בפני תביעה לפינוי וסילוק יד אשר הוגשה על יד התובעת כנגד הנתבע 1 אשר שכר ממנה מבנה. התביעה הנוכחית הוגשה לאחר שתביעה קודמת של התובעת כנגד הנתבע 1 הסתיימה בפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין.

על פי כתב התביעה העילה לתביעה פינוי זו הינה הפרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי הנתבע 1.

יצוין, כי התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע 1 בלבד ולאחר שניתנה לו רשות להתגונן, הוסף הנתבע 2, שהינו שוכר משנה בחלק מהמבנה, כנתבע נוסף.

הרקע והעובדות הדרושות לעניין בקליפת אגוז

התובעת היא הבעלים של מבנה מסחרי ברחוב השקמה 17 באזור.

ביום 21.01.2003 השכירה התובעת את המבנה לנתבע 1 (להלן: "ישראל") בדמי שכירות חודשיים של 475$ למשך 5 שנים עם אופציה להמשיך ולשכור את המבנה למשך 5 שנים נוספות בדמי שכירות חודשיים בגובה 570$.

כחלק מתנאי הסכם השכירות נתנה התובעת לישראל היתר להשכיר את המושכר בשכירות משנה.

ביום 06.03.2003 חתם ישראל על הסכם שכירות משנה עם הנתבע 2 (להלן: "שמש") ביחס לקומת הקרקע של המבנה והשטחים הנלווים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ישראל ושמש יידעו את התובעת בדבר חתימת הסכם שכירות המשנה, ביקשו את אישורה וקיבלו אותו.

יובהר כי המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם התובעת הייתה מודעת לתנאי הסכם שכירות המשנה בטרם נתנה אישורה.

ביום 07.07.2008 הגישה התובעת כנגד ישראל תביעה לפינוי, סילוק יד ותשלום דמי שכירות ראויים בת.א. 3990/08 של בית משפט זה.

במסגרת התביעה, טענה התובעת, כי ישראל לא הודיע על כוונתו לממש את האופציה שניתנה לו בהסכם השכירות וכי כל המבנה מושכר על ידו בשכירויות משנה, כן טענה כי נבנו במושכר חלקים נוספים ללא היתר כדין וכי ישראל העביר תשלומים לבנה מאחורי גבה כהשלמה לדמי השכירות.

ביום 02.02.2010 לאחר דיון שהתקיים בפניי, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין, וזאת לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת כנגד ישראל (להלן: "הסכם הפשרה").

הואיל והעילה להגשת התביעה שבפניי כעת הינה טענת התובעת כי ישראל הפר את הסכם הפשרה וכי הפרה זו מהווה עילה לקבלת סעד של פינוי, אפרט את הפשרה במלואה כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 02.02.2012 בעמודים 4-3:

"ב"כ הצדדים: בהמלצת בית המשפט ולסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת כנגד הנתבע, הן ביחס לתובענה דנן והן ביחס לבקשת התובע לפיצול סעדים, כמפורט בכתב התביעה, הגענו להסכמה כדלקמן:

הנתבע יהיה רשאי להישאר במושכר עד לתום תקופת האופציה – 01.02.13.

מוסכם בין הצדדים כי דמי השכירות אשר ישולמו לתובעת בגין המושכר החל מיום 01.02.10 ועד לתום תקופת השכירות – 01.02.13 יעמדו על סך של 3,200 דולר ארצות הברית, בהתאם לשער הדולר אשר יתפרסם במועד ביצוע התשלום.

מוסכם בין הצדדים, כי למרות האמור בהסכם השכירות הרי שמועד ביצוע כל תשלום יהא ב- 20 לכל חודש קלנדרי, כאשר בהתאם להסכם השכירות יועברו 12 שיקים לב"כ התובעת ב- 1 לפברואר מידי שנה, המעותדים ל- 20 לחודש לאותה שנה.

מובהר כי יתר תנאי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים עומדים בעינם.

עוד מוסכם בין הצדדים כי תשלומי השכירות ישולמו לידי ב"כ התובעת, עו"ד אבי קדוש.

עוד מוסכם בין הצדדים, כי בתום תקופת השכירות 01.02.13 יפנה הנתבע את הנכס מכל חפץ, כאשר הנתבע יהא רשאי לפנות חפצים שאינם מחוברים חיבור של קבע למקרקעין. איחור של 7 ימים בפינוי המושכר לא יהווה הפרת הסכם.

הגענו להסכמה לפיה היה ויאחר הנתבע בפינוי המושכר, הרי הסנקציה בגין איחור בפינוי של כל יום, למרות האמור בהסכם השכירות, החל מהיום השמיני תעמוד על סך של 140 דולר ארצות הברית.

ב"כ הנתבע ימציא המחאות לפקודת התובעת בגין שנת השכירות הנוכחית, לידי עו"ד קדוש, עד ליום 20.2.10."

ביום 13.07.2010 הוגשה על יד שמש תובענה בה.פ 1517-07-10 של בית משפט זה, כנגד ישראל והתובעת, לסעד הצהרתי, שהסכם הפשרה עליו הסכימו התובעת וישראל, אינו פוגע בזכויותיו לפי הסכם שכירות המשנה.

לדיון שהתקיים בהמרצת הפתיחה ביום 27.02.2011 התייצב רק ישראל ובא כוחו, ולבקשתו נמחקה המרצת הפתיחה.

בחודש מרץ 2011 הגישה התובעת את הסכם הפשרה לביצוע בהוצאה לפועל, הואיל וישראל העביר לה תשלומים של דמי שכירות מהם היה מקזז סכומים, אשר לפי הבנתו ולפי עצות שקיבל מרואה חשבון, ביטאו את ההפרש שנוצר מכך שהתובעת לא הייתה מנפיקה לו חשבוניות מס עבור דמי השכירות בעוד שהוא היה מנפיק חשבוניות מס לשוכרי המשנה.

ישראל הגיש ביום 05.04.2011 בקשה בטענת פרעתי בתיק ההוצאה לפועל והתובעת הגיבה לבקשה ביום 03.05.2011.

ביום 29.06.2011 הגישה התובעת את התביעה שבפניי, כנגד ישראל בלבד, בסדר דין מקוצר.

ביום 31.10.2011 התקיים דיון בפני רשמת ההוצאה לפועל בבקשה בטענת פרעתי, ואף ניתנה החלטה הדוחה את טענתו של ישראל.

ביום 25.01.2012 שילם ישראל לתובעת סך של 153,300 ₪ על חשבון הכספים שקיזז ונותרה בין הצדדים מחלוקת על העברת המע"מ, כאשר ישראל והתובעת ובאי כוחם קיימו פגישות והגיעו להבנות שמחלוקות אלו יתבררו וילובנו בין הצדדים ועד אז הסכומים שבמחלוקת יצטברו או ישולמו לתיק ההוצאה לפועל.

ביום 07.06.2012 התקיים דיון בפניי כבוד הרשם (כתוארו אז) דן סעדון, בבקשת הרשות להתגונן שהגיש ישראל בתביעה שבפניי. במסגרת הדיון ולבקשת הצדדים, הוחלט על צירופו של שמש כנתבע 2. עוד התברר בדיון זה, כי את קומה א' של המבנה שוכר בשכירות משנה מר יגודייב, כנגדו אין כל טענה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החל מיום 01.02.2013 חדל ישראל לקבל דמי שכירות בגין שכירויות המשנה בנכס ולא עלו מצד התובעת טענות כלפי ישראל ביחס לאי פינוי חפצים מהמושכר.

במהלך חודש פברואר 2013 פנה שמש לבית משפט זה בבקשה למתן הכרעה למי עליו להעביר את דמי השכירות, וב-19.03.2013 ניתנה החלטה כי עליו להעבירם לתובעת.

כמו-כן, אין מחלוקת כי התובעת הגיעה להבנות ישירות עם מר יגודייב ואין לה טענות בקשר לפינוי קומה א' של המבנה.

במקביל לניהול התיק שבפניי פנו ישראל והתובעת להליכי בוררות ביחס לסוגיית המע"מ וזו הוכרעה על ידי הבורר, יוסי אלישע, עו"ד ורו"ח, ביום 07.07.2014, בכך שישראל חויב לשלם לתובעת סך של 59,616 ₪, אשר שולם לתובעת ביום 30.07.2014 ותיק ההוצאה לפועל נסגר.

תמצית טיעוני התובעת

בראש ובראשונה טוענת התובעת בכתב התביעה שהתביעה הוגשה בשל הפרת הסכם השכירות והסכם הפשרה.

אקדים ואציין כבר עתה כי ביחס לכל טענותיה של התובעת בדבר הפרת הסכם השכירות שעילתן קדמה להסכם הפשרה, הרי הסכם הפשרה קובע כי הוא מהווה "סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעת כנגד הנתבע" ולפיכך אף בהסכמת הצדדים, משניתן לו תוקף של פסק דין, נוצר מעשה בית דין והתובעת מושתקת ב"השתק עילה" מלתבוע בעילות שהסכם הפשרה מאוחר להן.

לפיכך אתייחס אך ורק לטענות התובעת ביחס לעילות המאוחרות להסכם הפשרה.

התובעת טענה כי ישראל הפר את הסכם הפשרה, בכך שמחודש פברואר ועד חודש ספטמבר 2010 שילם דמי שכירות של 2,000$ בלבד במקום 3,200$ כפי שסוכם, ומאז חודש ספטמבר חדל לשלם כלל ולפיכך פתחה כנגדו תיק בהוצאה לפועל.

עוד טענה שישראל ושוכרי המשנה מפעילים בנכס עסקים ללא רשיון תוך שהם בונים בנכס ללא רשותה ואף הוגשו נגדם כתבי אישום בגין כך.

יצוין כי כתב התביעה אינו כולל התיחסות אישית לשמש, מעבר להתיחסות הכללית לשוכרי המשנה, הואיל ובמועד הגשת כתב התביעה הוא לא היה נתבע והואיל והתובעת לא מצאה לנכון לתקן את כתב התביעה לנוכח הוספתו של שמש כנתבע 2.

בסיכומיה העלתה התובעת טענות נוספות:

ישראל לא פינה את המבנה בתום תקופת השכירות משוכרי המשנה.

הועלתה רשימה ארוכה של טענות ביחס לחתימתה של התובעת על הסכם שכירות המשנה של קומת הקרקע. ביחס למכלול טענות אלו נטענה טענת הרחבת חזית אסורה על ידי הנתבע 1, ואתייחס לכך בהמשך.

עיקר טענותיה של התובעת ביחס להסכם שכירות המשנה הן שחתימותיה נעשו על העמוד האחרון מבלי שראתה את שאר עמודי ההסכם ומבלי שהוסברו לה תנאי ההסכם.

עוד נטען שהסכם שכירות המשנה חסר תוקף מכיוון שהוא נחתם בין חברת איב חזן בע"מ לבין שמש, כאשר ישראל רק חותם כמורשה מטעם החברה, ומאחר ולחברה לא הייתה כל זכות במבנה לא יכולה הייתה להעביר כל זכות לשמש.

כמו כן, נטען שעורך דין רביע לא הסביר לתובעת את תוכנו של ההסכם או כל דבר אחר בקשר אליו, וכי לא יתכן שהתובעת הייתה חותמת על הסכם שכירות המשנה לו היו מוסברים לה תנאיו.

תמצית טיעוני הנתבע 1

טענת ההגנה העיקרית שבפי ישראל היא, שבמועד הגשת התביעה לא היה יסוד להגשתה, הואיל וההפרה היחידה שניתן היה ליחס לו הייתה לעניין תשלום דמי השכירות בחסר, ומחלוקת זו התבררה באותו זמן בהליך מקביל בהוצאה לפועל ולפיכך לא היה מקום לפתוח בהליכי פינוי באותה עילה.

ביחס לטענות התובעת לניהול עסקים ללא רשיון ובניה ללא רשות, טען ישראל שכל טענות התובעת בכתב התביעה בנושא זה הן חזרה על דברים שכבר נדונו לפני הסכם הפשרה ומכל מקום הוא השכיר את כל המבנה לשוכרי משנה ולא ניהל במבנה כל עסק ולא ביצע במבנה כל בניה בתקופה שלאחר הסכם הפשרה.

מעבר לכך, טען ישראל, שהמשך ניהול התביעה כנגדו לאחר שפינה את המבנה בכך שהתובעת היא זו שמקבלת את דמי השכירות מהמבנה ישירות משוכרי המשנה, והסתיים בירור המחלוקות הכספיות בינו לבין התובעת והוא שילם לתובעת את מלוא חובותיו ותיק ההוצאה לפועל שפתחה כנגדו נסגר, הינו מעשה של חוסר תום לב ובכך היא חושפת את מטרתה האמתית של התביעה שהיא יצירת לחץ על שמש להסכים לדמי שכירות גבוהים יותר מכפי שהוסכם עליהם בהסכם שכירות המשנה שנחתם בשנת 2003.

תמצית טיעוני הנתבע 2

טענת ההגנה העיקרית שבפי שמש היא שאין בכתב התביעה כל עילה כנגדו ואף לא מבוקש בכתב התביעה שבית המשפט יתן סעד כנגד הנתבע 2.

שמש מבהיר שהתביעה הוגשה בשל הפרה נטענת של הסכמים שבין התובעת לישראל, כאשר שמש כלל לא היה צד להסכמים אלו. כל העילות המוזכרות בתביעה מכוונות כלפי ישראל ולא כלפי שמש.

עוד טען שמש כי לאחר שהוא הוסף כנתבע 2 לא תוקן כתב התביעה, למרות שבמהלך הדיונים שהתקיימו הובהר שהנתבע 2 מתנגד להרחבת חזית וכי כתב התביעה לא מגלה עילה כנגד הנתבע 2, ועדיין התובעת בחרה שלא לתקן את כתב התביעה.

שמש הכחיש טענות התובעת באשר להפעלת עסק ללא רשיון ובניה ללא רשות.

מעבר לטענות ההגנה טען שמש כי הוא מתנגד לסעד המבוקש על ידי התובעת, הואיל ולטענתו הוא אוחז בהסכם שכירות משנה אשר אושר ונחתם על ידי התובעת ואשר מקנה לו זכות שכירות בקומת הקרקע במבנה עד ליום 31.03.2018.

דיון והכרעה

כפי שציינתי, התביעה הוגשה כתביעה לפינוי וסילוק יד. הסעד אשר התבקש בכתב התביעה הוא מתן צו כנגד ישראל לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ ולהשיב את החזקה בו לתובעת כשהנכס תקין וראוי לשימוש, תוך תיקונו ותיקון כל חריגות הבניה בו.

חובתו של ישראל ביחס לפינוי הנכס הוגדרה מחדש במסגרת הסכם הפשרה כפי שצוטט לעיל:

"... בתום תקופת השכירות 01.02.13 יפנה הנתבע את הנכס מכל חפץ, כאשר הנתבע יהא רשאי לפנות חפצים שאינם מחוברים חיבור של קבע למקרקעין."

ובהמשך נקבעה הסנקציה בגין אי פינוי הנכס במועד:

"... היה ויאחר הנתבע בפינוי המושכר, הרי הסנקציה בגין איחור בפינוי של כל יום, למרות האמור בהסכם השכירות, החל מהיום השמיני תעמוד על סך של 140 דולר ארצות הברית."

לפיכך הסכם הפשרה הסיר מישראל את החובה לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות מכל אדם.

הסכמה זו של הצדדים ברורה בנסיבות המקרה, בו היה ברור לצדדים שהנכס מאוכלס ומוחזק על ידי שוכרי משנה, והואיל וסעד של פינוי יש להגיש כנגד מי שמחזיק בנכס בהתאם לאמור בסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969.

משחלף יום 01.02.13 אין עוד מקום למתן סעד של פינוי כנגד ישראל, הואיל ונוכחתי שהוא פינה את הנכס ומכל מקום התובעת החזיקה בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ובו הוראה לפינוי המושכר מכל חפץ.

באשר לדרישה להשיב את החזקה לתובעת כשהנכס תקין וראוי לשימוש, הרי שהמבנה מושכר בשכירות משנה ונמצא בשימוש, חלקו על ידי שמש וחלקו על ידי מר יגודייב שלא הובא לעדות בפניי.

לעניין הדרישה לסילוק חריגות הבניה, הרי שהתובעת לא הביאה כל ראיה לקיומן של חריגות בניה במועד מאוחר להסכם הפשרה.

לפיכך משחלף מועד הפינוי שנקבע בהסכם הפשרה ולאור האמור לעיל, אין כל בסיס למתן הסעד כפי שהתבקש בכתב התביעה או חלק ממנו.

בהתאם לכלל שבית המשפט לא יתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, די היה בדברים אלו בכדי לדחות את התביעה, שהרי נקבע בע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' הדסה ויצחק ברמן ,פ"ד מד(2)346 (19.04.1990):

"הכלל הוא, כי בית המשפט לא ייתן לתובע סעד אותו לא ביקש אלא במקרים יוצאי דופן (ראה ע"א 67/84 [1], בעמ' 769), וכך הוא גם ביחס לסכום התביעה:"

לא נעלם מעיני כי לכלל זה נקבע חריג בהלכה הפסוקה:

"ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ראו ע"א 69/98 נהאד מחמד אסעד מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה, סעיף 12 (8.6.2005), וההפניות שם; ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, סעיף 22 (20.3.2008); גורן, בעמ' 70; קשת, בעמ' 582-581)."

ע"א 8570/09 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לציון, (טרם פורסם)(15.03.2011).

במקרה זה שבפניי אין הצדק מחייב מתן סעד שלא נתבקש וזאת אסביר להלן.

הסעד המובלע בכתב התביעה המיוחס לנתבע 1 - פינוי הנכס מכל אדם - ואותו יש למעשה ליחס כלפי שמש המחזיק בקומת הקרקע של הנכס, מבוסס על שני אדנים:

הראשון - טענות התובעת בכתב התביעה להפרות מצד שוכרי המשנה בדרך של הפעלת עסקים ללא רישיון ובניה ללא רשות, טענות אשר לא הוכחו ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. כל שהציגה התובעת הן ראיות להגשת כתבי אישום, אך לא להרשעות, ומעדותו של שמש עלה כי גגון אשר נבנה, ככל הנראה ללא היתר, פורק לבקשת העירייה לאחר שנפתחו הליכים כלשהם כנגד שמש שלא הוברר אופיים המדויק או המועד בו התרחשו האירועים, ורישיון העסק ככל הנראה נשלל ממנו זמנית והוחזר.

לפיכך אני מוצאת שטענה זו לא הוכחה כמצדיקה מתן סעד של פינוי.

השני - תום תקופת השכירות.

כנגד טענה זו הציג שמש הסכם שכירות משנה אשר לטענתו התובעת אישרה אותו כבעלת הנכס בעמוד האחרון.

התובעת אישרה בעדותה כי היא חתמה על העמוד האחרון, אך טענה שלא ראתה את הסכם שכירות המשנה (עמוד 10, שורות 5-1 לפרוטוקול):

" ת. אני קיבלתי ממנו הודעה שהוא רוצה להכניס שוכר משנה.

קיבלתי את ההודעה שהוא רוצה להכניס שוכר משנה – הוא בא אלי הביתה עם שמש ביום 6.3.03 הוא אמר לי אם אני יכולה לתת לו אישור לקבל את שמש כשוכר משנה. ואני אמרתי לו כן. הוא שלח לי דף אחרון והוא אמר לי קחי את הדף ותחתמי שאת מוכנה, וזה הדף האחרון ולראייה בנו להסדר ואמרתי לו אין בעיה."

וכן בהמשך עדותה, בתשובה לשאלת בית המשפט (עמוד 11, שורות 29-26 לפרוטוקול) השיבה התובעת:

"לגבי ישראל, הבן אדם הזה בא אלי ולקח ממני חתימה שכביכול הוא צירף את הדף הזה לחוזה שעשה עם שמש. אני לא יודעת איזה חוזה הוא חתם עם שמש.

בוודאי שאני מחזיקה אותו כבן ערובה בגלל זה. שניהם ביחד יש חוזה שאני לא מכירה... אני לא יודעת מאיפה צץ חוזה חדש."

ובהמשך חקירתה הנגדית הוסיפה התובעת (עמוד 14, שורות 28-24 לפרוטוקול):

" הוא הביא את הדף הזה ריק מחתימות. אני בחרתי לחתום על דף ריק, כי אני האמנתי לו. הוא אמר לי את זה אמרתי בסדר, אין לי בעיה, נראה לי בן אדם נחמד בא להשכיר את המקום מה את רוצה שאני אגיד לו?

היום אני יודעת מה היתה הכוונה שלו. רק היום אני יכולה לומר מה היתה הכונה שלו, הוא פשוט רצה לרמות אותי. "

וכאשר נשאלה התובעת האם קראה את הרשום בדף, לפני שחתמה, אישרה שקראה (עמוד 15, שורות 7-5 לפרוטוקול):

" ש. כשאת חותמת ליד התיקונים שנעשו בחלק הכתוב מתחת לחתימה של המשכיר והשוכר, את קראת את הפיסקה הזאת לפני שחתמת ליד התיקונים?

ת. קראתי את הפיסקה."

הפיסקה עליה נשאלה התובעת הינה אישור של בעלי הנכס (התובעת) והסכמתה כי ישראל, רשאי ומוסמך להשכיר את המושכר לשמש על פי תנאי ההסכם, שישראל ושמש חתמו עליו בראש העמוד שפיסקה זו מופיעה בו.

מתוך עדותה של התובעת עולה כי אף על פי גרסתה שלה, היא אישרה את הסכם שכירות המשנה שנחתם עם שמש מתוך שנתנה אמון בישראל, מבלי שבחנה את תנאיו של הסכם שכירות המשנה.

משבחרה התובעת, על פי גרסתה, שלא לבחון את הסכם שכירות המשנה ולאשר ולהסכים להשכרת קומת הקרקע והשטחים הנלווים במבנה לשמש על פי תנאים שאינם ידועים לה, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה, ואינה יכולה כיום לטעון כנגד התנאים עליהם מצהירים ישראל ושמש שהם תנאי שכירות המשנה שסוכמו באותו יום 06.03.2003.

לפיכך אני מוצאת כי אין בטעותה הנטענת של התובעת באי בדיקת תנאי הסכם שכירות המשנה בשנת 2003, אשר התבררה להיות טעות בכדאיות העסקה, שלאו טעות הינה כעילה לביטול חוזה בגלל פגם בכריתתו, כדי להוות הצדקה למתן סעד של פינוי כנגד הנתבע 2, בכלל, וכאשר סעד זה לא התבקש בכתב התביעה כלפיו, בפרט.

מעבר להעדרו של שיקול צדק בהקשר המשפטי למתן סעד אשר לא התבקש בכתב התביעה, בנסיבות מקרה זה ישנו אף שיקול מוסרי של חוסר תום לב מצד התובעת אשר החל במועד הגשת התביעה ובחירת סדר הדין להגשתה ונמשך בבחירת הנתבע ואי צרופו של הנתבע 2 לתביעה כבר במועד הגשתה, ולאחר צירופו - בבחירתה שלא לתקן את כתב התביעה.

כאמור לעיל, התובעת הגישה את כתב התביעה בתיק זה ביום 29.06.2011 כחודשיים לאחר שהגישה את תגובתה לבקשתו של ישראל ב"טענת פרעתי" בתיק ההוצאה לפועל שפתחה כנגדו ועוד בטרם התקיים דיון בבקשה.

את התביעה בחרה התובעת להגיש בסדר דין מקוצר, למרות שמתוך הדברים שנכתבו בבקשתו של ישראל ב"טענת פרעתי" היה ברור שבנסיבות המקרה יהיו לנתבע טענות הגנה, אשר בשלב זה כבר היו ידועות לתובעת.

למרות שהיה ידוע לתובעת שהמבנה כולו מושכר בשכירויות משנה וכי בהסכם הפשרה חוייב ישראל בפינוי המבנה מכל חפץ ולא אדם, וכי היא הסתדרה עם מר יגודייב אך לא עם שמש, היא הגישה התביעה כנגד ישראל בלבד.

ולאחר שבהמלצת כבוד השופט דן סעדון (אשר שימש אז כרשם) צורף שמש כנתבע 2, לא מצאה לנכון התובעת לתקן את כתב התביעה, ולא מצאה לנכון לעשות כן גם לאחר שבכל אחד מהדיונים העירו באי כוח הנתבעים כי כתב התביעה במצבו אינו מגלה עילה כנגד הנתבע 2 מאחר שכתב התביעה לא תוקן בעקבות צירופו.

מעבר לאלו, התובעת לא מצאה לנכון לעדכן את בית המשפט בדבר ההליכים שניהלה מול ישראל במקביל לניהול תיק זה, וכי לאחר ששילם כל החובות אשר בעתיים הוגשה תביעה זו, אף סגרה את תיק ההוצאה לפועל כנגדו.

התנהגויות אלו של התובעת נגועות כולן בחוסר תום לב, אשר מעבר לפגיעה בנתבעים הביאו גם לסרבול ההליכים וריבויים, ואינו מצדיק סעד מן הצדק של מתן סעד שאינו מצוי בכתב התביעה.

לסיכום

מצאתי לדחות את התביעה על כל חלקיה.

הנתבע 2 ימשיך לשלם את דמי השכירות לידי התובעת.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחד מהנתבעים,

אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ה, 09 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.