1. לפנינו תביעה לשכר עבודה ושכר עבור שעות נוספות שהגישו חמישה נהגים המועסקים אצל הנתבעת כנהגי הסעות. בעת הדיון היו התובעים עובדי הנתבעת.
2. התובעים טוענים שמאז תחילת העסקתם שילמה להם הנתבעת שכר הנמוך מהשכר שהגיע להם.

על פי כתב התביעה בתחילת עבודתם חתמו התובעים על הסכם עבודה לפיו יועסקו 6 ימים בשבוע, בימים א'-ה' מהשעה 6:00 עד השעה 18:00, ובימי ו' מהשעה 6:00 עד 14:00. שעות אלה כונו "שעות מסגרת" ותמורתן קיבלו הנהגים "שכר יסוד" וכן רכיב שהופיע בתלושי השכר כ "ש.נ. גלובלי". סוכם כי עבור שעות עבודה נוספות (מעבר ל"שעות מסגרת") יקבלו העובדים שכר בשיעור 125% משעה רגילה.

לגרסת התובעים הם נדרשו לעבוד מדי יום שעות נוספות העולות על שעות המסגרת, אשר בגינן היו זכאים לתשלום נוסף. הנתבעת מסרה לידי התובעים מדי חודש טופס בו נדרשו לרשום את שעות עבודתם בציון כמות השעות שעבדו לפני השעה 6:00 ולאחר השעה 18:00 (בימי ו' לאחר השעה 14:00). התשלום עבור שעות אלה הופיע בתלושים תחת הרכיב: "ש. נוספות 2".

באמצע שנת 2009 החליטה הנתבעת, באופן חד-צדדי, לערוך שינוי במבנה תלוש השכר: שכר היסוד הופחת, הרכיב "ש.נ. גלובלי" בוטל וחלף זאת נרשם "ש.נ. 125%" ו- "ש.נ. 150%".

עבור התקופה שעד חודש מאי 2009, שבו בוצע שינוי ברכיבי השכר, מחשבים התובעים את ערך השכר הרגיל לשעה לפי חלוקת הרכיבים הקבועים (שכר יסוד ושעות נוספות גלובאליות) ב-186 שעות, ובהתאם דורשים תשלום בגין שעות נוספות שהן בתוך "שעות המסגרת". החל מחודש מאי 2009 דורשים התובעים תשלום בגין הסכומים שהופחתו משכר היסוד (הפחתה בשכר השעתי) וכן תשלום בגין שעות נוספות.

התביעה מתייחסת לתקופה שלא התיישנה לגבי כל אחד מהתובעים (החל מחודש יוני 2004).

1. לטענת הנתבעת התביעה הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב, שכן התובעים מועסקים אצלה מעל 10 שנים (רובם אף קרוב ל-20 שנים) ובמשך כל התקופה הסכימו וקיבלו על עצמם את מתכונת ההעסקה הנהוגה אצלה. התובעים מעולם לא קבלו על מתכונת זו שתגמלה אותם בנדיבות והרבה מעבר לזכויות המגיעות להם על פי דין.

לגרסת הנתבעת בין השעה 6:00 לשעה 18:00 שהו התובעים בהפסקות רבות בהן היו רשאים לעשות כרצונם ולא עמדו לרשות העבודה. נוכח מתכונת עבודה זו נקבעו "שעות מסגרת" (מ-6:00 עד 18:00) כשהעבודה בשעות שמעבר למסגרת מזכה את הנהגים בגמול שעות נוספות, בשיעור העולה על הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). זאת, ללא קשר לשעות העבודה בפועל באותן "שעות מסגרת".

הנתבעת החלה להחתים נהגים על חוזי עבודה רק בשנת 2004. עד אז רק עובד שדרש זאת הוחתם על הסכם.

הנהגים הגישו רישומי שעות נוספות שמעבר לשעות המסגרת, אותם הנתבעת מעולם לא בדקה. הנתבעת שילמה תמורה בהתאם לדיווחים אלה למרות שבדיעבד התברר כי נוהג זה נוצל על ידי חלק מהנהגים לשם דיווח מספר שעות גבוה יותר מאלה שבוצעו על ידם.

בעקבות ייעוץ משפטי שקיבלה הנתבעת ולאחר שהוגשו כנגדה מספר תביעות על ידי נהגים, הוחלט בשנת 2009 לשנות את מבנה חישוב השכר והשעות הנוספות. רכיב ה"שעות נוספות גלובליות" בוטל, והנהגים חויבו לדווח על כל יום עבודה שבו שהו בהפסקה של שעתיים לפחות. השעות הנוספות חושבו בהתאם לדוח והנהגים קיבלו תוספות עבור 4 שעות נוספות ליום, שעתיים לפי 125% ושעתיים לפי 150% - ללא קשר לשעות העבודה בפועל. על פי כתב ההגנה העובדים נדרשו לחתום על חוזה העסקה בעניין זה אך סירבו.

הנתבעת סבורה שהתובעים לא נפגעו כתוצאה משינוי שיטת התשלום ואף קיבלו שכר גבוה יותר. גם זכויותיהם הפנסיוניות לא נפגעו, מאחר שהנתבעת המשיכה להפריש אותו סכום כפי שהפרישה ערב השינוי.

הנתבעת טענה שהתובעים קיבלו את כל השכר המגיע להם וביקשה לדחות את תביעתם.

1. עדויות שנשמעו

חמשת התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו בדיון על תצהיריהם. כמו-כן הוזמן להעיד מטעם התובעת מר אלי דואן, שהוא הבעלים ומנכ"ל הנתבעת החל משנת 1987 (להלן: "מר דואן").

מטעם הנתבעת העידו גב' סיגל כפיר, מנהלת משרד בנתבעת כ-20 שנה (להלן: "גב' כפיר"), מר שמעון אבניאל (להלן: "מר אבניאל") ומר אשר עמר, נהגים המועסקים בנתבעת תקופה ארוכה, מר מנחם איטין (להלן: "מר איטין") ומר מאיר ממה (להלן: "מר ממה") סדרנים אצל הנתבעת.

כמו כן הוגשו מטעם הנתבעת במהלך הדיון ובאופן מדגמי, טכוגרפים של הרכבים עליהם נהגו התובעים ורישומים מ"ספר הרכב" שנערך באופן יומי על ידי כל תובע, בהם פירוט משימות כולל טיפול ברכב (לדוגמא: "טיפול מזגן", "עבודה על רכב אחר", "האוטו לא הניע").

1. עובדות המקרה

תובע מס' 1 ­- יאיר מנחם, עובד אצל הנתבעת החל מחודש 11.91, דורש תשלום בגין שכר עבודה ושעות נוספות בסך 209,528 ₪.

תובע מס' 2 - הרצל אורן, עובד אצל הנתבעת החל מחודש 02.92, דורש תשלום בגין שכר עבודה ושעות נוספות בסך 202,240 ₪.

תובע מס' 3 - שמואל שלמה, עובד אצל הנתבעת החל מחודש 03.99, דורש תשלום בגין שכר עבודה ושעות נוספות בסך 196,582 ₪.

תובע מס' 4 - יהודה כהן, עובד אצל הנתבעת החל מחודש 12.02, דורש תשלום בגין שכר עבודה ושעות נוספות בסך 180,816 ₪.

תובע מס' 5 - אולג אינגרמן, עובד אצל הנתבעת החל מחודש 08.01, דורש תשלום בגין שכר עבודה ושעות נוספות בסך 222,533 ₪.

מהעדויות שנשמעו עולה כי התובעים הם נהגי אוטובוס הסעות העובדים לרוב על קווים קבועים ברכבים קבועים (למעט מקרים חריגים). התובעים מתחילים את הקו ממקום החניה של הרכב קרוב לביתם, ובסוף יום העבודה גם נוסעים בחזרה לביתם עם האוטובוס, אותו הם מחנים בקרבת מקום. עיקר העבודה הוא הסעת תלמידי בית ספר ועובדי מפעלים. קווי הבוקר מתחילים לרוב בשעה 6:00 ומסתיימים בשעה 8:30 בערך. בשלב זה קיימת הפסקה עד לשעה 11:45, שבה מתחיל קו חזרה מבתי הספר - עד לשעה 14:45. קווי חזרה של המפעלים מתחילים בסביבות שעה 15:00 ועד לפני שעה 17:00. כך עלה בבירור הן מעדויות התובעים ועדי הנתבעת והן מטכוגרפים שהוגשו לבית הדין (אשר הובאו באופן מדגמי).

הנהגים התבקשו להיות זמינים בטלפון במהלך כל יום עבודה שבו "שעות המסגרת" הוגדרו מהשעה 6:00 עד השעה 18:00.

השאלה האם מדובר בזמן עבודה או בזמן שבו היו התובעים "חופשיים לעצמם" תידון בנפרד.

מדי פעם נדרשו התובעים בשעות ההפסקה להביא את הרכב למוסך או לבצע "נסיעות מזדמנות".

עד לחודש מאי 2009 שילמה הנתבעת לתובעים (ולכלל הנהגים) "שכר יסוד" ו"שעות נוספות גלובליות" עבור השעות שהוגדרו כ"שעות מסגרת" (כאמור מ- 6:00 עד 18:00). התובעים נדרשו לדווח על שעות עבודה מחוץ לשעות מסגרת ובגין שעות אלה שולמו שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה.

החל מחודש מאי 2009 שונתה שיטת התשלום כך ששכר היסוד הופחת, ועבור אותן שעות מסגרת הופיע בתלושי השכר תשלום "שעות נוספות 125%" ו"שעות נוספות 150%". השתכרות התובעים עבור אותן שעות מסגרת לא נפגעה (נאמר שאף עלתה במעט). גם זכויותיהם הסוציאליות לא נפגעו, מאחר שהנתבעת המשיכה להפריש גם בגין רכיב ה"שעות הנוספות" הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים.

בהתאם לראיות שנשמעו בדיון יש להחליט האם לראות את כל שעות המסגרת כשעות העבודה של התובעים, וכתוצאה מכך האם הם זכאים להפרשי שכר ותשלום בגין שעות נוספות, מעבר לאלה ששולמו להם.

כן יש לדון בטענה להרעה בתנאי השכר וקיזוז שנעשה החל מחודש מאי 2009.

1. האם כל שעות המסגרת הן בגדר "זמן עבודה"

בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה:

"שעות עבודה" פירושו – הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20".

עובד התובע שכר עבודה אינו חייב להוכיח את כימות השעות הנוספות להן הוא טוען באופן מדויק. די בהוכחת "מתכונת העבודה בכללותה", כפי שנאמר על ידי כב' השופט צור בפסק דין בע"ע 1113/02 יוהאנה טודורנג'אן - מעיין משה, פד"ע לט, 409 (ראו גם ע"ע 1511/02 לאראטו - עזבון המנוח ויקטוריה בנימין ז"ל, 24.3.05).

על כן אין אנו מסכימות עם אמירת ב"כ התובעים בסיכומים לפיה כל עוד מדובר בתביעה לשכר עבודה (ולא לגמול בגין שעות נוספות) הנטל הראייתי הוטל על הנתבעת ולא על התובע. על התובעים הוטל הנטל הראשוני להוכיח את "שעות העבודה" כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה.

בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), קובע סעיף 26ב' לחוק שאם המעסיק לא מנהל רישומי נוכחות כנדרש בחוק ובתקנות, נטל ההוכחה מועבר אליו עד מכסת השעות שנקבעה בו (15 שעות לשבוע ולא יותר מ-60 שעות לחודש). בכך נקבעת חזקה הניתנת לסתירה לפיה העובד עבד את אותן שעות נוספות.

מהעדויות שנשמעו בדיון עולה באופן ברור כי בזמן שבו לא היו לתובעים נסיעות קבועות הם היו רשאים לחזור לביתם, לנוח, לאכול, לישון ולטפל בענייניהם האישיים.

כך אמר התובע יהודה כהן בעדותו:

"ת. בוודאי. עם סיום של סל התרבות מופיעה חזרה של בתי הספר שמתחילה בין 11:45 ל - 14:45. יש מצבים שבהם משעה 08:30 עד 11:45 אין לי כלל נסיעות.

ש. בשעות האלה מה אתה עושה שאין נסיעות?

ת. שאין נסיעות אני תמיד אהיה לרשות הסדרן שלי. הטלפון יהיה זמין. אני גר ברמלה, לא רחוק מנקודת הסיום שלי. אני יכול ללכת הביתה. אני זמין עם טלפון תמיד. חייב להיות זמין.

ש. אם פונים ואתה לא יכול לעשות את הנסיעה?

ת. כל דבר שאני אעשה, אם זה קופת חולים, פיצוץ מים בבית זה יהיה בתיאום מלא עם הסדרן שלי. שהוא לא יכול לתת לי ללכת זה נסגר בחצי יום חופש. אז אני סוגר את התקלה וממשיך".

(ראו עמ' 5 שורות 11-6 לפרוטוקול הדיון).

מר כהן נדרש להסביר מה עשה בשעות שבהן הטכוגרף מראה שהאוטובוס עליו נהג לא היה בתנועה, והסביר כי "היתה תקופה שחייבו אותנו ב"התקנת חגורת בטיחות" או "התעסקנו בשיפוץ במוסך" (ראו עמ' 6 ש' 6-12).

אנו מתרשמות כי שהיית האוטובוס במוסך או בקרבת המשרד לצרכי התקנת חגורות בטיחות או ביצוע משימות אחרות שלא דרשו נהיגה, היו חד פעמיות או התרחשו לעיתים רחוקות בלבד. ספק אם הנהג נדרש להיות צמוד לרכב בזמן ביצוע התיקון.

התובע שלמה שמואל הזכיר בעדותו שעשה עבודות בתור מסגר במוסך, במסעדה או בבית של הבעלים של הנתבעת בזמן ההפסקה, עבודות שלגביהן הוא לא ניהל כל רישום (ראו עמ' 12, ש' 11-15). מדובר בגרסה חדשה שלא הוזכרה כלל בתצהירו ולא הובאה לגביה כל הוכחה. התביעה מתייחסת לעבודת התובעים כנהגים אצל הנתבעת ולא לעבודות שבמהותן שונות.

לדברי מר שמואל הוא תמיד היה זמין בטלפון ולא עשה סידורים אישיים בזמן ההפסקה. הוא יכול היה "ללכת לקנות סנדוויץ' כן, סיגריות" אך עמד "לרשות המשרד" והסדרן יכול היה להתקשר אליו בכל רגע ולהגיד לו "סע". לפי עדותו, אם במהלך זמן ההפסקה הוא המתין לטכנאי בביתו, הוא ביקש רשות מן הסדרן.

התובעים אישרו כי אם הייתה הפסקה (בין קו הבוקר לקן הצהריים) הם היו רשאים לחזור לביתם לצורך מנוחה או עיסוקים פרטיים. התובע יאיר מנחם נשאל על האפשרות "לעשות לעצמו" במהלך ההפסקה והשיב כי הוא "לא אוהב להיות בבית" ולא נוסע לשעתיים לביתו אבל "זו בחירה" (עמ' 16, ש 14-15 לפרוטוקול הדיון).

מר דואן הצהיר בדיון כי אם הנהגים קיבלו סידור עבודה, אין לו בעיה שינתקו את הטלפון בזמן ההפסקה (עמ' 22, ש' 22-24 לפרוטוקול הדיון). הוא אף הבהיר שמאחר שחלק ניכר מעבודת התובעים היא הסעת תלמידי בית הספר ישנה תקופה של כ-4 חודשים בשנה שבה העבודה פחותה באופן משמעותי, ועדיין השכר שמשולם לא משתנה (ראו עמ' 24, ש' 17-22 לפרוטוקול).

גם גב' כפיר המשמשת מנהלת משרד כ-20 שנים התייחסה בעדותה לשוני בין "שעות עבודה בפועל" הכוללות לא רק שעות נהיגה אלא גם המתנה לרכב במוסך או עבודה אחרת במשרד, לבין ההפסקות, שבהן הנהגים חופשיים לעצמם (ראו עמ' 26 לפרוטוקול הדיון).

הסדרנים שהעידו מטעם הנתבעת, מר איטין ומר ממה, התייחסו בעדותם לקריאות ל"נסיעות מזדמנות" בזמן ההפסקה (הכוונה שאין נסיעה לפי הקו שבו עובד הנהג באופן קבוע). מר איטין העיד כי במצב כזה הוא מחליט מי יבצע את הנסיעה לפי שיקול דעתו ואז מתקשר לנהג, כאשר לפי עדותו, האמינה בעינינו, "הוא צריך להיות זמין בטלפון. אם הוא לא זמין אני עובר הלאה. אם הוא לא היה זמין אני מעיר לו" (עמ' 37, ש' 1-2).

לפי עדותם של שני הסדרנים אין כל מניעה שהנהג יחזור לביתו בזמן ההפסקה, אף שנדרש להיות זמין (בניגוד לעדותו של מר דואן).

מר ממה הבהיר כי אם נהג עובד בבוקר אך אינו יכול לעבוד בהמשך: "רושמים לו חופש" (ראו ע' 40 לפרוטוקול הדיון). אולם, נראה לנו כי אותה אמירה מתייחסת למצב שבו העובד לא יכול היה לבצע את נסיעות הקו בשעות אחר הצהריים, ולא כאשר לא יכול לבצע את הנסיעות המזדמנות, שהיו חריגות.

מר עמר, נהג הסעה שעדיין עובד אצל הנתבעת, הבהיר כי נסיעה מזדמנת נדרשת לעיתים רחוקות מאוד "פעם בחודשים קורה מקרה כזה" (עמ' 43, ש' 23).

העד מר אבניאל נשאל לגבי המותר והאסור בזמן ההפסקה והשיב:

"ש. יכול באותו זמן ללכת לחוף הים?

ת. חושב שכן. לא עשיתי את זה. גם לעשות קניות בסופר. עשיתי קניות בסופר. הלכתי לבנק כל מיני דברים. בצהריים עושה עוד שני קווים ואם אין משהו נוסף אני הולך הביתה בזה נגמר יום עבודה שלי".

ראו עמ' 44, ש' 12-15 לפרוטוקול הדיון.

בהתאם לראיות שנשמעו בדיון, מסקנתנו היא כי בתוך שעות המסגרת היו שעות נהיגה או שעות עבודה בפועל (לדוגמא כאשר נלקח הרכב למוסך), אך בדרך כלל הייתה גם הפסקה ממושכת מסיום קווי הבוקר עד לקווי אחר הצהריים. הפסקה זו נמשכה משעה 8:30-9:00 עד לשעה 11:30-12:00. באותו זמן העובד נדרש להיות זמין לקריאה לנסיעה מזדמנת, דבר שהתרחש לעיתים רחוקות. העובד היה חופשי לעצמו באותו פרק זמן ויכול היה לחזור לביתו, לעשות קניות, לאכול ואף לישון.

הנתבעת ציפתה מהנהגים להיות זמינים בזמן ההפסקה, אך אם העובד לא יכול היה לבצע משימה מזדמנת, בדרך כלל הסדרן קיבל את זה, שכרו לא הופחת והמשימה הועברה לעובד אחר.

7. זכאות לשכר עבודה ושכר בגין שעות נוספות

השאלה האם שעות שינה או שעות מנוחה הן שעות עבודה המזכות בשכר נדונה במספר פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. שאלה זו נדונה גם בבג"צ בעניינם של עובדי אחזקה אשר לנו בבית ההארחה של החברה להגנת הטבע, ושהו בשעות "כוננות" בהן היו צריכים להיות בבית ההארחה. עובדים אלה היו רשאים לעשות לעצמם בכפוף לקריאות לעבודה בפועל. באותו ענין נפסק שאין לראות באותן שעות "כוננות" שעות עבודה (בג"צ 3291/07 חברה להגנת הטבע נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', 17.5.07).

כפי שנקבע בפסיקה ובפרט בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 469/08 דניאל אלמליח - הורן את ליבוביץ בע"מ (3.5.11), יש לראות בצורת העסקה המגדירה שעות מסגרת של נהגים בקווי אוטובוס, כאשר הנהגים רשאים ופנויים לעשות לעצמם בהפסקות הניתנות להם במסגרת יום העבודה כרצונם, כהעסקה בשעות מסגרת שאין לשלם עבורן שעות נוספות (ראו גם ‏תעא (ת"א) 8816-07‏ אליהו אסרף - טיולי א. ראם בע"מ, 6.1.13).

דברים אלה יפים למקרה של התובעים, אשר באותן שעות היו "חופשיים לעשות לעצמם" ולכן אין לראות בהן "שעות עבודה" כהגדרתן בחוק שעות עבודה ומנוחה.

בהתאם, אין לחייב את הנתבעת בתשלום שכר עבודה וגמול שעות נוספות מעבר למה ששולם לתובעים.

8. קיזוז שכר החל מחודש 5.2009

בחודש מאי 2009 (או סמוך לו) ביצעה הנתבעת שינוי בשיטת תשלום השכר לנהגים. זאת בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר ותביעות שהוגשו כנגדה. הנתבעת הפחיתה את הסכום ששולם בגין "שכר יסוד", ובתוך כך הופיע תשלום "שעות נוספות 125%" ו"שעות נוספות 150%". סך כל התשלום בגין שעות המסגרת לא השתנה ולטענת הנתבעת אף עלה במעט. כמו כן ההפרשות הפנסיוניות לא נפגעו (ראו סעיף 15 לתצהירה של גב' כפיר ועדותו של מר דואן, עמ' 21 לפרוטוקול ש' 8-9).

על פי תצהירה של גב' כפיר, עובר לביצוע השינוי הוזמנו כל הנהגים לשיחה במסגרתה הוסבר להם על השינוי ומטרתו, והם נדרשו לחתום על הסכם.

מר דואן, מנכ"ל הנתבעת, העיד:

ש. כשאתה צריך לבצע שינוי מול הנהגים אתה מבצע שינוי מול כל אחד בנפרד?

ת. אם אתה מדבר על השינוי שהיה במשכורת אני קראתי להם ביחד וגם בנפרד. אמרתי להם שאנו הולכים לעשות שינוי בתלוש. התשובה שלהם הייתה רק שלא יפגע לנו השכר שאנו הולכים הביתה, השורה התחתונה. העלינו להם משהו כמו 200 ₪ ממה שקבלו קודם.

ש. אתה באופן אישי דברת עם הנהגים האלה?

ת. גם אני וגם השותף, אני בעיקר.

ש. אתה ישבת עם כל הנהגים?

ת. עם כולם.

ש. גם היו לך פגישות פרטניות עם נהג מסוים, התובעים?

ת. גם ביחד וגם בנפרד. לא זוכר. זה לא נעשה שרירותית זה נעשה בהסכמה. אמרתי מי שלא מתאים לו השינוי יכול ללכת הביתה.

ראו עמ' 21, ש' 5-16 לפרוטוקול הדיון.

השכר הוא תנאי מהותי בחוזה העבודה ולצורך שינויו נדרשת הסכמת שני הצדדים להסכם.

וכך נאמר:

"שינוי בתנאי עבודה או בזכויות וחובות אישיות קיימות, פירושו החלפת הקיים בחדש; ומסתבר כי זה יכול לבוא רק כתוצאה מהסכמה הדדית (ע"א 53/71 רוזן ואחרים נ. לייזרוביץ, פ"ד כו(1) 48, 55; וראה גם דברי השופט אהרן ברק בעניין מילפלדר - בג"צ 239/83 יהושע מילפלדר נ. בית הדין הארצי לעבודה ואחרים, פ"ד מא(2) 210, 216).

(כב' סגנית הנשיא השופטת ברק בע"ע 200/03, שלמה גרמה - המועצה הדתית אזור, 14.10.04).

הפחתה בשכר העבודה מהווה הרעה בתנאי העבודה, ומקימה חזקה לפיה העובד לא הסכים לה.

על כן מוטל על המעסיק - הנתבעת - הנטל הראייתי להוכיח שהעובד הסכים להרעה בתנאי עבודתו או ויתר על זכויותיו (ראו ע"ע 242/03 אורגד גינזבורג - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, 7.11.04).

אם יוכח שהעובד הסכים להרעה בתנאי עבודה/תנאי שכר - מדובר בשינוי תנאי בחוזה העבודה

בהסכמה, ומהסכמה זו לא יוכל להתנער העובד לאחר שהסתיימו היחסים בין הצדדים.

סוגיית הסכמת העובד לשינוי שהתחיל כחד-צדדי (על ידי המעביד) של חוזה העבודה, נדונה בדב"ע נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270 (להלן: "פסק דין גולן").

בפסק דין גולן נאמר:

"האם המשך עבודתו של המערער אצל המשיבה מהווה הסכמתו לשינוי בתנאי העבודה או כריתת חוזה עבודה חדש? האם המערער ויתר על הסעדים שעמדו לרשותו כתוצאה מהפרת חוזה העבודה על ידי המשיבה? הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהווה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים".

על כן ראה בית הדין הארצי את התנהגותו של התובע שם כהסכמה לתנאי השכר החדשים ותביעתו להפרשים נדחתה.

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1397/02 שושנה קורקוס - שנאב חב' לשמירה וניקיון, (1.6.04).

בחינת הלכות בית הדין הארצי כפי שהבאנו אותן לעיל מצדדת בעמדת הנתבעת המבקשת לראות בתובעים כמי שהסכימו לשינוי בתנאי העסקתם.

ספק אם ניתן לדבר על הפחתת שכר או הרעה בתנאי העבודה בעניינם של התובעים, שעה שהוכח שסך ההשתכרות לא השתנה והתנאים הסוציאליים (הפרשות לפנסיה ויתר זכויות התובעים) לא נפגעו. מדובר למעשה בשינוי מבנה השכר בתלושים.

אותו שינוי התרחש החל מחודש מאי 2009, ואילו התביעה הוגשה לבית הדין בחודש יוני 2011 -יותר משנתיים מאז הונהג השינוי.

נוסיף כי אנו מאמינות שהתובעים קיבלו הסבר על שינוי, ולא רק ראו זאת בתלושי השכר.

על כן אין לקבל את התביעות שמבוססות על הפחתת שכר עבודה שלא כדין.

בעניין הזכאות לתשלום עבור שעות נוספות באותה תקופה - מאחר שמתכונת העבודה לא השתנתה לעומת התקופה הקודמת, לא נותר אלא לקבוע כי התובעים לא הוכיחו את זכאותם לשכר או תשלום עבור שעות נוספות כפי שדרשו.

9. לסיכום

נוכח האמור לעיל התביעה נדחית על כל רכיביה.

על התובעים לשלם לנתבעת 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏20 ינואר 2015, ‏כ"ט טבת תשע"ה, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.