בפני | כב' השופטת אילת דגן | |
תובע | סמיר מנשירוב | |
-נ ג ד- | ||
נתבעים | 1.פז חברת נפט בעמ 2.רמי זילברשטיין |
פסק דין |
התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם
התובע עותר בתביעתו לחייב את הנתבעים בנזקיו הנפשיים כתוצאה מהאירועים לעיל.
לטענת התובע, מעסיקו/הנתבע 2 (להלן: "זילברמן") הגיע לתחנת הדלק מיד לאחר מכן, שאל את התובע לשלומו והבטיח לו כי ידאג שתוסדר תאורה בסמוך, יוצבו מצלמות אבטחה, ויותקנו סורגים למניעת מקרים דומים. למחרת אף התייצב מאבטח חמוש בתחנה לעבודה במשמרות הלילה.
כעבור כשבועיים הופסקה עבודתו של המאבטח והוא לא הוחלף באחר.
הנתבע אף לא קיים אף אחת מהבטחותיו ביחס למיגון המקום.
ביום 08/08/05 עבד התובע שוב לבד במשמרת הלילה. הוא נעל את דלתות הכניסה של החנות מיוזמתו מאחר ועמד לנקות את המקרר ולא רצה להיות עם גבו לכניסה. או אז שמע דפיקות בדלת, כשהסתובב הבחין בשני רעולי פנים שאחד מהם החזיק אקדח. הם צעקו לעברו. בתגובה, רץ לקופה רוקן אותה, נעל את עצמו במחסן החנות, יצר קשר עם המשטרה ודיווח על השוד. לטענתו, במהלך הדקות עד שהגיעה המשטרה, ניסו השודדים לפרוץ את הדלת בה התבצר והוא חש סכנה ממשית לחייו.
לטענתו, בשל הטראומה לא הצליח להתמיד במקום העבודה והחליט לעבור לעיר אילת כדי להיות רחוק ממקום האירועים. לאחר תקופה קצרה חזר לחיפה. באוגוסט 2006 השתלב בעבודה כעוזר טכנאי מעליות ומאז ועד היום עובד שם ברם בשל קשיים בריכוז, הוא לא יכול להתקדם בתפקיד.
נתבע 2 אף טוען בתצהירו (נ/12) כי המשטרה שהגיעה לתחנה אחרי השוד הראשון לא מצאה דופי בהתנהלות הנתבעים ו/או באמצעי הבטיחות. בתצהירו של זילברמן (נ/12) מעיד הנ"ל בסעיף 11 כי על מנת להגביר את בטחון העובדים הוא אף הורה להתקין סורגים בכניסה לחנות ובנוסף הוצב מאבטח.
לטענתו במשמרת הלילה היה עליו לצאת מהחנות למתחם התחנה, כדי לסייע לנהגים בפעולת התדלוק, לפנות פחים ולנקות את עמדות התדלוק והשירותים.
אשר ללחצן המצוקה טוען התובע כי זה נגיש רק סמוך לקופה ברם כאשר הוא נמצא מחוץ לחנות או במחסן או מסדר סחורה במדפים, אין באפשרותו להסתייע בלחצן המצוקה בעת צרה.
בעמדת הקופאי לא היה מכשיר טלפון והדלתות גם אם נסגרו וננעלו ע"י העובד, יכולות להיפתח בנקל ע"י כל אדם בעל כוח ממוצע.
כך היה גם בשוד השני והגם שהדלתות היו נעולות והוא ברח למשרד וננעל שם עם הקופה לאחר שראה את השודדים מאיימים עליו באקדח, הם פתחו את הדלתות בקלות, נכנסו ודפקו בעוצמה על דלת המשרד.
הוא חוזר וטוען כי ההבטחה להתקנת סורגים לא בוצעה בפועל.
דיון והכרעה
עובדות שהוכחו
אשר לשוד הראשון (ביום 20/7/05)- הנתבעים מצביעים על כך שבהודעתו במשטרה (נ/1) סיפר התובע שהוא עובד בחנות YELLOW ובהיותו בתוך העסק, נכנסו 3 שודדים, בעוד שבתצהירו טען כאמור כי ניקה שולחנות בכניסה לחנות בעודו עומד עם גבו לכוון משאבות הדלק או אז חש בחפץ המוצמד אליו ומשהסתובב הבחין באדם רעול פנים המכוון נשק אליו.
הנתבעים טוענים כי מדובר בסתירה עובדתית בין הגרסה במשטרה לבין התצהיר המצביעה על חוסר אמינות ועל מגמתיות. אני סבורה כי אין מדובר בסתירה שכן הנתבעים לא מפנים להמשכו של המשפט בהודעה במשטרה שם נאמר בפירוש שהוא היה בדרך לנקות בכניסה. התובע הסביר בתצהיר את השתלשלות העניינים באופן מפורט יותר מהכתיבה הלקונית בהודעת המשטרה אך מעבר לפירוט, גם כאן וגם כאן מסר למעשה את אותה גרסה בדבר ניקוי השולחנות ליד הכניסה לחנות.
סתירה נוספת לכאורה עליה מצביעים הנתבעים נוגעת לתצהירו של התובע ת/3 שם סיפר שאחד השודדים הכה אותו בחזה וזאת בניגוד להודעתו במשטרה שם נשאל אם נפגע וזקוק לטיפול רפואי והשיב: "לא. הם רצו להרביץ לי אבל לא הכו". הוא נחקר אודות הסתירה והסביר כי התכוון שלא נזקק לטיפול ועל כן ענה שלא הוכה כשהתכוון שלא הוכה ברמה המצריכה טיפול. חוסר ההתאמה המלא בין שתי הגרסאות לא יורד לטעמי לשרשו של ענין באופן שיעיב על מהימנות הגרעין הקשה. בין אם קיבל מכה בחזה ובין אם לאו, אין חולק כי אוים בנשק ונשדד.
אני קובעת אפוא כי התובע הוכיח כי בוצע שוד פעמיים בהפרש של כשבועיים בעת שהשודדים איימו עליו בנשק ותוך שהם נכנסים לתוך חנות הנוחות ודופקים על דלת המחסן בו נעל עצמו.
לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים ובחקירותיהם בבית המשפט, אני קובעת כי לא הוזמה טענת התובע לפיה בתחנת הדלק אמנם נפרשו מצלמות במעגל סגור, ברם אלו מכסות רק שטח מאיזור התחנה ואילו במגרש החניה לא הותקנו מצלמות עד לארוע השוד הראשון ביום 20/7/05 ולמעשה משם הגיעו השודדים.
אשר ללחצן המצוקה, אין חולק כי לחצן המצוקה שנמצא מתחת לקופה, הוא קבוע ולא צמוד לעובד ואם העובד לא לידו ומנקה למשל את המקרר, הוא צריך לעשות סיבוב כדי להגיע ללחצן. (ראו עמ' 8 לפרו' ש' 23-26 )
אין חולק כי באירוע השוד השני היה לתובע שַלָט רחוק נייד לסגירת דלתות (אך לא שלט של אזעקה- מצוקה) ולא לנעילה ובכל מקרה קל לפתוח את הדלת גם כאשר הדלת נעולה, בעזרת הידיים.
אשר לסורגים- עדות התובע לפיה חרף הבטחת זילברמן לא הותקנו סורגים בפועל עובר לשוד השני, לא הוזמה.
בענין זה אף אדגיש כי זילברמן בתצהירו לא העיד כי הותקנו סורגים אלא כי נתן הוראה להתקין (ראו סעיף 11). בעדותו בבית המשפט, לא יכול היה להעיד מתי הותקנו סורגים בפועל (אם בכלל).
לסוגיית המיגון באמצעות סורגים חשיבות עצומה לענין נקיטת האמצעים להגנה על העובדים. התשובה לשאלה עובדתית זו מצויה בידיעת הנתבעים וכך גם הראיות להוכחתה, בשליטתם. הואיל והתובע טען בצורה מפורשת בתצהירו המשלים המהווה מענה לתצהיר זילברמן, כי לא היו סורגים חרף ההבטחה, יכלו הנתבעים וצריכים היו, להביא ראיה שתזים את גרסת התובע ברם הם נמנעו מכך והמנעות זו פועלת, באופן ראייתי לרעתם וכלל הוא כי ככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 602, ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 658-659, וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.
בתשובות לשאלון ת/5 (שאלה 14 ) נשאל מר זילברמן אם היו אירועי שוד דומים עובר לאירועים מושא התביעה והשיב : לא. מסתבר שתשובה זו אינה נכונה. מעדות שחר פוני שתצהירו הוגש (ת/2) וחקירתו הנגדית עולה כי בהיותו במשמרת לילה באותה חנות, נכנסו שני שודדים מזוינים ברובה וסכין. דלתות ההזזה נפתחות כשאדם עומד בפתח החנות וכך הם נכנסו ללא בעיה. הוא נתן את הכסף, השודדים שברו לו את הטלפון ונעלו אותו בחדר. לאחר המקרה התפטר כי פחד להמשיך ולסכן את חייו בעבודה הנ"ל.
זילברמן הודה בחקירתו כי ידע על הארוע הקודם וכי עדות שחר פוני אמת וכי אחרי אותו שוד שחר באמת לא חזר לעבודה וכפי שזילברמן הוסיף והעיד: "זה קורה אצל רובם וזה מובן לי. הדברים מדברים בעד עצמם.
מיותר לציין כי למרבה המזל הסתיימו מקרי השוד באופן שהסתיימו, ברם שוד מזוין יכול להסתבך ולהסתיים גם במוות חו"ח.
האמצעים שננקטו היו תאורה חלקית, מצלמות חלקיות, לחצן מצוקה שאינו צמוד לעובדים, שַלָט לסגירת הדלת ועיקר העיקרים- היעדר סורגים באופן המאפשר כניסה לחנות גם אם יש נעילה של הפין שנכנס לחור ברצפה.
שאלת האחריות
אין בידי לקבל את הטענה.
קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע ע"פ מבחן הצפיות וענינו האם מוטלת על אדם סביר מסוגו של הנתבע חובה לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113. חובת הזהירות הקונקרטית ענינה, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (עמ' 126-125 לפסק הדין). לענין זה יש להבחין בין "סכנה רגילה" ל"סכנה בלתי רגילה" שרק לגבי האחרונה מוטלת האחריות הקונקרטית. "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (השופט ברק, בעמ' 127).
בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. נאמר ע"י כב' הש' בך כהאי לישנא: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים"
ולמטה מזה לענין סווג הסיכונים נקבע כי: "אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופי מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם".
במסגרת זו, יש להדגיש כי על בעל המקרקעין לנקוט אמצעי זהירות ביחס לנכסים המצויים בשליטתו, ואשר מכוונים למנוע נזק מכוון מפעולותיהם של עבריינים, ראו למשל ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מ (2) 733 שם נקבע כי: "אין כל חידוש בכך שהמחזיק צריך לצפות התנהגות עבריינית של צד שלישי. חובה כזו הוכרה בעבר לעניין התנהגות רשלנית, הן לעניין התנהגות פזיזה והן לעניין התנהגות זדונית של צד שלישי. אכן, לא פעם מטילים בדיני הנזיקין חובה על המחזיק לצפות התנהגות עבריינית ומכוונת של צד שלישי- התנהגות הגורמת נזק".
"שאלת הקשר הסיבתי ושאלת ריחוק הנזק, מקום שגורם זר מתערב בשרשרת הסיבתית, במעשה עברייני מכוון ועצמאי, אכן אינה קלה... מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית"
בנסיבות אלו פועלת מקבילית הכוחות באופן שהמדיניות המשפטית הראויה צריכה להטיל חובה על המעביד לדאוג לאמצעי בטחון מיוחדים מוגברים המתאימים לקדם את הרעה.
לטעמי, כפי שהוסבר בסעיף 15 לפסק הדין, ההיערכות לקידום פני הרעה, בייחוד אחרי שני מקרי שוד באותה תחנה, לא היתה מספקת וכך התממש הסיכון וארע השוד השלישי (השני של התובע).
משחשפו הנתבעים את התובע לסיכון תוך שלא נשאו בעלות מניעת הנזק באופן מספק, עליהם לשאת בתוצאות הנזק שהתממש.
מצב רפואי
המומחה מבהיר כי אין עדות לנכות נפשית עובר לאירועים.
המומחה העמיד את הנכות הזמנית בשיעור 20% לשנה שלאחר האירועים ולאחר מכן על 10% לצמיתות בשל הגבלה קלה בכושר תפקודו.
המומחה נחקר והשיב כי לדעתו אכן היתה מגמתיות בתלונות והתלונה בדבר מצוקה בחשיפה לתחנות דלק לא נראתה לו משכנעת.
פרופ' פניג נחקר והסביר כי ה-PTSD מתפתח כחודש אחרי החשיפה. הוא מסכים כי תלונת התובע לפיה הוא נמנע מלהכנס לתחנות דלק של פז לא משכנעת. המומחה לא השתכנע כי מדובר על המנעות מריח של תחנות דלק או תחנות בכלל אלא המנעות סלקטיבית.
עם זאת החזרה לעבודה לא אומרת שלא היתה בעיה. לפעמים אנשים חושקים שיניים וחוזרים לעבודה הואיל וחייבים להתפרנס. אם זו הפרעה קשה, אין לצפות שיחזור לעבודה אבל אם ההפרעה קלה יותר, כמו בעניננו, זה סביר. (עמ' 11 לפרו').
המומחה נחקר ביחס לחבלות בראש בצבא ובשאלה אם אלו יכולות להוליד תסמינים שנראים דומים לPTSD והשיב לגבי הפגיעות ב-2002 כמו גם בשנת 2004 כי זה לא סביר בין השאר משום שאם היו תסמינים כי אז צריכות היו להיות תלונות אך בפועל אין רצף תלונות. (עמ' 12 לפרו').
הוא אף מסביר כי הפסקת הטיפול הנפשי לא בהכרח מצביעה על הטבה במצבו של התובע שכן חולים רבים נמנעים מטיפול מסיבות רבות, בהן שהטיפול כרוך במחיר רגשי שהם לא מוכנים לשלם.
המומחה מסכים כי בהחלט יתכן שהפנייה המחודשת לטיפול נפשי כרוכה גם בגירושין וגם בעובדה שהוגשה תביעה לביהמ"ש אבל לטענתו זו מוטיבציה מעורבת. הגירושין עצמם הם חלק מהבעיה והשינוי שחל בו כתוצאה מהאירועים מושא התביעה. (עמ' 13 לפרו'). כך ע"פ תלונות אשתו, התובע אפאטי והוא לא אותו בחור שהיא הכירה בשנה הראשונה לנישואים.
לסיכום, הPTSD- הוא ברקע, המומחה לא סבר שצריך לשנות מחוות דעתו והסביר כי מצא את הממצא הנפשי הנ"ל על רקע אירועי השוד כאותנטי ומצא לייחס לאירועים מושא התביעה 10%, על אף המגמתיות, ההגזמה והגורמים הנוספים יוצרי המשבר.
על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה מטעמו, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת.
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי), [פורסם בנבו]. וראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).
בעניננו הועמדה הנכות על שיעור 10% כתוצאה מטראומת מקרי השוד. המומחה העיד על בדיקות שאלונים ומבחנים שערך לתובע כדי להתחקות על מצבו. המומחה לא הולך שולל. הוא נתן דעתו למגמתיות, לסיבות הנוספות ולכך שמתנהל הליך משפטי ברקע, ותוך שקלול הנ"ל מצא להעמיד את הנכות על שיעור 10%. קביעת נכות זו היא אולי מיטיבה או סלחנית עם התובע במעט, ברם אין לומר עליה כי היא לא לוקחת בחשבון או מתעלמת מנתונים עובדתיים שיש בהם לשנות את הקביעה. בשים לב לאמור, אין סיבה לדחות את הקביעות המקצועיות שבחוות הדעת ואני מאמצת אותה.
גובה הנזק
ממצאים אלו מתיישבים עם המסקנה שהנכות לא מעיבה על התפקוד באופן משמעותי אם כי יתכן שיש להם השפעה על יכולת הקידום.
כאב וסבל
הוצאות רפואיות ונסיעות
הפסדי השתכרות
אשר להפסד חלקי בעבר, הרי שהתובע החל לעבוד באוגוסט 2006 ומאז עובד ברציפות ומשתכר נכון ליום הגשת התצהיר (יולי 2013) סך 7,500 ₪ ברוטו. שכר זה היה נמוך מהשכר הממוצע במשק ביולי 2013 אם כי התובע לא הציג נתונים בענין. ועל כן מצאתי להעמיד את הסכום באומדנה על 50,000 ₪. סך הפסד בעבר מלא וחלקי עומד אפוא במעוגל על 60,000 ₪.
ניתן היום, י"ח ניסן תשע"ה, 07 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
18/09/2011 | החלטה על בקשה של נתבע 2 הארכת מועד להגשת כתב הגנה /בר"ל 18/09/11 | שלומית פומרנץ-זמני | לא זמין |
25/10/2011 | הוראה לבא כוח נתבעים להגיש חוו"ד | אילת דגן | לא זמין |
24/07/2012 | הוראה לנתבע 1 להגיש תגובת הנתבעים | אילת דגן | לא זמין |
05/09/2012 | הוראה למומחה בית משפט להגיש חוו"ד | אילת דגן | צפייה |
12/12/2012 | החלטה מתאריך 12/12/12 שניתנה ע"י אילת דגן | אילת דגן | צפייה |
05/03/2013 | הוראה למומחה בית משפט להגיש חוו"ד | אילת דגן | צפייה |
24/03/2013 | הוראה לבא כוח תובעים להגיש תצהיר | אילת דגן | צפייה |
05/08/2013 | הוראה לבא כוח נתבעים להגיש תצהיר | אילת דגן | צפייה |
17/12/2013 | החלטה על הודעה מטעם הנתבעים 17/12/13 | אילת דגן | צפייה |
30/07/2014 | החלטה שניתנה ע"י אילת דגן | אילת דגן | צפייה |
22/01/2015 | החלטה | אילת דגן | לא זמין |
07/04/2015 | פסק דין שניתנה ע"י אילת דגן | אילת דגן | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | סמיר מנשירוב | רון נחשון |
נתבע 1 | פז חברת נפט בעמ | אמנון שור |
נתבע 2 | רמי זילברשטיין | אמנון שור |