1. התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנתבעים בעילה של הוצאת דיבה ופגיעה בפרטיות עקב פרסומים בעיתון מקומי. הנתבעים, עובדי עיריית עכו, עתרו להכרה בחסינותם כעובדי רשות ציבורית מפני ניהול ההליך המשפטי נגדם בהתאם לסעיף 7א (א) רישא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").
2. במסגרת הבקשה שבפניי נפרשו טיעוני הצדדים בהרחבה לרבות תגובת עיריית עכו לבקשה (להלן: "העירייה") שהוגשה באמצעות יועמ"ש עיריית ת"א ולפיה היא סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולהכיר בחסינות הנתבעים ולהכניס במקומם את העירייה כבעלת דין, וכן תשובת התובע לתגובת העירייה )יצוין כי תגובת העירייה לבקשה שבפניי לעניין הכרה בחסינות הנתבעים או מי מהם נמסרה באמצעות יועמ"ש עיריית ת"א (עו"ד עוזי סלמן), על פי החלטת יועמ"ש משרד הפנים, מן הטעם שיועמ"ש העירייה, הינה נתבעת מס' 2 בתיק, ובשל כך מנועה ממתן הודעת חסינות בשם העירייה בהתאם לסעיף 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו- 2006"). התיק עבר גלגולים שונים ולאחר שנותב אלי הוריתי על הגשת טיעונים משלימים, בטרם תוכרע הבקשה.
3. כעולה מסעיף 3 לטיעון המשלים שהוגש מטעם התובע אין חולק כי הפרסומים נשוא התביעה, נעשו על ידי מי מהנתבעים במסגרת מילוי תפקידם, כעובדי רשות ציבורית אלא הצדדים חלוקים בשאלה האם מתקיים החריג הקבוע בסעיף 7א(א) סיפא לפקודת הנזיקין לפיו לא תחול חסינות על עובד הציבור אם מעשהו נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. לאור האמור, ההכרעה שבפניי תתמקד בסוגיית תחולתו של החריג.
4. התובע הינו תושב עכו אשר התמודד בחודש ספטמבר 2008 ברשימת "עכו החדשה" למועצת העירייה ומונה כחבר מועצת העיר ומשמש כנבחר ציבור. נתבע מס' 1 הינו דובר העירייה (להלן: "דובר העירייה") ואילו הנתבעת מס' 2 הינה היועצת המשפטית של העירייה (להלן: "יועמ"ש העירייה").
5. לטענת התובע, ביום 16.3.11 נשלחה הודעה בדוא"ל מלשכת דובר העירייה אל מערכת עיתון "ידיעות הצפון" (להלן: "העיתון"). נטען כי הודעה זו הגיעה דרך מזכירת העורך, העורך עצמו ולכתבת העיתון ויש להניח אף לגורמים נוספים במערכת העיתון. בהודעה זו אמור היה דובר העירייה להגיב לסוגיה ציבורית שנדונה בהתכתבויות פנימיות של התובע עם ראש העירייה והמחלקה המשפטית שעניינה התעלמות העירייה והעומד בראשה מעבירות בניה המבוצעות במוסדות ש"ס ובמפעלים של בעלי הון בעיר והסתרת מידע זה מהציבור עקב לחצים פוליטיים. נטען כי דובר העירייה החליט לכלול בתגובתו, בין היתר, ללא קשר לסוגיה הציבורית גם אמירה פוגענית כנגד התובע בנוסח: "נגד מר פדידה עצמו הוגשו בשנת 2007 ארבעה כתבי אישום בגין עבירות בנייה והוא אף הורשע ונידון לקנס כבד ומאסר על תנאי, כך שהפוסל במומו פוסל" (להלן: "תגובת דובר העירייה"); לטענת התובע מערכת העיתון פנתה אליו לקבלת התייחסותו לתגובת דובר העירייה אך הוא הכחיש המיוחס לו וטען כי לא היו דברים מעולם; נטען כי ידוע לתובע על דוא"ל בנוסח דומה שנשלח ע"י דובר העירייה למערכת העיתון כשבוע לאחר מכן במסגרתו הביע דובר העירייה את כעסו על כך שתגובתו לא פורסמה בעיתון והוא דורש שוב לפרסמה.
6. לטענת התובע, דובר העירייה עשה דין לעצמו תוך שהוא מחפש חומר אודות ענייניו הפרטיים במסמכי העירייה, ללא כל רשות, ללא כל סמכות, וללא כל בדיקה סבירה של אמיתות המידע, מפיץ דברי שקר אודות ענייניו הפרטיים של התובע ושלא למטרה לשמה נועדו; המידע השקרי אודותיו נמסר לעיתון, לא כידיעה עצמאית כי אם כתגובה לא עניינית לסוגיה הציבורית שהעלה התובע וכדי להניא את העיתון מלהתייחס אליה ואל תגובת התובע. בנוסף עצם דרישתו החוזרת והתעקשותו של דובר העירייה לפרסם את תגובתו, כל אלה מעידים על הכוונה לפגוע בתובע ובשליחותו הציבורית; התובע, ששמו הטוב הוא אחד מנכסיו העיקריים ובעיקר עקב היותו איש ציבור, מעצימה את פוטנציאל הפגיעה והנזק במידע שהופץ והוא חש עוגמת נפש וכאב בשל כך; התובע פנה ביום 7.4.11 ליועמ"ש העירייה בבקשה לעריכת בדיקה יסודית לצורך אישוש או הפרכת המידע שהופץ לטענתו ע"י "עובד בכיר בעירייה" בנוגע לעברו בתחום עבירות הבניה; ביום 27.4.11 שלחה יועמ"ש העירייה למערכת העיתון (עם העתק לתובע) הודעה בה נכתב "בבדיקה נוספת של העניין, התגלה כי מדובר בטעות בתום לב", וכדי להגדיש את הסאה, שוב התייחסה שלא לגופא של הסוגיה הציבורית כי אם לגופו של אדם אחר, ששמו כשם התובע, תוך פגיעה בפרטיות, ומציינת כי הוא (אותו אדם) נשוא עבירות הבניה החמורות כמצוין בתגובת דובר העירייה. לא זו אף זו, יועמ"ש העירייה אינה יוצאת ריקם ושוב, תוך פגיעה בפרטיותו, וללא קשר לסוגיה הציבורית, כותבת במכתבה למערכת העיתון כי כנגד התובע קיים דו"ח פיקוח בגין בניה לא חוקית "ואולם טרם הוגש בגינו כתב אישום, שכן אנו ממתינים לאישור פרקליטות המדינה לצורך כך" (להלן: "מכתב היועמ"ש"); נטען, כי מן הראוי היה שעניין דו"ח הפיקוח לא היה מאוזכר כלל במכתב היועמ"ש ואם כבר אוזכר היה עליה להוסיף כי ידוע לה שכבר בדצמבר 2010 קיבל התובע רישיון לאותה בניה לא חוקית (בניית פרגולה בביתו) והוא ממתין להסכמת מינהל מקרקעי ישראל, כבעל הקרקע; מכתב היועמ"ש מסתיים בהתנצלות העירייה על הטעות. ההתנצלות אינה מופנית לתובע כי אם לעיתון שהתבקש לפרסם את תגובת דובר העירייה, והינה בשם העירייה ללא לקיחת אחריות אישית על אי בחינת העובדות כמצופה מכל אדם סביר החושש מפגיעת לשון הרע, לבטח מעו"ד סביר הבקיא בהוראות החוק; נטען כי יועמ"ש העירייה הייתה שותפתו המלאה של דובר העירייה בתוכן תגובתו למערכת העיתון וכי בהיעדר מענה ישיר לפנייתו ליועמ"ש העירייה והיעדר התנצלות מצד הנתבעים הוא מגיש תביעה זו.
7. מנגד, טענו הנתבעים כי התובע מבקש להטיל אחריות נזיקית אישית עליהם בגין פעולות אשר עשו מתוקף תפקידם ובהתאם לסמכותם, פעולות אשר נעשו בתום לב ללא כל כוונה לפגוע בתובע; אם התובע באמת היה מרגיש פגוע ע"י פרסומים שנעשו בשמה של העירייה ומטעמה, היה מגיש את תביעתו אך ורק כנגד העירייה. העובדה כי בחר להגיש את תביעתו באופן אישי כנגד בעלי תפקיד בעירייה (העירייה עצמה אינה בעלת דין בתובענה), מלמדת כי התובע מבקש לפגוע בנתבעים באופן אישי מטעמים בלתי ענייניים; ודאי לא היה מקום להגיש תביעה אישית נגד יועמ"ש העירייה, אשר כל "חטאה" בכך שתיקנה, באורח מיידי, ומרגע שלמדה על כך, אמירות שגויות אשר נאמרו (ע"י העירייה באמצעות דובר העירייה), אודות עברו של התובע בתחום עבירות הבניה.
8. לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי נוכח הגדרת התפקיד של דובר העירייה מחובתו היה למסור תגובה לעיתון מטעמה של העירייה, בייחוד נוכח ההאשמות הקשות שהועלו כלפי העירייה והעומד בראשה; בטרם ניסוח התגובה נועץ דובר העירייה כמקובל עם גורמים מקצועיים, וזאת כאמור לצורך העברת עמדת העירייה לעיתון; על פי מידע שקיבל דובר העירייה מגורמים מקצועיים בלשכה המשפטית של העירייה – כנגד התובע הוגשו בשנת 2007 ארבעה כתבי אישום בגין עבירות בניה והוא אף הורשע ונידון לקנס כבד ומאסר על תנאי בגינם; מידע זה, כך התברר בשלב מאוחר יותר, היה מוטעה. הטעות (אשר נעשתה בתום לב) נבעה מהעובדה כי בלשכה המשפטית מצוי קלסר הכולל כתבי אישום נגד אדם אחר בשם "שלמה פדידה" (כשם התובע) אשר הואשם והורשע בעבירות בניה רבות; מדובר, אם כן, בשגגה (אשר מקורה אינו בדובר עצמו) שנעשתה בתום לב, תוך התבססות על מידע אשר היה בעיני דובר העירייה ממקור מהימן ומוסמך; בכל מקרה, תגובת דובר העירייה לא פורסמה בסופו של דבר, אלא פורסמה תמצית של התגובה אשר אינה כוללת כל התייחסות לתובע, כך שהמידע אודות התובע הגיע לכל היותר לשלושה אנשים (כתבת העיתון, העורך ומזכירתו); זאת ועוד, משנתבררה השגגה, דאגה יועמ"ש העירייה להוציא פרסום מתקן למערכת העיתון אשר קיבלו את המידע השגוי אודות התובע, כך שגם אם נגרם נזק כלשהו לתובע (דבר המוכחש), הרי שנזק זה הוקטן עד לאפס באמצעות מכתב היועמ"ש; דובר העירייה פעל מתוקף תפקידו, בשמה ומטעמה של העירייה, ובמסגרת סמכותו ובנסיבות אלה ברי כי לא פעל מתוך כוונה לפגוע בתובע או בשוויון נפש נוכח אפשרות גרימת נזק לתובע; התובע טועה ומטעה בתביעתו כל אימת שהוא טוען כי בדיקה ו/או פרסום עברו בתחום הבניה יש בה משום "פגיעה בפרטיותו". המציאות היא כי כל אדם רשאי לקבל מידע אודות עניינים תכנוניים ועבירות בניה, בין אם מכוח חוק חופש המידע ובין אם במסגרת עיון בתיקי בניין. ההליכים המשפטיים המתקיימים בענייני תכנון ובניה נעשים בדלתיים פתוחות, הם פתוחים לציבור ופסקי הדין אף מתפרסמים במאגרי מידע שונים לרבות באינטרנט; דברים אלה נאמרים ביתר שאת שעה שהתובע חבר מועצה ולא איש מהישוב. אדם כזה אינו יכול לטעון כי אם ביצע בעבר, לכאורה, עבירות בניה, אזי מדובר בענייניו האישים. מדובר במידע שיש בו עניין ציבורי וראוי כי יתפרסם ברבים, בייחוד כאשר אותו חבר מועצה מעלה טענות קשות כנגד העירייה בדבר אכיפה סלקטיבית של חוקי הבניה; בניסוח תגובת דובר העירייה לא הייתה מעורבת יועמ"ש העירייה אשר נעדרה מעבודתה באותם ימים ולמעשה למדה אודות תגובת דובר העירייה והמידע השגוי הכלול בה רק עם חזרתה לעבודה לאחר החגים בסוף חודש אפריל על כן טענות התובע לפיהן יועמ"ש העירייה עשתה כביכול יד אחת עם דובר העירייה מלכתחילה נגד התובע הן שקריות לחלוטין; אין חולק (והתובע מודה בכך בתביעתו) כי קיבל דו"ח פיקוח בגין בניה לא חוקית. נוכח נתונים אלה ברור שבמסגרת מכתב היועמ"ש היה מקום להעמיד דברים על דיוקם שכן תיקון מלא של המידע חייב הבהרה לכך שהתובע אומנם לא הורשע בעבר בעבירות בניה אך מאידך אינו "נקי" בכל הקשור לעבירות בניה וכי עדיין קיים נגדו ד"וח פיקוח, ובעיקר נוכח היותו של התובע חבר מועצה אשר בא חדשות לבקרים בטענות קשות נגד העירייה בגין אכיפה סלקטיבית של חוקי הבניה; יועמ"ש העירייה פעלה בהתאם לתפקידה וסמכותה ומכתבה נערך בתום לב ללא כל כוונה לפגוע בתובע ו/או בשוויון נפש נוכח האפשרות כי יגרם לו נזק, וממילא מכתב זה לא גרם בפועל כל נזק לתובע כאשר גם המידע אודות עברו האמיתי של התובע בתחום עבירות הבניה לא פורסם בעיתון.

1. התובע הגיש טיעון משלים ממנו ניתן ללמוד כי אינו חולק על כך שהפרסומים נשוא התביעה דנן, נכתבו על ידי מי מהנתבעים במסגרת מילוי תפקידם כעובדי הרשות הציבורית אלא טוען כי עובדה זו אינה מתירה להם לנקוט בלשון משתלחת כלפיו ולייחס לו עבר פלילי וחוסר יושר הפוגעים בשמו הטוב; ברור לתובע, כי מדובר בפרסום שקרי אשר מצביע בעליל על חוסר תום ליבם המשווע של הנתבעים אשר עשו דין לעצמם. נבירה בתיק אישי ברשות מקומית היא בסמכותו הבלעדית של היועץ המשפטי ולכן ברור כי יועמ"ש העירייה ביקשה לפגוע בתובע, ועובדה זו מצביעה באופן חד משמעי על כך שהפרסום נעשה בכוונה להזיק לתובע ולחילופין מתוך שוויון נפש; גם הפרסום השני במכתב היועמ"ש היה שיקרי והיווה פגיעה חמורה בפרטיות התובע.
2. הנתבעים השיבו לטיעון המשלים וציינו כי השאלה היחידה להכרעה הנה האם התובע הצליח להוכיח את תחולת החריג לחסינות, היינו להראות שהנתבעים ביצעו את הפרסומים מתוך כוונה להזיק לו; נטל זה, אשר מוטל על התובע, לא הורם.

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי להכיר בחסינות הנתבעים מפני התובענה שבפניי וזאת, בין היתר, מהנימוקים הבאים:
   1. טענת התובע (סעיף 3 לטיעון המשלים מטעמו) לפיה אין להכיר בחסינות עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו כאשר מדובר באמירה משתלחת ופוגענית כלפיו המייחסת לו עבר פלילי וחוסר יושר הפוגעים בשמו הטוב, אינה מקובלת עליי שכן לשון סעיף 7 א(א) רישא אינה מגבילה או מצמצמת את עילות התביעה החוסות בצילו וחלה על כל מעשה עובד ציבור "המקים אחריות בנזיקין", משמע כל עוולה בנזיקין ללא יוצא מן הכלל לרבות בעילת לשון הרע. שהרי אם המעשה אינו מקים אחריות בנזיקין ממילא לא קמה עילת התביעה ואין כל צורך להידרש לשאלת החסינות (ראו: ת"א 2231/06 (שלום –ת"א) אורן נגד יעלון, דינים שלום 10(73) 910 (2010)) ו- סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה -1965), המחיל את סעיף 7 לפקודת הנזיקין גם על תביעות בעילת לשון הרע.
   2. סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין הקובע את היקף חסינותם של עובדי ציבור הוסף במסגרת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 10), התשס"ה- 2005. במבוא לדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי יש להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור בשל מעמדם המיוחד מאחר והם חשופים לסיכוני אחריות וללחצים העלולים להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית. יחד עם זאת, נאמר כי "...עם זאת לא ניתן להסתפק רק בהקניית חסינות לעובדי ציבור ויש להשלים את ההסדר משני היבטים: הראשון, דאגה לכך שהנפגע מפעולת עובד הציבור יזכה לפיצוי, והשני, מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו, לאחר שהוסר החשש מפני תביעה אישית בנזיקין". הוראת החוק מבקשת לאזן בין הצורך לאפשר לעובדי הציבור חופש פעולה לעסוק בעבודתם, מבלי לחוש מאוימים ע"י הגשת תביעות נגדם בגין ביצוע עבודתם, לבין הצורך להרתיע עובדי ציבור מפני שימוש לרעה בכוח השלטון, בכדי שלא יגרמו לנזק בזדון או ברשלנות בנסיבות אלו נקבע, כי תהא לעובד ציבור חסינות ביחס לפעולות אשר נעשות על ידו במסגרת תפקידו, ככל שלא פעל מתוך כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו.

לאור גדר המחלוקת כאמור, נטל הראיה להוכחת קיומו של החריג מוטל על התובע הטוען לאי תחולת הכלל, ומכאן שאין די בטענת התובע כי הנתבעים או מי מהם עוולו כלפיו בנזיקין ביודעין מתוך כוונה לגרום לו נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק, אלא על התובע להצביע על בסיס ראייתי התומך בטענתו הנ"ל. כפי שיפורט להלן, לא עלה בידי התובע להצביע על בסיס ראייתי כאמור.

עיון בכתב התביעה ובתצהיר התובע שצורף לתשובתו לבקשה מלמד כי הינו חסר את התשתית הראייתית המבססת יסוד נפשי של "זדון" (כוונה, אדישות או אי אכפתיות) מצד מי מהנתבעים לאפשרות גרימת הנזק לתובע עקב הפעולות המיוחסות להם בכתב התביעה. כך לדוגמא טוען התובע (סעיף 6 לכתב התביעה) כי דובר העירייה החליט לשזור בתגובת העירייה אמירה פוגענית לגבי עברו הפלילי בתחום עבירות הבניה, וזאת ללא קשר לסוגיה הציבורית שהועלתה על ידו; בסעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה טוען התובע כי ידוע לו על דוא"ל נוסף של דובר העירייה שנשלח לעיתון בנוסח דומה לתגובה במסגרתו הביע דובר העירייה את כעסו על כך שתגובת העירייה כפי שנמסרה על ידו טרם פורסמה בעיתון; בסעיף 11 לכתב התביעה נטען כי דובר העירייה עשה דין לעצמו עת חיפש חומר אודות ענייניו הפרטיים של התובע במסמכי העירייה וללא כל בדיקה סבירה של אמיתות המידע; בסעיף 17 לכתב התביעה נטען כי פרסום המידע מצד יועמ"ש העירייה אודות דו"ח הפיקוח כנגד התובע, נעשה תוך פגיעה בפרטיות, וללא קשר לסוגיה הציבורית; עוד נטען כי היועמ"ש הייתה שותפתו המלאה של דובר העירייה בתגובתו לעיתון (סעיף 21 לכתב התביעה). טענות אלה שהעלה התובע אינן מבססות תחולת החריג הקבוע בסעיף 7א(א) סיפא לפקודת הנזיקין, והן מהוות "טענות בעלמא", ללא ביסוס עובדתי ו/או ראייתי ונשענות על הנחות או ספקולציות גרידא.

• 1. התובע לא הצליח להצביע בכתבי טענותיו ו/או בתצהירו על מניע אישי פרטי ו/או מטרה זרה מצידם של מי מהנתבעים, כי הפרסומים הנטענים אודותיו נעשו בכוונה לפגוע בו או בשוויון נפש לאפשרות כזו. בעניינו, דובר העירייה לא יזם את משלוח תגובת העירייה לעיתון (נספח א לכתב התביעה) אלא הגיב בשם העירייה, לפניית העיתון, כך שאין מדובר בפעולה הנגועה באי חוקיות או בחריגה מסמכות אלא בפעולה שנעשתה במסגרת תפקידו וסמכותו,כעניין שבשגרה. גם אם סבר דובר העירייה כי מן הראוי לכלול בתגובת העירייה מידע בנוגע לעברו הפלילי של התובע (שהתברר בדיעבד כמידע שגוי הנוגע לאדם אחר בשמם התובע) מאחר ומדובר במידע רלבנטי הקשור בסוגיה הציבורית, הרי עדיין אין ללמוד מכך כי מדובר במניע אישי, או מטרה פרטית מצידו שנועדה לפגוע בשמו הטוב של התובע, במנותק מעמדת העירייה בסוגיה הציבורית שהועלתה ע"י התובע. הכללת המידע בנוגע לעברו של התובע בתחום הבניה עשויה היתה להיות רלבנטית לתגובת העירייה הן מאחר ומדובר בנבחר ציבור והן מאחר והסוגיה הציבורית לגביה נדרשה תגובת העירייה נעשתה על רקע האשמת העירייה בגין התעלמותה מעבירות בניה במוסדות ש"ס ובמפעלים השייכים לבעלי הון מטעמים פוליטיים ואכיפה סלקטיבית; גם מכתבה של יועמ"ש העירייה שוגר לעיתון בתגובה לפניית התובע ליועמ"ש לביצוע בדיקה בכל הקשור לנטען כלפיו בתגובת העירייה. במכתב זה שנעשה אף הוא מתוקף תפקידה כיועמ"ש העירייה ביקשה היועמ"ש לתקן את המידע השגוי שהתברר בנוגע לעברו של התובע בתחום עבירות הבניה והבהירה כי חלה טעות בתום לב וכי המידע שנכלל בתגובת העירייה מתייחס לאדם אחר בשם זהה לתובע. משלוח מכתב זה לעיתון דווקא מלמד על רצון שלא לפגוע בשמו הטוב של התובע או לכל הפחות לצמצם את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, והיה מתחייב בנסיבות העניין מאחר ונעשה בתגובה לפניית התובע לביצוע בדיקה לאימות המידע ולאחר שהתברר כי נפלה טעות במידע שהועבר ע"י דובר העירייה לעיתון ואי תיקון הטעות עלול היה לחשוף את העירייה לתביעת לשון הרע.

מקובלת עלי טענת נתבעים לפיה ציון דו"ח הפיקוח שהיה תלוי ועומד נגד התובע בגין בניה בלתי חוקית (הקמת פרגולה, אשר התובע מודה בכך אלא טוען כי את ההיתר לאותה בניה בלתי חוקית קיבל בדיעבד), נדרש במכתב היועמ"ש מאחר ותיקון ראוי של המידע השגוי אודות התובע חייב העמדת דברים על דיוקם מצד יועמ"ש העירייה קרי, כי אומנם התובע לא הורשע בגין ביצוע עבירות בניה כפי שצוין בתגובת דובר העירייה אך מאידך כי תלוי ועומד נגד התובע דו"ח פיקוח בגין בניה בלתי חוקית בביתו. מסקנה זו מתחזקת נוכח היות התובע עובד ציבור אשר מעלה טענות קשות נגד העירייה בגין אכיפה סלקטיבית של חוקי הבניה בעיר ומבקש לפרסמן בעיתון ולהעלותם על סדר היום הציבורי.

בת"א (מחוזי -ב"ש) 4079-10-10 בית יורב 1997 בע"מ נגד הועדה לתכנון ובניה תל אביב, [פורסם בנבו (27.8.11)] קבע בית המשפט בסוגית תחולת החריג כי:

"אין מקום לשלול מעובד ציבור, הממלא תפקיד שלטוני, את החסינות מפני תובענה אישית בנזיקין, בגין מעשה שעשה במילוי תפקידו האמור – אלא במצב מובהק שבו עובד הציבור פעל לכאורה ממטרה אישית ובאי חוקיות בעליל..". וכן "....רק גרימת נזק מכוונת בתכלית לעצמה, למטרה פרטית ובלתי חוקית של עובד ציבור, תיחשב לחריגה ממילוי התפקיד הציבורי המפקיעה את הזכאות לחסינות".

• 1. גם אם נניח לטובת התובע, בשלב זה, כי הנתבעים או מי מהם התרשלו בכך שלא וידאו כי עבירות הבניה המיוחסות לתובע מתייחסות לאדם אחר בשם זהה לתובע קרי, לא פעלו באופן סביר לאימות המידע השגוי אודותיו טרם מסירתו לעיתון, ובעיקר לנוכח היות התובע עובד הציבור ולאור פוטנציאל הפגיעה בו, עדיין אין בכך כדי לשנות את תוצאת הכרעתי זו זאת מאחר ולאחר תיקון 10 לחוק פעולה רשלנית מצד עובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי מזכה אף היא את עובד הציבור בחסינות כל עוד לא הוכח שאותו עובד שהתרשל פעל בזלזול וחוסר אכפתיות לגבי תוצאות מעשיו. התשתית הראייתית שהניח התובע בבקשה שבפני לא מבססת על פניה אפשרות כזו.

1. סיכומו של דבר:
   1. אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים.
   2. אני מורה על צירוף עיריית עכו כבעלת דין (במקום הנתבעים). כתב הגנה מטעם עיריית עכו יוגש עד ליום 1.10.13.
   3. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות בקשה זו בסך 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.