17 מרץ 2014

התובעת: יהודית אלטרס

נגד

הנתבעת: אניה ד"ר ו. ריזה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אסף ארזי

פסק דין

1. בפני בקשה לביטול הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.11.10.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

1. הנתבעת הינה חברה העוסקת בביצוע ושיווק עבודות דפוס ושיווק ישיר. התובעת התקשרה עימה כדי לספק לה שירותי מכירות. ההתקשרות החלה בינואר 1999 והסתיימה בדצמבר 1999.
2. ביום 27.12.06, ימים בודדים בטרם חלפה תקופת התיישנות, הגישה התובעת לבית דין זה תביעה כנגד הנתבעת (תיק עב 11513/06). במסגרתה, טענה שהייתה עובדת הנתבעת, ועתרה לקבלת זכויות שונות. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד להחזר התמורה הגבוהה יותר, כך לטענתה, ששולמה לתובעת לאור סיווגה כקבלנית עצמאית.
3. ביום 15.11.10, במסגרת דיון שהתקיים בבית דין זה בפני מותב בראשות כב' השופטת רוית צדיק, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיו לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת מהנתבעת, ותביעות הנתבעת מהתובעת, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. עוד הוסכם כי הנתבעת תוותר לתובעת על הוצאות משפט בסך 2,200 ₪ שנפסקו לחובת התובעת בהחלטות ביניים שניתנו במהלך ההתדיינות. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין במעמד הדיון.
4. ביום 21.11.10, דהיינו שישה ימים לאחר חתימת הסכם הפשרה, פנתה התובעת לנשיא בית דין זה דאז, כב' השופט מיכאל שפיצר, במכתב שבו הלינה על כך שהופעל עליה לחץ לא הוגן להתפשר בדיון. התובעת ביקש לבטל את חתימתה. יצויין כבר כאן שהתובעת, שהייתה מיוצגת במהלך הדיון והחתימה על הסכם הפשרה על ידי עורך דין מנוסה המתמחה בתחום משפט העבודה, הגישה את פנייתה לנשיא בית הדין בעצמה, ללא ייצוג.
5. ביום 28.11.10 ניתנה ע"י כב' הנשיא שפיצר החלטה לפיה ככל שברצון התובעת לפעול לביטול פסק הדין, עליה לפעול על פי דין, שכן אין זה בסמכות נשיא בית הדין לבטל פסק דין שאושר על ידי אחד משופטי בית הדין. לאור זאת, הגישה התובעת ביום 19.11.11 "בקשה לביטול פסק דין ומשפט חוזר". הבקשה הוגשה במסגרת התיק הקודם.
6. ביום 2.5.11 התקיים דיון בבקשה, בפני כב' השופט שפיצר. במהלך הדיון, ובהתאם להמלצת בית הדין, הסכימה התובעת למחוק את הבקשה, ובד בבד ביקשה ארכה של 45 יום כדי להגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה.
7. ביום 14.6.11 הגישה התובעת את כתב התביעה שבפנינו, לביטול הסכם הפשרה. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שהתובעת פעלה ופועלת בחוסר תום לב, בראש ובראשונה מאחר שהיא קיבלה לידיה את התשלום לפי הסכם הפשרה, ומשכך היא מנועה מלעתור לביטולו. בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 3.8.13 על ידי כב' השופטת אורנית אגסי, שבה הודגש כי דרך המלך היא שמיעת כל תיק לגופו, ורק במקרים חריגים שבהם אין כל ספק שהוא כי ניתן לדחות את התביעה על בסיס החומר שבתיק, יש לקבל בקשה לסילוק על הסף.
8. משכך, הגישה הנתבעת בקשה להורות על פיצול הדיון, באופן שבו בשלב הראשון יתקיים דיון בשאלת בטלות הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, ורק ככל שתדחה טענת התובעת בדבר בטלות ההסכם, יתקיים דיון לגופה של התובענה. בהחלטה שניתנה ביום 16.9.13, לאחר קבלת תגובת התובעת, נעניתי לבקשה והוריתי על פיצול הדיון כמבוקש.
9. ביום 17.10.14 (היום) התקיים בפני דיון ההוכחות בתיק. אציין כאן שכפי שנקבע על ידי בהחלטה שניתנה בפתח הדיון (עמ' 2 ש' 12), לאור העובדה שנציגי הציבור שהוזמנו לדיון לא הופיעו, ועל מנת שלא לדחות את הדיון, החלטתי שהדיון יתקיים בהעדרם.
10. במהלך הדיון העידה התובעת לעצמה, ואילו מטעם הנתבעת העידה גב' תמר בנימינוביץ', סמנכ"ל כספים בנתבעת. סיכומי הצדדים נשמעו מיד בתום שלב ההוכחות. עתה עלי להכריע.
11. דיון והכרעה
12. בעניין בית הפסנתר (רעא 5976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור, פד"י נו (1) 577 (24.9.01), עמדה כב' השופטת דליה דורנר על יסודותיו של הסכם פשרה בין מתדיינים בהליך משפטי, שקיבל תוקף של פסק דין.

"פסק דין המעניק תוקף לפשרה שהוגשה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק דין אם בית המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת דעת – או מפני טענות המקדימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק".

1. נוכח האמור, הלכה פסוקה היא כי:

"המבקש לבטל הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בו – פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזה – כגון תרמית, טעות הטעיה, כפיה וכיוצא באלה" (בג"צ 6103193 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י נח (1) 481 (8.9.03).

לא מיותר שאדגיש כאן שהלכות אלה חלות ומחייבות אף במערכת בתי הדין לעבודה.

1. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים לכאן ולכאן, הגעתי לכלל מסקנה, שהמקרה שלפני איננו בא בגדר אותם מקרים חריגים שבהם קיימת הצדקה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. להלן אפרט את נימוקי לכך:

ראשית אין מחלוקת שהתובעת הייתה מיוצגת במהלך הדיון שבו החליטה לקבל את הצעת הפשרה שבית הדין שם הציע. כאשר עסקינן בבעלי דין מיוצגים, חזקה היא ש"בעת שהגיעו להסדר הדיוני, היו מודעים לכל היתרונות והחסרונות הגלומים בהסדר זה... במילים אחרות – הסכימו" (עבל 1494/02 פוקרא נ' המוסד לביטוח לאומי (5.9.05));

שנית במקרה שלפנינו, על פי התרשמותי, לתובעת שורה ארוכה של טענות כלפי האופן שבו ייצג אותה בא כוחה. זאת, הן באשר לאופן התנהלותו קודם לדיון שבו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, והן באשר להתנהלותו במהלך אותו הדיון (לפירוט ראו עדות התובעת, עמ' 6 ש' 28 ואילך). כך בין היתר טוענת התובעת שבא כוחה אמר לה ש"אין לה ברירה" אלא להיענות להצעת הפשרה ולחתום על הסכם הפשרה (עמ' 7 ש' 4) ושלמעשה הוא עשה "שירקעס" עם הנתבעת (עמ' 15 ש' 28). אין לי דרך לדעת האם יש אמת בטענה זו, אם לאו, ובפרט שבא כוחה דאז של התובעת לא העיד בפני. ברם, אדגיש שאפילו נכונה טענת התובעת שקיבלה ייצוג לא הולם ורשלני במהלך אותו הדיון, הרי שאין משמעות הדבר שדין הסכם הפשרה בטלות. ככל שכך היה, זכותה של התובעת להגיש תביעת רשלנות נגד בא כוחה דאז, וככל שתביעה זו תתקבל, היא תהא זכאית לפיצוי מלא על כל הנזקים שנגרמים לה, אם נגרמו לה, עקב החתימה על הסכם הפשרה;

שלישית לתובעת שורה ארוכה של טענות כנגד החלטות שונות שניתנו בעניינה על ידי מותבים שונים של בית דין זה, בהליכים שקדמו לדיון שבו חתמה על הסכם הפשרה, ובין היתר החלטות שחייבו אותה בהוצאות מסיבות שונות. במהלך עדותה היום חזרה וטענה ששופטים ורשמים של בית דין היו מוטים באופן שיטתי לטובת הנתבעת (עמ' 10 ש' 32). אדגיש שלא מצאתי בחומר הראיות שבתיק ראיה כלשהי לכך שנפל פגם באותן החלטות, וממילא הכתובת לביקורת שיפוטית על כל אותן החלטות הינה בית הדין הארצי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות בית דין זה;

רביעית התובעת טוענת שבמהלך הדיון שקדם להסכם הפשרה פרצה בבכי, וכן שחתמה על הסכם הפשרה בראשי תיבות שמטרתן היתה להדגיש שהיא חותמת "תחת כאב" או "תחת לחץ". מכל מקום, אין כל מחלוקת שלאחר שהתובעת הגישה את הסכם הפשרה עם אותה התוספת בכתב ידה לאישור מותב בית הדין, ולאחר שהוסבר לה שלא ניתן להוסיף דבר להסכם הפשרה, התנהלו חילופי דברים נוספים, ובסופו של דבר התובעת, לאחר שיצאה פעם נוספת להתייעץ עם בא כוחה מחוץ לאולם בית הדין, חתמה על עותק חדש של הסכם הפשרה, ללא אותה תוספת. כאן המקום להבהיר, שעצם העובדה שבעל דין התרגש, התלבט והתחבט מאד בטרם חתם על הסכם פשרה, אינה מאיינת את חתימתו, ואינה מהווה כשלעצמה הצדקה לביטולו. כך במקרה שלפני, אכן ברור לי שלא קל היה לתובעת לקבל את ההחלטה ולחתום על הסכם הפשרה. גם ברור לי שזמן לא רב לאחר החתימה חשה התובעת שעשתה מיקח טעות, וביקשה לחזור בה מההסכמה. ברם, חתימה היא חתימה, וככלל יש ליתן לה תוקף. על פי התרשמותי ממכלול הראיות שבתיק, אין כל בסיס במקרה שלפני שלא להכיר בתוקפה המחייב;

חמישית מעדותה האמינה של נציגת הנתבעת בדיון שהתקיים, השתכנעתי שהנתבעת עצמה סברה שסכום הפשרה כפי שהוצע על ידי מותב בית הדין היה מופרז, אך הנתבעת נתנה הסכמתה לכך "על מנת לגמור עם הסאגה הזאת ומבחינת עלות תועלת מצאנו שכדאי לנו לשלם את 20,000 ₪ כיוון שהזמן שאנחנו מבזבזים על זה זמן נסיעות לתל אביב זמן לריק, שכר טרחה של עורכי דין, עדיף לנו לשלם 20,000 ₪ למרות שחשבנו שמגיע הרבה פחות" (עמ' 11 ש' 17). זכותה של הנתבעת לסופיות הדיון, ודאי שעה שעסקינן בעילת תביעה הנעוצה בהתקשרות מלפני לא פחות מ- 15 שנים (1999) מהווה לדעתי אף היא שיקול שלא לאפשר לתובעת לחזור בה מהסכמתה לפשרה שהוגשה בתיק וקיבלה תוקף של פסק דין.

סוף דבר

1. התובעת ציינה בעדותה בפני היום שהיא פנתה לשרת המשפטים לצורך קידום הצעת חוק שכתבה, שלפיה יוטלו הוצאות על עורכי דין בגלל טעויות שהם עושים. היא הוסיפה וטענה בקשר לכך "לקחתי שני עורכי דין בשביל לקבל שכר עבודה שלי ובפועל אכלתי אותה" (עמ' 10 ש' 17). ולתובעת אומר, שאפילו אם אותה הצעת חוק שהיא מקדמת לא תתקבל ותיכנס לספר החוקים, עדיין פתוחה בפניה הדרך, גם על פי המצב החוקי הקיים, להגיש תביעה כנגד כל עורך דין שלהבנתה ייצג אותה באופן רשלני ולא הולם. ככל שייפסק שהיא צודקת בטענתה זו, וכי נגרמו לה נזקים עקב כך, היא תהא זכאית לקבל פיצוי מלא מאת עורך דין. זוהי תרופתה, ולא בהמשך ההליכים כנגד הנתבעת בתיק זה.
2. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת לא יאוחר מ-30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, ט"ו אדר ב תשע"ד, (17 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.