11 ספטמבר 2013

פתח דבר

1. תביעתה של התובעת לקצבת שאירים כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח שלמה מור יוסף ז"ל (להלן: המנוח) נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) בהחלטתו מיום 5.9.2010.

2. טעמיו של המוסד להחלטתו לדחות את התביעה היו אלה:

"..ההגדרה של ידועים בציבור נשענת על "המבחן הכפול", דהיינו משק בית משותף תחת קורת גג אחת וקשירת גורל משותף כבעל ואישה לכל דבר ועניין.

עפ"י הממצאים שבידינו לא עלה בידך להוכיח שאכן המצב המתואר לעיל התקיים ביניכם...

לחיזוק טענתנו יובהר כי קיימנו בירור גם עם שכנים של המנוח, עם עורך דינו וכן עם בנו. איננו טוענים שלא היה ביניכם קשר, אך עולה מבדיקתנו שמדובר בקשר חברי בלבד...".

מכאן התביעה שלפניי בה מבקשת התובעת כי יקבע שהיא עונה על הנדרש להכרה בה כידועה בציבור של המנוח.

3. בהליך קוימה, בפועל, ישיבת הוכחות אחת. התובעת העידה לעצמה. מטעמה העידו בנוסף חברתה, הגב' אירנה טוקר ומכרה נוספת, הגב' צילה שכטמן. הנתבע העיד את בנו של המנוח, מר אייל מור יוסף. הצדדים סיכמו פרשותיהם בכתב. לבקשת הצדדים במסגרת ההליכים המקדמיים מתנהל ההליך לפניי כדן יחיד.

הלך הדיון

4. נפתח בסקירה תמציתית של עובדות הרקע הדרושות לעניין. או אז נביא את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. בהמשך ניישם את הכללים המשפטיים על עניינה של התובעת. זאת תוך התייחסות למסכת הראייתית שנפרשה לפנינו כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות שנשמעו, במסמכים שהוגשו לתיק בית הדין ובטענות הצדדים.

רקע עובדתי

5. התובעת היא ילידת 1979. בשנת 2002 עלתה לישראל מברית המועצות בגפה. התובעת הייתה לאורך כל התקופה הרלוונטית פנויה, והמשיכה להיות פנויה גם במועד עדותה בבית הדין.

6. המנוח, מר שלמה מור יוסף ז"ל, יליד 1949, נישא לגב' מזל והתגרש ממנה. מנישואיו הראשונים נולדו למנוח ארבעה ילדים: ענבל פרמן, איילת וולמן, אביחי מור יוסף ואייל מור יוסף.

7. בחייו הועסק התובע כמנהל התחזוקה של מוזיאון "יד ושם", והתגורר ברחוב איסלנד שבשכונת קריית מנחם בירושלים.

8. התובעת והמנוח הכירו בקיץ שנת 2004 דרך מכרה משותפת, הגב' אירנה טוקר, אשר הייתה חברתה של התובעת לספסל לימודי ההוראה במכללת דוד ילין. בין התובעת למנוח נרקם קשר זוגי אשר טיבו שנוי במחלוקת בין הצדדים. קשר זה נמשך, כמעט באופן רציף, עד לפטירת המנוח ממחלת הסרטן ביום 16.5.2010.

9. לתובעת ולמנוח שני ילדים משותפים: אביב, יליד 6.4.2008, וליאור יליד 12.10.2009. בצוואתו, אשר נערכה פחות משבועיים לפני מותו, הוריש המנוח, בין היתר, לאביב ולליאור סכומי כסף שונים אך לא הוריש לתובעת דבר (נספח א'3 לכתב ההגנה, סעיפים 7-5). לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף.

10. בשנת 2007 רכשה התובעת דירה ברחוב דהומיי בירושלים. בדירה זו התגוררה התובעת עם ילדיה שהם גם ילדי המנוח, במועד פטירת המנוח.

11. בקיץ שנת 2008 (5.8.2008) ובשלהי שנת 2009 (15.12.2009), הגישה התובעת למוסד תביעות להבטחת הכנסה כאם חד הורית, ללא בן זוג (נספחים ג' – ד' לכתב ההגנה). התביעה משנת 2009 אושרה ומשתלמת בהרכב משפחתי זה מאז חודש ינואר 2010 (ראו: תעודת עובד ציבור מאת הגב' מיכאלה אדרי מיום 11.3.2011).

12. בחודש יולי 2008 הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקביעת אבהות נגד אחד, מר אברהם בן חמו, וזאת בקשר לאביב. בדצמבר 2009, לאמור עוד בחיי המנוח, הגישה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקביעת אבהותו של המנוח, ותביעת מזונות עבור ליאור ובהמשך גם עבור אביב (תמ"ש 28991/09; תמ"ש 30621-03-10).

13. ביום 25.5.2010 הגישה התובעת למוסד את תביעתה לגמלת שאירים ובתוך כך להכרה בה כידועה בציבור של המנוח (נספח ג' לתצהיר התובעת). התובעת מסרה הודעתה לנתבע בחודש יולי 2010 (נ/5). ביום 5.9.2010 נדחתה תביעתה מן הטעמים שמנינו בפתח הדברים.

המסגרת הנורמטיבית

14. סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כי קצבת שארים תשולם למי שהייתה "אלמנה" של מבוטח. בסעיף 238 לחוק מוגדרת אלמנה כ"כמי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו" להוציא סוגי נשים שנמנו בסעיף ואינם רלוונטיים למקרה דנא. לענייננו חשוב לציין כי מכוח ההגדרה של המונח "אשתו" בסעיף 1 לחוק, כולל המונח "אלמנה" את "הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". נמצאנו למדים כי שני תנאים צריכים להתקיים בבת זוגו של מבוטח, שאינה אשתו, הטוענת להיותה אלמנה. האחד, שהיא ידועה בציבור כאשתו של המבוטח. השני, שהיא גרה עמו בשעת פטירתו (עב"ל (ארצי) 28455-04-11 המוסד לביטוח לאומי – גודן (7.1.2013) להלן: עניין גודן). נפנה אפוא לפרוש שניתן לרכיבים אלה בפסיקת בתי הדין.

הידועה בציבור כאשתו – בפסיקה נקבע כי הקביעה שלפיה אישה היא בגדר ידועה בציבור של פלוני צריכה להתבסס על תשתית עובדתית המעידה על קיום מערכת יחסים אינטימית המעידה על קשירת גורל ועל ניהול משק בית משותף (עב"ל (ארצי) 1169/01 אביטל – המוסד לביטוח לאומי (10.5.2004) להלן: עניין אביטל). בעניין אחרון זה נקבע כי:

"'משק בית משותף' אינו יכול להיבחן לפי בחינה טכנית של מאפיינים מסוימים, אלא לפי התמונה הכללית המצטיירת מכלל הנסיבות. כך, ניהול חשבון בנק משותף הוא מאפיין, אך היעדרו אינו מביא בהכרח למסקנה כי לא מדובר במשק בית משותף. באותו אופן, כל שיתוף קבוע אחר בנכסים או העדרו אינו יכול להצביע לבד על מעמד של בני זוג כידועים בציבור. משק בית משותף פירושו שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים, אכילה, לינה וכיו"ב צרכים שאדם נזקק להם, כאשר כל אחד מבני הזוג תרם אם מכספו, אם מעמלו, את חלקו לפי יכולתו ואפשרויותיו" (עב"ל (ארצי) 98/08 יחיאל – המוסד לביטוח לאומי (22.10.2012)).

נמצאנו למדים אפוא כי המונח 'משק בית משותף' יכול ללבוש פנים שונות אצל בני זוג שונים. לפיכך יש לבחון את מכלול נסיבות העניין ואת הכוונה העומדת מאחוריהן. משנמצא שאישה היא בגדר ידועה בציבור של המבוטח יש לבחון גם את השאלה אם היא והמבוטח התגוררו יחדיו ועל כך להלן.

והיא גרה עמו – כאמור, מעמדה של הידועה בציבור נקבע בדיעבד ולאחר פרק זמן של חיים משותפים. מהגדרת אלמנה שבסעיף 238 לחוק עולה כי נדרשת תקופה בת שנה של חיים יחדיו לקביעת מעמד של ידועה בציבור ולשלילתו (ראו גם: פסק דינו של השופט פליטמן בעב"ל (ארצי) 686/05 המוסד לביטוח לאומי – בוארון פינק (27.3.2007); עב"ל (ארצי) 50519-12-11 שרייבר – המוסד לביטוח לאומי (12.12.2012)). בעניין המגורים המשותפים לעניין הכרה בידועה בציבור לפי החוק קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים:

"התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול וינתנו לו ביטויים שונים, בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר.

'גרה עמו' – תנאי פוזיטיבי מצטבר או תנאי 'נגטיבי': מעצם המושג 'ידועה בציבור', משתמעת בדרך כלל, קוהביטציה. אין זה משנה, שדוקא עת מדובר ב'ידועה בציבור', אותה קוהביטציה תמצא את בטויה, או את הדגש לבטויה, בנתונים אחרים מאשר עת מדובר בזוג נשואים כדין. מכאן שהמלים 'והיא גרה עמו', בקשר ל'ידועה בצבור', הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר.

ישאל השואל מה רצה להשיג המחוקק במלים אלה? התשובה ברורה ופשוטה. עת מדובר בזוג נשואים כדין ממשיכה האשה להיות אשתו של הבעל והבעל ממשיך להיות בעלה של האשה אף אם מסיבה זאת או אחרת הם חיים בנפרד...

מה שבאו להשיג בהזדקקות למלים 'והיא גרה עמו' הוא, שעת מדובר ב'ידועה בציבור' מצב של Separatio מפסיק את היות האשה 'אשתו' מכוח היותה ידועה בצבור. יחד עם זאת ברור שצריך שיהיה בכך כדי לשלול את הקוהביטציה, ולא רק אחד הביטויים לכך" (דב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי – זהבה משעלי פד"ע טז (1) 3 (1984) להלן: עניין משעלי).

כך נפסק כי אי מגורים של בני זוג באופן מלא ומתמשך מצביע על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. אולם אין אלה פני הדברים מקום בו מדובר באי מגורים במשותף הנושאים אופי חלקי וכן אופי זמני ומשתנה (דב"ע נב/ 69 – 0 אביבה לאון – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 458 (1992)). בתוך כך יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפרוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פרוד ביניהם: כגון אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, לבין נסיבות שבהן הפרוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פרוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר, לדוגמא, בן הזוג שומר על קשר עם בן הזוג המאושפז. לעומת זאת, במקרה השני ייחשב הדבר כפרוד בין בני הזוג (עניין לאון).

15. ככל שמדובר בהכרה בבני זוג כידועים בציבור לצורך קבלת קצבת שארים יש להוסיף נדבך נוסף הנובע מתכליתו של ביטוח השארים. התכלית היא לאפשר לאלמנה לשמור על רמת החיים שהייתה לה במחיצת בן זוגה, פחות או יותר, באמצעות הענקת הקצבה. לאמור, קצבת שאירים היא גמלה שבאה להחליף מקור מחיה שנפסק עם פטירת בן הזוג (דב"ע (ארצי) ל/ 19 – 0 המוסד לביטוח לאומי – מנו פד"ע ב 72, 77 (1970)). לפיכך במקרים שבהם הוכח שהיה שיתוף כלכלי בין בני הזוג נטה בית הדין להכיר בהם כידועים בציבור לצורך קבלת קצבת שארים, אף על פי שלא התגוררו תחת קורת גג אחת. כך קרה בעניין אביטל שבו הוכח שיתוף כלכלי מסוים בעיקר בנוגע לטיפול בבת המשותפת (ראו גם: דב"ע (ארצי) נו/0-255 עטר – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב 385 (1997); עניין משעלי).

דיון והכרעה

מן הכלל אל הפרט – האם הייתה התובעת ידועה בציבור של המנוח?

16. לטענת המוסד יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בראש ובראשונה, לנוכח פערי הגרסאות שהתגלו, לדעתו, בין עדותה של התובעת בבית הדין לבין הצהרותיה לנתבע במועדים שונים, ובפרט בעת שתבעה תשלומי גמלת הבטחת הכנסה. לכך מצטרפים שורה של טעמים נוספים שאותם מנה הנתבע בסיכומיו, והקשורים בהתנהגות התובעת והמנוח, ושעליהם נעמוד אחד לאחד בהמשך הדברים.

17. אולם קודם לכן אומר כי בניגוד לעמדת הנתבע דעתי היא כי העדויות והראיות שנפרשו לפניי תומכות בטענת התובעת כי הייתה ידועה בציבור של המנוח. כך עולה כי בין השניים שררו יחסים אינטימיים וכי הם קיימו משק בית משותף במשך רוב תקופת הקשר ביניהם. על הטעמים התומכים במסקנתי זו אעמוד להלן בהרחבה.

אקדים ואציין כי עדותה של התובעת הייתה, ככלל, אמינה וחיזוק לה מצאתי גם בעדות חברתה, הגב' טוקר. אמנם הנתבע ביקש שלא ליחס משקל כלשהו לעדות הגב' טוקר לנוכח יחסי החברות בינה לבין התובעת, אלא שדעתי היא כי מבין כל העדויות שנשמעו בפני בית הדין, העדות שהותירה את הרושם העקבי והמהימן ביותר הייתה דווקא זו של הגב' טוקר. זאת משהוברר כי הגב' טוקר היא שהכירה בין התובעת למנוח, נותרה בידידות עם שניהם, ליוותה אותם מראשית דרכם יחד והייתה מעורבת מקרוב במערך היחסים ביניהם. ובלשונה: "כל פעם שהיו ביניהם בעיות או פרדות קצרות, לא משנה מה אני הראשונה גם מצד של סבטלנה וגם של שלמה. מקבלת טלפון ממנה וגם ממנו..." (עמ' 17, שורות 2-1). לשון אחרת, מדובר בעדה שמצויה היטב 'בשני צדי המטבע' אך בניגוד לתובעת ולבנו של המנוח אינה מעורבת בדברים רגשית ולמצער, לא באותה רמה של מעורבות. אשר על כן, היא סיפקה לבית הדין את התמונה הקרובה ביותר לדברים כהווייתם. הרושם שהותירה הוא שלא באה לבית הדין מלווה ב'סדר יום' ברור, אלא ביקשה לשפוך אור על השתלשלות העניינים, ליתן הסבר לספקות אפשריים ולסייע בברור האמת. תשובותיה היו ישירות, ברורות וספונטניות וגם כשנשאלה שאלות שהתשובה שסיפקה להן יכולה הייתה 'להזיק' לעניינה של התובעת (ראו למשל: עמ' 17, שורות 19-18). בניגוד לעדות הגב' טוקר לעדותה של גב' שכטמן לא ניתן היה ליחס משקל רב משהוברר כי המדובר בהכרות שטחית בהרבה. כך, עדותו של העד היחיד מטעם הנתבע, אייל, הייתה, ככלל, מופע קשה ביותר של זעם וטינה כלפי התובעת וילדיה, שככל הנראה מייצגים את הצד שפחות אהב אצל אביו המנוח. העד פתח במונולוגים ארוכים וכמעט בלתי נשלטים של מה שחשב שהן העובדות, וניסה בכל מאודו לגרום לתובעת נזק ולשכנע את בית הדין כי התובעת לא הייתה הידועה בציבור של אביו. אטעים כי עוצמת הרגשות שפרצו במהלך עדותו של אייל דווקא חיזקו את מסקנתי שהקשר שנרקם בין התובעת למנוח היה קרוב ואינטימי ולא קשר חברי גרידא כפי שניסה אייל לתארו.

ביחס לראיות מטעם הנתבע אטעים עוד כי מהחלטתו לדחות את תביעת התובעת עולה כי זו התבססה, בין היתר, על תשאול שכניו ועורך דינו של המנוח. אלא שאלו לא הובאו לעדות ודעתי היא שיש לזקוף זאת לחובת הנתבע בהתאם להלכה המושרשת

"שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

נותרנו, אפוא, עם גרסת התובעת שלא נסתרה בעדויות ובראיות מטעם הנתבע.

18. כאמור, דעתי היא כי הראיות מלמדות כי המנוח והתובעת ניהלו חיים משותפים, המצדיקים הכרה בתובעת כידועה בציבור של המנוח. בתוך כך לא עלה בידי המוסד לסתור את עדויותיהן העקביות והמהימנות של התובעת ושל הגב' טוקר כי ההיכרות בין התובעת למנוח החלה בקיץ שנת 2004 וכי בסמוך למועד זה הפכו לבני זוג לכל דבר ועניין ואף עברו להתגורר יחד בראשית שנת 2005 (נ/5 עמ' 1 שורות 5, 19-13). העדויות מלמדות כי התובעת והמנוח קיימו מערכת יחסים אינטימית מקיץ 2004 ואילך וניהלו משק בית משותף תחת קורת גג אחת – בדירתו של המנוח ברחוב איסלנד – וזאת כמעט באופן רציף עד מותו. למעט מספר חודשים בשנת 2008 ומדצמבר 2009 שעליהם נעמוד בהמשך.

התובעת תיארה בהודעתה לנתבע כיצד כסטודנטית צעירה העבירה את כל רכושה באותה עת – בגדיה ומכונת הכביסה – לדירתו של המנוח (נ'/5, עמ' 1 שורות 18-17). התובעת והמנוח קשרו גורלם ואכן היו שותפים במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים משותפים: אכילה לינה וכל כיוצא באלה, ובהמשך גם בטיפול ודאגה לאביב, בנם. כל אחד לפי יכולתו ואפשרויותיו. בהודעתה לנתבע תיארה התובעת את 'סדרי הבית' כך שהמנוח נהג לערוך את הקניות העיקריות והיא השלימה את הדברים. המנוח בישל, התובעת עסקה במשק הבית לרבות כביסה וגיהוץ של בגדיה ושל בגדי המנוח ושיתוף בחשבונות הבית (נ'/5, עמ' 4 שורות 91-78). גם בחקירתה הנגדית עמדה על השיתוף בפרנסה (עמ' 6, שורה 10). נטעים כי הנתבע סבר שיש בכך משום סתירה לאמור בתצהיר עדותה הראשית של התובעת ולפיו המנוח נטל חלק גדול יותר בהוצאות הבית (סעיף 12). אלא שדעתי היא כי אין אלה פני הדברים שכן בתצהירה מתייחסת התובעת בעיקר לתקופות מאוחרות יותר בהן כבר היו היא והמנוח הורים לקטינים, ואילו בהודעתה בפניו דיברה דווקא על התקופה שטרם הולדת הילדים שהיא התקופה הארוכה יותר בקשר בין התובעת למנוח.

19. הנתבע סובר כי המדובר במגורים משותפים לזמן קצר ומטעמי נוחות ולא היא. כאמור עדות התובעת ועדותיה מלמדות על קשירת גורל ועל קיומו של משק בית משותף. התמונות שהציגה התובעת מלמדות כי היא והמנוח התרועעו יחד כבני זוג (ת/2). בתמונות ניתן להיווכח בזוג 'מן היישוב' שמטייל בצוותא ואגב כך חווה חוויות משותפות, מארח בבית המשותף חברים, חוגג בשמחות, חולק רגעים אינטימיים של חיבה וגאה בדור ההמשך – הילדים. אמנם ברוב התמונות לא מצוין התאריך בו הן צולמו, אולם חלקן נושא תאריכים המעידים כי הן צולמו בשלהי שנת 2004 ובראשית שנת 2005, היינו בסמוך למועד בו מיסדו התובעת והמנוח את הקשר ועברו להתגורר יחד. מקבץ נוסף של תמונות בו צולמו המנוח והבן אביב משקף את התפתחותו הטבעית של הבן ובתוך כך מלמד על התמשכות הקשר בין הוריו. אטעים כי אייל הגיש לבית הדין תמונות מטעמו שאמורות ללמד כי אין אלה פני הדברים (נ/7), אלא שאין בהן כדי לשנות ממסקנתנו. מרבית התמונות הן מתקופת מחלתו של התובע שהייתה תקופה ייחודית, עליה נעמוד בהמשך הדברים, ואינה מייצגת. יתר התמונות הן, ככל הנראה, מאירועים שאליהם לא הוזמנה התובעת שכן נכחה בהן הגרושה, מזל. לא למותר לציין, כי העובדה שהנתבע שמר על קשר עם ילדיו מנישואיו הראשונים ואולי אף עם גרושתו והשתתף באירועים משפחתיים שונים, אין בה כדי ללמד כי התובעת לא הייתה ידועתו בציבור.

בהודעתה לנתבע תיארה התובעת נופשים משותפים שלה ושל המנוח בארץ, שחלקם קיבל ביטוי בתמונות שהציגה, והיא גילתה בקיאות מתבקשת בכל הנוגע למשפחתו המורחבת של המנוח, לאירועים בהם השתתפו בצוותא ולקשרים בינה ובין המנוח לבין משפחתו המורחבת (נ/5, עמ' 4 שורות 100-92).

הנה כי כן עלה בידי התובעת לשכנע כי הייתה ידועה בציבור של המנוח. מכאן נעבור לבחינת טענות הנתבע בתמיכה לגרסתו כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את הנדרש להכרה בה כידועה בציבור של המנוח. נעשה זאת בהתאם לציר הזמן הכרונולגי של הדברים.

הודעת התובעת למחלקת הגבייה – 16.11.2004

20. בתמיכה לטענותיו טען המוסד כי במחצית חודש נובמבר 2004 הודיעה לו התובעת, אגב בקשה להסדיר חובותיה אליו, כי היא מתגוררת ברחוב אהרון רבינוביץ' ולא ברחוב איסלנד וזאת על אף שבתצהיר עדותה הראשית טענה כי עברה להתגורר עם המנוח בדירתו כבר אז. אשר על כן ולטעמו יש להעדיף את גרסתה בזמן אמת שמלמדת שכלל לא קיימה משק בית משותף עם המנוח. דעתי היא שאין בדברים ממש. התובעת הבהירה היטב בחקירתה הנגדית כמו גם בהודעתה לנתבע, כי בין קיץ 2004 ועד תחילת שנת 2005 עת עברה להתגורר באופן קבוע בבית המנוח, החזיקה בחדרה במעונות הסטודנטים שכן כלשונה "בכל זאת קשר חדש אני לא יודעת מה יכול להיות" (עמ' 11, שורות 20-19). עם זאת בילתה את רוב עיתותיה הפנויות בדירת המנוח (נ/5 עמ' 1 שורה 16), עד אשר החליטו השניים כי אין טעם שתמשיך לשלם עבור מגורים במעונות, כאשר בפועל מרבית הזמן הם יחד בדירת המנוח. הדברים מתקבלים על הדעת, הגיוניים ובהחלט יכולים לשקף מצב דברים עת נקשר קשר זוגי חדש. אלא שכל עוד התובעת לא עברה 'סופית' ובאופן קבוע אל בית המנוח, הרי שבאופן 'רשמי' כתובתה הייתה במעונות. במצב דברים זה אין זה מפליא כי כך מסרה לנתבע, ובאופן טכני מדובר במידע נכון. בנובמבר 2004 התובעת טרם התגוררה באופן קבוע ברחוב איסלנד בבית המנוח אלא חילקה עיתותיה בין בית המנוח, חברה החדש, לבין המעונות. אטעים כי דווקא העובדה שהתובעת פנתה באותה עת לנתבע להסדיר חובות יכולה ללמד כי 'רווח' לה במובן זה שהמנוח תמך בה כלכלית וכישראלי 'ותיק' ואדם קרוב לה הרוצה בטובתה, ייעץ לה וסייע לה בקשריה עם הרשויות ובניהול חייה בכלל – מצב דברים שנחזור ונפגוש גם בהמשך. הנה כי כן, אין במידע שמסרה התובעת לנתבע בשנת 2004 כדי להטות את הכף.

ערה אני לכך שבתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי עברה להתגורר עם המנוח בחודש אוקטובר 2004. אלא שדעתי היא כי בנסיבות העניין, יש להעדיף את עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית ובהודעתה לנתבע, אף כי נכון הוא שלא דייקה בתצהירה.

הסכם השכירות משנת 2007

21. בתחילת שנת 2007 חתמו התובעת והמנוח על הסכם שכירות (נ/2) שתוקפו מיום 1.1.2007 ועד ליום 1.1.2008 ולפיו התובעת שוכרת מהמנוח את דירתו ברחוב איסלנד. עיון בהסכם מלמד כי התובעת והמנוח הסכימו כי התובעת לא תשלם בעבור השכירות כסף (ראו: סעיף 5 להסכם בו מצוין כי דמי השכירות הם: "0 דולר אמריקאי") וחלף זאת "עבור עבודות בית כגון ניקיון, בישול ועוד.." ישלם המנוח לתובעת 500 ₪ מדי חודש. הנתבע מבקש כי נלמד מהדברים שמגורים משותפים ככל שהיו החלו רק בשנת 2007 וכי נקבל את עדות בן המנוח, אייל, כי גם שנת שכירות זו לא הסתיימה. כן מבקש הנתבע כי נזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שלא הביאה לידיעת הנתבע או לידיעת בית הדין את קיומו של הסכם השכירות עד אשר הוצג לה בחקירתה הנגדית.

22. כמבואר בפרוטרוט לעיל, אין בידי לקבל את הטענה כי מגורי התובעת והמנוח תחת קורת גג אחת החלו רק בשנת 2007 עם חתימת הסכם השכירות שכן המסכת הראייתית מלמדת במפורש אחרת. דעתי היא כי 'הסכם השכירות' בא לעולם דווקא משהתהדקו הקשרים בין התובעת למנוח כטענתה בסיכומיה. בהקשר זה מקובלת עליי עדות התובעת כי ההסכם היה למראית עין ונערך בלחצם של ילדי המנוח מנישואיו הראשונים, שחששו מפני הזכויות שעשויה התובעת לצבור כידועה בציבור של המנוח, ומכך שלעתיד לבוא תדרוש חלק בנכסיו, ובפרט בדירתו ברחוב איסלנד שם התגוררה עמו (עמ' 6 ,שורות 32-31, עמ' 14, שורות 22-19). שאם לא כן מדוע היה טורח המנוח לערוך 'הסכם שכירות' חריג מעין זה. נזכיר כי בשנת 2007 התובע היה בריא, עבד והשתכר למחייתו ולפי שלמדנו מעדות התובעת, הדירה ברחוב איסלנד הייתה דו קומתית והקומה העליונה הושכרה על ידו. לא הוכח כי מצבו הכלכלי חייב מקורות הכנסה נוספים. משכך, מדוע הייתה דרושה לו מנקה ומבשלת בתוך ביתו פנימה ומה לה לתובעת שתסכים לסידור מעין זה, ובפרט כשהיא בתהליכי רכישה של דירה לעצמה? גם הבן אייל התקשה להבהיר העניין וניסה לטעון כי ההסכם בא אל קיצו קודם למועדו וכי אביו ניהל יחסים אחרים באותה העת (עמ' 19, שורות 23-18). דעתי היא כי המדובר בלא יותר מהרהורי לבו של העד, שלא נתמכו ולו בבדל ראייה אובייקטיבית.

משאלה הם פני הדברים מה לו לנתבע כי יתמה שהתובעת לא הביאה לידיעתו הסכם זה. הנכון הוא שלאו הסכם הוא ואין מה לדווח על אודותיו.

שנת 2008 – הולדת אביב, התביעה כנגד מר בן חמו והתביעה להבטחת הכנסה

23. אין מחלוקת כי בשנת 2008 נולד אביב, והתובעת מודה כי בסמוך להולדתו עברה להתגורר בדירתה ברחוב דהומיי. ביולי 2008 הגישה תביעת אבהות כנגד מר בן חמו ובתחילת חודש אוגוסט 2008, תביעה לגמלת הבטחת הכנסה שבה כתבה כי היא אם חד הורית הנמצאת לבד בארץ, אין לה כל מקורות הכנסה או תמיכה ונמנעה לציין דבר לגבי בן זוג. כן טענה כי מקור התמיכה היחיד שהיה לה הוא מתנה לכבוד הולדת בנה ששלחה לה אמה מחו"ל ומעט כסף נוסף שנהגה האם לשלוח לה כשהזדמן, בתדירות של אחת לחצי שנה לערך.

הנתבע מצדו סובר כי כל אחת מהעובדות שלעיל, ובוודאי בהצטברן מלמדות, כי אין המדובר במצב בו התובעת והנתבע הם ידועים בציבור. דעתי שונה.

24. אין ספק כי יחסי התובעת והמנוח נקלעו למשבר במהלך שנת 2008. לפי שעלה מעדותה של הגב' טוקר, התובעת רצתה למסד את הקשר עם המנוח בדרך של נישואין. אלא שלנוכח פערי הגיל ביניהם "שלמה התבייש...הוא לא רצה ליד הילדים (מנישואיו – ר.ב.ה) לספר שיש לו חברה..." (עמ' 17, שורות 15-14), ועל כן גם לא רצה להתחתן (עמ' 17, שורה 13). או אז יצרה התובעת קשר עם אותו בן חמו "בשביל לעשות לשלמה דווקא" (עמ' 17, שורות 26-25), ובלשון התובעת "כדי לעורר (במנוח – ר.ב.ה) קנאה קצת..." (עמ' 5, שורה 17). לשיטת התובעת המדובר היה בקשר בן חודש ימים שבמקביל אליו שמרה על קשר טלפוני עם המנוח (עמ' 12, שורה 29). היא לא התגוררה יחד עם אותו בן חמו, ועוצמת הקשר עמו לא הייתה דומה לזו שעם המנוח (עמ' 5 שורה 16). אך "פעם אחת נפגשנו בכל זאת" (עמ' 5 שורות 25-24), ובשים לב למועד לידתו של אביב ולאחר מכן גם לנוכח המראה שלו, סברה התובעת שיתכן שדווקא בן חמו הוא אביו ולא המנוח (עמ' 6 שורות 2-1). סברה שלימים תסתבר כלא נכונה שכן בדיקת אבהות מאוחרת תלמד כי המנוח היה אבי שני ילדיה.

25. סביב הולדת אביב עברה התובעת להתגורר בדירתה ברחוב דהומיי. לשיטת התובעת היה זה על רקע כוונת בתו של המנוח להגיע לביקור מארצות הברית (עמ' 13, שורות 25-21), והחשש שלו שיוודע לה כי הנו בקשר עם התובעת. יתכן שאלה פני הדברים. מכל מקום דעתי היא כי בניגוד לטענת התובעת בחקירתה החוזרת, מהולדת אביב ולמשך כשישה חודשים חל נתק חלקי ואולי אף מלא ביחסים בין התובעת למנוח. הם לא עברו בצוותא להתגורר בדירה ברחוב דהומיי. בתקופה זו הוגשו תביעת האבהות כנגד מר בן חמו, וכן התביעה להבטחת הכנסה. הרושם המתקבל הוא שהתובעת הייתה נתונה בתקופה זו בלחץ כלכלי סביב הולדת אביב, ועל כן היא ניסתה למצוא פתרונות, בדמות גורמים שיכולים לסייע לה כלכלית – המוסד לביטוח לאומי ואב התינוק. בכל אחד מהמקרים היא כתבה דברים שהיא חושבת שיוכלו לסייע לה, אף אם אינם כל האמת לאשורה.

26. התובעת לא הצהירה בפני הנתבע על קשריה עם המנוח כי במועד ההצהרה חל נתק, לפחות חלקי, בינה לבין הנתבע, אף כי הניסיון להעלימו מעל פני האדמה אינו אמת. אציין כי התביעה להבטחת הכנסה נדחתה בהחלטת המוסד מיום 6.10.2008 (נספח ד' לכתב ההגנה) בשל חוסר שיתוף פעולה. התובעת לא עשתה דבר בעניין. ההסבר המתבקש לכך הוא שיחסיה עם המנוח חזרו אל מי מנוחות והיא לא נזקקה עוד לגמלה. על פי גרסת התובעת, שלא נסתרה, בחלוף שישה חודשים מהולדת אביב היא שבה להתגורר בבית המנוח (עמ' 13, שורה 27), וזה החליט לקבל את אביב כבנו על אף שבאותו מועד לא הוברר עדין אם הוא אכן בנו הביולוגי (עמ' 13, שורות 14-8). בנסיבות אלה אף לא מצאה התובעת לנכון להמשיך ולברר את עניין אבהותו של אותו בן חמו. מצב דברים זה נמשך למעלה משנה ועד סמוך להולדת ליאור. דירתה של התובעת ברחוב דהומיי הושכרה לאחרים החל משנת 2009 (נספח ב' לכתב ההגנה).

כללם של דברים, בשנת 2008 חל נתק, ולמצער נתק חלקי, ביחסי התובעת והמנוח וזאת למשך כשישה חודשים, שבמהלכם התובעת הייתה נתונה ללחץ כלכלי ועל כן הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ותביעת אבהות כנגד מי שהיא סברה שיכול להיות אביו של אביב. בתביעות אלה היא לא הצהירה את כל האמת. בתום ששת החודשים האמורים חזרו התובעת והמנוח לנהל משק בית משותף ולגדל יחד את אביב.

בטרם נחתום פרק זה נדגיש כי לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופטת גליקסמן, כי העובדה שמבוטח אינו מוסר אמת בטפסים שהוא מגיש למוסד אין בה כדי למנוע קביעה עובדתית, המושתתת על מסכת ראייתית שנפרשת בפני בית הדין, כי מצב הדברים הוא אחר ואף אין בה כדי להצדיק שלילת גמלת שאירים (עב"ל (ארצי) 28455-04-11 המוסד לביטוח לאומי – גודן (7.1.2013)).

שלהי שנת 2009 – עזיבת התובעת את בית המנוח, התביעה להבטחת הכנסה והתביעות בבית המשפט לענייני משפחה

27. כאמור, התובעת והמנוח חזרו להתגורר יחד לאחר הנתק שחל ביחסיהם בשנת 2008 ועמם אביב, כפי שניתן להיווכח גם מהתמונות שהציגה התובעת אשר בחלקם נראה המנוח עם אביב (ת/2).

הנתבע מצדו סובר כי התובעת עזבה את בית המנוח והפסיקה את קשריה עם המנוח עוד טרם מחלתו. למסקנה זו מגיע הנתבע על יסוד עדות הבן אייל, טענת הבן כי בעת ששהה אביו בבית החולים התובעת ניסתה "לסחוט אותו ב – 10,000 ₪ בשביל שהיא תוציא את הדברים מהבית" (עמ' 21, שורה 13), וכן לנוכח האמור בתביעתה למזונות של ליאור שם נכתב כי "בהדרגה עברו האם והנתבע להתגורר בנפרד". דין טענות המוסד להדחות.

28. מהראיות שהונחו לפניי עולה בברור כי התובעת עזבה את בית המנוח אל דירתה ב – 5.12.2009, כלומר לאחר הולדת ליאור (12.10.2009). זאת ניתן ללמוד מתמונות הברית של ליאור שנערכה בבית המנוח (ת/2), וגם מהצהרתם הכתובה של הדיירים בדירת התובעת ברחוב דהומיי אשר כתבו למוסד לבקשתו, ואגב תביעת התובעת להבטחת הכנסה, כי ב – 15.11.2009 נתבקשו על ידי המנוח, אותו הם מכנים בן זוגה של התובעת – כלומר שבעיני הציבור התובעת והמנוח נתפסים כידועים בציבור - "אשר טיפל בענייני הדירה..להתפנות לפני סיום החוזה, בשל מחלתו הקשה. על כן, בתאריך 5.12.2009 פינינו את דירתה של הגברת דוחוביץ" (נספח ב' לכתב ההגנה). עינינו הרואות – מי שאין להם כל אינטרס בהליך דנא הצהירו, לא בהקשר להליך זה, כי עזבו את הדירה ברחוב דהומיי לנוכח מחלת המנוח. מכאן כי התובעת וילדיה עזבו את בית המנוח לאחר שהתובע חלה וכך גם העידה בהודעתה לנתבע (נ/5 עמ' 2 שורות 36-23) ובעטיה של מחלתו. להצהרות הבן האחרות אין כל אחיזה במציאות, ואף לא מצאנו הגיון בטענה כי מי שחפציו נותרו בדירה יסחט את בעל הדירה, שהרי בעל הדירה יכול פשוט להשליך את הדברים החוצה. כלומר, הדעת נותנת שדווקא מי שיש לו אינטרס להתנות תנאים בלתי כשרים הוא בעל הדירה. זאת ועוד. דווקא העובדה שהבן סובר שבדירת אביו נותרו חפצים של התובעת עת חלה ואושפז מלמדת כי לא בפרידה קבועה עסקינן. אשר לאמור בתביעה למזונות של ליאור בדבר הפרידה ההדרגתית, התובעת כלל לא הצליחה בחקירתה הנגדית להסביר את משמעות המשפט בעברית (עמ' 9, שורה 23). מהאמור ביחס להצהרת הדיירים ברחוב דהומיי ועדות התובעת לפיה המנוח פשוט הזמין הובלה לה ולחפציה עם פינוי דירתה (ראו למשל, עמ' 7 שורה 29), הרי שברור שאין לדברים יסוד.

29. בחקירתה בבית הדין הדגישה התובעת כי המעבר שלה ושל ילדיה לדירתה לאחר שהמנוח חלה הייתה יוזמה של ילדיו מנישואיו שרצו אותה 'מחוץ לתמונה' (עמ' 8 שורה 1) וכלשונה "הם הציעו לו לעשות בחירה בינם לביני" (עמ' 8, שורות 6-5). מנגד, בתצהיר עדותה הראשית לא מצאו הדברים ביטויים באופן כה ברור וכך גם בהודעתה בפני הנתבע שם דיברה יותר על הקושי של המנוח להיות בסביבה של תינוקות רועשים. אלא שלנוכח עדות הבן אשר תיאר התגייסות טוטאלית בת 24 שעות ביממה של אחיו ושל אמו לטיפול באביו, לא מן הנמנע כי הדברים התחדדו אצל התובעת בדיעבד. מכל מקום, שוכנעתי מעדות הבן כי לתובעת ולילדיה לא נותר כל מקום במערך שבנו הוא ואחיו סביב הצורך לסעוד את אביהם השוכב על ערש דווי.

30. התמונה המצטיירת מעדות התובעת היא כי במהלך חודש דצמבר 2009 היא נדרשה לעזוב את דירת המנוח, כשהיא מטופלת בתינוק ובפעוט וכשלא ברור לה מה מקומה ב'מהומה' שפרצה סביב מחלתו של המנוח. באותה עת היא אינה עובדת ופעם נוספת היא נקלעת ללחץ קשה. בלשונה: "אנחנו כבר לא באותו בית. זה לא קשר כמו שהיה פעם, הוא חולה סופני, שוכב במיטה והילדים מנהלים לו את החיים...היה נתק מוחלט, הוא לא יכל להתקשר כי לקחו לו את הטלפון...אני בדירה שלי והוא בשלו, הילדים נכנסו, לא ידעתי כבר איפה אני" (עמ' 14, שורות 29-26). או אז הגישה את התביעה לגמלת הבטחת הכנסה וכן התביעות לבית המשפט לענייני משפחה שמטרתן להבטיח את זכויות הבנים, אם חס וחלילה תכריע מחלת הסרטן את המנוח. גם בפעם הזו מסרה התובעת לנתבע תמונה חלקית בלבד. כאן המקום לציין כי על פי עדות הבן, אייל, מבחינת המשפחה מנישואיו הראשונים העובדה שהתובעת הגישה כנגד אביהם תביעה בעודו חולה הייתה בבחינת מעשה שאין עליו כפרה, והקצין מאד את היחסים בינם לבינה (עמ' 20 שורות 9-8 ועמ' 21, שורה 10 ואילך).

31. בחודש ינואר 2010 התקבלו תוצאות בדיקת האבהות של המנוח מהן התברר כי הוא אביהם של אביב ושל ליאור והיחסים בין התובעת למנוח התחדשו במגבלות המצב (עמ' 13, שורות 6-5). הנתבע טוען כי התובעת לא סעדה את המנוח בעת מחלתו כלל. זאת למד הוא בעיקר מעדות הבן ובפרט מהערת הבן לתובעת בחקירתו כי מחלת הסרטן אינה מדבקת (עמ' 20, שורה 21). פעם נוספת לא נותר אלא לתהות מדוע מטיח הבן בתובעת דברים קשים אלה אם המדובר במי שלא הייתה לשיטתו הידועה בציבור של אביו שחבה לו באופן מוסרי יחס אחר? אלא שכאמור מדובר בהצגה חלקית ומגמתית של מצב הדברים. המנוח מצוי במצב סופני, גרושתו וילדיו ממנה סועדים אותו, והלכה ולמעשה לא מאפשרים לתובעת דריסת רגל. אף אל פי כן הודה הבן אייל כי המנוח ביקש מילדיו לאפשר לו להמשיך לפגוש את התובעת ואת ילדיו הקטנים, ובאחת ההזדמנויות אף ביקש מאייל כי יסיע את התובעת וילדיה ברכבו כדי להקל עליה והוא מילא אחר רצונו אף אם בעל כורחו (21 שורות 6-1). התובעת מצדה הגיעה לבקר את המנוח כל אימת שאפשרו לה לעשות כן (עמ' 12 שורות 25-1). נזכיר כי באותה עת הייתה התובעת מטופלת לבדה בשני פעוטות ולא הייתה לה תמיכה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה, שכן כולם מתגוררים בחו"ל כפי שאף הדגישה בסיכומיה. קרובי המשפחה של התובעת שנמצאים בארץ מתגוררים בנתניה, ובהם דודה מבוגרת (עמ' 11, שורה 1). מטבע הדברים גם טעם זה צמצם את יכולתה של התובעת לסעוד את המנוח ובאותה רמה בה סעדו אותו ילדיו מנישואיו הראשונים.

32. לסיכום פרק זה אומר כי מכלל הראיות שהונחו לפניי עולה בברור כי התקיימו בתובעת התנאים להכרה בה כידועה בציבור של המנוח ודין טענות הנתבע שהתבססו בעיקרו של דבר על חטיבה ראייתית אחת בלבד – עדות הבן – שהתגלתה כמגמתית ועוינת להדחות. התובעת והמנוח קיימו מערכת יחסים אינטימית שהעידה על קשירת גורל וניהלו משק בית משותף למצער מתחילת שנת 2005 ועד להולדת בנם הבכור, אביב. או אז חוו משבר ביחסים שנמשך כשישה חודשים שלאחריו חזרו לקיים מערכת יחסים אינטימית ולנהל משק בית משותף עד סמוך להולדת בנם השני, ליאור. בעטייה של מחלת המנוח והתנהלות ילדיו מנישואיו הראשונים נאלצה התובעת לעבור לגור בדירה שרכשה, אך קשריה עם המנוח לא חדלו ואולי אף התהדקו משהתברר כי הוא אביו הביולוגי של אביב. במגבלות שיצרו המחלה והתנהלות ילדי המנוח סעדה התובעת את המנוח עד מותו.

האם יש לראות בתובעת כמי שמילאה אחר התנאי הנוסף "והיא גרה עמו"?

33. כמבואר בפרוטרוט בפרק הקודם אין מחלוקת כי התובעת חדלה להתגורר עם המנוח תחת קורת גג אחת בתחילת חודש דצמבר 2009, קרי כחמישה וחצי חודשים עובר למותו. אשר על כן נשאלת השאלה אם יש במצב דברים זה כדי למנוע את ההכרה בה כאלמנת המנוח כהגדרת המונח בחוק.

דעתי היא כי התשובה לכך היא בשלילה והטעם לכך הוא כפול. ראשית, וכפי שבארנו בפרק שעסק בפן הנורמטיבי, תנאי זה יכול שימצא ביטויים שונים, בין היתר, במצבי בריאות שונים ובהם מחלה סופנית, ובלבד שלא יהיה בדבר משום שלילה של 'הקוהביטציה' להבדיל מאחד הביטויים שלה. לנוכח המסכת הראייתית שפורטה בהרחבה, דעתי היא כי עצם העובדה שהתובעת עברה להתגורר בדירתה אמנם יצרה ניתוק פיסי חלקי בינה לבין המנוח, אולם לא פגעה בקוהביטציה שהמשיכה לשרור ביניהם לפחות מחודש ינואר 2010. כך וכאמור התובעת והמנוח לא ניתקו את הקשרים ביניהם והתובעת סעדה את המנוח ככל שהתאפשר לה במרקם היחסים המשפחתיים שתואר לעיל ובהתחשב בכך שעול הטיפול בשני הפעוטות נפל על כתפיה בלבד. מה עוד שאין למצוא פגם בכך שהמנוח ביכר שלא לשהות במחיצת פעוטות כשהוא על ערש דווי. צירופם של אלו, לטעמי, מהווה טעם אובייקטיבי לפירוד בין התובעת למנוח שמנע בעדם להתגורר תחת קורת גג אחת אך לא הפקיע את הקשר ביניהם. לפיכך אין בפירוד זה שנכפה על התובעת עובר למות המנוח לכשעצמו כדי למנוע את ההכרה במעמדה של התובעת כידועה בציבור של המנוח.

שנית, דעתי היא כי אין הדין יכול להשלים עם מצב דברים בו ניתוק פיסי בין התובעת והמנוח שהיו ידועים בציבור, בנסיבות שאינן תלויות בתובעת, שלא לפי רצונה ובחירתה אלא בעיקרו של דבר בשל התערבות ילדי המנוח במערכת היחסים בינה לבין המנוח, ולא בפעם הראשונה, יוביל לתוצאה לפיה היא אינה זכאית לגמלה, שכן מהפן הלשוני הצר והטכני בלבד, היא לא גרה עמו במועד פטירתו. לשון אחרת, נסיבות שנכפו על התובעת וגם לנוכח רצונה להגן על ביטחונם הכלכלי של ילדיה בשל מצבו הרפואי של המנוח לא צריכות ולא יכולות להוביל לשלילת הגמלה מקום בו 'הקוהביטציה' ממשיכה להתקיים.

34. לבסוף, אין בי ספק כי בתובעת מתקיימת התכלית שביסוד קצבת השאירים לה היא עותרת. התובעת העידה ועדותה לא נסתרה כי המנוח תמך בה כלכלית לאורך כל חייהם המשותפים וגם בחודשי חייו האחרונים (נ/5 עמ' 5 שורות 119-113), עת מסר לה סכומי כסף בלתי מבוטלים ובאופן סדיר. התובעת כיום מפרנסת יחידה, מטופלת בשני ילדים רכים בשנים ועם מות המנוח נגדע מקור חיים מרכזי עבורה שאותו אמורה הגמלה למלא. נשוב ונזכיר כי תכליתה של גמלת השארים אינה להסדיר יחסים בין אדם לרעהו, אלא בין הפרט לציבור הדואג לביטחונו הסוציאלי של חוג מוגדר של אנשים אשר כתוצאה ממות המפרנס נקלעו למחסור (עניין מנו). התובעת באה בגדר אלה.

35. מבלי לגרוע מכל האמור אוסיף כי ככל שיוברר שלתובעת שולמו בעבר גמלאות שלא כדין כפי שטען המוסד אזי רשאי הוא לפעול לקיזוזן על פי הסמכות המוקנית לו בדין.

36. סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת והריני קובעת כי התובעת הייתה הידועה בציבור של המנוח כמשמעות המונח בחוק, ולפיכך היא בגדר אלמנתו לעניין זכאות לקצבת שארים.

אינני עושה צו להוצאות לנוכח התרשמותי כי התנהלות התובעת בגדרה לא מסרה לנתבע את מלוא המידע הרלוונטי בזמן אמת היא שהולידה, בסופו של דבר, את ההליך דנא.

37. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ד, (11 ספטמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.