולא על ריבית?

ת. הנקודה היתה שערן פנה אלי ודיבר איתי על החזר של 200-250 אלף דולר שיוחזרו אח"כ אולי עם ריבית מתוך שיקולים של תזרים מזומנים וכו'.

ש. שיוחזר אליך?

ת. שיוחזר אלי.

ש. איפה זה כתוב?

ת. באחד המקומות.

ש. מדוע זה לא כתוב בתצהירך?

ת. זה חומר שצורף. באחד ההסכמים זה מופיע לפי מיטב זכרוני.

ש. מופיע שאתה תיתן 200 אלף דולר ותקבל אותם כעבור כמה ימים?

ת. לא כמה ימים, יוחזר בחזרה עם תוספת ריבית." (עמוד 34 שורה 22- עמוד 35 שורה 6 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2012)

כשנשאל הנתבע כיצד טענתו החדשה שתשלום 200,000$ מהווה החזר חלק מכספי ההשקעה לתובע שיוחזרו אחר כך לנתבע מתיישבת עם העובדה שבמקביל להחזר נקבע בהסכם הרביעי שיוגדל שיעור אחזקותיו של התובע הן ברכיב הבטוחה והן ברכיב האופציה, התחמק ממתן מענה:

"ש. אני שואל שוב. בהסכם אתה גם מתחייב להחזיר 200,000 דולר תוך 6 ימים אבל גם מגדיל בו זמנית את שיעור אחזקותיו של גרוסמן, גם ברכיב האחזקה וגם ברכיב האופציה. איך אתה מסביר את זה?

ת. אני לא מתכוון להיכנס לניסוחים שאתה מדבר עליהם. בהיבט הפרקטי, מה שאמרת בהתחלה היה נכון. במידה ו-200,000 דולר היו משולמים, היה צריך להתאים את נושא האחזקות והמניות. עו"ד בלומנטל אמר לי שאשאיר לו את זה ואמר שהוא מטפל בזה. את הטענות שיש לי כלפי בלומנטל, הוא שמע ממני טרום הדיון.

ש. אתה חותם על מסמך שבו אתה מתחייב תוך 6 ימים להחזיר חלק מההשקעה ובאותו מסמך אתה לא מסדיר את התאמת המניות ולא לוקח בחזרה שוב מניות אלא מעניק עוד מניות. איך זה מתיישב עם מנגנון השקעה סביר?

ת. זה מתיישב, אין סתירה בין הדברים. אני ביקשתי ניירת מעו"ד בלומנטל כמה פעמים ולא נעניתי. מבחינתי יש לי השלמת תמונה בניירת שלא הייתה לי.

ש. אמרת שהתחייבת להחזיר 200,000 דולר כי אולי הבן אדם רצה את הכסף אבל במסגרת אותו הסכם, בסעיף 2.3, אתה גם מתחייב להחזיר את כל הכסף בתוך 30 ימים.

ת. אני עונה כמו קודם. מההסכם הראשון שנחתם, כל ההתייחסות שלי להסכמים הייתה באותה צורה. עו"ד בלומנטל אמר לי שאשאיר את הדברים האלה ואמר שזו העסקה שאני עשיתי. לכן איפה שראיתי דברים מהותיים אמרתי מה שאמרתי." (עמוד 42 שורה 29- עמוד 43 שורה 14 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2012)

1. הנתבע חתם על הסכמים שלשונם וכוונתם ברורה. הוא בחן את ההסכמים היטב לפני שחתם עליהם ואף ערך בהם שינויים כשראה צורך בכך. אומד דעתם המשותף של הצדדים בעת חתימת החוזים מעיד על עסקת הלוואה שניתן להמירה לעסקת השקעה. טענת הנתבע שמדובר בעסקת השקעה בלבד ושכלל לא ניתנה הלוואה נטענה בדיעבד בלבד ואין לה כל תימוכין במסמכים ואף עדות הנתבע עצמו לא תמכה בגרסתו. עדות הנתבע מהווה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע שהכרעה על פי עדות כזו טעונה נימוק, אלא שלא ניתן לנמק מדוע יש לקבל את העדות.
2. הנתבעים נתלים בכינויו של צד ב' להסכם כ"משקיע" לשם ביסוס טענתם שמדובר בהסכם השקעה בלבד. ראשית, החוזים בין הצדדים כללו אופציה להמרת ההלוואה בהשקעה. התובע לא הסתיר שהיה מעוניין בקידומה של האופציה (סעיף 8 לסיכומים המשלימים מטעם התובע), כך שכינויו כמשקיע אינו סותר את פירוש החוזה כחוזה הלוואה עם אופציה. שנית, המילה "משקיע" ניצבת לבדה אל מול כלל תוכנם הכולל של החוזים, העוסקים באופן מפורש ומפורט בהלוואה ובכל תנאיה. לא ניתן להתעלם מתוכן החוזים בשלמותם ולבנות מכינוי אחד את כלל פרשנות החוזים בניגוד לאמור בהם.
3. הנתבעים הצביעו על מספר נקודות בהן נוסח החוזים אינו משקף את שהתרחש בפועל וטענו שהמסקנה הנובעת מכך היא שההסכמים ככלל אינם משקפים נכונה את כלל ההסכמות וההבנות שהושגו בין הצדדים. מצאתי כי אמנם במספר נקודות שונה החוזה בהתנהגות, אך אופייה הבסיסי של ההתקשרות בין הצדדים לא השתנה והיא נותרה עסקת הלוואה שבידי התובע הזכות להמירה לעסקת השקעה.
4. השוני העיקרי שהציגו הנתבעים בין נוסח ההסכמים לבין אופן התרחשות הדברים בפועל נוגע למועד החתימה על ההסכם השלישי ומועד פרעון ההלוואה המופיע בו. הצדדים אינם חולקים על כך שההסכם השלישי נחתם בחודש פברואר 2010 על אף שתאריך החתימה המופיע על גביו הוא 29.1.2008. בהתאם לכך, מועד פרעון ההלוואה המופיע בהסכם השלישי, 31.12.2009, חלף כאשר ההסכם נחתם. עם זאת, מיד לאחר הסעיף בו מופיע מועד פרעון ההלוואה שחלף בעת חתימת ההסכם, מופיע סעיף לפיו התובע זכאי להאריך את מועד פרעון ההלוואה מעת לעת על פי שיקול דעתו. סעיף זה משקף את אומד דעת הצדדים בעת חתימת ההסכם השלישי, לפיו מועד פרעון ההלוואה גמיש והוא נתון לבחירתו של התובע, שיכול לפי תנאי ההסכם גם להמיר את ההלוואה בהשקעה.

כאמור לעיל, הנתבע הודה שבחן את ההסכמים לפני שחתם עליהם והעיר את הערותיו. הנתבע הסכים למועד פרעון הלוואה גמיש וזהו אומד דעתם המשותף של הצדדים. גם אם היה מקום לנסח את ההסכם השלישי באופן ברור יותר, כך שיופיע על גביו מועד החתימה הנכון ושלא יופיע בו מועד פרעון שהצדדים הסכימו בשלב זה שאינו תקף, אין בכך כדי ללמד שהעסקה אינה עסקת הלוואה, אלא שתנאיה של עסקת ההלוואה שונו בהסכמת הצדדים. פרשנות הנתבעים לשינויים אלה, לפיה נלמד מהם שהצדדים לא ייחסו כל חשיבות או משמעות לנוסח ההסכם, היא פרשנות מרחיקת לכת שאינה נלמדת מהתנהגות הצדדים בזמן אמת. הצדדים בחרו לחתום על הסכם בכתב ואף לשנותו מספר פעמים בהתאם לשינויים בתנאי העסקה, ולא ניתן לטעון עתה שאין להסכמים אלה כל משמעות.

1. הנתבעים מפנים לסעיפים נוספים בהסכמים המעידים לטעמם שההסכמים לא משקפים את כלל ההסכמות בין הצדדים. הם מפנים להוראה הקובעת כי: "ככל שבנצי יהא מעוניין לפרוע את ההלוואה, הוא יודיע על כך בכתב למשקיע, שיודיע באם בכוונתו לממש את האופציה תוך 45 ימים ממועד קבלת הודעת בנצי הנ"ל" (סעיף 2.4 להסכם השני וסעיף 3.6 להסכם השלישי). לטענת הנתבעים, ברי שבחוזה הלוואה אין בידי הלווה בחירה אם לפרוע את ההלוואה אם לאו ולכן הוראה זו מעידה על כך שמדובר בהשקעה. אלא שקריאה של הוראה זו כחלק ממכלול ההוראות בהסכם ולא במנותק מהן מלמדת שאינה משנה את פרשנות החוזה. ההוראה מופיעה בהסכם השלישי תחת הפרק הדן באופציה, דרכי הפעלתה ותנאיה, כאשר בהסכם ככלל מופיע מועד פרעון הלוואה גמיש. מטרת הסעיף להורות שאם הנתבע היה מעוניין לפרוע את ההלוואה לפני שהתובע דרש זאת, לתובע עדיין נתונה האפשרות לממש את האופציה ולהמיר את ההלוואה בהשקעה וזאת בהודעה שתינתן תוך 45 יום. ממילא, גם אם קביעת מועד הפרעון היתה נתונה בידי הנתבע, הרי שמדובר בפרעון ההלוואה וסעיף זה אינו תומך בטענת הנתבעים שכלל לא ניתנה הלוואה.

הנתבעים מפנים גם להוראה לפיה על הנתבע למסור לתובע דיווחים שוטפים בקשר לנכס ולשתף עימו פעולה (סעיף 4.3 להסכם השלישי), אלא שגם הוראה זו אינה תומכת בגרסת הנתבעים. לתובע ניתנה אופציה להמיר את ההלוואה בהשקעה ועדכונו בנוגע לנכס נועד לאפשר לו לקבל החלטה אם ברצונו לממש את האופציה אם לאו, שכן התובע היה מעוניין בקידומה של אפשרות זו. הנתבעים הפנו להודעת דואר אלקטרוני מהתובע לנתבע מיום 16.9.2010 בה כתב התובע שהוא מעוניין לשתף פעולה ולקדם את הפרויקט (נספח 16 לתצהיר התובע), אלא שקריאת כלל ההודעה מלמדת שהיא מהווה דרישה לנתבע שיעמוד בהתחייבויותיו במסגרת ההסכמים וישיב לתובע 200,000$ ושאין ברצון התובע לנקוט בצעדים חד צדדיים אלא לפעול בשיתוף פעולה. ודאי שלא ניתן להסיק מהודעה בה התובע דורש השבת סכום כסף שאין מדובר בהלוואה. כך גם בנוגע לניסוח "מעבר לסכום ההשקעה הנ"ל" (סעיף 4.6 להסכם השלישי), שעוסק במקרה בו מומשה האופציה. ניסוח זה אינו מלמד שלא מדובר בהלוואה ולא ניתן להתייחס אליו בהתעלם מהפעמים הרבות בהן הופיעה התיבה "הלוואה" בהסכמים. אף חשבונית המס שהוצגה לטובת חברת א. ישראל עבור ייעוץ בנוגע לנכס (מסמך מס' 205 במסמכי עו"ד בלומנטל) מעידה על קיומו של שיתוף פעולה בין הצדדים ולא על העדרה של הלוואה. הודעת הדוא"ל מעו"ד בלומנטל לנתבע שכותרתה "הסכם שותפות המשקיעים" (מסמך מס' 188 במסמכי עו"ד בלומנטל) אינה יכולה להעיד על כך שמדובר בעסקת השקעה בניגוד לכתוב מפורשות בהסכם עצמו.

1. טענה נוספת של הנתבעים היא שלתובע הוקצו מניות בנתבעת, שכן מסמכי הקצאת מניות מקנים למקבל ההקצאה את הזכות לקבל מניות בתאגיד בכל רגע נתון ואינם מותנים ברישום. בהסכמים נקבע שהנתבעים ימסרו שטרי העברת מניות ולא מסמכי הקצאת מניות וגם מכך נלמד שההסכמים לא שיקפו את כלל ההסכמות בין הצדדים ושהיה מדובר בעסקת השקעה. ראשית, מסמכי הקצאת המניות אינם מאומתים על-ידי עורך דין כך שנראה שכלל אין להם תוקף. בתדפיס פרטי הנתבעת אין רישום של מניות על-שם התובע או חברה מטעמו (מוצג ת/7). סעיף 127 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע כי "חברה תנהל מרשם בעלי מניות". סעיף 133 לחוק החברות קובע כי מרשם בעלי המניות מהווה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו וערכו הראייתי עדיף על ערכה הראייתי של תעודת מניה. תקנה 2 לתקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש"ס-1999, קובעת:

"(א) הודעות לרשם על העברת מניות והקצאת מניות, בחברה פרטית, ייערכו לפי טפסים 3 ו-4 שבתופסת, לפי הענין; החותם על ההודעה יציין על גבי הטופס כי הפעולה המדווחת נרשמה במרשם בעלי המניות המתנהל בחברה לפי סעיף 130 לחוק.

(ב) שמו של החותם על טפסים 3 ו-4, מספר הזהות שלו וחתימתו יאומתו בידי עורך דין והוא יציין כי הזהיר את החותם על הצהרתו."

הנתבעים לא הציגו את מרשם בעלי המניות של החברה או הודעה לרשם על העברת או הקצאת המניות מאומתת על-ידי עורך דין, על אף שמסמכים אלה צריכים להיות מצויים ברשותם או בשליטתם. אי הצגת הראיה הרלוונטית פועל לרעת הנתבעים, שלא הרימו את הנטל להוכיח שהתובע או מי מטעמו הם בעלי מניות בנתבעת.

שנית, ההסכמים קבעו בטוחות בדמות זכויות בנכס או בחברה בעלת הזכויות בנכס על-ידי שטרי העברת מניות שיופקדו בידי עו"ד בלומנטל (בתחילה הבטוחה עמדה על 15% ובהסכם הרביעי הוגדלה ל-20%). נראה ששטרי הקצאת המניות נועדו לשמש כבטוחה בהתאם להסכם. יצוין, כי הנתבעים לא הסבירו מדוע קיומם של שטרי הקצאת מניות בעוד בהסכמים נקבע שיימסרו מסמכי העברת מניות מחזקת את טענתם ומה השוני הרלוונטי לענייננו בין שני סוגי המסמכים. נמצא כי אין בשטרי הקצאת המניות כדי לסייע לעמדת הנתבעים באשר לאופייה של ההתקשרות בין הצדדים.

1. לבסוף, הנתבעים טענו שההסכמים לא ביטאו את ההסכמות בין הצדדים גם בנוגע להמחאה האישית שניתנה על-ידי הנתבע, שכן בהסכמים נקבע שההמחאה תינתן לבטחון לפקודת המשקיע, אולם בפועל היא נמסרה ללא תאריך פרעון לפקודת עו"ד בלומנטל בנאמנות. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנתבע פעל כשורה כשרשם את ההמחאה לפקודת עו"ד בלומנטל ולא לפקודת התובע והאם ניתן היה לממש את ההמחאה ובאילו תנאים. אלא שגם אם הצדק היה עם הנתבעים בנקודה זו, ואיני קובעת שכך הדבר, לא היה בכך כדי לסייע להם בהגנתם שכן לא היה בכך דבר המעיד על שלילתה של עסקת הלוואה בין הצדדים. כיוון שכך, ולאור זאת שלא התבקש סעד כלשהו בגין ההמחאה, אין צורך להכריע בסוגיה זו.
2. הנתבעים טענו שגם אם ייקבע שהחוזה הוא חוזה הלוואה, לתובע אין כל יריבות משפטית כנגדם שכן הכסף עבר לנתבעים מחברת א. חיתום ולא מהתובע. הצדדים לתובענה חלוקים בשאלות האם הוכח שכספי ההלוואה עברו בפועל מהתובע והאם התובע הוכיח שהוא הבעלים של חברת א. חיתום, אלא שאין צורך להכריע גם בסוגיות אלה שכן בין התובע לנתבעים קיימת יריבות ישירה שאינה תלויה בשאלת מקור הכסף שהועבר. כאמור לעיל, ההסכם השלישי ביטל את ההסכמים הראשון והשני. הצדדים להסכם זה הם הנתבע מצד אחד והתובע מצד שני, ובהסכם הרביעי נוספה גם הנתבעת. שינוי זה נעשה משיקוליו של התובע ובהסכמתו המלאה של הנתבע. בהסכם נקבע שסכום ההלוואה יוחזר למשקיע, הוא התובע לפי הגדרות ההסכם, ומכאן שהנתבעים התחייבו להשיב את סכום ההלוואה לתובע. ויודגש, ההסכם קובע שכספי ההלוואה יועברו על-ידי התובע "ו/או מי מטעמו" (סעיף 2.1 להסכם השלישי). התחייבות הנתבעים להשיב את כספי ההלוואה לתובע אינה תלויה בכך שכספי ההלוואה ניתנו ממנו ישירות, על כן אין נפקות לשאלת ייחוס הכספים ובעלות התובע בחברת א. חיתום.
3. לבסוף, הצדדים חלוקים ביניהם גם בנוגע לסכום אותו על הנתבעים להשיב. התובע הציג חישוב לפי העברת כספי ההלוואה במטבע דולר ארה"ב והמיר אותו לש"ח נכון למועד הגשת התביעה. הנתבעים טוענים שהתובע לא צירף מסמכים המוכיחים את הסכומים שהעביר, את חישובי הריבית ואת שער הדולר היציג וכן טוענים הם שהסכום שהועבר בשנת 2009 בש"ח אינו שווה ערך ל-500,000$.

יש לחשב את הסעד הכספי בש"ח, שכן מדובר בהלוואה שקלית ולא דולרית. "והואיל" השני להסכם השלישי קובע שסכום ההלוואה הוא "בסך בש"ח השווה ל-500,000$ לפי השער היציג הידוע בעת כל תשלום". גם במסמכים המעידים על העברת הכספים ניתן לראות שהמטבע הוא ש"ח ולא דולר (נספח 4 לתצהיר הנתבע). מסיבה זו גם אין כל משמעות לאי הצגת השער היציג במועדי מתן ההלוואה או במועד הגשת התביעה, כמו גם לטענת הנתבעים שהסכום שהועבר אינו שווה ערך ל-500,000$. ההסכם קובע שסכום ההלוואה יוחזר לתובע בצירוף ריבית שנתית בשיעור 20%, ובנוסף ריבית פיגורים בשיעור שנתי יחסי של 5% החל מיום 31.12.2009 כיוון שההלוואה לא נפרעה במועד. ההלוואה ניתנה בשני תשלומים: 910,000 ₪ הועברו ביום 30.1.2008, ו-850,750 ₪ הועברו ביום 14.3.2008. משכך נמצא שהסעד הכספי הנתבע הוכח במלואו.

1. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת במלואה. הנתבעים ישיבו לתובע סך של 3,215,591 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ד, 24 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.