התובעת היא בעלת הזכויות בנכס מקרקעין שהושכר לנתבעים 3 ו-4 כאשר הנתבעים 1 ו-2 הם ערבים להסכם השכירות.

במסגרת הליך בתיק 37116-12-10 (להלן – התיק הקודם) הגישה התובעת תביעת פינוי וסילוק יד וזאת לאחר שהנתבעים 3 ו-4 הפרו הסכם שכירות. ביום 21.2.2011 ניתן בבית משפט זה פסק דין לפינוי מיידי של הנתבעים 3 ו-4 תוך קביעה כי הם לא עמדו בתשלומי השכירות. כמו כן, בפסק הדין נפסקו לתובעת הוצאות משפט בסך 9,000 ₪ ואגרת משפט בסך 601 ₪.

ניסיונות התובעת לגבות את החוב שנפסק בהליך הקודם כשלו מאחר וההמחאות שניתנו חוללו בהיעדר פירעון ועל כן הוגשה תביעה זו על מנת לגבות את החוב מן הערבים, הנתבעים 1 ו-2, אשר חתמו על ערבות אישית כלפי התובעת בערבות ללא הגבלה לכל חובות והתחייבויות הנתבעים 3 ו-4 ע"פ הסכם השכירות. לפיכך, העמידה התובעת את תביעתה ע"ס 9,000 ₪ בגין הוצאות משפט, 600 ₪ בגין אגרת משפט ו-6 המחאות ע"ס 45,045 ₪ כל אחת ובסך הכול 270,270 ₪.

הנתבעים 1, 2 ו - 4 (להלן - הנתבעים) טוענים להגנתם כי אכן ביום 1.9.2010 נחתם הסכם בין חברה בשם ח. אינטרטיינמנט בע"מ (להלן - החברה) מפעילת המועדון במושכר לבין הנתבעים 3 ו-4 שעניינו העברת הסכם השכירות לרבות המלאי, הציוד והמוניטין של העסק. מטרת ההסכם הייתה להעביר את הזכות של החברה לנתבעים 3 ו-4. בהתאם להסכם נקבע כי החברה תפעל ותעשה את מירב המאמצים כדי לאפשר לנתבעים 3 ו-4 לקבל רישיון להפעלת עסק וכן הצהירה החברה כי לפי ידיעתה ועד ליום חתימת ההסכם, לא ידוע על צו סגירה שניתן למקום. ההסכם נחתם לתקופה של 40 חודשים ולאחר מכן החלו הנתבעים להפעיל במקום מועדון תוך השקעת סכומים רבים בהתאמתו והכשרתו וכן בתפעולו השוטף.

לאחר כחודשיים בהם פעל המועדון, נרצח אדם מחוץ למועדון ועקב כך ניתן צו סגירה למשך 30 יום ואולם כאשר פנו הנתבעים לעיריית ת"א לחדש את הרישיון, השיבה העירייה כי המקום נבנה ללא היתר וכי מתנהלים הליכים משפטיים, וביום 20.8.2004 ניתן צו הריסה למבנה. טוענים הנתבעים כי החברה והתובעת העלימו פרטים מהותיים מהם כאשר אין ספק שאילו ידעו על כך, לא היו נכנסים להשקעה זו. עוד הם טוענים כי כנגד הנכס הוצאו שני צווי הריסה, האחד משנת 1975 והשני משנת 2003.

התנהלותם של התובעת והחברה גרמה להם נזקים כספיים אדירים ועל כן אין התובעת זכאית לסכומים הנתבעים בכתב התביעה אלא ההיפך, התובעת היא זו שחייבת לפצות את הנתבעים בגין נזקיהם עקב כריתת חוזה שלא בתום בלב ובהטעיה. עוד הם טוענים כי הנכס הושכר להם תוך מצג כי אין מניעה להשכיר את הנכס, אולם התברר כי הייתה מניעה להשכירו עקב צווי ההריסה ולמעשה הנכס אינו תואם את המצב במציאות. עוד לטענתם ,הערבות שנחתמה על ידם התבססה על ידי מצגי המשיבה ולאור אי גילויים של עובדות מהותיות שהיה על התובעת לגלות לנתבעים, הרי שאין כל תוקף לערבותם. בנוסף טוענים הנתבעים כי בשל הפרת חובת תום הלב והגילוי, יש לקזז מהסכומים הנתבעים בכתב התביעה דמי שכירות, את הסכומים בגין הנזקים שנגרמו לנתבעים עד לסך 1,100,000 ₪.

בחקירה הנגדית חזר הנתבע 1 ואמר כי התובעת לא גילתה והסתירה מסמכים ואת כל מה שנוגע לנכס. ואולם בהמשך אמר כי את הסכם השכירות ערכה חברה בשם הבורר א.א. ת"א בע"מ שלדבריו היא בעצם הנתבעת 4 וכי מדובר באותה חברה וכי היא היתה המחזיקה האחרונה בנכס ואשר עשתה את הסכם השכירות מול התובעת. לשאלת ב"כ התובעת השיב כי את הסכם השכירות הראשון והכניסה לנכס עשו מול אותה חברה בשם ח. אינטרטיינמנט בע"מ שהיתה למעשה שוכרת משנה בנכס, שבעליה הם חיים ואלון פז, אשר הם שהחזיקו במקום כשוכרים.

כפי העולה מהחקירה הנגדית הרי שהנתבעים החזיקו בנכס בפועל, וכי למעשה את ההתקשרות הם ביצעו מול חברה אחרת ולא מול התובעת. אין המדובר בערבים תמימים בלבד. מכאן שהטענות בדבר אי גילוי צריכות להיות מופנות כלפי מי שהנתבעים התקשרו עימו, חיים ואלון פז וחברת ח. אינטרטיינמנט בע"מ. ואכן, בתשובה לשאלת ב"כ התובעת השיב הנתבע 1 כי הנתבעים שוקדים על הליכים מול אותם גורמים ורק בשל חובות ומצוקה כספית טרם הוגשה תביעה.

בפסק דינה של כב' השופטת סיגל רסלר - זכאי בתיק הקודם, בו הנתבעים שם הם הנתבעים 3 ו – 4 בתיק זה, והתובעת היא אותה התובעת, סיכם בית המשפט טענת הנתבעים שם וקבע:

"הנתבעים טענו בנוסף כי התובעת ידעה כי מפעילת המועדון הצהירה בהסכם שנכרת בין הנתבעים למפעילת המועדון פרטים כוזבים, ביניהם כי לא היה ידוע לה על צו סגירה במקום.

לפיכך, נטען כי התובעת לא עמדה בחובת הגילוי הנגזרת מחובת תום הלב. עוד טענו הנתבעים כי לו היו מודעים לצו ההריסה והסגירה וכן לכך כי לא ניתן לקבל במקום רישיון עסק, הרי שלא היו נכנסים כלל למקום. עוד נטען, כי הנתבעים השקיעו מאות אלפי שקלים הן בתשלומים למפעיל המועדון ובשיפוצים.

בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים כי ישנה אי התאמה מהותית במושכר אשר לא יכול לשמש לייעודו. לפיכך, הם רשאים לשהות בנכס ולא לשלם דמי שכירות, נוכח השקעותיהם אשר ירדו לטמיון.

הנתבעים מבקשים לקזז מדמי השכירות את נזקיהם כתוצאה מהתנהלותה של התובעת, בהתאם לכתב ההגנה ולתצהיר הנתבע 2, בוצע על ידם תשלום בגובה של מאתים אלף ₪ למפעילת המועדון וכן הושקעו על ידם קרוב לשמונה מאות אלף ₪ בגין אגרות הרישוי ושיפוצים במושכר. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי הם עומדים על הישארותם במושכר וזאת כדי לנסות ולקבל רישיון במועדון, וזאת מבלי לשלם דמי שכירות".

הנה כי כן, נראה כי טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים שם דומה במהותה לטענת ההגנה של הנתבעים כאן. מכאן שאף שבתיק הקודם מדובר בתביעת פינוי ואילו בתיק זה מדובר בתביעה כספית, הרי שהכרעת בית המשפט שם משתיקה גם את טענות ההגנה של הנתבעים בתיק זה.

הכלל בדבר השתק פלוגתא מונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא, שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך בפס"ד סופי. היווצרותו של השתק פלוגתא מותנית בהתקיימות של ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון.

משכך, אין לי אלא לאמץ בשתי ידיים את קביעות בית המשפט בפסק הדין ביחס לתובעת, שאינן משתמעות לשתי פנים:

"לא שוכנעתי כי התובעת פעלה במרמה, הסתירה מידע, או פעלה בחוסר תום לב אל מול הנתבעות.

הנתבעות פעלו באופן עצמאי על מול מפעילת המועדון, היה עליהם לברר מצב התכנוני אשר עולה מעדותו של מר פינחס נמסר להם מבעוד מועד. יתכן כי הכשל נובע מגורמים רבים אשר חלקם נטועים במצבו התכנוני של הנכס וחלקם האחר נטוע במחדלים או במעשים אשר נעוצים בנתבעות.

ברם, אין בכל אלו כדי להצדיק אי תשלום והפרת ההסכם השכירות שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים, בנסיבות אלה, אני קובעת כי התובעת רשאית לפנות הנתבעים"

קביעות בית המשפט מקימות איפה מעשה בית דין, בהתאם למבחנים שפורטו לעיל, ומכאן שהנתבעים אינם יכולים לעורר שנית את הטענה כי התובעת הטעתה אותם או פעלה במרמה. ודוק: הליך של תביעה לפינוי מושכר נועדה לאפשר לתובע הליך מהיר וזריז לשם פינוי הנכס מבלי לפגוע בזכותו לעתור לסעד כספי מאוחר יותר בלא שיצטרך לבקש מבית המשפט היתר לפיצול סעדיו. משמע, שהתובע יכול להניח בפני בית המשפט בכל אחת מהתביעות את אותה תשתית עובדתית ומשפטית. במילים אחרות, אילו לא היה קיים הליך של תביעה לפינוי מושכר היה על התובעת לעתור באותו כתב תביעה הן לפינוי והן לסעד כספי, ומסתמא, טענת ההגנה היתה זהה ביחס לכל הסעדים. לאור דברי בית המשפט בהליך הקודם באשר למחלוקת בין הנתבעים לבין התובעת, מצאתי כי מהות טענות ההגנה בתיק הקודם כלפי התובעת זהה למהות טענות ההגנה בתביעה כאן, ולפיכך, אין כל טעם ענייני להבחין בין ההליך הקודם לבין ההליך כאן. בית המשפט הכריע באופן פוזיטיבי בטענות הצדדים לאחר שמיעת ראיות והכרעתו מחייבת, משלא הוגש עליה ערעור.

גם טענת הקיזוז בגין השקעות שבמושכר אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות להתגונן. כידוע טענת קיזוז יש לטעון כדרך שטוענים בכתב תביעה ממש תוך שיש לפרט את מערכת הנתונים והחישובים המהווים בסיס לקיזוז. אין בתצהירם של הנתבעים כל פירוט כזה למעט טענה כללית בדבר נזקים שנגרמו להם בגין התנהלות התובעת, טענה שנדחתה, כאמור לעיל.

לאור כל הנאמר לעיל, אני דוחה את הבקשה ומחייב את הנתבעים בהוצאות בסך 2,000 ₪.

בתוך 7 ימים תגיש התובעת פסיקתא לחתימת בית המשפט.

ניתנה היום, כ"ט אלול תשע"ב, 16 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.